אם בקרב אזרחי ישראל דוברי הרוסית עודנה שמורה ההרגל האוטומטי להעניק את קולם לאביגדור (אבט) ליברמן – מנהיגה הבלתי מעורער של מפלגת "ישראל ביתנו" – מן הראוי לנתח לעומק את מסלול חייו ופועלו הפוליטי. סביר להניח כי חלק ניכר מהעובדות המרכזיות נותר עד כה מחוץ לטווח ראייתו של הציבור.

ליברמן מעולם לא הסתיר את שאיפתו השפתנית לכבוש את כס ראש הממשלה. גם בתקופות שבהן כיסא ראש הממשלה נותר עבורו כפרי הבלתי מושג, הוא שימר מעמד של שחקן מפתח בעל השפעה מכרעת על זהותו של המנהיג שייעמוד בראש הקבינט.

ערב הכרעה דמוקרטית גורלית נוספת, צפה ועולה שאלת היסוד: האם ניתן להפקיד את ניהול המדינה בידיו של פוליטיקאי בעל רקע כזה? האם נתיבו של ליברמן אינו דומֶה למסלולה של ה"טיטניק", המפליגה בדיוק לכיוון המנוגד לציפיות בוחריה?

ליברמן כיהן כמעט בכל תפקידי השרים המרכזיים בממשלות ישראל: הוא עמד בראש משרד החוץ, משרד הביטחון, משרד האוצר, משרד התחבורה ומשרד התשתיות הלאומיות. בהיסטוריה הפוליטית המודרנית של המדינה קשה למצוא דמות בעלת ניסיון ניהולי-ממלכתי כה עשיר. ואולם, לאחר שספג מפלה כואבת בבחירות 2022, הוא שואף לשוב פעם נוספת אל האולימפוס הפוליטי. משכך, ניצב ההכרח לקיים ניתוח מקיף ומעמיק של פועלו, ולהותיר את המסקנות הסופיות לשפוטו של הקורא.

חלק 1: תחילת הדרך והווקטורים הרוסיים

במחקר הביוגרפיה הפוליטית של ליברמן, תופסים מקום מרכזי קשריו ענפי השנים ומרובי הרבדים עם הנהגת רוסיה.

ניהול עסקים בפדרציה הרוסית ללא חסות מטעם זרועות השלטון הוא למעשה משימה בלתי אפשרית: ניסיונות של יזמים עצמאיים נתקלו באופן עקבי בסיכול מצד המנגנון המדינתי. תמונה שונה לחלוטין מצטיירת כאשר מדובר באישיות מדינית בדרג הבכיר.

המציאות הרוסית הוכיחה פעם אחר פעם: ניהול עסקים בהיקף נרחב ללא "גב" פוליטי (קרישה), חסות מטעם הקרמלין או תמיכה מצד גורמים משפטיים ומדינתיים משפיעים – הוא קשה עד בלתי אפשרי. על כך מעידים סיפוריהם של פאבל דורוב ("ווקונטקטה", טלגרם), ואדים טינקוב ("טינקוף בנק"), יבגני צ'יצ'ווארקין ("אברוסט"), מיכאיל חודורקובסקי (חברת הנפט "יוקוס") ובוריס ברזובסקי (עסקי הרכב "לוגוואז", ערוץ ORT). גורלם של יזמים אלה, המוכר היטב לציבור, מדגים אילו השלכות הרסניות עשויות לנבוע מעימות בין עסק גדול לבין השלטון הרוסי.

בדצמבר 2011, ברקע מחאות ההמונים נגד זיוף הבחירות לדומה הממלכתית של רוסיה, יצא ליברמן פומבית להגנת התוצאות הרשמיות והצהיר: "אני משוכנע שתוצאות הבחירות משקפות את הלחישויות והלך הרוח בתוך רוסיה". עמדה זו זכתה לאהדה ולאישור מרביים בין כתלי הקרמלין.

שורשי פעילותו העסקית של ליברמן נטועים בשנת 1997, כאשר לאחר פרישתו מתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה הקים את חברת המסחר "נתיב אל-מזרח". החברה עסקה ברכישת חומרי גלם במזרח, מכירתם במערב וביצוע פעולות פיננסיות בשוק ההון הרוסי בתקופה של אי-יציבות גואה.

הקמת מפלגת "ישראל ביתנו" בשנת 1999 דרשה מימון עתק. תחקירים עיתונאיים בכלי התקשורת המובילים ("הארץ", "ישראל היום") הצביעו על איש העסקים האוסטרי מרטין שלאף כאחד הערבים הפיננסיים המרכזיים של המפלגה. שלאף, שטיפח קשרים עסקיים הדוקים עם מונופול הגז הרוסי "גזפרום" באמצעות חברת "Centrex", מינה לימים את אחד מילדיו של ליברמן לדירקטוריון של תאגיד בשליטתו.

לאחר בחירות 1999, העניק לליברמן תמיכה כספית היזם האוסטרי רוברט נוביקובסקי – שעמד בראש חברת "Jurimex", אשר עסקה במסחר במשאבי אנרגיה ומתכות עם מדינות חבר המדינות (CIS).

בשנת 2004, בעודה בת 21 בלבד ותלמידת החוג להיסטוריה, הקימה בתו של ליברמן, מיכל, חברת ייעוץ. במהלך לימודיה זרמו לחשבונה כ-7 מיליון שקלים עבור "שירותי ייעוץ", ועד שנת 2009 נסק הסכום לכ-12 מיליון שקלים.

בין היתר, איש העסקים דניאל גיטנשטיין וששותפו איגור ויינברג (שותף בבעלות על חברת "Megatis") העבירו מדי חודש סכום של 65 אלף דולר. במסגרת החקירה הפלילית בחשד למיזם פיקטיבי, שימש ויינברג עד מפתח – אולם מותו הפתאומי בנסיבות של התאבדות מנע את גביית עדותו. התיק נגד ליברמן ובתו נסגר בסופו של דבר מחוסר ראיות.

בשנת 2018, בעת שכיהן כשר הביטחון, הדגיש ליברמן כי ישראל לא הצטרפה לסנקציות המערביות נגד רוסיה בעקבות סיפוח חצי האי קרים, ולא גירשה דיפלומטים רוסים בפרשת סקריפאל. לאחר פרוץ הפלישה בהיקף מלא של רוסיה לאוקראינה בשנת 2022, נקט ליברמן עמדה ניטרלית מופגנת והצהיר: "אני לא בעד רוסיה ולא בעד אוקראינה. אני בעד ישראל", ואף פטר את האירועים המזעזעים בבוצ'ה כ"האשמות הדדיות".

חלק 2: "העסקים הפלסטיניים" של ליברמן: תחקיר "הארץ"

ב-20 בפברואר 2009 דיווח אתר NEWSru.co.il על תחקיר של עיתון "הארץ", שעסק בפעילות המסחרית של אביגדור ליברמן, מייסד מפלגת "ישראל ביתנו". במרכז הפרסום עמדה חברת "נתיב אל-מזרח ישראל", אותה הקים הפוליטיקאי ואשר לפי הממצאים העיתונאיים קיימה קשרים עסקיים עם גורמים בכירים ברשות הפלסטינית.

תשומת לב מיוחדת משך הסתירה בין הרטוריקה הפוליטית הציבורית של ליברמן, שהיה ידוע בהתבטאויותיו הניציות והתקיפות כלפי ההנהגה הפלסטינית, לבין אופיים של המגעים המסחריים של החברה שייסד.

כפי שדיווח NEWSru.co.il בהסתמך על "הארץ", חברת "נתיב אל-מזרח ישראל" התמחתה באספקת עץ וחומרי בניין. לפי התחקיר, זמן קצר לאחר שנבחר ליברמן לכנסת, קשרה החברה קשרים עסקיים עם דמויות פוליטיות בעלות השפעה במנגנוני הרשות הפלסטינית.

ואולם, החלק המשמעותי ביותר בפרסום נגע לא רק לאופיים של מגעים אלה, אלא גם למעורבותו האפשרית של ליברמן עצמו בניהול העסק לאחר שנכנס לתפקידים ממלכתיים.

העיתון הבהיר כי המשטרה בחנה חשדות לפיהם בין השנים 2001 ל-2004, בעת שכיהן בתפקידי שרים, המשיך ליברמן לכאורה לנהל את החברה בפועל, וזאת למרות העברת הבעלות הפורמלית. על פי נתוני הפרסום, בתקופה זו שלשל לכיסו כמה מאות אלפי שקלים.

החוק הישראלי מטיל מגבלות חמורות על פעילות עסקית של חברי כנסת ושרים המיועדת להפקת רווחים אישיים. משכך, השאלה מי שלט בפועל בחברה לאחר השינוי במעמדה הפורמלי קיבלה משנה תוקף ומשקל ציבורי.

"הארץ" הפנה את הזרקור גם לקשריה של החברה עם אנשי עסקים פלסטינים ונציגי המנהל המקומי. נתונים אלה הציבו בספק את המידה שבה הצהרותיו הפוליטיות הציבוריות של ליברמן עלו בקנה אחד עם האינטרסים המסחריים של הגופים שאליהם היה קשור בעבר.

משכך, יש להבחין הבחנה חדה בין פרסומים עיתונאיים וחשיפות משטרתיות לבין אחריות פלילית מוכחת. הדיווחים המוזכרים אינם קובעים כי ליברמן הורשע בניהול בלתי חוקי של החברה או בביצוע עבירות שחיתות.

לפיכך, הפרסום משנת 2009 הציף שתי שאלות עקרוניות: שאלת שקיפות הקשרים העסקיים של פוליטיקאי בכיר, ושאלת הניגוד האפשרי בין הרטוריקה הציבורית הניצית שלו לבין הפעילות המסחרית של החברה שייסד.

חלק 3: הפעילות המסחרית של המשפחה

בפברואר 2024 פרסם העיתונאי גור מגידו בעיתון "TheMarker" תחקיר מקיף שעסק בעסקיהם של בניו של ליברמן – עמוס וקובי.

על פי הנתונים שנחשפו, בעיצומה של מגפת הקורונה (שנת 2020) היו האחים ליברמן מעורבים בעסקת ענק לאספקת מכשירי הנשמה של הקונצרן הישראלי "אלביט" לפדרציה הרוסית. המשלוחים נמשכו עד ספטמבר 2022 – קרי, לאחר פרוץ מעשי האיבה באוקראינה והשתת סנקציות בינלאומיות חריפות.

