הפוסט מח"ש מועלת בתפקידה: חותמת גומי לאלימות שוטרים בוטה הופיע לראשונה ב-מעקב.

מערכת המשפט הישראלית, האמונה על הגנה על זכויות היסוד, חופש הביטוי והשוויון בפני החוק, ניצבת אל מול טענות קשות המטלטלות את האמון במוסד השפיטה בדרג השלום. בלב הסערה עומד כבוד השופט טל חבקין, ששמו נקשר בשורה של החלטות ודיונים המעוררים ביקורת ציבורית חריפה, המלווה בתחושה גוברת כי באולמו, הפרשנות המשפטית הופכת לעיתים לכלי השתקה שרירותי.

"אלוהים הוא סגנם"? הדיקטטורה שמאחורי הגלימה

הביקורת המופנית כלפי השופט חבקין נשענת על שורה של טענות ואירועים שעלו לאורך הזמן. היא צומחת מתוך תחושה של מתדיינים, עורכי דין ואנשי ציבור, כי באולמו של חבקין השוויון בפני החוק הוא בבחינת המלצה בלבד. הדיון שהתקיים ב-23 ביוני 2026, בעניינה של הדס קליין נגד ויקטור שריקי, חשף תמונה מדאיגה של ניהול הליך הנראה כנטול איזונים.

על פי תמלולי הדיון והעדויות מהשטח, חבקין בחר לנהל את האולם ביד רמה, תוך השתקה שיטתית של צד אחד. בעוד עורכי הדין מטעם המשיבים ניסו להציג את עמדתם ולהשלים טיעונים מהותיים, הם נתקלו בחומה בצורה. "לא שאלתי אותך. אני מדבר איתו כרגע", הטיח השופט בבאת כוח המשיבים, עו"ד ערד מלול-גז, והוסיף הוראות סמכותניות כגון "גבירתי תשב".

האווירה המתוחה הגיעה לשיאה כאשר השופט בחר להפסיק את הדיון, תוך שהוא מטיל ספק ביכולת לקיים הליך תקין, צעד שנתפס על ידי הנוכחים כתיאטרון של סמכות המופעלת כדי להצר את צעדיהם של מי שאינם מיישרים קו עם הלך הרוח באולם.

הציטוטים הבעייתיים שנאמרו כלפי עו"ד חיה מלול, אשר ייצגה את ויקטור שרירי, כלפי בא כוחו של מרדכי דוד, עו"ד יורם שפטל, וכן כלפי בעלי הדין עצמם:

נכחתי בדיון לכל אורכו, ובזמן אמת התרשמתי כי התנהלותו של השופט טל חבקין כלפי בעלי הדין ובאי כוחם לא הייתה אחידה. תחושה זו לא נשענה על רושם רגעי בלבד; לאחר שעיינתי מחדש בפרוטוקול הדיון, סברתי כי הוא משקף, לפחות בחלקו, את אותה התרשמות.

מן הפרוטוקול ניתן להיווכח כי הדס קליין ובאת כוחה זכו למרחב נרחב להצגת עמדתן, ללא התערבויות משמעותיות מצד בית המשפט ותוך אפשרות לפרוש את טיעוניהן בהרחבה. לעומת זאת, עו"ד חיה מלול, אשר ייצגה את ויקטור שריקי, וכן בא כוחו של מרדכי דוד, נתקלו, כפי שעולה מן הפרוטוקול, בהתערבויות תכופות מצד בית המשפט, אשר הקשו עליהם להשלים את טיעוניהם באופן רציף.

כמו כן, כאשר ביקשו באי כוחם של המשיבים להציג ראיות ולטעון כי קיימת הצדקה משפטית לחקירתה של הדס קליין, בקשותיהם לא מוצו במסגרת הדיון, ובנקודות מהותיות הורה בית המשפט על הפסקות. בעיניי, ובשים לב למכלול ההתנהלות באולם, מהלכים אלה הותירו רושם של פער באופן שבו נוהל הדיון כלפי הצדדים השונים.

מדובר, כמובן, בהתרשמותי האישית מן הדיון שבו נכחתי ובפרשנותי לפרוטוקול, אשר מצורף במלואו. כל קורא מוזמן לעיין בו ולהתרשם בעצמו מן השתלשלות הדברים ומהאופן שבו התנהל ההליך.

אנו נפרסם את פרוטוקול הדיון, וכל קורא יוכל להתרשם בעצמו מהיחס המכובד והאדיב שהפגין כב' השופט טל חבקין כלפי הדס קליין. הלוואי שכל בעל דין היה זוכה ליחס דומה. אם נרשה לעצמנו הערה סאטירית, נדמה היה שרק קפה ומאפה היו חסרים:

במהלך הדיון עצר כב' השופט טל חבקין את הדיון והורה על הוצאתו של רמי בן יהודה מן האולם. מן הפרוטוקול ניתן גם לראות כי השופט פנה אל הדס קליין באדיבות ואף הודה לה במילים "תודה רבה". אין חולק כי כאשר הוא מוצא לנכון, הוא יודע לנהוג בנימוס ובכבוד.

