מובלעת אקס-טריטוריאלית מול משכן הכנסת

מזה כ-3.5 שנים שבלב השלטוני של מדינת ישראל, אל מול משכן הכנסת ומשרד האוצר, מתקיימת מציאות חסרת תקדים המערערת את יסודות שלטון החוק. קבוצת מחאה המזוהה עם מחנה השמאל תפסה שטח ציבורי מרכזי, והפכה אותו ל"עיר אוהלים" קבועה, מבוצרת ומאובזרת היטב. בעוד שחברי הכנסת וראש הממשלה חולפים מדי יום בכיכר הכנסת בדרכם למשכן, במקום התבססה תשתית מגורים שלמה המשתרעת על פני כ-100 עד 150 מטרים.

המפגינים במתחם, הדורשים את פיטורי ראש הממשלה ומערכת פוליטית חדשה לצד חקירה רצינית של אירועי ה-07.10, מלינים מזה תקופה ארוכה על כך ש"אין דמוקרטיה בישראל". אולם, בדיקת המציאות בשטח מעלה תמונה הפוכה לחלוטין: עצם קיומו של מאחז בלתי חוקי ממושך כזה, בלב עיר הבירה וללא מענה או אכיפה משמעותית מצד הרשויות, מהווה הוכחה חותכת לעודף סובלנות דמוקרטית, הגובלת ברמיסת שלטון החוק. האמת מוכיחה שיש דמוקרטיה, ואפילו כזו שבה כיבוש שטח ציבורי נשאר ללא מענה, וגניבת משאבים נתפסת כמעשה לגיטימי.

מקרר, מזגנים ותשתיות פיראטיות: ה"סוויטה" הבלתי חוקית

אין מדובר במחאת קרטונים זמנית או באקט הפגנתי חולף, אלא במתחם מגורים משוכלל לכל דבר ועניין, הפוגע בצורה אנושה באסתטיקה של העיר ירושלים. סיור במקום חושף תשתית לוגיסטית רחבת היקף שאינה מביישת דירות קבע: במקום מותקנים רדיאטורים, מקרר, מחסן אוכל ייעודי, מזגן, מתקן מים של "תמי 4", מיטות, מזרנים, במה מובנית וחדר ישיבות מאולתר.

הממצאים בשטח מעלים שאלות קשות בנוגע למקורות האנרגיה והמים של עיר האוהלים. על פי החשד, פעילי המחאה מתחברים ישירות לעמודי התאורה הציבוריים ולוקחים חשמל באופן בלתי חוקי. מעדויות עולה כי מהתחלה עיריית ירושלים לא אפשרה זאת ונלחמה איתם על החשמל ועל תפיסת המדרכות, אך המצב נותר בעינו. חמור מכך, גם את המים המפגינים מקבלים ללא כל אישור; המים מגיעים ישירות מצינורות ההשקיה של כיכר הכנסת, המיועדים במקור לריסוס צמחים.

לצד הפגיעה הכלכלית והאסתטית, מדובר במפגע בטיחותי קשה. בעקבות ההשתלטות על פסי המדרכה, אין למעשה גישה חופשית לאנשים עם מוגבלויות במרחב. בני אדם הנעים בכיסאות גלגלים או עיוורים המבקשים לעבור באזור, נאלצים לסכן את חייהם באופן ממשי ולרדת אל כביש נסיעה סואן בשל חסימת נתיב ההליכה הציבורי.

חסר תקדים בעולם: עיריית ירושלים חוששת מאלימות?

מבדיקה שנערכה מול גורמים במתחם עולה כי המחאה מנוהלת ומתוחזקת בצורה קבועה ושיטתית. במקום פועל שומר, ככל הנראה בתשלום, לצד נציג מטעם המחאה הטוען כי הוא פועל ב"התנדבות" ומגיע באופן עקבי למשמרות ערב או לילה כבר 3.5 שנים. פעילי המחאה והנציגים במקום אף תקפו את כלי התקשורת "מעקב", בטענה כי מדובר בכלי תקשורת ימני אשר נותן במה למרדכי דוד – מחמאה המעידה כי פועלו של הערוץ מוכר היטב גם בתוך האוהלים הבלתי חוקיים בכיכר הכנסת.

באופן אבסורדי, אותם נציגים הטוענים לחנק דמוקרטי, שכחו ככל הנראה שהם תפסו שטח ציבורי באופן בלתי חוקי לחלוטין ומתגוררים שם כמעט ארבע שנים. נשאלת השאלה: באיזו מדינה בעולם ניתן לראות עיר אוהלים קבועה הפועלת ללא טאבו וללא היתר מול בית הפרלמנט? בוושנגטון, למשל, באמריקה היו משמידים ומפנים עיר אוהלים שכזו עוד לפני שהייתה מספיקה לקום. גם בבריסל או בגרמניה לא קיים תקדים כזה. אין אף עיר ומדינה בעולם שאפשרה לבנות עיר הפגנה ממושכת מול הפרלמנט שלה.

הסיבה להמשך קיומו של המפגע נחשפת בדבריו של נציג מהמחאה, שמסר ללא נוכחות מצלמה כי עיריית ירושלים פשוט מפחדת להתעסק איתם – זאת מאחר שלטענתו, המפגינים הופכים ניידות משטרה בעת ניסיונות אכיפה.

התמיכה הבלעדית ביאיר גולן וההצהרות מול המציאות

כאשר נשאלו אנשי עיר האוהלים (בשיחה ללא מצלמה) למי ניתנה העדיפות במערכת הבחירות הקודמת, התשובה הייתה חד-משמעית: תמיכה בלעדית במפלגת "הדמוקרטים" וביו"ר המפלגה, יאיר גולן. לטענת יושבי האוהלים, מדובר ב"איש ערכים, אומץ, קצין צה"ל לשעבר ואיש שתמיד אומר את האמת".

הזיקה העמוקה הזו מייצרת אבסורד פוליטי חריף, במיוחד לאור הצהרותיו האחרונות של יו"ר הדמוקרטים. רק לאחרונה מסר גולן בפומבי:

"בעוד מספר חודשים כשנחליף את השר העבריין והכושל, מדיניות המשטרה תשתנה מקצה לקצה: המשטרה תפסיק לרדוף אזרחים ותחזור להגן עליהם. הביטחון ברחובות והמשילות בנגב יחזרו. כמו שאמרתי בעבר: אנחנו, הדמוקרטים, ניקח את תיק הבט״פ ונשקם את משטרת ישראל, נמגר את הפשיעה, האלימות והפוליטיזציה שבן גביר הכניס לתוכה. מי שלא ישרת את המדינה לא ישאר"

על אף הרטוריקה התקיפה של גולן בדבר "משילות", "שיקום המשטרה" ו"מיגור הפשיעה והאלימות", הוא בוחר בעקביות לעצום עיניים ואינו רואה כיצד קבוצת המחאה המרכזית התומכת בו, ועוברת על החוק מדי יום ביומו, פועלת מחוץ לגבולות המשילות שהוא מבטיח.

הסערות הציבוריות וביקורת העבר של "מעקב"

התמיכה של אנשי עיר האוהלים ביאיר גולן מתקיימת במקביל לשורה של עימותים ציבוריים חריפים המלווים את פעילותו הפוליטית. לאחרונה עורר גולן סערה ציבורית ופוליטית חריפה במיוחד לאחר שאמר, במסגרת ביקורת על התנהלות הממשלה והמלחמה ברצועת עזה, כי "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב". לדבריו, ישראל נמצאת על מסלול שעלול להפוך אותה ל"מדינה מוקצית בין העמים".

ההתבטאות הקיצונית עוררה תגובות זעם קשות במערכת הפוליטית. ראש הממשלה בנימין נתניהו תקף את הדברים בחריפות, ושרים וחברי כנסת הן מהקואליציה והן מהאופוזיציה גינו את האמירה. מנגד, תומכיו של גולן ניסו לגונן עליו וטענו כי מדובר בביקורת פוליטית המופנית כלפי הממשלה ולא כלפי חיילי צה"ל. בהמשך נאלץ גולן להבהיר כי אינו מאשים את לוחמי צה"ל, אותם הגדיר כ"גיבורים", אלא מבקר את מדיניות הדרג המדיני שלטענתו פוגעת במעמדה הבינלאומי של המדינה. הסערה הפכה בתוך שעות לאחד העימותים הציבוריים החריפים של התקופה סביב גבולות הביקורת בזמן מלחמה וחופש הביטוי בישראל, קרא עוד.