התחקיר חשף בנוסף את קשריהם של בני הפוליטיקאי עם חברת "Airvrix" (מספקת ציוד למסלולי המראה ולתעופה צבאית) ועם חברות הסייבר "Rayzone" ו-"Saito Tech" (העוסקות בפיתוח מוצרים לאיסוף מודיעין ומעקב דיגיטלי).

מעבר לכך, בשנת 2019 מונה בנו בן ה-29 של ליברמן לחבר דירקטוריון בחברה הציבורית "רני צים מרכזי קניות". בנימוקים למינויו צוין כי החל משנת 2012 (כשהיה בן 22 בלבד) שימש כאיש האחראי על פיתוח עסקי בחברת "צ'יינה מוטורס".

חלק 4: קשרים מוסדיים: KSORS

היבט מרכזי בתשתית הציבורית של מפלגת "ישראל ביתנו" הוא הממשק והאינטראקציה עם "המועצה המתאמת של ארגוני יוצאי רוסיה" (KSORS) בישראל.

על פי מסמכי היסוד שלה, KSORS מעגנת באופן מפורש תיאום הדוק מול שגרירות רוסיה ונציגות "רוססוטרודניצ'סטבו" (Rossotrudnichestvo) – סוכנות ממשלתית הכפופה למשרד החוץ הרוסי, המשמשת זרוע מרכזית לקידום מדיניות החוץ של הקרמלין.

חבר הכנסת לשעבר מטעם "ישראל ביתנו", לאוניד ליטינצקי, עמד בראש KSORS בין השנים 2016 ל-2018. נוכחותו של נציג רשמי של המנגנון המפלגתי בראש ארגון הקשור מוסדית לדרגים הדיפלומטיים של רוסיה מעוררת תהיות נוקבות באשר לאופיו ועומקו של שיתוף הפעולה הזה.

חלק 5: ההליכים הפליליים ו"פרשה 242"

בדצמבר 2014 חשפו רשויות אכיפת החוק בישראל מנגנון שחיתות מסועף בתוך מפלגת "ישראל ביתנו" (אשר נודע כ"פרשה 242"). במסגרת החקירה של יחידת להב 433 נעצרו 28 חשודים, נחקרו 103 מעורבים, נגד 19 בכירים הוגשו כתבי אישום ונגזרו עליהם עונשי מאסר.

דמויות המפתח בפרשה:

• פאינה קירשנבאום (מזכ"לית המפלגה, חברת כנסת וסגנית שר הפנים) – הורשעה בעבירות של לקיחת שוחד, הלבנת הון, מרמה ועבירות מס, ונגזרו עליה 10 שנות מאסר בפועל.

• דאוד גודובסקי (מנהל הארגון של המפלגה) – הורשע בלקיחת שוחד והלבנת הון ונשפט ל-6 שנות מאסר.

• סטס מיסז'ניקוב (שר התיירות לשעבר) – הורשע במרמה והפרת אמונים ונשפט ל-15 חודשי מאסר.

• רמי כהן (מנכ"ל משרד החקלאות לשעבר) – נשפט ל-18 חודשי מאסר בפועל.

על פי הכרעת הדין, השיטה התבססה על הזרמת תקציבים מדינתיים וקואליציוניים לעמותות ולארגונים ללא כוונת רווח, בתמורה להחזר חלק מהכספים ("עמלות גזירה" / שוחד) לידיהם של עסקני המפלגה. בהחלטתו בערעור ציין השופט יצחק עמית את ההיעדר המוחלט של נהלים מנגנוניים ובקרה פנימית על התקציבים בתוך מפלגת "ישראל ביתנו". ליברמן עצמו לא הועמד לדין בפרשה זו.

חלק 6: כרוניקה פרלמנטרית: דפוס הצבעות

ניתוח תוצאות ההצבעה של ליברמן וסיעת "ישראל ביתנו" בכנסת מצביע על פערים קוטביים בין ההצהרות הציבוריות לתקשורת לבין הפרקטיקה החקיקתית בפועל:

• 01.07.2009 ו-12.05.2010: הצעת חוק ברית הזוגיות (נישואים אזרחיים) – נגד.

• 20.12.2010: הגדלת המלגות וההקצבות לתלמידי ישיבות – בעד.

• 26.01.2011: שימור השלמת ההכנסה לגמלאים ומבוגרים מרוסיה – נגד.

• 23.03.2011: סיוע בשכר דירה לעולים בעלי ותק של 10 שנים ומעלה – נגד.

• 22.06.2011 ו-21.02.2018: התרת הפעלת תחבורה ציבורית בשבת – נגד.

• 20.02.2012: עדכון אוטומטי שנתי של סל התרופות ב-2% – נגד.

• 05.11.2012: הקצאת 30 מיליארד שקלים לתאגידי ענק – בעד.

• 21.11.2017: הגדלת קצבאות הזקנה והפנסיה ב-400 שקלים – נגד.

• 21.12.2017: שריון 7% מהמשרות במגזר הציבורי עבור המגזר החרדי – בעד.

• 06.02.2018: הצעת חוק גיוס בני ישיבות – נגד.

סיכום ויוזמות גיאופוליטיות

בנוסף לפרשיות הפליליות, בביוגרפיה של ליברמן רשומים אירועים מהדהדים נוספים: המשפט בפרשת השגריר בבלרוס (שארך שנים והסתיים בזיכוי), העברת 3 מיליון דולר מ-"Bank Austria" עבור ייעוץ כביכול במשבר הרובל, וכן חקירות סביב ארגון "נתיב".

תהודה חריפה במיוחד עוררה הצהרתו של ליברמן על כוונתו להעביר שטחים משטח C לסמכות ולשיפוט ירדניים. במציאות הגיאופוליטית הנוכחית, יוזמות מסוג זה עומדות בסתירה חזיתית לקונספט הביטחון הלאומי של מדינת ישראל ומעוררות דאגה עמוקה בקרב קהילת המומחים.

נ.ב: שאלות שנותרו ללא מענה

מותו הפתאומי של איגור ויינברג, ששימש עד מפתח, מעורר לא מעט תהיות. נסיבות מותו דורשות עיון דוקומנטרי נפרד, אם כי עצם הפתאומיות אינה מהווה כשלעצמה ראיה לאופי פלילי.

תהיות לא פחות קשות מעוררת עמדתו הפוליטית של אביגדור ליברמן ביחס לרוסיה. נוצר הרושם כי הפוליטיקאי, בעודו מצהיר על הגנת האינטרסים של ישראל, ממשיך לדבוק ביחס אוהד יחסית כלפי מוסקבה. אולם הערכה זו מחייבת בחינה מדוקדקת מול אמירותיו ומעשיו בפועל.

בינתיים, מדיניות החוץ הרוסית התנגשה לא פעם בעמדתה של ישראל. גם לאחר מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר 2023, נציגי הנהגת הארגון ביקרו במוסקבה וניהלו שיחות רשמיות עם גורמים רוסיים. רוסיה מוסיפה להדק את קשריה עם איראן, מפתחת עמה שיתוף פעולה צבאי-טכנולוגי ומפגינה עמדות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני השונות לחלוטין מעמדתה הרשמית של ממשלת ישראל.

מוסקבה רואה במזרח ירושלים, ביהודה ושומרון וברמת הגולן שטחים הנמצאים תחת כיבוש ישראלי. רוסיה מכירה במדינה פלסטינית, מקיימת יחסים דיפלומטיים הדוקים עם ההנהגה ברמאללה, ובמוסקבה פועלת שגרירות פלסטינית רשמית במקביל לנציגות רוסית ברמאללה.

על רקע זה עולה השאלה המתבקשת: כיצד מעריך אביגדור ליברמן את מדיניות הקרמלין כלפי ישראל, את המגעים של מוסקבה עם חמאס ואת שיתוף הפעולה הצבאי-פוליטי שלה עם איראן?

אולם מעבר לקשריו של אביגדור ליברמן עם ההנהגה הרוסית בראשות ולדימיר פוטין, נותרה שאלה עקרונית וחשובה מאין כמוה שטרם פוענחה: עד כמה עמוק שקוע ליברמן – אם בכלל – ברשת הקשרים והאינטרסים האפלה והבלתי שקופה המקיפה את קואופרטיב "אוזרו" המפורסם?

הפוסט מי אתה, אביגדור ליברמן: פנטום פוליטי או שותף צללים של הקרמלין? הופיע לראשונה ב-מעקב.

פגיעה זו מומחשת במחדל החמור של פליי דובאי: אגף הביטחון, החירום והסייבר במשרד התחבורה כשל במניעת השתתפותו בטיסה של טייס המשנה בעל הרקע הביטחוני הבעייתי. רק תושייתם של הקברניט ומספר נוסעים מנעה אסון כבד.

לטענתי, סביר להניח שההידרדרות במקצועיות ובכשירות של משרד התחבורה בתקופת מירי רגב תרמה למחדל. בתקופתה עזבו אנשי מקצוע רבים ובהם כ-90 מנהלים, דווח על דחיקת עובדים מקצועיים, מבחני נאמנות לשרה, מינויים פוליטיים של מקורבים בלתי מקצועיים, והתעלמות משיקולים מקצועיים. כך כתב אלוף במילואים חגי טופולנסקי, מנכ"ל רשות שדות התעופה, במכתב התפטרותו ששלח לרגב: "בתקופה האחרונה ראיתי איך פוליטיקה, איומים, שיקולים זרים ותהליכים לא תקינים גוברים על ביצועים, ערכים, טובת הציבור והכלל".

זאת ועוד, ספציפית בהקשר הנדון: דוח מבקר המדינה מ-21.5.24 מצא ליקויים חמורים רבים באגף הביטחון במשרד, האחראי לפיקוח על מטוסים זרים המגיעים לישראל; אך רוב הליקויים לא תוקנו. בנוסף, לאחר המחדל נחשף שכ-1,200 אנשי צוות של חברות תעופה זרות ממדינות ללא יחסים דיפלומטיים עם ישראל נכנסו אליה מתחילת השנה, אך לא נבדקו בידי אגף הביטחון. עוד נחשפו בעיות בפיקוח על שני בכירים באגף הביטחון: דביר רובינשטיין, שקיבל תשלום מפליי דובאי עבור הדרכות שסיפק לה באופן המעורר חשש לניגוד עניינים; ואברהם כהן, שעבד בעבודה נוספת ללא היתר. כלומר: מחדל פליי דובאי אינו מייצג אירוע מקרי בודד במשרד התחבורה, הוא קצה קרחון שידוע מזה זמן רב!

