דים אמור
ישראל חוגגת היום את חג שמחת תורה, והפעם החגיגות מלוות במשמעות מיוחדת כאשר החטופים שחזרו בחיים יכולים לחגוג את המועד עם משפחותיהם. ברחבי הארץ מתקיימות חגיגות המסורת של המועד, עם ריקודים בספרי התורה ואירועי שמחה שנמשכים לאורך היום.
בעיר בת ים מתעד צוות "מעקב" את חגיגות שמחת תורה המתרחשות במהלך היום. תושבי העיר רקדו ונהנו מהחג, כאשר במרכז האירועים ניצב הרב לאון כהן, שנתן ברכה לעם ישראל, לחיילים, לשוטרים ולמילואימניקים. הברכה המיוחדת של הרב כהן מדגישה את האווירה הייחודית של החג השנה, על רקע המצב הביטחוני והשמחה על שובם של החטופים.
שמחת תורה הוא מועד יהודי שמקורו במנהג, והוא מציין את סיום מחזור הקריאה השנתי בתורה ואת התחלתו של מחזור חדש. ביום זה קוראים את פרשת השבוע האחרונה בתורה, פרשת וזאת הברכה, ומיד אחריה את תחילת הפרשה הראשונה, פרשת בראשית. מעגליות זו מסמלת את הרצף הנצחי של לימוד התורה והקשר התמידי של העם היהודי למקורות המסורת שלו.
בארץ ישראל נוהגים לציין את שמחת תורה בכב בתשרי, בחג שמיני עצרת, ואילו בחוץ לארץ נוהגים לציינו למחרת, בכג בתשרי, ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת. הבדל זה בין המנהגים משקף את המסורת ההלכתית של חגיגת ימים טובים בארץ ישראל לעומת התפוצות.
מנהג ארץ ישראל הקדום היה לסיים את מחזור קריאת התורה אחת לשלוש שנים וחצי. חכמי בבל היו אלה שחידשו את המנהג לסיים את קריאת ספר התורה בשלמותו מדי שנה. מנהג בבל התחבר עם מנהג הקליר לקרוא את פרשת וזאת הברכה בשבת שאחרי שמיני עצרת. עם התפשטותו של מנהג בבל בעולם היהודי כולו, ואף בארץ ישראל, התפשט גם מנהג חגיגות שמחת תורה, והוא התקבע בשמיני עצרת או ביום טוב השני שלו.
השם "שמחת תורה" עצמו עבר תהליך התפתחות היסטורי לאורך מאות בשנים. לפני שהשתרש השם הנוכחי, בסידורו של רב עמרם גאון החג כונה בפשטות "יום שני של שמיני עצרת", ואצל רב האי גאון הוא כונה "תשיעי לחג". קיימת תשובה המיוחסת לאחד הגאונים ובה מופיע הביטוי "יום שמחת תורה", אך ככל הנראה נוסח זה הוא תוספת מאוחרת לחיבור המקורי.
השם "שמחת תורה" מופיע בספר החילוקים מתחילת המאה השמינית כתיאור לשמחה שעשו בגמר קריאת ספר התורה. שם נאמר שבני בבל עושים שמחת תורה בחג הסוכות. אולם ככינוי מלא לחג מופיע השם לראשונה במאה האחת עשרה ביהדות ספרד אצל הריץ גיאת, שתיעד את המנהגים והחגיגות של היום המיוחד הזה.
רבי יצחק בן רבי יהודה אבן גיאת כתב כי נוהגים ביום זה, הואיל ובו מסיימים את קריאת התורה, להרבות בקילוסין ובהידורין לכבוד ספר התורה, ולאמר דברי שבח והודיה לכבודם של ספרי התורה. לדבריו, מיני שבחות ושמחות רבות נוהגים לעשות ביום זה, ומכאן שמו – יום שמחת תורה.
תיאור זה משקף את אופיו החגיגי והייחודי של היום, שהפך לאחד המועדים העליזים והשמחים ביותר בלוח השנה העברי, המאופיין בריקודים עם ספרי התורה, בשירה ובשמחה גדולה הנמשכת שעות ארוכות בקהילות רבות ברחבי הארץ והעולם היהודי כולו.