פער זה בין הצהרותיו הדמוקרטיות של גולן לבין מעשיו בפועל אינו חדש למערכת "מעקב". בעבר פורסמה כתבת תחקיר של "מעקב" העוסקת בטענות שלפיהן גולן פעל, לכאורה, באופן הפוגע ישירות בחופש הביטוי ובערכים דמוקרטיים, לאחר שהגיש תביעת דיבה נגד קריקטוריסט בעקבות פרסום סאטירי. המהלך עורר בשעתו ביקורת ציבורית רחבה וחשש מפני פגיעה של איש ציבור בחופש העיתונות והבעת דעה פוליטית.

יתרה מכך, התחקיר חשף פגיעה בשקיפות ובזכות הציבור לדעת: מערכת "מעקב" פנתה לקבלת תגובה רשמית מגולן טרם הפרסום, אולם לא התקבל מענה. דוברו של גולן הבטיח בזמנו להעביר תשובה מסודרת, אך זו לא נמסרה בפועל עד לרגע פרסום הכתבה – התנהלות המציגה סתירה מובהקת לערכים המוצהרים של יו"ר הדמוקרטים, קרא עוד.

האבסורד שבמסווה הדמוקרטי

בסופו של דבר, המציאות בכיכר הכנסת מציבה סימן שאלה גדול ומהדהד בפני הציבור הישראלי. זכות המחאה היא אבן יסוד מחייבת, אך חובה לבחור במקום חוקי להפגנה מבלי לפגוע בזכויותיהם של אזרחים אחרים.

כאשר מחנה פוליטי שלם מנהל עיר בלתי חוקית, ללא טאבו, תוך השתלטות על תשתיות מים וחשמל ציבוריות וחסימת נגישות לנכים – וכל זאת תחת חסותם השקטה של פוליטיקאים שמדברים על משילות – ברור לכל כי הטענות על "קץ הדמוקרטיה" מנותקות לחלוטין מהמציאות. עיר האוהלים בירושלים היא לא דמוקרטיה; היא עדות לאנרכיה מוחלטת שזוכה לחסינות פוליטית.

"מעקב" פנתה לעיריית ירושלים לקבלת תגובה רשמית, אולם עד למועד פרסום הכתבה לא התקבלה כל התייחסות מטעם העירייה.

עדכון מיום 25.05.2026:

מעיריית ירושלים נמסר:

"עיריית ירושלים מכבדת את חופש הביטוי והזכות למחאה, ורואה בהן זכויות יסוד במדינה דמוקרטית. לצד זאת, העירייה מחויבת לשמירה על הסדר הציבורי, הבטיחות, הנגישות והשימוש התקין במרחב הציבורי לטובת כלל התושבים והמבקרים בעיר.

העירייה פועלת לאורך השנים, בשיתוף משטרת ישראל והגורמים הרלוונטיים, לאיזון בין מימוש זכות המחאה לבין שמירה על החוק והסדר הציבורי. ככלל, הצבת אוהלים, מתקנים ותשתיות במרחב הציבורי מחייבת עמידה בהוראות הדין ובתיאום מול הגורמים המוסמכים.

במקרים שבהם מתגלים מפגעים, חסימות, פגיעה במעבר הציבורי או השתלטות בלתי מורשית על שטחים ציבוריים, העירייה פועלת בהתאם לסמכויותיה ועל פי שיקולים מקצועיים, בטיחותיים ומשפטיים. לאורך השנים נעשו גם ניסיונות הידברות מול גורמים שונים במטרה להגיע לפתרונות מוסכמים ולצמצם פגיעה במרחב הציבורי ובשגרת החיים באזור, דבר שבא לידי ביטוי בשטח.

באשר לטענות הנוגעות לחיבורי מים וחשמל, אין לעירייה סמכות לאשר או להנחות על חיבורי חשמל, וסמכות זו נתונה לגורמים המוסמכים בלבד ובהתאם להוראות הבטיחות והדין. ככל שמתקבלות פניות או טענות בנוגע לשימוש בלתי מורשה בתשתיות ציבוריות, הן מועברות לבחינת הגורמים הרלוונטיים.

העירייה תמשיך לאפשר מחאות והפגנות בהתאם לחוק, תוך שמירה על האיזון הנדרש בין חופש המחאה לבין הסדר הציבורי, בטיחות הציבור, הנגישות וזכויות כלל המשתמשים במרחב הציבורי".

הפוסט כ-4 שנים אנרכיה מול הכנסת: עיר האוהלים של מחנה השמאל הופיע לראשונה ב-מעקב.

• תל אביב-יפו: פסיפס אנושי, היסטוריה מפוארת והסוד של ישראל הנאורה

יפו היא אינה רק עיר נמל עתיקה השוכנת על קו התפר שבין כחול הים התיכון לזהב החולות, היא הלב הפועם של ההוויה הישראלית. היא עיר שראשיתה נעוצה באלפי שנות היסטוריה, מקום בו כל אבן, סמטה ומבנה מספרים את סיפורה של ארץ ישראל,  ארץ שבה העבר העמוק פוגש הווה תוסס, מודרני ופלורליסטי.

אלו המבקשים לצייר את ישראל כמדינה הסובלת מקיצוניות דתית או פוליטית, מוזמנים להגיע ליפו. כאן, בין הצריחים למגדלי הפעמונים, בין הגלריות לאתרי המורשת, הם יתביישו בבורותם. יפו היא התשובה המוחצת לכל מי שמנסה להשחיר את פניה של ישראל היפה.

יפו: כור היתוך של אמונות ותרבויות

יפו מפריכה כל סטיגמה על ישראל כחברה סגורה. כאן, במרחב הציבורי, מתקיימים זה לצד זה האסלאם, הנצרות, היהדות ואף דתות מזרח רחוקות, תוך כבוד הדדי שקשה למצוא במקומות רבים בעולם.

בלב המרקם הדתי ניצב מסגד מחמודיה, הגדול והמרכזי בעיר. מבנה זה, שהוקם בתחילת המאה ה-19 (סביבות 1812-1814) בתקופה העות'מאנית, על חצרותיו, מזרקות הטהרה שלו והמבנים הסובבים אותו, אינו רק אתר היסטורי; הוא הוכחה חיה לכך שחיי הדת והאמונה בישראל חופשיים ומשגשגים.

במקביל, כנסיית פטרוס הקדוש הקתולית, השייכת למסדר הפרנציסקני, ניצבת בגאון. היא מחברת בין המורשת הצלבנית לבין המסורת הנוצרית על אודות השליח פטרוס.

אך יפו אינה עוצרת בגבולות המונותאיזם. נוכחותה של תרבות המזרח מורגשת אף היא, עם פסלים דמויי מלכים בודהיסטיים כמו ג'ייאוורמן השביעי (Jayavarman VII), שליטה האגדי של אימפריית החמיר בקמבודיה של המאה ה-12 וה-13.

מלך זה, שנודע כבונה אנגקור תום וכמי שהניח יסודות לרווחה חברתית, מיוצג ביפו כסמל לחיבור תרבותי גלובלי. הדיאלוג הזה בין הדתות והתרבויות הוא עמוד השדרה של ישראל הנאורה – מדינה שבה לכל אמונה יש מקום תחת השמש.

גלריות, אמנות וחיי לילה ללא מעצורים

יפו של ימינו היא מוקד עלייה לרגל לאוהבי תרבות ואמנות. העיר פורחת עם גלריות המציגות אמנות עכשווית לצד עתיקות, ושלושה מוסדות תיאטרון מובילים: תיאטרון גשר, תיאטרון הסמטה והתיאטרון העברי ערבי. אלו אינם רק מבנים, אלא מרחבים שבהם מתרחש דיאלוג תרבותי יומיומי.

לחובבי הבילויים, יפו היא גן עדן. שוק הפשפשים המפורסם הוא רק קצה הקרחון.

העיר משובצת במסעדות יוקרה, ברים אופנתיים, בתי קפה אינטימיים ומועדוני לילה תוססים. ביניהם בולט מועדון ההופעות "כקולם" (Kulam), המהווה מוקד מוזיקלי המארח הרכבים שונים ומביא את רוח היצירה הישראלית אל הבמה.

קהילת הלהט"ב ביפו ניצבת כנוכחות איתנה ומשפיעה; מסיבות הגייז במועדון "אמן 17", המתנהלות בפרהסיה ובחופש מוחלט, מהוות עדות ניצחת לערכי הדמוקרטיה המושרשים בחברה הישראלית.