מחדל פליי דובאי הוא רק דוגמה אחת לפגיעה הנטענת של המהפכה המשטרית במקצועיות ובכשירות של מוסדות המדינה. התהליך ברור: המהפכה מעדיפה שיקולים פוליטיים ואישיים על פני כישורים מקצועיים, כגון השכלה, ניסיון וביצועים. כך, נאמנותו של אדם לשר או למפלגתו, כמו גם הסכמתו לעמדותיו, הם שיקולים מרכזיים: במינויו, ביחס אליו במהלך כהונתו, ובהחלטה על המשך כהונתו. וכפי שנקבע במחקרים, בפסיקת בג"ץ ובדוחות מבקר המדינה, וגם הגיוני: פעולות ומינויים פוליטיים פוגעים בכשירות של מוסדות המדינה.

להלן דוגמאות נוספות, מיני רבות שקיימות, לפעולות שהקואליציה ביצעה או ניסתה לבצע הפוגעות במקצועיות ובכשירות של מוסדות המדינה:

• ביטול נבחרת הדירקטורים או פגיעה בה – הנבחרת היא מאגר מועמדים שעברו מיון מקצועי, וממנו אמורים השרים לבחור כ-630 דירקטורים לכ-70 חברות ממשלתיות. היא נועדה לצמצם מינויים פוליטיים פסולים ולהבטיח את כשירות הדירקטורים בחברות רבות המשפיעות על תחומים חשובים ובהם חשמל, מים, דיור ציבורי, כבישים ורכבת.

השר דודי אמסלם, הממונה על רשות החברות הממשלתיות, פועל נמרצות לפגיעה בנבחרת הדירקטורים ובמינויים מקצועיים. כחלק מכך הוא מקדם חקיקה שתבטל את הנבחרת ותאפשר מינויים פוליטיים, וגם נאבק קשות נגד מנהלת הרשות מיכל רוזנבוים, שלבסוף התפטרה. במכתב התפטרותה כתבה: "על פי תפיסת עולמו המוצהרת של השר אמסלם, החברות הממשלתיות אינן משאב ציבורי אלא 'מאגר ג'ובים' שאמור לשמש אותו לצבירת כוח ומעמד פוליטי… השר אמסלם הפעיל עלי ועל הרשות לחצים אדירים לתמוך במינוי פעילים פוליטיים… לאפשר הדחות במסגרת 'חיסול חשבונות' פוליטי… לתועלתו האישית ותוך פגיעה באינטרס הציבורי". במכתבה תיארה גם את אי-ההיענות של נתניהו לבקשותיה לסייע לה.

התנהלות כזו נחשבת שחיתות פוליטית, הכוללת ניצול לרעה של סמכות ציבורית גם לטובת מפלגה, לא רק לטובת בעל התפקיד עצמו.

על גישתו הבעייתית של אמסלם למינויים מעידים גם דבריו בריאיון ברדיו: "בוודאי, את מי אני אמנה [כדירקטורים בחברות הממשלתיות]? אני מגיש [כמועמדים לדירקטורים] אנשים שאני מכיר מהחבר'ה. התפקיד שלי זה להגיש אנשים שאני מכיר ומעריך".

• תופעות רווחות של מינויים פוליטיים, פגיעה בעצמאות הדרג המקצועי ולכן הדחת או עזיבת בכירים דווחו גם במשרדי ממשלה רבים נוספים. למשל, במשרד החינוך עזבו כ-30 בכירים, והשר יואב קיש ניסה למנוע פרסום ציונים נמוכים במבחני התלמידים ולהדיח את דר' אלון גל שהחליט לפרסמם; כמו גם הקמת יחידת הערכת הישגים חדשה "מטעמו". באופן דומה דווח גם לגבי משרדי התקשורת והכלכלה. במשרד להגנת הסביבה עזבו יותר מעשרה בכירים, ונפסל מינויו של אהרוני נויבואר ליו"ר רשות הטבע והגנים, לאחר שהוא והשרה לאיכות הסביבה סילמן הסתירו את הזוגיות של ביתו ובנה.

הבעייתיות במינויים ובפעולות על בסיס פוליטי היא משולשת:

ראשית, כאמור, פגיעה במקצועיות ובכשירות של מוסדות המדינה לספק לאזרחים את השירותים המגיעים להם.

שנית, הכפפת המינויים והפעולות לאינטרסים הצרים של השר או מפלגתו, במקום לאינטרסים הרחבים של הציבור, כדברי טופולנסקי ורוזנבוים. חוקי המדינה נועדו להבטיח שירות ציבורי ממלכתי וא-פוליטי, שעובדיו נאמנים לכלל האזרחים ופועלים למענם במקצועיות ובניטרליות, משום שאינטרסים אישיים ומפלגתיים פעמים רבות מתנגשים באינטרס הציבורי.

שלישית, מוסרית וחברתית, ראוי להימנע מחזרה לאפליה הפוליטית שהתקיימה בעבר בישראל, כאשר מוסדות המדינה העדיפו את תומכי מפא"י, המערך והעבודה. אפליה זו פגעה בתומכי מפלגות אחרות והגבירה את המתח החברתי.

כל הבעיות האלו במינויים ובפעולות על בסיס פוליטי לא קיימות לגבי מינויים ופעולות על בסיס כישורים.

לסיכום: המהפכה המשטרית מקדמת מינויים ופעולות משיקולים פוליטיים, שחלקם מהווים פרוטקציוניזם ואף שחיתות פוליטית. הדבר פוגע במקצועיות ובכשירות מוסדות המדינה, באינטרס הציבורי הרחב, ובלכידות החברתית. מגמה זו מתבטאת בפעולות שרים במסגרת משרדיהם, ביוזמות חקיקה ובהצהרות חברי הקואליציה.

למשל, חברי הקואליציה טוענים כי כנבחרי ציבור הם זכאים לעשות ככל העולה על רוחם, לרבות במשרדי הממשלה שבאחריותם – אך טענה זו נשללה. השרים כפופים לחוקים שחוקקו נבחרי ציבור קודמים ולפרשנותם בפסיקות בג"ץ – כפי שנקבע בחוקים אלו.

חברי הקואליציה גם תוקפים את "שלטון הפקידים", אך בהיעדר כל בסיס. אותם "פקידים״" הם לעיתים יועצים משפטיים שפשוט מבהירים לשרים שיוזמותיהם אינן חוקיות, ולעיתים בעלי סמכויות מקצועיות עצמאיות מכוח החוק, כגון מיכל רוזנבוים וגל אלון. תקיפתם בשל מילוי תפקידם כחוק היא למעשה תקיפת חוקים שחוקקו נבחרי ציבור קודמים ושל שלטון החוק. עצמאותם נועדה להבטיח החלטות מקצועיות ולא פוליטיות ולהגביל את כוח נבחרי הציבור, מתוך הכרה שהכוח נוטה להשחית – כגון פעולות אמסלם למינוי חבריו כדירקטורים וניסיון קיש למנוע פרסום ציונים נמוכים. לכן ראוי שנבחרי הציבור יכבדו את ההחלטות המקצועיות והחוקיות של בעלי תפקידים אלו, לטובת האזרחים והמדינה.

לסיום: ככל שתתרחב העדפת המינויים והפעולות הפוליטיים במסגרת המהפכה המשטרית, כך ישראל תדרדר ממדינה מצטיינת בתחומים רבים למדינה כושלת בתחומים אלה. הידרדרות זו תפגע קשות באזרחים, ואף סביר שתגבה חיי אדם; וגם במדינה – עקב הירידה מהארץ של רבים מהאזרחים שימאסו בבעיות שיאפיינו אותה אז.

לפיכך, בבחינת המהפכה המשטרית והשלכותיה על ישראל, מוצע להביא בחשבון לא רק את הפגיעה בשלטון החוק ובדמוקרטיה, אלא גם את הפגיעה במקצועיות ובכשירות מוסדות המדינה לשרת אותה ואת אזרחיה.

הבהרה מטעם מערכת "מעקב": מאמר דעה זה נכתב בידי רפי נץ, חוקר בתחום מדע המדינה, עורך דין ופובליציסט, והועבר לפרסום במערכת "מעקב" מטעמו. המאמר מתפרסם במלואו, בנוסחו המקורי וכפי שהתקבל במערכת, ללא כל עריכה, שינוי, השמטה או התערבות בתוכנו.

הפוסט הקשר בין המהפכה המשטרית לבין מחדל טיסת פליי דובאי, ישראל בדרך להפוך ממדינה מצטיינת למדינה כושלת הופיע לראשונה ב-מעקב.

בזמן שבית המשפט חשף כי אזרחית ישראלית העלתה לרשתות פרסומים המגדירים אותה כ"נאצית", חברי הכנסת יבגני סובה ויוליה מלינובסקי מסיעתו של אביגדור ליברמן בוחרים בקו של אדישות ומסרבים לגנות. האם כבודם של ניצולי השואה נדחק הצידה?

סערה ציבורית ומשפטית מתחוללת סביב פרשת הגננת מאשדוד, אך במסדרונות הכנסת יש מי שבוחרים לשמור על שתיקה רועמת. בעוד הציבור הישראלי רגיש לכל גילוי של אהדה או הזדהות עם האידיאולוגיה הנאצית, נבחרת הציבור של מפלגת "ישראל ביתנו" מפגינה אדישות מעוררת תהיות מול ממצאים שיפוטיים חמורים.

פסק הדין שחשף את הפרסומים החמורים

ראשיתה של הפרשה בתחקיר שפורסם ב-27 בספטמבר 2026 על ידי מערכת "מעקב", בעקבות היתר עיון בתיק חסוי (ת"א 2331-02-23) שניתן על ידי סגנית נשיא בית משפט השלום בקריית גת, השופטת ענת חולתא.

מפסק הדין עולה כי אנסטסיה רולובץ נוביקובה, ילידת אוקראינה שהתאזרחה בישראל מכוח נישואיה לאזרח ישראלי וניהלה גן ילדים פרטי בשם "מאשהקה", צירפה יותר מפעמים אחת את המילה "נאצית" (בשפה האוקראינית) לתמונותיה ברשתות החברתיות. בית המשפט מתח ביקורת קשה על הסבריה של נוביקובה בנוגע לפרסומים אלו.