בנוסף, יפו מציבה רף קולינרי גבוה, עם כמה מהמסעדות הנחשבות ביותר במרחב התל אביבי. אחת מהן היא מסעדת "ראיסה" (Raisa), אשר סקירה מקיפה אודותיה תתפרסם בקרוב, ואשר זכתה בדירוג המקסימלי של 10 מתוך 10 במסגרת בחינת "מעקב".

חיי הלילה של יפו מתנקזים לכמה מוקדי משיכה מרכזיים, ובראשם אזור שוק הפשפשים התוסס. בולטים בו המרכז התרבותי "בית קנדינוף", המשנה את פניו ממתחם אמנות ביום למוקד בילוי לילי, ו"כולי עלמא יפו", המעניק ביטוי ליצירה אלטרנטיבית. לצידם ניצבים ברים שכונתיים דוגמת "שאפה בר", ומסעדות-ברים דוגמת "פועה" ו"אונזה", המשלבות קולינריה ובילוי באווירה משוחררת.

ניתוח הממצאים מלמד על מגמה של מודלים היברידיים, הממזגים בין בתי קפה בשעות היום למוקדי בילוי ליליים. מגמה זו משתלבת עם עלייתם של ברי יין וקוקטיילים איכותיים, והשתלבותן של הופעות חיות ותקלוטים כמרכיב מהותי בבילוי היפואי. יפו מגבשת לעצמה זהות עצמאית ומובחנת, החורגת מגבולות היותה "פרבר" תל-אביבי.

לא פעם נשמעים ברחובות צלילים מגוונים, החל ממוזיקה מקומית ועד להיטים בינלאומיים של אייקוני פופ כמו ליידי גאגא ומדונה, המזכירים לנו שיפו היא חלק בלתי נפרד מהעולם המערבי והמתקדם.

המבע המודרני בגלריות היפואיות, לצד הפיסול יוצא הדופן, מציעים מבט רך ומלטף על האמנות בנקודת זמן היסטורית. הסמטאות והנתיבים השרויים באמנות מודרנית יוצרים חיבור חידתי; קשה להבין כיצד מתקיימת סינרגיה כה מדויקת בין היצירה העכשווית לבין נופה העתיק של יפו, מדובר בתופעה יוצאת דופן.

שכבות של היסטוריה: מהמבצר למלון היוקרה

ההיסטוריה של יפו היא מסע מרתק. אתר מלון The Setai Tel Aviv הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר ליכולת השימור הישראלית. מדובר במבצר צלבני מהמאה ה-12 שהפך לכלא "הקישלה" בתקופה העות'מאנית, שימש כתחנת משטרה בתקופת המנדט, וכיום, לאחר עבודת שחזור קפדנית, הוא מלון יוקרה שבו ניתן לגעת פיזית בסורגים מקוריים ובקירות בני 800 שנה המשולבים בעיצוב אדריכלי מודרני.

לא רחוק משם, ניתן למצוא את תותחי החוף ההיסטוריים בטיילת מפרץ שלמה, המזכירים את הגנת העיר בעת מסע נפוליאון בונפרטה בשנת 1799.

אלו הם שרידים של עבר לוחם שהפך לשקט ופסטורלי. בכיכר קדומים, מזרקת המזלות המרשימה, יצירתם של ורדה גבעולי ואילן גלבר משנת 2011, מוסיפה נדבך של יופי פלסטי למרחב הציבורי.

סמל לאחדות: מגדל השעון

אי אפשר לחתום סיור ביפו ללא אזכור מגדל השעון, שנבנה בין השנים 1900-1903 לכבוד 25 שנות שלטונו של הסולטאן עבדול חמיד השני. המגדל הזה אינו רק סמל של מודרניזציה עות'מאנית, אלא סמל של שותפות גורל, הוא נבנה במימון משותף של יהודים, ערבים ונוצרים. מגדל זה, המציג את השעה לכל עבר, נותר נקודת הציון המרכזית של יפו, תזכורת לכך שכאשר עובדים יחד, בונים היסטוריה.

ישראל היפה שאינה זקוקה להתנצלות

יפו מציעה הכל: מאתרי המצלמה של נפוליאון, דרך בניינים מודרניים המשתלבים באדריכלות עתיקה, ועד למרכזי קניות כמו אלו של מותגי אופנה ישראליים כדוגמת קסטרו לצד חנויות מקומיות קטנות.

ישראל היפה אינה זקוקה להגנה, כי היא מדברת בעד עצמה. כל מבקר ביפו, בין אם הוא צליין דתי, תייר המחפש אמנות, או אדם המבקש ליהנות מחיי הלילה, ימצא כאן את החופש שהוא מחפש. ישראל היא מדינה חופשית, מגוונת ודמוקרטית, שבה כל אדם, ללא קשר לדת או נטייה, יכול למצוא את מקומו. מי שמסרב לראות זאת, בוחר להיות עיוור למציאות שבה יפו היא עיר שבה העתיד נבנה על יסודות של כבוד הדדי ויופי נצחי.

בין שלטון לזיכרון: גלגולו של בית הסראיה החדש ביפו

בית הסראייה החדש הוקם בשנת 1896, מעבר לחומותיה של יפו, כמשכנו של השלטון העות'מאני, ביוזמתם וברוחב ידם של אמידי העיר. משך ימי המנדט הבריטי שימש המבנה מוקד אדמיניסטרטיבי לעירייה, עד אשר הועתקו משרדיה למשכנם החדש בשדרות ירושלים 45, והמקום הוסב לשירותי רווחה לקהילה.

שנת 1947 סימנה את קצו של המבנה, עת פוצץ בידי אנשי הלח"י, מן הפיצוץ העז שרד אך שריד דל מחזיתו המקורית. עם חלוף העתים, משניכר אות הבלייה בבניין, הוחלט לשמר את החזית הראשית ולהסב את השטח לגן. הגן תוכנן בזיקה לתוואי החדרים המקורי של קומת הקרקע, כאשר בכל חלל שבו שכן בעבר חדר, ניטע עץ דקל כסימן לעבר המפואר שחלף.

הפוסט יפו: הרמוניה של מסגדים, כנסיות ובתי כנסת מפריכה את התעמולה העוינת הופיע לראשונה ב-מעקב.

תיעוד שצולם בישראל מציג בעלי חיים בדרכם האחרונה, לקראת שיווקם לצריכה, בין היתר לקראת חג הפסח. מדובר בבעלי חיים המיועדים לשחיטה ולמכירה ברשתות השיווק, במסעדות ובמסגרות צריכה שונות. על פי התיאור, בעלי החיים עוברים שלבי הובלה הכוללים צפיפות, מחסור במזון ומים, תנאי חום ולעיתים גם פגיעות פיזיות, עד להגעתם לשלב השחיטה.

למעשה, מן התיעוד המצולם עולה כי בעת שבני אדם מתקרבים אל בעלי החיים, לא ניכרת מצדם כל תגובת תוקפנות. זאת, אף לנוכח התנאים המתוארים, המלמדים כי בעלי החיים נותנים באדם אמון – בעוד הוא מצדו פועל נגדם באכזריות. לנוכח ממצאים אלו, מתחדדת השאלה: להיכן נעלם הרגש האנושי?

לאחר השחיטה, מוצגים המוצרים ברשתות השיווק כחלק ממבצעי מכירה לקראת חגים ואירועים, בהם הביקוש לבשר עולה באופן מסורתי.

הדיון הציבורי סביב צריכת בשר בישראל מתמקד לעיתים קרובות בשאלה דיכוטומית – מעבר מלא לטבעונות מול המשך צריכה רגילה. עם זאת, נתונים רשמיים מצביעים על אפשרות ביניים בעלת השפעה מצטברת.

על פי נתוני משרד החקלאות לשנים האחרונות, בישראל נשחטים מדי שנה כ-200 עד 210 מיליון עופות לצריכה מקומית. לצד זאת, נשחטים כ-270 אלף ראשי בקר בשנה, כאשר הערכות רחבות יותר מצביעות על היקפים שעשויים להגיע עד כ-400 אלף ראשי בקר.

בחלוקה לממוצע יומי, מדובר בכ-575 אלף עד 600 אלף עופות ביום, וכן בין כ-800 ל-1,200 ראשי בקר. אל נתונים אלה מצטרפים גם בעלי חיים נוספים – כבשים, עזים, תרנגולי הודו ודגים – בהיקפים משתנים שאינם תמיד מתועדים באופן אחיד.

במקביל, האוכלוסייה בישראל ממשיכה לגדול. נכון לשנת 2026, מספר התושבים חוצה את רף 10 מיליון בני אדם. נתון זה משפיע באופן ישיר על הביקוש למזון, ובפרט למוצרים מן החי. לאורך זמן, גידול האוכלוסייה מתורגם לעלייה בצריכה הכוללת ובהתאם גם להיקפי הייצור והשחיטה.

עם זאת, ניתוח הנתונים מצביע על כך שגם שינוי חלקי בהרגלי הצריכה עשוי להשפיע באופן משמעותי. מעבר מצריכת בשר יומיומית לצריכה של שלוש עד ארבע פעמים בשבוע משקף ירידה של כ-40% עד 50% בכמות הבשר הנצרכת לאדם.

בהשלכה על כלל האוכלוסייה, שינוי זה עשוי להביא להפחתה של מאות אלפי בעלי חיים מהיקף השחיטה היומי. כך, למשל, ירידה של כ-40% בצריכת העוף עשויה להוביל להפחתה של כ-200 עד 250 אלף עופות ביום. בתחום הבקר, ירידה דומה בצריכה עשויה להפחית מאות ראשי בקר מדי יום.

ברם, הקשר בין צריכה לבין היקפי שחיטה אינו מיידי. שרשראות אספקה, מלאים, יבוא ויצוא, וכן תנודות בשוק המקומי והבינלאומי – כל אלו משפיעים על קצב ההתאמה של הייצור לביקוש. למרות זאת, לאורך זמן, נתוני השוק מצביעים על התאמה בין מגמות צריכה לבין היקפי ייצור.

המשמעות העולה מן הנתונים היא כי הפחתה בצריכת בשר אינה מחייבת מעבר מלא לאורח חיים טבעוני על מנת להשפיע. גם שינוי חלקי, הניתן ליישום בקרב חלקים רחבים בציבור, עשוי להביא לשינוי מצטבר בהיקפים משמעותיים.

במציאות של גידול אוכלוסין לצד רמות צריכה גבוהות של בשר לנפש, האפשרות להפחתה מתונה אך עקבית מוצגת כמודל ביניים. על פי הנתונים, מודל זה עשוי להביא לצמצום ניכר במספר בעלי החיים הנשחטים בישראל מדי יום, תוך השפעה מצטברת על היקפי השוק לאורך זמן.

צילום וידאו מתוך דף הפייסבוק של Irit Nisim Selikter (צילום סטילס: "מעקב") – שימוש לפי סעיף 27א׳ לחוק זכויות יוצרים

הפוסט הדרך לצלחת: מסע של סבל והשמדה הופיע לראשונה ב-מעקב.

ב-13 במרץ 2026 הודיע הפרקליט הצבאי הראשי על ביטול כתב האישום בפרשת "שדה תימן", שעסקה בחשדות להתעללות בעציר ביטחוני במתקן כליאה בדרום. ההחלטה התקבלה לאחר בחינה מחודשת של התשתית הראייתית ושל מכלול הנסיבות שהתפתחו לאורך ההליך, ובכך נחתם שלב מרכזי בפרשה שעמדה במוקד דיון ציבורי ומשפטי רחב.

הפרשה זכתה לחשיפה נרחבת לאחר שידור תיעוד מרכזי במהדורת חדשות 12, במסגרת דיווחו של הכתב המשפטי גיא פלג. פרסום החומרים עורר תגובות חריפות בזירה הציבורית והמשפטית, לרבות ביקורת מצד גורמים שטענו לפגיעה אפשרית בזכויות הנאשמים ולהשלכות תדמיתיות שנגרמו להם בעקבות הסיקור התקשורתי.

בכתבה שפורסמה לאחר ביטול כתב האישום צוטט עורך דין המייצג את הלוחמים, אשר טען כי ההחלטה מחזקת את טענות ההגנה בדבר פגיעה בזכות להליך הוגן, הדלפות מחקירה ונזק תדמיתי שנגרם למרשיו. לדבריו, התביעה האזרחית שהוגשה נגד גורמים שונים, ובהם גורמים תקשורתיים, נועדה לבחון את אחריותם לפרסומים שנעשו במהלך החקירה.

קרא עוד – לחץ כאן

ההתפתחויות המשפטיות והציבוריות סביב הפרשה לא נותרו בגבולות המערכת המשפטית בלבד. שורה של התבטאויות במערכת הפוליטית ליוו את ביטול כתב האישום: שר הביטחון ישראל כ"ץ ציין כי "הצדק נעשה", השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הגדיר את ההחלטה עדות לכשלים מערכתיים, שר התקשורת שלמה קרעי קרא לערוץ 12 לערוך חשבון נפש ציבורי, ואילו שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת הודיע כי הקרן שהקים תסייע ללוחמים במסגרת תביעות הדיבה. גם השרה גילה גמליאל בירכה על מה שהגדירה "תיקון עוול".

על רקע מכלול האירועים, פנתה מערכת "מעקב" ביום 13 במרץ 2026 לכתב המשפטי גיא פלג בבקשה לקבל את תגובתו המקצועית והעדכנית להשלכות ביטול כתב האישום על הסיקור שניתן לפרשה, וכן להליכים המשפטיים הנוגעים לשמו. הפנייה נעשתה במסגרת עבודה עיתונאית ומתוך מטרה להציג תמונת מצב מלאה, מאוזנת ומדויקת ככל האפשר.

התגובה שהתקבלה כללה שורה קצרה בלבד: "עיתונאי? לא נראה". נוסח זה נמסר ללא פירוט, הסבר או התייחסות עניינית לשאלות שהופנו. אופן המענה עורר תחושה של זלזול והותיר את הסוגיות המהותיות, הנוגעות לסיקור הפרשה ולשיח הציבורי שהתפתח בעקבותיה, ללא מענה מספק.

האירוע שב ומחדד את השיח הציבורי באשר לגבולות האחריות המקצועית המוטלת על עיתונאים, במיוחד במצבים שבהם עיתונאי בכיר – כדוגמת גיא פלג – הופך בעצמו למושא לביקורת או לפניות תגובה. מצבים מסוג זה מציבים למבחן את אמות המידה המקצועיות ואת תפיסת שליחותה הציבורית של העיתונות.

שאלת האיזון בין חופש העיתונות לבין חובת השקיפות והצורך במתן מענה לציבור ניצבת בלב הדיון, בפרט כאשר מדובר בפרשות רגישות בעלות השלכות משפטיות ותדמיתיות רחבות. הדיון מחדד את הציפייה לניהול שיח ענייני, שקול ומבוסס, גם בעת מחלוקת מקצועית או ביקורת ציבורית.

בחירה להשיב באופן שנתפס כמצומצם או בלתי ענייני מעלה תהיות ביחס לאופן מימוש האחריות המקצועית כלפי עמיתים וכלפי הציבור. אף שזכותו של כל גורם לבחור אם להגיב לפנייה תקשורתית, אופי המענה עשוי להשפיע על האופן שבו נתפסים דמותו הציבורית ומידת מחויבותו לנורמות של עיתונות אחראית ומקצועית.

מעמד עיתונאי לפי נוחות הסיקור

מתגלה פרדוקס מובהק: בעבר, במסגרת סיקור שעסק במעצרי כעיתונאי עצמאי במהלך הפגנה, בחן צוות חדשות 12 את התיעוד העיתונאי שהצגתי ואת התלונה שהוגשה מטעמי למח"ש. באותה כתבה צוין במפורש, מפי גיא פלג, כי פעלתי במסגרת תפקידי העיתונאי וכי מעמדי המקצועי לא הוטל בספק.

באותה עת הועברה למחלקת התחקירים של ערוץ 12 גם תעודת העיתונאי, וגיא פלג, יחד עם עמיתיו, פרסם כתבה מקיפה שעסקה בנסיבות המעצר. צוותו אף פנה לדוברות המשטרה וקיבל תגובות רשמיות, אשר שולבו במסגרת הסיקור.