בנוסף, נבחנה במסגרת ההליך המשפטי פעילות פוליטית שיוחסה לגן הילדים, לרבות הנפת דגלי אוקראינה והפצת סרטונים המייחלים למותו של נשיא רוסיה. בתביעת לשון הרע שהגישה נוביקובה נגד גולשים, ובהם אדוארד בטקיס, קבע בית המשפט כי התביעה מתקבלת בחלקה בלבד בשל ביטויים פוגעניים, אך דחה מנגד את הטענות המייחסות לנתבעים אחריות לאיומים או לוונדליזם.

על פי הוראות סעיף 3 לחוק איסור הכחשת השואה, תשמ"ו-1986, המפרסם דברי שבח, אהדה או הזדהות עם מעשי הנאצים צפוי לעונש קבוע בחוק. למרות התלונות שהוגשו בנושא ונסגרו במשטרה, עצם קיומם של הפרסומים המזוהים עם הביטוי "נאצית" על ידי אזרחית המנהלת מוסד חינוכי בישראל מעורר שאלות ערכיות וציבוריות נוקבות, קרא עוד.

התגובות שמחזקות את התמיהה: "לא חייב להגיב"

על רקע חומרת הממצאים בפסק הדין, נשלחו ב-6 באוקטובר 2026 פניות עיתונאיות ישירות לחברי הכנסת מטעם מפלגת "ישראל ביתנו", בראשותו של אביגדור ליברמן. המטרה הייתה לקבל אמירה נחרצת וגינוי חד-משמעי לגילויי הזדהות עם הנאציזם במדינת ישראל.

אלא שתגובותיהם של חברי הכנסת יבגני סובה וחברת הכנסת יוליה מלינובסקי מעלות תהיות קשות באשר לאחריותם הציבורית:

• ח"כ יבגני סובה בחר להגיב בביטול: "לא לכל דבר אני חייב להגיב, אעביר את הפנייה שלך לדוברות".

• ח"כ יוליה מלינובסקי הסתפקה בתגובה קצרה ואדישה לא פחות: "תפנה לדוברות".

בפועל, ככל הנראה, על אף ההבטחות להעביר את הנושא לטיפול הדוברות – גוף הממומן אף הוא מקופת המדינה ומכספי הנישומים – לא התקבלה כל תגובה או התייחסות עניינית מצד הדוברות. שיחות טלפון ופניות חוזרות שנערכו לאחר העברת חומרי פסק הדין נענו בהתעלמות.

אדישות ציבורית או חוסר כבוד לזכר השואה?

התנהלותם של חברי הכנסת מסיעתו של ליברמן מעלה תהיות קשות, בפרט כאשר מדובר בנבחרי ציבור המתמודדים על אמון הבוחר ונהנים משכר וממשאבים ציבוריים. במדינה שקמה מתוך אודים מוצלים מאש, מצופה מכל נבחר ציבור להציג עמדה חד-משמעית, תקיפה ובלתי מתפשרת נגד כל גילוי או תופעה הקשורה באידיאולוגיה הנאצית.

התנהלותו של חבר הכנסת יבגני סובה, שהבטיח להעביר את פנייתנו העיתונאית לטיפול הדוברות, אך עד כה לא התקבל מענה ענייני בעניינה, מעוררת שאלות ציבוריות נוקבות. הפניית עיתונאים לדוברות, מבלי שנמסרת בהמשך עמדה ברורה, עלולה להתפרש כהפניית עורף לרגשות הציבור, לניצולי השואה ולבני משפחותיהם, ואף כזלזול בחובתו הציבורית של נבחר ציבור להשיב לשאלות בעלות חשיבות מוסרית והיסטורית.

ומכאן עולה שאלה פשוטה: בסופו של דבר, הציבור בוחר בחבר הכנסת יבגני סובה או בדוברו?

האם הימנעותם של חברי הכנסת ממתן גינוי פומבי ומפורש נובעת משיקולים פוליטיים, או שמא מדובר בזלזול נמשך בחובת הדיווח והשקיפות כלפי האזרחים? עד למועד פרסום הכתבה, לא נמסר כל גינוי רשמי מטעם חברי הכנסת או מפלגת "ישראל ביתנו". הסרטונים והתיעודים המלאים מתוך הפניות לנבחרי הציבור יפורסמו בהמשך.

נ"ב: מדוע רק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנו נזכרים בזוועות השואה ובפשעי הנאצים? האם המאבק בנאציזם, באנטישמיות ובגילויי הזדהות עם אידאולוגיות רצחניות צריך להתעורר רק ביום אחד בשנה? זיכרון השואה אינו טקס שנתי בלבד, אלא מחויבות מוסרית וציבורית המחייבת אותנו בכל ימות השנה.

הפוסט פרשת ה"נאצית": מדוע חברי "ישראל ביתנו" שותקים לנוכח הפרסומים? הופיע לראשונה ב-מעקב.

תחקיר מערכת "מעקב" בפרשת עורכת הדין והנוטריון לי קפלן חושף סוגיה מטרידה הנוגעת למנגנון הפיקוח על נוטריונים בישראל: היעדר מבחן מעשי מחייב לבדיקת שליטתם בשפות זרות.

נוטריון עשוי להידרש לאשר תרגומים ומסמכים באוקראינית, בסינית, ביפנית או באנגלית. אף שהדין מחייב שליטה בשפות הרלוונטיות לצורך אישור נכונות תרגום, לא נקבע מבחן שפה מעשי כתנאי להסמכה.

במסגרת התחקיר על לי קפלן התעוררו שאלות בנוגע למידת שליטתה בשפה האוקראינית, לאחר שהתקשתה לנהל שיחה בשפה זו עם מערכת "מעקב". התלונה בעניינה הועברה לבחינת התובעת בדין המשמעתי במשרד המשפטים. העברת התלונה אינה מעידה כשלעצמה על קביעה שבוצעה עבירת משמעת.

הממצאים מעלים שאלות ציבוריות: כיצד מוודאים שנוטריון אכן שולט בשפה שבה הוא מאשר תרגומים? האם מנגנוני הפיקוח הקיימים מספקים הגנה ללקוחות ולמערכת המשפט?

לתחקיר המלא ב"מעקב": קרא עוד – לחץ כאן

הפוסט מחדל חמור: מי בודק את כשירות מאשרי המסמכים? הופיע לראשונה ב-מעקב.

מפגש פסגה נרחב, שבו השתתפו נציגים מעשר מדינות שונות, התקיים סביב פגישתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא איחוד האמירויות, השייח' מוחמד בן זאיד. כך דיווח גורם בכיר באיחוד האמירויות כפרסום ראשון בערוץ 14.

על פי הדיווח, המדינות שנציגיהן נטלו חלק במפגש הן ישראל, איחוד האמירויות, סעודיה, ארצות הברית, מרוקו, כווית, בחריין, לוב, עומאן ומצרים.

מתווה הדיונים התנהל בשני שלבים: תחילה נועדו ראש הממשלה נתניהו ונשיא האמירויות בן זאיד במתכונת מצומצמת, לצד נציגי ישראל והאמירויות בלבד. בהמשך הצטרפו נציגי שאר המדינות לחלקה המורחב של הפגישה. אל ראש הממשלה נתניהו התלוו רעייתו שרה נתניהו, ראש המוסד רומן גופמן – אשר ניהל את המגעים לקראת המפגש מהצד הישראלי – וכן ראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל), המזכיר הצבאי האלוף גיא מרקיזנו והיועץ המדיני לראש הממשלה.

במוקד השיחות המורחבות עמד האיום האיראני, לצד היבטים של חיזוק שיתוף הפעולה בין ישראל למדינות המפרץ, סוגיות כלכליות ומערכות ההגנה הישראליות.

בתוך כך, בימים האחרונים פורסם בעיתון האיטלקי Il Foglio כי סדאם חפתר, בנו של מפקד הכוחות במזרח לוב חליפה חפתר, הגיע אף הוא לאבו דאבי ונפגש בחשאי עם נתניהו. דיווח זה לא זכה לאישור רשמי ממי מהצדדים.

עימות חזיתי: שירות הביטחון הכללי נגד חדשות 12

במקביל להתפתחויות המדיניות, התלקחה מחלוקת חריפה סביב עצם חשיפת הביקור בזמן אמת. שירות הביטחון הכללי (שב"כ) הגיש תלונה רשמית לצנזור הצבאי נגד חברת החדשות של ערוץ 12, לאחר שהערוץ פרסם את דבר הביקור החשאי בזמן שמטוסו של ראש הממשלה היה עדיין מחוץ לגבולות מדינת ישראל.

בשב"כ טענו כי עיתוי הפרסום סיכן באופן ישיר את ביטחונו של ראש הממשלה, את חברי המשלחת הישראלית ואת המבצע כולו, ואף חשף שיטות פעולה מסווגות של מערך האבטחה. גם ארגון המוסד הצטרף לביקורת הנוקבת, ובחוות דעת רשמית שהועברה בנושא הגדיר את ההדלפה כ"איום ביטחוני חמור". על רקע זה, דורש השב"כ למצות את הדין עם ערוץ 12 בגין מה שגדר כ"עבירת צנזורה חמורה".

הודעת לשכת ראש הממשלה

מלשכת ראש הממשלה נמסרה בהודעה רשמית ההתייחסות הבאה לרקע הדברים:

"ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו ביקרו אתמול באיחוד האמירויות בהזמנת נשיא איחוד האמירויות, השייח' מוחמד בן זאיד.

הביקור עסק בחיזוק היחסים בין שתי המדינות והאתגרים האזוריים, והשתתפו בו ראש המל"ל, ראש המוסד, המזכיר הצבאי והיועץ המדיני".

https://www.youtube.com/shorts/6V5Lzec424I

הפוסט הישג מדיני חסר תקדים: תחת מעטה סודיות – סעודיה נעזרת בישראל הופיע לראשונה ב-מעקב.

דיווח מיוחד: לילה סוער של לחימה בלתי פוסקת בין רוסיה לאוקראינה נרשם בחזיתות הרבות, כאשר גל תקיפות כטב"מים הדדי הוביל לפגיעות נרחבות בתשתיות קריטיות, נזק כבד למבני מגורים, ונפגעים רבים בקרב אזרחים. במקביל, דיווחים מדיניים מצביעים על מגעים מורכבים בדרגים הגבוהים ביותר באשר לאפשרות לקיום פסגה משולשת.