באותה תקופה נחשבתי, הלכה למעשה, לעיתונאי לגיטימי ומקצועי – מסקנה שנלמדה גם מאופן הסיקור עצמו. ואולם, נדמה כי בהתקיים זיקה אינטרסנטית מסוימת, הכרה זו מתעצבת בהתאם לנסיבות: אז נתפסתי כעיתונאי הראוי להתייחסות ולבדיקה מקצועית, ואילו כיום, בחלוף כשנה וחצי, משאני מציג שאלות מקצועיות נוקבות, נדמה כי מעמדי העיתונאי מוטל לפתע בספק.

ראוי לציין כי לא נתבקשה הצגת תעודת עיתונאי, ולא נערכה בחינה עניינית של מעמדי המקצועי. תחת זאת, ננקטה – ככל הנראה – גישה מזלזלת, שבמסגרתה החליט מר פלג, על דעת עצמו, כי אינני עוד עיתונאי. מצב דברים זה מעורר תהיות כבדות באשר לאחידות הסטנדרטים המקצועיים ולמידת עקביותם.

צילום: ערוץ 12 – שימוש בהתאם לסעיף 27א׳ לחוק זכויות יוצרים

במקביל, ניסיונות לקבל את תגובתו של עורך הדין אפרים דמרי לא נשאו פרי עד למועד הפרסום. בוצעו פניות טלפוניות ואף הועברה פנייה כתובה, ובמסגרתן התבקשנו להעביר קישור לאתר "מעקב". חרף זאת, לא התקבלה תגובה, באופן העשוי להעיד כי הפנייה לא נענתה או שלא נמצאה ראויה למענה לשיטתו.

פרשת "שדה תימן" ממשיכה אפוא להוות מוקד לבחינה מחודשת של גבולות הסיקור העיתונאי, של יחסי הגומלין בין מערכת המשפט לתקשורת ושל השפעת פרסומים מוקדמים על הליכים משפטיים רגישים. ביטול כתב האישום אינו מסיים את ההשלכות המשפטיות והציבוריות של האירועים, וההליכים האזרחיים והדיון הציבורי צפויים להימשך.

בתוך כך, מתחדדת השאלה באיזו מידה רשאים כלי תקשורת להסתמך על חומרי חקירה מתהווים, ומהי האחריות הנלווית לפרסום תיעוד בעל פוטנציאל השפעה רחב. הדיון סביב התנהלות גורמים תקשורתיים בפרשה זו ממחיש את המתח המתמשך בין הצורך לחשוף מידע בעל עניין ציבורי לבין החובה להגן על זכויות הפרט ועל עקרונות ההליך ההוגן.

ההתפתחויות האחרונות מדגישות כי סוגיות של אתיקה עיתונאית אינן מסתיימות בפרסום עצמו, אלא ממשיכות להתברר גם לאחריו — הן בזירה המשפטית והן במרחב הציבורי. שאלות של מקצועיות, אחריות וגבולות השיח התקשורתי נותרות במרכז תשומת הלב, כאשר כל פרשה מסוג זה מוסיפה נדבך נוסף לדיון המתמשך על תפקידה של העיתונות בחברה דמוקרטית.

הפוסט גיא פלג במבוי מקצועי: כשהשאלות מתחדדות, הכתב בוחר בבריחה ובזלזול הופיע לראשונה ב-מעקב.

הוא נחשב לאחד הפרצופים המוכרים ביותר על המסך, מי שמדווח ללא מורא מזירות פשע ומסדרונות בתי המשפט, אך נדמה כי דווקא תחת פנסו של הכתב המוערך נותר חלל ריק של סימני שאלה. ברהנו טגניה, כבר בן 45, ממשיך לתחזק סטטוס של רווק נצחי ללא כל תיעוד של זוגיות נשית באופק. האם מדובר בדבקות יוצאת דופן בקריירה, או שמא ב"ארון" שטרם נפתח?

ברהנו טגניה (45), כתב הפלילים הממולח של חברת החדשות (12), בנה לעצמו מוניטין של אדם שאינו חושש לחשוף אמיתות כואבות. אך בעוד הוא נובר בחייהם של אחרים, חייו האישיים נותרים בגדר תעלומה המעסיקה את הרשתות החברתיות ואת קהל הצופים. השאלה המהדהדת, שעלתה לא פעם בפורומים שונים (דוגמת אתר "סטיפס"), היא פשוטה וישירה: "האם ברהנו טגניה גיי?". הגולשים תוהים כיצד ייתכן שדמות ציבורית כה "חמודה", המקרינה לעיתים רכות מסוימת, נותרת ללא כל אזכור לבת זוג לאורך עשורים של פעילות אינטנסיבית.

הסוד שלא נחשף

ביוני 2025, כותרות העיתונים בישראל הבטיחו דרמה גדולה: "כתב חדשות 12 חושף את 'הסוד'". הקוראים והעוקבים, אשר אולי ציפו לווידוי אישי דרמטי שיביא קץ לשמועות, בין אם בדמות פרטים על מערכת זוגית, תוכניות לנישואין או גילוי אישי משמעותי – התבדו במהרה.

ה"סוד" שנרמז בכותרות התברר כאכזבה של ממש: טגניה פשוט עובד קשה. סוד, לכאורה. אבסורד? ככל הנראה – בהחלט. במדינה שבה כל אזרח עמל לפרנסתו, הניסיון למתג מוסר עבודה כ"סוד" נתפס בעיני רבים כניסיון נואש להסיט את האש מהשאלות המהותיות באמת.

בעניין זה לא פנינו למר ברהנו טגניה, שכן מדובר בשמועות ופרשנות המבוססות על שאלות שעולות ברשת. בעודו איש מפורסם ודמות ציבורית, השאלות הללו ימשיכו ללוות אותו – האם האמת תצא לאור, או שמא הכתב הפלילי ימשיך לשמור על שתיקה בתיק האישי ביותר שלו?

בין שמרנות לליברליות

טגניה, שעלה מאתיופיה ב-1992 והתברג בלב הקונצנזוס הישראלי, מייצג סיפור הצלחה מרשים. מקצין בחיל התותחנים ועד לפרס העיתונות של "בני ברית". אולם, השמרנות המיוחסת לעיתים לקהילה ממנה צמח מעלה תהייה: האם הוא חושש שהאמת שלו לא תתקבל בברכה? אם מדובר בנטייה הומוסקסואלית, הרי שהצביעות זועקת – אדם שחורת על דגלו את ה"אמת" העיתונאית, לכאורה מסתיר את האמת הפרטית שלו עצמו.

האם נראה בקרוב חתונה מתוקשרת עם אישה שתפריך את כל השמועות, או שמא נזכה לראות את טגניה צועד אל מחוץ לארון בצעד אמיץ? נכון לעכשיו, העובדות מדברות בעד עצמן: ברהנו טגניה הוא רווק. כל השאר – פרשנויות, תהיות ושאלות שעולות ברשת ונותרו ללא מענה. בזמן שהוא ממשיך לדווח על פשעים וחשדות, הציבור ממשיך לתהות מתי ייפתר התיק המעניין מכולם: תיק חייו האישיים של הכתב הכי חמוד (ונשי?) על המרקע.

לזהותו המינית של אדם אין רלוונטיות לדיון הציבורי – בין אם הוא דו-מיני, הומוסקסואל או הטרוסקסואל. המוקד צריך להיות באופן שבו נתפסים דמותו ופועלו.

הצילום הראשי נוצר באמצעות סוכן בינה מלאכותית של מערכת "מעקב"

הפוסט בין חשיפות פליליות לשאלות זהות מינית הופיע לראשונה ב-מעקב.

דים אמור

מידע מודיעיני רגיש מציב את טראמפ מול הכחשות פוטין לסיוע לאיראן. שיחות חשאיות וטענות לשקר רוסי מעצימות חשש לעימות מעצמות ולהסלמה בינלאומית מסוכנת.

דיווחים ממקורות מדיניים ופרשנות מערכת "מעקב" מצביעים על מערך מתגבש של עימותים גלובליים, כאשר מידע מודיעיני חדש, לטענת מקורות באוקראינה, עשוי לשנות את מאזן הכוחות בין וושינגטון, מוסקבה וטהראן.

לפי המסרים שייחס נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי לגורמים אמריקאיים, הועבר לנשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ מידע מודיעיני הנוגע לסיוע רוסי לאיראן. לפי אותן טענות, מדובר במידע הכולל נתונים על אספקת כטב"מים, וכן אינדיקציות לאפשרות של העברת מערכות טילים בעתיד הקרוב.

על פי מקור שצוטט על ידי מערכת "מעקב", טראמפ קיים שיחה טלפונית עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ימים ספורים לאחר קבלת המידע, במטרה לבחון את עמדת הקרמלין בנוגע לטענות. לפי הפרסום, גורמים בדוברות הרוסית הכחישו כי מוסקבה מעניקה סיוע צבאי לאיראן. עם זאת, לפי הפרשנות שהובאה ב"מעקב", ההכחשה נתפסה על ידי טראמפ כבלתי אמינה.

במערכת מעריכים כי התפתחות זו עשויה להוות נקודת מפנה ביחסי ארצות הברית-רוסיה, במיוחד על רקע מדיניות הסנקציות והמהלכים הדיפלומטיים האחרונים. לפי אותה פרשנות, קיימת תפיסה כי הסרת סנקציות אפשרית על רוסיה נתפסת בוושינגטון כמהלך זמני בלבד, שאינו משקף שינוי אסטרטגי עמוק אלא חלק מתהליך רחב יותר של הערכת מצב.

הדיווחים מצביעים על דפוס פעולה דיפלומטי שננקט מול איראן. עד ל-28 בפברואר 2026 קיימו שליחים אמריקאיים סדרת פגישות עם גורמים איראניים, שבמהלכן הועלו כבר בראשית המגעים טענות בדבר הצגת מידע מטעה. חרף זאת, השיח נמשך, ככל הנראה כחלק מאסטרטגיה שנועדה לאפשר לאיראן להיחשף, לחדד את עמדותיה ולתרום לגיבוש הערכה מודיעינית רחבה ומבוססת יותר.

בהקשר זה מצביעים גורמים שונים על גישתו התקיפה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, הנוטה להגיב בנחרצות לניסיונות הנתפסים בעיניו כהטעיה מדינית. לפי הערכות הנשענות על דיווחים בלתי רשמיים, התנהלותה של מוסקבה אינה משקפת הפנמה מלאה של דפוסי פעולה אלה – מצב העלול, לכאורה, להוביל להשלכות אסטרטגיות משמעותיות בזירה הבינלאומית.

בתוך כך נטען כי סוגיית המיגון של מתקנים תת-קרקעיים ברוסיה, לרבות מקלטים ומתחמים מבוצרים, עומדת במוקד השוואתי מול יכולות ההגנה של מתקנים דומים באיראן – טענה המופיעה במקורות שונים, אך אינה זוכה בשלב זה לאישור רשמי מצד גורמים מוסמכים.

במקביל, הערכות שונות מצביעות על שחיקה ניכרת בעוצמתה של רוסיה, בין היתר על רקע הקצאת משאבים ממושכת למערכה המתמשכת באוקראינה וניהול לחימה ממושך לאורך שנים. לפי פרשנויות מסוימות, כל טעות אסטרטגית נוספת עשויה לשאת השלכות כבדות ואף פטליות מבחינתה.

לפי אותה פרשנות, החזקת ראיות מודיעיניות לכאורה בדבר סיוע רוסי לאיראן עשויה להשפיע על קבלת ההחלטות האסטרטגיות של ארצות הברית בזירה הבינלאומית. בתוך כך, נטען כי תפיסת האמון בין וושינגטון למוסקבה מצויה במבחן, במיוחד נוכח המתח המתמשך סביב המלחמה באוקראינה.

מקורות המקורבים למערכת "מעקב" מציינים כי טראמפ, על פי אותה פרשנות, ראה בעבר בפוטין שותף אפשרי להבנות מדיניות, אך כעת קיימת הערכה כי תפיסה זו מתערערת. בהקשר זה נטען כי הכחשות רוסיות באשר למעורבות במהלכים הקשורים לאיראן נתפסות כחלק ממאבק רחב על השפעה גלובלית.

בנוסף, הפרסום מתייחס לנרטיב הרוסי הרשמי סביב הלחימה באוקראינה, שבו מציגה מוסקבה את פעולותיה כהגנה על האוכלוסייה המקומית. לפי הפרשנות שהובאה, תפיסה זו עומדת במחלוקת חריפה בזירה הבינלאומית, והיא נתפסת כמרכיב מרכזי במאבק התודעתי בין המעצמות.

במערכת "מעקב" מציינים כי שילוב המידע המודיעיני, ההצהרות המדיניות והמהלכים הדיפלומטיים עשוי להצביע על התפתחות אפשרית של שלב חדש במאבק הבין-גושי. לפי אותה הערכה, מוקדי המתיחות אינם מוגבלים עוד לזירות מקומיות, אלא מתגבשים לכדי מערכת עימותים גלובלית רחבת היקף.

כתבה זו מבוססת על מקור ופרשנות מערכת "מעקב".

הפוסט משבר אמון בין טראמפ לפוטין על רקע איראן הופיע לראשונה ב-מעקב.

התבטאויות מדיניות בימים האחרונים, לצד תגובות מיידיות בשווקים הפיננסיים והתפתחויות דיפלומטיות בזירה הבינלאומית, מעלות אפשרות כי המלחמה המתנהלת מול איראן עשויה להתקרב לסיומה. אף שאין לוח זמנים רשמי להפסקת הלחימה, שורה של הצהרות והערכות שמסרו גורמים שונים מצביעות על אפשרות של שינוי בשלב המערכה.

בריאיון לרשת CBS התייחס נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להתפתחויות האחרונות בזירה הצבאית והעריך כי המערכה מתקרבת לסיומה. לדבריו, "אני חושב שהמלחמה פחות או יותר הושלמה. אין להם צי ימי, אין תקשורת, אין חיל אוויר. ירינו בכל מה שהיה לנו לירות, וכדאי להם מאוד לא לנסות משהו – או שזה יהיה הסוף של המדינה שלהם".

דברים אלה נאמרו במסגרת רצף הופעות תקשורתיות של טראמפ בארצות הברית, הכוללות ראיונות תכופים לרשתות טלוויזיה ומסיבות עיתונאים. זמן קצר לאחר פרסום הדברים נרשמה תגובה מיידית בשווקים הבינלאומיים: מחיר הנפט, שזינק מוקדם יותר במהלך היום עד לרמה של כ-119 דולר לחבית, ירד במהירות לכ-85 דולר ובהמשך התייצב סביב רמת ה-100 דולר. במקביל נרשמה תגובה חיובית גם בוול סטריט, שם עברו המדדים המרכזיים לעליות מתונות במהלך המסחר.

גורמים בשוק העריכו כי ההתבטאות הפומבית של טראמפ נתפסה כסימן אפשרי להיחלשות הלחימה או לפחות להערכת מצב שלפיה המערכה הצבאית מתקרבת למיצוי יעדיה. עם זאת, אין אינדיקציה רשמית לכך שהחלטה על סיום הלחימה התקבלה בפועל.

במקביל להתבטאויות בוושינגטון, התפרסמו גם הערכות מצד גורמים ישראליים. גורם ישראלי בכיר אמר לעיתון "וושינגטון פוסט" כי ייתכן שסיום הלחימה אינו מחייב בהכרח הפלת המשטר האיראני. לדבריו, "איני בטוח שזהו אינטרס ישראלי להילחם עד לנפילת המשטר… אף אחד לא רוצה מלחמה בלתי נגמרת".

לדברי אותו גורם, סדרת התקיפות וההפצצות שבוצעו עד כה מתקרבת להשגת יעדיה הצבאיים המרכזיים. בין היעדים שנפגעו, כך לדבריו, נכללים מרכיבים מרכזיים בתוכנית הגרעין של איראן, מצבורי טילים, מתקני ייצור נשק וכן בכירים בצמרת הצבא והמודיעין האיראני.

הערכות אלה מצטרפות לדיווחים שלפיהם למרות המכות הצבאיות הקשות שספגה איראן, המשטר בטהראן הצליח להתייצב לאחר שלב הפתיחה של המערכה. לאחר חיסולו של המנהיג העליון עלי חמינאי ובכירים נוספים, פעלו גורמי ההנהגה במדינה לפי תוכנית פעולה מסודרת, תוך ניסיון ללכד מחדש את שורות ההנהגה ולגבש תגובה מתמשכת כלפי ישראל, מדינות המפרץ ובסיסים ואינטרסים אמריקניים באזור.