אש בקרסנודאר: בית הזיקוק "אילסקי" הותקף ועולה באש

במהלך הלילה (בין 25 ל-26 בספטמבר) שיגרו כוחות צבא אוקראינה מתקפת כטב"מים ממוקדת לעבר מטרות איכות בעומק השטח הרוסי. היעד המרכזי שספג פגיעה ישירה הוא בית הזיקוק לנפט "אילסקי", השוכן בחבל קרסנודאר. בעקבות הפגיעה פרצה במתחם שריפת ענק, והמטה הכללי האוקראיני אישר את דבר הפגיעה.

מתקן הזיקוק "אילסקי" נחשב לאחד ממפעלי זיקוק הנפט המובילים והאסטרטגיים ביותר בדרום רוסיה. המתקן כולל שש יחידות עיבוד ראשיות ומחזיק בכושר עיבוד מרשים של כ-6.6 מיליון טונות נפט בשנה. תפוקתו ומוצריו משמשים, בין היתר, לאספקה שוטפת עבור הכוחות הצבאיים הרוסיים הפועלים בזירה.

זהו אינו האירוע הראשון שבו המתקן המוביל נפגע; בית הזיקוק "אילסקי" היווה שוב ושוב מטרה לכטב"מים אוקראיניים, כאשר המתקפה המתועדת האחרונה נגדו התרחשה ב-8 באוגוסט. על פי דיווחים ראשוניים מהשטח, ישנם נפגעים במקום, אך מספרם המדויק טרם פורסם רשמית. במקביל, זורמים דיווחים לא מאומתים על אודות תקיפה נוספת שנערכה נגד בית הזיקוק "אפיפסקי", השוכן אף הוא בחבל קרסנודאר, אך נתונים אלו ממתינים לאישור רשמי.

נזקים ונפגעים בנפש נרשמו גם במחוזות רוסיים נוספים: גורמים רשמיים ברוסיה מדווחים על לפחות חמישה פצועים ושני הרוגים כתוצאה מפגיעות כטב"מים אוקראיניים במהלך הלילה במחוזות רוסטוב ובלגורוד.

התקפות רוסיות בקייב, זפוריז'יה, חרקיב וחרסון

מן העבר השני, הכוחות הרוסיים המשיכו להלום במטרות אזרחיות, מבני מגורים ומתחמי עסקים ברחבי אוקראינה:

• מחוז קייב: לפנות בוקר תקפו הרוסים את מרכז העסקים "פרוטאסוב", שבו שוכן מרכז הנתונים של חברת "קוסמונובה". ערוץ הטלגרם "קייב נוביני" דיווח כי המתקפה הובילה לקטיעת הגישה לאינטרנט עבור חלק מלקוחותיה של אחת מספקיות השירות. בנוסף, כטב"ם סילוני רוסי פגע בבניין מגורים במחוז, וגרם לפציעתם של ארבעה בני אדם.

• זפוריז'יה: מתקפה רוסית קטלנית גבתה את חייהם של שני בני אדם. צוותי חילוץ והצלה פועלים בזירה לפינוי הריסות של בניין שנהרס כליל, בעוד שוק מקומי באזור ספג אף הוא אש כבדה.

• חרקיב: ארבעה בני אדם נפצעו כתוצאה מתקיפות באמצעות כטב"מים. הפגיעות גרמו נזק ניכר לבניין מגורים בן שתי קומות והציתו כלי רכב.

• מחוז חרסון: על פי נתוני המינהל הצבאי האזורי, אזרח אחד נהרג ושלושה נוספים נפצעו במהלך היממה האחרונה. הכוחות הרוסיים הפגיזו תשתיות חיוניות ותשתיות חברתיות, לצד פגיעה בחמישה בתים פרטיים ובכלי רכב.

המגעים המדיניים והסערה הדיפלומטית

במקביל להסלמה הצבאית בשטח, נרשמה דרמה מדינית בעקבות דיווחים על פגישה שנערכה בניו יורק בין נשיא ארצות הברית לשעבר, דונלד טראמפ, לבין נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי.

על פי דיווחים ראשוניים, ניסה טראמפ לשכנע את זלנסקי להסכים לקיום מפגש משולש בהשתתפותו ובהשתתפות נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין – במוסקבה. עוד נטען כי זלנסקי דחה את ההצעה על הסף, תוך שהובעה התרעמות בסביבתו מ היוזמה, לצד נכונות עקרונית להשתתף בפסגה משולשת רק במידה שתתקיים במדינה נייטרלית דוגמת איחוד האמירויות, טורקיה או שוויץ.

עם זאת, גורמים רשמיים הבהירו כי נדרשת זהירות רבה ביחס לפרטים. לשכתו של זלנסקי הכחישה כי טראמפ הציע לקיים את המפגש במוסקבה. מה שכן מאומת הוא שהצדדים דנו עצם האפשרות לקיים מפגש משולש, כאשר בדיווחים אחרים על המגעים עלתה אבו דאבי כאפשרות ממשית למקום המפגש.

מגעים אלו מתנהלים ברקע ניסיונות אמריקאיים לקדם הפסקת אש בתחום האנרגיה – הסדר במסגרתו יפסיקו הצדדים הדדית את התקיפות נגד תשתיות אנרגיה. זלנסקי ציין כי אוקראינה מוכנה עקרונית למהלך כזה, שבוושינגטון רואים בו גם כלי להקלת הלחץ על שוק הדלקים העולמי.

השלכות רוחב: שוק האנרגיה העולמי וההקשר האזורי

הפגיעה השיטתית במתקני זיקוק ברוסיה נושאת השפעות ישירות על שוק הדלקים הבינלאומי. פגיעה בכושר הזיקוק אינה מקבילה לפגיעה בבארות נפט, שכן היא מצמצמת ישירות את היכולת להפיק סולר, בנזין ודלק סילוני. על פי דיווחי סוכנות הידיעות רויטרס, מחירי הסולר בעולם רשמו עליות לרמות שיא על רקע השיבושים שנגרמו מהעימותים במזרח התיכון ומהתקיפות נגד מתקני הזיקוק ברוסיה.

בחודשים האחרונים נאלצה מוסקבה להתמודד עם ירידה ביצוא מוצרי נפט ועם לחצים בשוק המקומי, עד כדי שקילת מגבלות נוספות על יצוא סולר ויבוא דלקים לייצוב השוק. עבור השווקים הבינלאומיים – ובכללם המשק הישראלי – התייקרות מוצרי הדלק המזוקקים, ובעיקר הסולר, משפיעה באופן ישיר על עלויות ההובלה היבשתית, התעשייה והחקלאות, ומגבירה לחצים אינפלציוניים.

בזירה המזרח-תיכונית, רוסיה מוסיפה להחזיק נוכחות צבאית בסוריה, ובספטמבר אף דווח על חידוש אספקה למתקנים הרוסיים בטרטוס ובחמיימים במסגרת ההסדר החדש בין מוסקבה לדמשק. ככל שהמערכה באוקראינה ממשיכה לכלות משאבים וקשב ממוסקבה, היא משפיעה על יכולת תמרורה בזירות מרוחקות, בעוד שוק האנרגיה העולמי ממשיך לספוג את זעזועי הלחימה.

צילום: AP

הפוסט אש ברוסיה, הרס באוקראינה: הסלמה ומגעים לפסגה הופיע לראשונה ב-מעקב.

הנוכחות הרצופה באולמות המשפט מעלה לעיתים תמונת מצב חדה ומטרידה, כזו המשתקפת מעבר לסטטיסטיקה היבשה. דיוני מעצרים בבית משפט השלום בנוף הגליל, לאורך עשרות ביקורים במקום, חשפו מציאות עובדתית שבה בולטת נוכחותם של חשודים מהמגזר הלא-יהודי, כאשר בחלק ניכר מהדיונים הגיע שיעורם להערכה חזותית של כ-95% עד 97%. מדובר במראה עיניים באולם הדיונים, אולם הפער המובהק בשטח הוא שהוביל לבחינה עיתונאית מעמיקה של הנתונים הארציים הרשמיים: כיצד מתחלקים המעצרים בישראל בין יהודים ללא-יהודים לאורך השנים, ומה מלמדים המספרים של משטרת ישראל ומרכז המחקר והמידע של הכנסת?

הנתונים הרשמיים מצביעים על פער עקבי ומתמשך. במדינה שבה האוכלוסייה היהודית מהווה את הרוב, ניתן היה לשער ברמה התיאורטית כי פילוח המעצרים ישקף את משקלה היחסי של האוכלוסייה. בפועל, המציאות המשפטית והמשטרתית מציגה תמונה הפוכה לחלוטין. הניתוח העובדתי מעלה שאלות נוקבות לגבי מקור הפערים – החל משיעורי אכיפה ושיטור, דרך מאפיינים דמוגרפיים, גאוגרפיים וסוגי העבירות, ועד למדדי פשיעה בפועל.

מגמת עלייה רצופה: נתוני המעצרים 2019–2023

נתוני השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל משרטטים קו מגמה ברור. בשנת 2019 נרשמו בישראל 50,017 מעצרים. מתוכם, 19,408 היו של יהודים לעומת 30,595 של לא-יהודים – כלומר כ-61% מכלל המעצרים שסווגו לפי דת היו של לא-יהודים, לעומת כ-39% בלבד של יהודים.

המגמה הלכה והפתחה בשנים הבאות:

• שנת 2020: מתוך 45,851 מעצרים, 17,716 היו של יהודים ו-28,130 של לא-יהודים.

• שנת 2021: מתוך 50,447 מעצרים, 17,576 היו של יהודים לעומת 32,865 של לא-יהודים.

• שנת 2022: מתוך 48,404 מעצרים, 16,474 היו של יהודים ו-31,925 של לא-יהודים וערבים – שיעור הלא-יהודים טיפס לכ-66%.

• שנת 2023: מתוך 52,256 מעצרים, 16,897 בלבד היו של יהודים לעומת 35,352 של לא-יהודים – נתון המהווה כ-68% מכלל המעצרים המסווגים, פער של יותר מפי שניים.

המספרים מלמדים כי בין השנים 2019 ל-2023 נרשמה ירידה במספר המעצרים של יהודים (מ-19.4 אלף לכ-16.9 אלף), בעוד שמספר המעצרים של לא-יהודים רשם זינוק משמעותי מכ-30.6 אלף לכ-35.4 אלף.

בין הליכי מעצר להגשת כתבי אישום

חרף המספרים הגבוהים של העצורים בקטגוריית הלא-יהודים, הנתונים מראים כי המעצר הוא בלבד הצעד הראשון בהליך הפלילי, ואינו שקול כנגד הרשעה או הגשת אישום.

בשנת 2019, בעוד ש-61% מכלל 51,128 המעצרים הפליליים יוחסו ללא-יהודים ו-39% ליהודים, פילוח 45,478 כתבי האישום שהוגשו באותה שנה הציג תמונה שונה: ב-57% מכתבי האישום נכלל נאשם יהודי, לעומת 43% בלבד שבהם נכלל נאשם שאינו יהודי. ההבדל נובע מכך שכל מדד בוחן שלב אחר במערכת – אדם אחד עשוי להיעצר מספר פעמים, וכתב אישום יחיד יכול לכלול מספר נאשמים או להתבסס על חקירות מתקופות קודמות.

זינוק באכיפה: נתוני 2022–2026

נתונים מעודכנים שנחשפו במסגרת בקשת חופש מידע ופורסמו בספטמבר 2026, המכסים את התקופה שבין שנת 2022 ליולי 2026, מצביעים על עלייה כוללת של כ-33% בהיקף המעצרים בישראל.

עם זאת, פילוח העלייה מראה פערים נכרים:

• מעצרי לא-יהודים (קטגוריה הכוללת ערבים ואזרחים זרים) עלו בכ-41%.

• מעצרי יהודים עלו בכ-16% בלבד.

• מספר כתבי האישום הכולל עלה בשיעור מתון בהרבה של כ-13.2%.

ממצא מרכזי בסיכום נתונים אלו נוגע לשימוש בכלי המעצר במהלך החקירה: בקרב לא-יהודים, כ-60% מהתיקים הפליליים שנפתחו הסתיימו במעצר, לעומת כ-20% בלבד מהתיקים בקרב יהודים.

במקביל, נתוני הפשיעה החמורה שהוצגו בסוף שנת 2025 מלמדים על פעילות אכיפה נרחבת: במהלך 2025 הוגשו 513 כתבי אישום בעבירות סחיטה (לעומת 328 ב-2024), 633 כתבי אישום בעבירות נשק (לעומת 667 ב-2024), ו-81 כתבי אישום בעבירות רצח (לעומת 90 ב-2024).

מורכבות ההגדרות: סיווג אוכלוסייה והרשעות

הסיווג הסטטיסטי "לא-יהודי" בנתוני המשטרה דורש דיוק עובדתי. מרכז המחקר והמידע של הכנסת הבהיר כי הקטגוריה אינה מורכבת אך ורק מאזרחי ישראל הערבים, אלא כוללת בחובה גם תושבי אזור יהודה ושומרון, נתינים זרים, תיירים ומבקשי מקלט.

באשר לשלב ההרשעות המשפטיות – בשנת פסק הדין 2022, מתווך התושבים שהורשעו בבתי המשפט, 59.7% היו יהודים ואחרים, לעומת 40.3% ערבים.

נתוני האכיפה והמשפט הרשמיים בישראל מראים באופן חד-משמעי כי לאורך השנים שנבדקו, הלא-יהודים מהווים את הקבוצה המרכזית במספרי המעצרים – החל מ-61% בשנת 2019 ועד לכ-68% מכלל המעצרים המסווגים בשנת 2023, לצד גידול חד יותר במספרי המעצרים עד אמצע שנת 2026. המדדים הללו משקפים בראש ובראשונה את היקפי פעילות השיטור והאכיפה בשטח, ומציגים תמונת מצב מורכבת בין שלבי המעצר, הגשת האישומים וההרשעות בבתי המשפט.

מקורות הנתונים והבסיס העובדתי לכתבה

הכתבה מבוססת על נתונים, מסמכים ומידע שפורסמו או נמסרו על ידי גופים רשמיים וציבוריים, ובהם משטרת ישראל, מרכז המחקר והמידע של הכנסת ונתונים שהתקבלו במסגרת בקשות לפי חוק חופש המידע.

נתוני השנים 2019-2023

1. משטרת ישראל – השנתון הסטטיסטי לשנת 2023: מקור לנתוני המעצרים בשנים 2019-2023, בחלוקה בין יהודים ללא-יהודים, להורדת הדו"ח, לחצו כאן.

1. מרכז המחקר והמידע של הכנסת: מקור לנתוני המעצרים וכתבי האישום, לרבות השוואות בין יהודים ללא-יהודים והבהרות מתודולוגיות הנוגעות לאופן סיווג קבוצות האוכלוסייה, להורדת הדו"ח, לחצו כאן.

נתוני השנים 2024-2026

לשנים אלה נעשה שימוש במקורות עדכניים נוספים, שאינם השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל לשנת 2023:

1. מרכז המחקר והמידע של הכנסת – "פשיעה ועבריינות של צעירים ערבים – נתוני אכיפה" (2025): מקור לנתוני 2023-2024 בנוגע למעצרים ולכתבי אישום. יודגש כי נתוני המעצרים בפרסום זה מתייחסים לבני 18-34 בלבד, ועל כן אין לראות בהם נתונים המייצגים את כלל קבוצות הגיל באוכלוסייה, להורדת הדו"ח, לחצו כאן.

1. התנועה לחופש המידע – נתוני משטרת ישראל לשנים 2022 עד יולי 2026: מקור לנתונים העדכניים ביותר ששימשו בכתבה. הנתונים, שהתקבלו ממשטרת ישראל במסגרת בקשת חופש מידע, מצביעים בין היתר על עלייה של כ-41% במספר המעצרים בקרב מי שסווגו כ"לא-יהודים", לעומת עלייה של כ-16% בקרב יהודים, וכן על עלייה של 13.2% במספר כתבי האישום, לקריאת המאמר, לחצו כאן.

1. הכנסת – נתוני משטרת ישראל ופרקליטות המדינה, דצמבר 2025: מקור לנתוני כתבי האישום בשנים 2024-2025 בחלוקה לסוגי עבירות. בין היתר, הוצגו 513 כתבי אישום בעבירות סחיטה בשנת 2025, לעומת 328 בשנת 2024; 633 כתבי אישום בעבירות נשק, לעומת 667; ו-81 כתבי אישום בעבירות רצח, לעומת 90 בשנת 2024. נתוני 2025 היו נכונים למועד הצגתם, ולכן אין לראות בהם בהכרח סיכום של שנה קלנדרית מלאה, לקריאת המאמר, לחצו כאן.

ההבחנה בין המקורות ובין קבוצות הגיל ותקופות המדידה חיונית לקריאה מדויקת של הנתונים ולהימנעות מהשוואה בין נתונים שאינם מבוססים על אותה מתודולוגיה.

הפוסט חשיפת נתוני האכיפה: מה מתרחש בין יהודים לערבים ולא-יהודים בחדרי החקירות? הופיע לראשונה ב-מעקב.

הפוסט מח"ש מועלת בתפקידה: חותמת גומי לאלימות שוטרים בוטה הופיע לראשונה ב-מעקב.

מערכת המשפט הישראלית, האמונה על הגנה על זכויות היסוד, חופש הביטוי והשוויון בפני החוק, ניצבת אל מול טענות קשות המטלטלות את האמון במוסד השפיטה בדרג השלום. בלב הסערה עומד כבוד השופט טל חבקין, ששמו נקשר בשורה של החלטות ודיונים המעוררים ביקורת ציבורית חריפה, המלווה בתחושה גוברת כי באולמו, הפרשנות המשפטית הופכת לעיתים לכלי השתקה שרירותי.

"אלוהים הוא סגנם"? הדיקטטורה שמאחורי הגלימה

הביקורת המופנית כלפי השופט חבקין נשענת על שורה של טענות ואירועים שעלו לאורך הזמן. היא צומחת מתוך תחושה של מתדיינים, עורכי דין ואנשי ציבור, כי באולמו של חבקין השוויון בפני החוק הוא בבחינת המלצה בלבד. הדיון שהתקיים ב-23 ביוני 2026, בעניינה של הדס קליין נגד ויקטור שריקי, חשף תמונה מדאיגה של ניהול הליך הנראה כנטול איזונים.

על פי תמלולי הדיון והעדויות מהשטח, חבקין בחר לנהל את האולם ביד רמה, תוך השתקה שיטתית של צד אחד. בעוד עורכי הדין מטעם המשיבים ניסו להציג את עמדתם ולהשלים טיעונים מהותיים, הם נתקלו בחומה בצורה. "לא שאלתי אותך. אני מדבר איתו כרגע", הטיח השופט בבאת כוח המשיבים, עו"ד ערד מלול-גז, והוסיף הוראות סמכותניות כגון "גבירתי תשב".

האווירה המתוחה הגיעה לשיאה כאשר השופט בחר להפסיק את הדיון, תוך שהוא מטיל ספק ביכולת לקיים הליך תקין, צעד שנתפס על ידי הנוכחים כתיאטרון של סמכות המופעלת כדי להצר את צעדיהם של מי שאינם מיישרים קו עם הלך הרוח באולם.

הציטוטים הבעייתיים שנאמרו כלפי עו"ד חיה מלול, אשר ייצגה את ויקטור שרירי, כלפי בא כוחו של מרדכי דוד, עו"ד יורם שפטל, וכן כלפי בעלי הדין עצמם:

נכחתי בדיון לכל אורכו, ובזמן אמת התרשמתי כי התנהלותו של השופט טל חבקין כלפי בעלי הדין ובאי כוחם לא הייתה אחידה. תחושה זו לא נשענה על רושם רגעי בלבד; לאחר שעיינתי מחדש בפרוטוקול הדיון, סברתי כי הוא משקף, לפחות בחלקו, את אותה התרשמות.

מן הפרוטוקול ניתן להיווכח כי הדס קליין ובאת כוחה זכו למרחב נרחב להצגת עמדתן, ללא התערבויות משמעותיות מצד בית המשפט ותוך אפשרות לפרוש את טיעוניהן בהרחבה. לעומת זאת, עו"ד חיה מלול, אשר ייצגה את ויקטור שריקי, וכן בא כוחו של מרדכי דוד, נתקלו, כפי שעולה מן הפרוטוקול, בהתערבויות תכופות מצד בית המשפט, אשר הקשו עליהם להשלים את טיעוניהם באופן רציף.