בתוך כך נותרו גם סוגיות אסטרטגיות משמעותיות בלתי פתורות. אחת המרכזיות שבהן נוגעת למצבור האורניום המועשר שבידי איראן. לפי הערכות שונות, בידי טהראן כ-440 קילוגרם של אורניום מועשר לרמה של כ-60 אחוזים, לצד כמויות נוספות של אורניום מועשר ברמות נמוכות יותר, סביב 20 אחוזים. גורמים ביטחוניים מעריכים כי סוגיה זו עשויה לעמוד במרכז הדיון הבינלאומי אם יוחלט על סיום הלחימה במתכונתה הנוכחית.

התפתחויות נוספות בזירה הדיפלומטית התרחשו גם בזירת היחסים בין ארצות הברית לרוסיה. הערב קיימו הנשיאים דונלד טראמפ וולדימיר פוטין שיחת טלפון שנמשכה כשעה. על פי הודעה שמסר יורי אושאקוב, יועצו של פוטין למדיניות חוץ, השיחה התקיימה ביוזמתו של טראמפ והתמקדה במספר סוגיות בינלאומיות מרכזיות.

לדברי אושאקוב, "דונלד טראמפ התקשר לוולדימיר ולדימירוביץ' פוטין כדי לדון בשורה של נושאים חשובים ביותר הקשורים להתפתחויות הנוכחיות בזירה הבינלאומית". בין הנושאים שנדונו צוין במיוחד המצב סביב הסכסוך עם איראן וכן המשא ומתן המתנהל בהשתתפות נציגי ארצות הברית בנוגע להסדר באוקראינה.

אושאקוב הוסיף כי השיחה התנהלה "באופן ענייני, גלוי ובונה", וכי זו הייתה השיחה הראשונה בין שני המנהיגים מאז סוף דצמבר 2025. לדבריו, שני הצדדים הביעו נכונות להמשיך לקיים תקשורת ישירה על בסיס קבוע.

על פי ההודעה הרוסית, פוטין הציג במהלך השיחה שורה של הצעות שמטרתן לקדם הסדר מדיני-דיפלומטי מהיר של הסכסוך האיראני, בין היתר על בסיס מגעים שקיים עם מנהיגי מדינות המפרץ, עם נשיא איראן מסעוד פזשכיאן ועם מנהיגים נוספים באזור.

במקביל דנו הנשיאים גם במצב המלחמה באוקראינה. טראמפ הביע, לפי ההודעה, עניין בהגעה להפסקת אש בהקדם האפשרי, שתאפשר פתיחת תהליך להסדר ארוך טווח. הצד הרוסי ציין כי כוחותיו מתקדמים בקו המגע הקרבי והעריך כי התפתחויות אלה עשויות לעודד את קייב לשוב לשולחן המשא ומתן.

במהלך השיחה עלו גם סוגיות נוספות, ובהן ההתפתחויות בוונצואלה והשפעתן האפשרית על שוק הנפט העולמי. אושאקוב סיכם כי השיחה הייתה "עשירה בתוכן" וכי עשויה להיות לה משמעות מעשית להמשך הפעילות המדינית של שתי המדינות בזירה הבינלאומית.

על רקע ההתפתחויות המדיניות והצבאיות, האפשרות לסיום קרוב של המלחמה באיראן נותרת פתוחה – אך בשלב זה עדיין אין הכרעה ברורה לגבי הדרך שבה תסתיים המערכה או לגבי ההשלכות האסטרטגיות ארוכות הטווח שלה על האזור והמערכת הבינלאומית.

צילום: AP

הפוסט טראמפ: המלחמה באיראן כמעט הושלמה הופיע לראשונה ב-מעקב.

ב-3 במרץ 2026 התפתח עימות פומבי בין קצין המילואים ופעיל הציבור תומר וינר לבין מרדכי דוד, בעקבות סרטון שפרסם וינר ברשתות החברתיות בדרכו לשירות מילואים. בסרטון נראה וינר במדי צה"ל, והוא מעלה שורה של טענות נגד דוד, ובהן ייחוס קריאה עברית "נמות ולא נתגייס, וכן תהיות באשר לייעוד תרומות המוצגות כתמיכה בצבא.

לדברי וינר, דוד מזוהה עם איסוף תרומות המוצגות כמיועדות לסיוע לצה"ל, אולם לטענתו הכספים אינם מופנים לצורכי הצבא אלא לכאורה לפעילות מחאה ואף להטרדות עיתונאים. בין היתר הזכיר וינר מקרים של הגעה למחאה סמוך לביתה של לוסי אהריש. הסרטון עורר דיון ציבורי רחב בנוגע לשאלות של גיוס, תרומות, אחריות אזרחית ומסרים לצעירים בעת חירום.

בתגובה לפניית מערכת "מעקב", מסר מרדכי דוד הצהרה מפורטת ובה דחה את מכלול הטענות שהועלו נגדו. לדבריו, בכוונתו להשיב "טענה אחר טענה” לדברי וינר, אשר, כך טען, "לובש מדי צה"ל ועושה בהם שימוש פוליטי". דוד כינה את וינר "שקרן", "אדם מגעיל" ו"איש פוליטי במדים".

צילום: ערוץ 14

דוד הדגיש כי מעולם לא השתייך לזרמים הקוראים "נמות ולא נתגייס", וטען כי הניסיון לשייך אותו לאמירה זו מהווה סילוף. עם זאת, הוא מסר כי במסגרת סרטון ישן התחפש לחרדי, אולם לדבריו לא השתתף בהפגנה התומכת בקריאה האמורה. לטענתו, האמירות שיוחסו לו סולפו ואינן משקפות את עמדותיו בפועל.

בהתייחסותו לסרטון שהופץ בעניינו, ציין דוד כי בתיעוד עצמו ניתן לראותו, לדבריו, אוחז באייפון ולבוש חולצה שחורה – פרט שלטענתו מלמד כי מדובר היה בצילום אקראי, חסר הקשר אידאולוגי מובהק. “זה היה סרטון שרציתי לצלם באופן סתמי”, אמר, והגדיר את הטענות נגדו כ"שקר ראשון".

באשר לשאלת שירותו הצבאי, הבהיר דוד כי לא שירת בצה"ל. לדבריו, הסיבה לכך נעוצה בעברו הפלילי, שבעטיו, כך טען, לא גויס לשירות. עוד מסר מידע הנוגע לעברו הפלילי, והציג זאת כרקע להבנת נסיבות אי-גיוסו.

בהמשך דבריו טען דוד כי הוא זוכה לתמיכה רחבה מצד לוחמים בשירות פעיל. "תשעים אחוזים מלוחמי צה"ל שולחים לי ברכות ומחזקים אותי", אמר, והוסיף כי רבים מהם מזדהים עם עמדותיו. עוד טען כי הוא מקיים אירועי "על האש" לחיילים ומעניק להם סיוע ותמיכה. לדבריו, הטענה שלפיה אינו תומך בחיילים בפועל אינה נכונה, וכי וינר “אינו מעודכן”.

מן העבר השני, וינר הציג את פרסום הסרטון כעמדה עקרונית במסגרת שירות המילואים הפעיל שבו הוא מצוי, תוך הדגשת מחויבותו לשירות ולפעילות ציבורית. בסרטון העלה שאלות באשר למסר המועבר לצעירים ולשימוש הנעשה, לטענתו, בכספי תרומות.

העימות בין השניים ממחיש את המתח הציבורי סביב סוגיות של גיוס, מחאה אזרחית, תרומות ותפקוד אישי בעת תקופה ביטחונית רגישה. בעוד וינר מציב סימני שאלה באשר לעמדות ולפעילות המיוחסת למר דוד, האחרון דוחה את הטענות מכל וכל, מציג את הדברים כסילוף, ומדגיש כי התחפשותו לחרדי במסגרת סרטון עבר אינה מעידה על תמיכה בקריאה המדוברת.

הפוסט מרדכי דוד משיב אש ותוקף את תומר וינר הופיע לראשונה ב-מעקב.

בעוד עשן התקיפות האוויריות מעל שמי איראן טרם התפזר, מיהר משרד החוץ הרוסי לשלוף את נשק הדיפלומטיה המוכר שלו: גינויים חריפים בשם "המשפט הבינלאומי". בצעד המדיף ריח עז של מוסר כפול, פרסם משטרו של ולדימיר פוטין הודעה רשמית המגדירה את הפעולה המשותפת של ארצות הברית וישראל כ"מעשה תוקפנות מזוינת שתוכנן מראש", תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שרוסיה עצמה מנהלת מלחמת השמדה אכזרית נגד אוקראינה הריבונית.

הרטוריקה של מוסקבה: "הפרת נורמות" בשירות הדיקטטורה

הודעת משרד החוץ הרוסי (מס' 259-28-02-2026) לא חסכה במילים קשות נגד מה שהגדירה כ"צעד פזיז" של וושינגטון וירושלים. בקרמלין טוענים כי ריכוז הכוחות האמריקאי באזור והתקיפות על אדמת איראן מהווים הפרה של "העקרונות והנורמות היסודיים של המשפט הבינלאומי". אירוני הדבר, שפוטין – מי שהורה על פלישה רחבת היקף למדינה שכנה, ביצע פשעי מלחמה מתועדים והפר כל אמנה בינלאומית אפשרית – הוא זה שבוחר להטיף על "כיבוד ריבונות" של מדינות חברות באו"ם.

הרוסים אף הגדילו לעשות ותקפו את ישראל על "חוסר עניין לכאורה בעימות צבאי", תוך שהם קוראים לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לגנות את "הפעולות חסרות האחריות". במוסקבה מתארים את המערכה כ"הרפתקה מסוכנת" שעלולה להוביל לאסון הומניטרי, כלכלי ורדיולוגי, וטוענים כי המטרה האמיתית היא "חיסול הנהגת מדינה שסירבה להיכנע להגמוניה".

הפחד בקרמלין: האם פוטין הוא הבא בתור?

מאחורי המילים המכובסות על "סדר עולמי" ו"משטר אי-הפצת נשק גרעיני", מסתתר חשש עמוק הרבה יותר. הפרשנים מעריכים כי התקיפה הנחרצת נגד שלטון האייתוללות באיראן, בעלת בריתה הקרובה של רוסיה, מעוררת פחד ממשי בקרמלין.

פוטין מבין היטב כי המודל שהופעל ב-28 בפברואר 2026 באיראן, המשלב עוצמה צבאית עם נחישות לשינוי סדר שלטוני עוין, עלול להוות תקדים מסוכן עבורו.

על פי ההערכות, פוטין חושש כי למרות מערכת היחסים המורכבת שלו עם ממשל טראמפ, הנחישות האמריקאית הנוכחית עלולה להוביל לניסיון להזיזו מהשלטון אם לא יביא לסיום מהיר של המלחמה באוקראינה. במוסקבה מבינים כי "המשבר המלאכותי", כפי שהם מכנים אותו, אינו אלא הפגנת כוח של המערב שמבהירה: תם עידן החסינות לדיקטטורות המערערות את היציבות העולמית.

זעקת הנגזל

הודעת משרד החוץ הרוסי מסתיימת בדרישה להשיב את המצב ל"מסלול של הסדרה פוליטית-דיפלומטית", תוך הצגת רוסיה כגורם המעוניין ב"איזון אינטרסים". זוהי פסגת הצביעות של משטר המפציץ בתי חולים ומרכזי אוכלוסייה באוקראינה, בעודו מבכה על "הפצצת מתקנים" באיראן.

הניסיון הרוסי להציג את ישראל וארה"ב כמי שדוחקות את העולם למערבולת של הסלמה נתפס בקהילה הבינלאומית כניסיון נואש להסיט את האש מהכישלונות הצבאיים והמוסריים של רוסיה עצמה. בעוד פוטין נזכר פתאום בחוקים הבינלאומיים, העולם זוכר היטב את שתיקתו הרועמת מול מעשיה שלו באדמת אירופה.

הודעת מוסקבה אינה אלא "כתב הגנה" של רודן המזהה את טבעת החנק מתהדקת סביב שותפיו לציר הרשע, וחושש כי היום שבו יצטרך לתת את הדין על פשעיו באוקראינה קרוב מתמיד.

צילום: AP

הפוסט פוטין מגנה את ישראל בעודו משמיד את אוקראינה הופיע לראשונה ב-מעקב.

סרטון שהופץ ברשתות החברתיות מתעד נערה ממוצא אריתראי מטיחה קללות קשות וביטויים גזעניים כלפי נוסעים בקו אוטובוס, בהם עולה מרוסיה. האירוע מעורר מחדש את הסערה סביב שאלת הריבונות, החינוך והיעדר מדיניות הגירוש.

מציאות החיים בדרום תל אביב ובקווי התחבורה הציבורית המשרתים את אזורי ריכוז הזרים, הגיעה השבוע לשיא חדש של מתח. סרטון מטריד שפורסם בעמוד הרשמי של "שפי פז – בחזית", חושף תיעוד של נערות אריתראיות, בנות לקהילת המסתננים, כשהן נוהגות באלימות מילולית חריפה כלפי נוסעים יהודים, תוך שימוש בביטויים גזעניים בוטים.

"רוסי מסריח" ו-"בן שרמוטה": גזענות בחסות השהות הבלתי חוקית

במרכז התיעוד נראית נערה ממוצא אריתראי כשהיא מתעמתת עם נוסעים באוטובוס. בשיאו של הוויכוח, הטיחה הנערה באחד הנוסעים, יהודי עולה מרוסיה, את המילים: "רוסי מסריח". מדובר באזרח ישראלי שעלה ארצה כחוק, המוצא את עצמו מותקף מילולית על רקע מוצאו על ידי מי ששוהה בישראל מכוח מעמד שנוי במחלוקת.

הסרטון, שהפך ויראלי ועורר זעם רב, מדגיש את הפער הבלתי נתפס בין אזרחים שומרי חוק לבין קבוצות מסתננים הפועלות ללא מורא. בעמוד "שפי פז – בחזית" הובהר באופן חד-משמעי כי מדובר בילדי מסתננים ולא בבני העדה האתיופית, זאת כדי למנוע הטעיה והכללה כלפי אזרחי ישראל יוצאי אתיופיה.

שאלת החינוך והאחריות השלטונית

התמונות הקשות מעלות שאלות נוקבות באשר לחינוך אותו מקבלים אותם נערים ונערות. האם מדובר בערכים מהבית? האם זוהי השפעת החברה הסובבת אותם? או שמא מדובר בתוצאה ישירה של אוזלת היד הממשלתית?

חברי הכנסת וממשלת ישראל אינם פועלים לגירוש שוהים בלתי חוקיים, ובמקביל ניכרת עלייה מתמדת במספרם. המדינה אינה מצליחה להטמיע בקרב אוכלוסייה זו ערכי יסוד אזרחיים ותרבותיים, וחלקם מצויים במעמד שאינו מוסדר דיו. ישנם מקרים שבהם פרטים אינם רשומים באופן מלא במאגרי משרד הפנים, מצב המקשה על רשויות האכיפה לפעול נגדם באופן אפקטיבי, ולעיתים אף מוביל לכך שאינם מופיעים ברישומים הרשמיים כנדרש.

ברחוב הישראלי ובקרב אזרחים רבים מתגבשת תחושה כי מדובר בבעיה שורשית ומהותית. היעדר מדיניות ברורה ואכיפה עקבית מצד נבחרי הציבור בכל הנוגע לסוגיית השוהים הבלתי חוקיים, עלול להביא לשחיקת ההרתעה ולתחושת הפקרות במרחב הציבורי.

הזיה ישראלית: "מתי יהיה גירוש?"

הזעם הציבורי מתמקד בעובדה שמסתננים בלתי חוקיים, שאינם מראים כל כוונה לשוב לאריתריאה, מרשים לעצמם לבזות אזרחים יהודים במדינתם שלהם. "לאן הגענו? גויים וילדי מסתננים מקללים יהודים ואזרחי ישראל. זה פשוט הזיה", נכתב בתגובה לתיעוד.

התנהגותה הנוראית של הנערה, כפי שתועדה באוטובוס, אינה נתפסת כאירוע נקודתי אלא כסימפטום לבעיה רחבה בהרבה. הציבור דורש תשובות: מתי תיושם מדיניות הגירה ברורה? מתי תוחזר המשילות לרחובות? ומתי יתבצע הגירוש המיוחל שישים קץ לחיכוך המתמיד ולביזוי האזרחים?

בעוד הסרטון ממשיך לצבור צפיות ושיתופים, נראה כי המערכת הפוליטית נותרת בשתיקתה, בזמן שהשטח בוער והתחבורה הציבורית הופכת לזירת קרב תרבותית וחברתית שבה האזרח החוקי מוצא את עצמו בעמדת נחיתות.

הפוסט "רוסי מסריח" ו"בן שרמוטה": מסתננת מבזה יהודים באוטובוס הופיע לראשונה ב-מעקב.