כמו כן, כאשר ביקשו באי כוחם של המשיבים להציג ראיות ולטעון כי קיימת הצדקה משפטית לחקירתה של הדס קליין, בקשותיהם לא מוצו במסגרת הדיון, ובנקודות מהותיות הורה בית המשפט על הפסקות. בעיניי, ובשים לב למכלול ההתנהלות באולם, מהלכים אלה הותירו רושם של פער באופן שבו נוהל הדיון כלפי הצדדים השונים.

מדובר, כמובן, בהתרשמותי האישית מן הדיון שבו נכחתי ובפרשנותי לפרוטוקול, אשר מצורף במלואו. כל קורא מוזמן לעיין בו ולהתרשם בעצמו מן השתלשלות הדברים ומהאופן שבו התנהל ההליך.

אנו נפרסם את פרוטוקול הדיון, וכל קורא יוכל להתרשם בעצמו מהיחס המכובד והאדיב שהפגין כב' השופט טל חבקין כלפי הדס קליין. הלוואי שכל בעל דין היה זוכה ליחס דומה. אם נרשה לעצמנו הערה סאטירית, נדמה היה שרק קפה ומאפה היו חסרים:

במהלך הדיון עצר כב' השופט טל חבקין את הדיון והורה על הוצאתו של רמי בן יהודה מן האולם. מן הפרוטוקול ניתן גם לראות כי השופט פנה אל הדס קליין באדיבות ואף הודה לה במילים "תודה רבה". אין חולק כי כאשר הוא מוצא לנכון, הוא יודע לנהוג בנימוס ובכבוד.

צילום כעבירה פלילית: קביעה מרחיקת לכת?

אחד הרגעים המטלטלים ביותר בתמלול הדיון נרשם בדיון בעניינו של מרדכי דוד. כאשר דוד טען כי צילם את הדס קליין ממרחק מה, השיב השופט חבקין בקביעה שערערה את הסדר הציבורי המקובל: "אי אפשר להיכנס ללב אדם ולמרחב הפרטי שלו… זה הסגת גבול מאיימת… זו הטרדה מאיימת".

הקביעה הזו, המרחיבה את גבולות המושג "הטרדה מאיימת" באופן כמעט גורף, מעוררת תהיות כבדות משקל. האם כל צילום במרחב הציבורי, גם ממרחק, עלול להפוך לאירוע פלילי תחת אמת המידה של השופט חבקין?

השאלות הקשות אינן מופנות רק כלפי בית המשפט, אלא גם כלפי סוגיית האכיפה השוויונית במערכת המשפט וביחסה של התקשורת. אם נקבעים מבחנים משפטיים באשר למה שעשוי להיחשב כהטרדה, האם הם חלים במידה שווה גם על גופי תקשורת ועיתונאים?

כך, למשל, עולה השאלה כיצד היו נבחנות מבחינה משפטית שיטות העבודה של התוכנית "הנוכלים", המזוהה עם העיתונאית אדוה דדון. במסגרת התוכנית נראים לאורך השנים מרדפים עיתונאיים, צילום מתמשך של מושאי התחקיר ולעיתים אף שימוש בכינויים חריפים כלפיהם, עוד בטרם ניתנה בעניינם הכרעה שיפוטית או פסק דין. יש הרואים בכך כלי עיתונאי חיוני, ואילו אחרים מעלים שאלות באשר לגבולות הסיקור העיתונאי ולזכויות הפרט.

• למעשה, בית המשפט כבר הבהיר כי על מערכת התוכנית "הנוכלים", ובכלל זה על עבודת התחקיר העיתונאית, חלה חובת זהירות מוגברת. כך עולה מהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו (ת"א 1598-12-19), מפי כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי.

השופטת הדגישה כמה עקרונות מרכזיים המחייבים זהירות מצד עיתונות חוקרת:

• • השימוש בכינוי "נוכל" מחייב משנה זהירות, שכן מדובר בכינוי בעל חומרה רבה העלול לפגוע באופן משמעותי בשמו הטוב של אדם.
  • גם שמה של התוכנית, "הנוכלים", הוא חלק בלתי נפרד מהפרסום, ולכן יש לבחון בזהירות את המסר הכולל המועבר לציבור.
  • יש להשלים את בירור העובדות ולקבל את תגובת מושא התחקיר במלואה לפני גיבוש הנוסח הסופי, ולאחר קבלת התגובה לבחון מחדש את אופן הפרסום.
  • על המערכת "לברור מילותיה בקפידה" ולשקול מחדש אם נכון לשדר את התחקיר במסגרת התוכנית "הנוכלים".
  • גם כאשר קיים עניין ציבורי בפרסום, אין בכך כדי להעניק לעיתונות חופש בלתי מוגבל לפרסם דברים העלולים להכתים את שמו של אדם.

בכך הדגישה השופטת את חובת הזהירות המוגברת החלה על עיתונות חוקרת, במיוחד בכל הנוגע לשימוש בכינויים חריפים ולפרסומים העלולים לפגוע בשמו הטוב של אדם.

כך, בתיעוד התקשורתי שאנו מפרסמים, ניתן לראות, ככל הנראה, "הטרדה מאיימת" מצד אדוה דדון. לפי דברי כב' השופט טל חברין, עיתונאית החודרת עם מצלמה וצוות צילום אל "לב אדם ולמרחב הפרטי שלו" מבצעת, ככל הנראה, "הטרדה מאיימת": "זו הסגת גבול מאיימת… זו הטרדה מאיימת". צילום: ערוץ 12 קשת, שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

בהקשר זה מתעוררת שאלה ציבורית נוספת: כיצד היה מפרש כב' השופט טל חבקין מקרים מסוג זה? האם אותם מבחנים משפטיים היו מיושמים גם ביחס למרדפים עיתונאיים ולצילום מתמשך במסגרת עבודתה של אדוה דדון, או שהמסקנה המשפטית הייתה שונה?

דוגמה נוספת היא תיעודיה של העיתונאית אור-לי ברלב, המפרסמת מעת לעת צילומים מטווח קצר של אישי ציבור, ובהם ראש הממשלה והשרה מירי רגב. גם כאן מתעוררת השאלה היכן עובר הגבול בין סיקור עיתונאי לגיטימי לבין התנהלות העשויה לעורר שאלות משפטיות, והאם אותם עקרונות נאכפים באופן שוויוני כלפי כלל הגורמים.

אלה אינן קביעות, אלא שאלות ציבוריות ומשפטיות המתעוררות לנוכח פרסום פרוטוקול הדיון. דווקא משום שהדברים נאמרו בבית המשפט, מתבקש לבחון האם אותם עקרונות מיושמים באופן אחיד, ללא הבחנה בין אזרחים פרטיים, פעילים פוליטיים, עיתונאים וגופי תקשורת.

סרטוני וידאו מתוך עמודה של העיתונאית והאקטיביסטית אור-לי ברלב:

• האם צילום ראש הממשלה ממרחק של כחצי מטר עד מטר, כפי שנראה בסרטון המתועד, עשוי, ככל הנראה, להעלות שאלות באשר לקיומה של הטרדה מאיימת?

• מרדף אחר השרה מירי רגב – האם אין בכך הטרדה מאיימת? מעניין מה חושב על כך כב' השופט טל חבקין, והאם דבריו חלים גם כאשר מדובר בפעילי שמאל קיצוני.

"סתימת פיות" משפטית: המקרה של העיתונאי

השופט טל חבקין מוסיף לעורר הדים, והפעם בפסק דין שנתן בתביעת לשון הרע נגד עיתונאי המזוהה עם מחנה הימין. ההכרעה מעלה שאלות נוקבות בנוגע לגבולות חופש הביטוי והעיתונות: במסגרת הסדר לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, הוטלו על הנתבע (הכתב) פיצוי כספי משמעותי והתחייבות גורפת להימנע בעתיד מכל פרסום על אודות העמותה, חבריה, בעליה או מתנדביה.

הצו, המלווה בסנקציה של 10,000 ש"ח בגין כל הפרה, אינו מוגבל לכתבה נשוא ההליך אלא חולש גם על פרסומים עתידיים. בעיני מבקרי ההחלטה, מדובר במגבלה חריגה ומרחיקת לכת, העלולה לצמצם באופן ניכר את יכולתו של עיתונאי להוסיף ולסקר גוף בעל פעילות ציבורית או פוליטית.

הרקע להליך היה כתבה שעסקה בעמותה המזוהה, לפי הפרסום, עם גורמי שמאל רדיקלי. במסגרת התחקיר, ביצע העיתונאי תרומה סמלית של 5 ש"ח כדי לבחון במו ידיו את התנהלות העמותה. ממצא זה, שהצטרף לעדויות רבות של תורמים אחרים שדיווחו כי לא קיבלו קבלות, הוביל לפרסום הטענה בדבר אי הנפקת הקבלות. בנוסף, כלל הדיווח צילום מסך של אישור משטרתי על הגשת תלונה, ובו צוין כי התלונה הוגשה בגין חשד ל"קבלת דבר במרמה". העיתונאי לא טען בעצמו כי בוצעה עבירה, אלא דיווח על עצם קיומה של התלונה כפי שהיא מופיעה במסמך הרשמי.

השופט חבקין קבע כי אי מסירת קבלה בגין תרומה בודדת אינה מבססת כשלעצמה חשד לעבירה, וכי לא היה מקום להציג את הדברים באופן שבו פורסמו, תוך התייחסות ביקורתית לפרסום צילום מסך של התלונה. לאחר שהצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק בדרך של פשרה, חויב העיתונאי בפיצוי של 50 אלף ש"ח.

לצד הפיצוי נקבע כי העיתונאי וכלי התקשורת שבבעלותו לא יפרסמו בעתיד פרסומים נוספים על אודות העמותה, חבריה או פעילותה. עוד נקבע כי אף הליכים משפטיים עתידיים בעניינה לא יסוקרו באופן שיעקוף את ההתחייבויות שנקבעו בפסק הדין, כל הפרה תחייב בפיצוי מוסכם של 10,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, ובמקרה של הפרה מצד הנתבע, יתרת סכום פסק הדין תעמוד לפירעון מיידי.

פסק הדין עורר ביקורת בקרב הסבורים כי ההתחייבויות מצמצמות באופן דרסטי את מרחב הפעולה של עיתונאי המבקש לסקר גוף בעל פעילות ציבורית ופוליטית. מנגד, יש המציינים כי מדובר בהסדר שקיבל תוקף של פסק דין לאחר שהצדדים הסכימו לו במסגרת ההליך.

למשמעות המעשית של פסק הדין נודעות השלכות מרחיקות לכת, החורגות מגדר האיסור על פרסום ספציפי, איסור המשתרע על פני נצח. למעשה, גם אם בעתיד תוגש תביעה נגד אותה עמותה, הרי שעלול אותו כתב, המשמש גם כבעלי כלי התקשורת, למצוא עצמו מנוע מלהביא לידיעת הציבור אף דיווח עובדתי בדבר עצם הגשת ההליך או התפתחויות פומביות בתוכו. יתרה מזאת, גם בפרסום שייערך בידי איש צוות אחר באותו גוף תקשורתי, עלולה לעלות הטענה כי הדבר נעשה בידיעתו או באישורו של הבעלים, ובכך ייחסם המידע.

תוצאה זו עלולה להוביל ל"אפקט מצנן" משמעותי על עבודת העיתונות, לצמצם את יכולת הסיקור של נושאים בעלי עניין ציבורי ולהצר את זכות הציבור לקבל מידע. כאשר עסקינן בגוף בעל נוכחות ציבורית ותקשורתית דומיננטית, מתעוררות שאלות עקרוניות בדבר האיזון הראוי שבין ההגנה על זכויות הפרט והתאגיד לבין עקרונות היסוד של חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת.

יובהר כי הדברים משקפים את פרשנותי האישית לפסק הדין, ואין בהם משום קביעה עובדתית, הכרעה משפטית או ייחוס מניעים כלשהם לכבוד השופט טל חבקין או לכל גורם אחר.

על רקע זה, העיסוק בסוגיית חופש הביטוי בישראל, לאור ניתוח פסקי דין שונים, מעורר בי תהיות כבדות משקל. אני סבור בביטחון רב כי אילו פורסם תחקיר זהה בערוץ 12, ספק רב אם בית המשפט היה ממהר להשית צו המגביל את כלי התקשורת מפרסום מידע על אודות עמותה כזו או אחרת ללא הגבלת זמן. נדמה כי בפועל, מתקיימים אמות מידה כפולות בכל הנוגע להגנה על חופש העיתונות.

פסק הדין 'בדרך לדמוקרטיה דיקטטורית'? למעשה הוא חומר קריאה מחייב בכל מוסד אקדמי למשפטים. אין מדובר רק בעניין נקודתי, אלא בנורת אזהרה בוהקת לכלל אמצעי התקשורת. ככל הנראה, אפילו במדינות המוגדרות רשמית כדיקטטורות יתקשו למצוא פסיקה קיצונית כזו; נדמה כי אם טל חבקין יבחר להגר לרוסיה או לאפגניסטן, הוא ימצא שם כר פורה לפרנסה מובטחת

היסטוריה בכתב: הקריאה לרפורמה

דבריו של השופט טל חבקין אינם רק הערות אגביות באולם בית המשפט, הם מתועדים בפרוטוקולים והופכים למשנה סדורה. התחושה המצטברת היא כי מדובר בשופט שאינו מהסס "להמציא" הלכות חדשות, לפרש חוקים לפי ראות עיניו, ולהפעיל משמעת אלימה מילולית באולם שנועד להיות היכל של צדק.

עבור רבים מהמבקרים, המקרה של השופט חבקין הוא "הוכחה ניצחת" לחיוניותה של הרפורמה המשפטית. כאשר נדמה כי השופט הוא זה שמכתיב את הנרטיב הציבורי, את גבולות המותר והאסור לצלם, ואת היכולת של עיתונאים לחשוף את האמת, הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה.

הציבור הישראלי עומד מול תמונת מצב שבה בית המשפט, שאמור להיות המגן האחרון של האזרח הקטן, נתפס בעיני רבים כגורם המשתמש בכוחו כדי להשתיק ביקורת פוליטית ולהעניק הגנה למי שנוחים לו. האם זו מערכת המשפט שאנו שואפים אליה? השאלה מופנית אל המערכת כולה, אך הדוגמאות המגיעות מאולמו של השופט טל חבקין מספקות, לשיטת מבקריו, תשובה חד-משמעית: השינוי חייב לבוא, ומהר.

עו"ד חיה מלול גברה על קליין

מכל מקום, ראוי לציין כי עו"ד חיה מלול הצליחה להביא לדחיית בקשתה של הדס קליין במסגרת הדיון. באותו שלב של ההליך, בקשתה של קליין לא התקבלה. באשר לעניינו של מרדכי דוד, כב' השופט טל חבקין טרם נתן את פסק דינו.

בתצלום ניתן לראות את תגובתה והבעת פניה של הדס קליין לאחר ההחלטה. עוד עולה מן ההליך כי הטענות שהועלו בעניינו של ויקטור שריקי לא התקבלו באותו שלב, ועו"ד חיה מלול התמודדה בהרחבה עם טענותיהם של עו"ד גונן בן יצחק והדס קליין, תוך הצגת טיעונים נגדיים שנדונו בפני בית המשפט.

---

צילומים מתוך עמודה של אור-לי ברלב, בשימוש בהתאם לסעיף 27א לחוק זכות יוצרים.

צילום ראשי: כב' השופט טל חבקין. דיוקן נוצר באמצעות סוכן AI של מערכת "מעקב". צילום בית המשפט: "מעקב".

צילום עו"ד חיה מלול־גז: באדיבותה ובאישורה. צילום ויקטור שריקי:סוכן AI של מערכת "מעקב". צילום הראשה של הדס קליין: סוכן AI של מערכת "מעקב".

הפוסט השופט טל חבקין: איפה עובר הגבול בין ניהול דיון לאכיפה סלקטיבית? הופיע לראשונה ב-מעקב.

בעולם התקשורת הישראלי, שבו הגבולות בין עיתונות, דעה ואקטיביזם מטשטשים חדשות לבקרים, סיפקו השבוע כדורגלן העבר והמגיש, אייל ברקוביץ', וחברו העיתונאי גיא פלג, הצצה נדירה למאחורי הקלעים של ה"ברנז'ה". בשיחה פתוחה וחסרת עכבות בפודקאסט "אול אין", שרטטו השניים קווי שבר עמוקים באופן שבו התקשורת נתפסת בעיני הציבור, תוך שהם משגרים חיצים חדים זה לעברו של זה – ובעיקר לעבר הקולגות.

הדיון, שהחל כבירור אישי, הפך עד מהרה לכתב אישום לא מרומז נגד האליטה העיתונאית. ברקוביץ', המזוהה כיום עם קו תקשורתי פופוליסטי ובועט, הציב מראה מול פלג ואנשי חדשות 12 דוגמת אמנון אברמוביץ', כשהוא מטיח בהם ביקורת נוקבת: "אף אחד לא מבין על מה אתם מדברים".

לטענת ברקוביץ', העיתונות הממוסדת שקעה בתוך "מגדל שן" אינטלקטואלי ומנותק. "אני שולח לאמנון (אברמוביץ') הודעות – 'תגיד, למה התכוונת? לא הבנתי אותך'. מדבר גבוה, אני לא מבין", הודה ברקוביץ', והוסיף כי בעיניו, הציבור הרחב – "פשוטי העם", בלשונו – חש זרות מוחלטת לשפתם של העיתונאים הוותיקים.

תגובתו של גיא פלג, המייצג את הממסד העיתונאי המותקף, הסתכמה בניסיון להגן על הסטנדרט המקצועי תחת האמתלה של 'כיוון גבוה'. אלא שברקוביץ' לא הרפה, והשתמש באנלוגיה מעולם הכדורגל כדי להמחיש את השקפת עולמו התקשורתית: "פס דה פאקינג בול (מסור את הכדור המזויין), תשחק פשוט". עבור ברקוביץ', האסטרטגיה היא ברורה – ויתור על היומרה האינטלקטואלית לטובת תקשורת ישירה, נגישה ונטולת פילטרים. "אני לא מנסה להתיימר להיות איזה חכם גדול", הצהיר, כשהוא עוקץ בעקיפין את עמיתיו למקצוע על התנשאותם הנתפסת.

אולם רגע השיא של הדיאלוג הטעון נרשם כאשר הדיון עבר מהמתודולוגיה התקשורתית אל האידיאולוגיה הפוליטית. פלג, שביקש לברר מדוע דמות כה דומיננטית בעולם הספורט ויתרה על מקומה כפרשן במונדיאל, זכה להסבר שחשף את ה"אני מאמין" של ברקוביץ'.

"אני נלחם על המדינה", השיב ברקוביץ' בנחרצות. "אני נלחם פה על המדינה השפויה, המדינה הדמוקרטית, הליברלית". בהצהרה זו, הציב ברקוביץ' את עצמו לא רק כמגיש או ככדורגלן עבר, אלא כלוחם חזיתי בזירה הפוליטית-חברתית. דבריו מחדדים את התפיסה כי מבחינתו, השדה התקשורתי אינו זירה לפרשנות גרידא, אלא זירת קרב שבה יש לבחור צד – גם במחיר של נטישת העיסוק המקצועי הקלאסי.

השיחה הזו, שנדמתה כשיחת חברים נינוחה, חשפה למעשה שסע עמוק. מצד אחד, עיתונאי 'מוביל' כגיא פלג, המייצג את הקול הממוסד והמוכוון אקטואליה, ומצד שני – אייל ברקוביץ', שבוחר למצב את עצמו כקולו של הציבור המבקש פשטות, נגישות ואקטיביזם פוליטי גלוי.

השאלות שנותרו באוויר אינן נוגעות רק למונדיאל או לסגנון השידור, אלא למהות תפקידה של התקשורת בישראל 2026: האם על העיתונאי "לדבר גבוה" ולשמר מורכבות, או שמא "לשחק פשוט" ולהפוך למתריס בשם הציבור? נראה כי בקרב הזה, שבו ברקוביץ' ופלג מנסים להגדיר מחדש את כללי המשחק, הקורבנות הראשונים הם העובדות והנייטרליות העיתונאית.

צילום מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי של גיא פלג, שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים.

הפוסט ברקוביץ' ופלג: מופע הניתוק והאגו של התקשורת הופיע לראשונה ב-מעקב.