צילום כעבירה פלילית: קביעה מרחיקת לכת?

אחד הרגעים המטלטלים ביותר בתמלול הדיון נרשם בדיון בעניינו של מרדכי דוד. כאשר דוד טען כי צילם את הדס קליין ממרחק מה, השיב השופט חבקין בקביעה שערערה את הסדר הציבורי המקובל: "אי אפשר להיכנס ללב אדם ולמרחב הפרטי שלו… זה הסגת גבול מאיימת… זו הטרדה מאיימת".

הקביעה הזו, המרחיבה את גבולות המושג "הטרדה מאיימת" באופן כמעט גורף, מעוררת תהיות כבדות משקל. האם כל צילום במרחב הציבורי, גם ממרחק, עלול להפוך לאירוע פלילי תחת אמת המידה של השופט חבקין?

השאלות הקשות אינן מופנות רק כלפי בית המשפט, אלא גם כלפי סוגיית האכיפה השוויונית במערכת המשפט וביחסה של התקשורת. אם נקבעים מבחנים משפטיים באשר למה שעשוי להיחשב כהטרדה, האם הם חלים במידה שווה גם על גופי תקשורת ועיתונאים?

כך, למשל, עולה השאלה כיצד היו נבחנות מבחינה משפטית שיטות העבודה של התוכנית "הנוכלים", המזוהה עם העיתונאית אדוה דדון. במסגרת התוכנית נראים לאורך השנים מרדפים עיתונאיים, צילום מתמשך של מושאי התחקיר ולעיתים אף שימוש בכינויים חריפים כלפיהם, עוד בטרם ניתנה בעניינם הכרעה שיפוטית או פסק דין. יש הרואים בכך כלי עיתונאי חיוני, ואילו אחרים מעלים שאלות באשר לגבולות הסיקור העיתונאי ולזכויות הפרט.

• למעשה, בית המשפט כבר הבהיר כי על מערכת התוכנית "הנוכלים", ובכלל זה על עבודת התחקיר העיתונאית, חלה חובת זהירות מוגברת. כך עולה מהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו (ת"א 1598-12-19), מפי כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי.

השופטת הדגישה כמה עקרונות מרכזיים המחייבים זהירות מצד עיתונות חוקרת:

• • השימוש בכינוי "נוכל" מחייב משנה זהירות, שכן מדובר בכינוי בעל חומרה רבה העלול לפגוע באופן משמעותי בשמו הטוב של אדם.
  • גם שמה של התוכנית, "הנוכלים", הוא חלק בלתי נפרד מהפרסום, ולכן יש לבחון בזהירות את המסר הכולל המועבר לציבור.
  • יש להשלים את בירור העובדות ולקבל את תגובת מושא התחקיר במלואה לפני גיבוש הנוסח הסופי, ולאחר קבלת התגובה לבחון מחדש את אופן הפרסום.
  • על המערכת "לברור מילותיה בקפידה" ולשקול מחדש אם נכון לשדר את התחקיר במסגרת התוכנית "הנוכלים".
  • גם כאשר קיים עניין ציבורי בפרסום, אין בכך כדי להעניק לעיתונות חופש בלתי מוגבל לפרסם דברים העלולים להכתים את שמו של אדם.

בכך הדגישה השופטת את חובת הזהירות המוגברת החלה על עיתונות חוקרת, במיוחד בכל הנוגע לשימוש בכינויים חריפים ולפרסומים העלולים לפגוע בשמו הטוב של אדם.

כך, בתיעוד התקשורתי שאנו מפרסמים, ניתן לראות, ככל הנראה, "הטרדה מאיימת" מצד אדוה דדון. לפי דברי כב' השופט טל חברין, עיתונאית החודרת עם מצלמה וצוות צילום אל "לב אדם ולמרחב הפרטי שלו" מבצעת, ככל הנראה, "הטרדה מאיימת": "זו הסגת גבול מאיימת… זו הטרדה מאיימת". צילום: ערוץ 12 קשת, שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

בהקשר זה מתעוררת שאלה ציבורית נוספת: כיצד היה מפרש כב' השופט טל חבקין מקרים מסוג זה? האם אותם מבחנים משפטיים היו מיושמים גם ביחס למרדפים עיתונאיים ולצילום מתמשך במסגרת עבודתה של אדוה דדון, או שהמסקנה המשפטית הייתה שונה?

דוגמה נוספת היא תיעודיה של העיתונאית אור-לי ברלב, המפרסמת מעת לעת צילומים מטווח קצר של אישי ציבור, ובהם ראש הממשלה והשרה מירי רגב. גם כאן מתעוררת השאלה היכן עובר הגבול בין סיקור עיתונאי לגיטימי לבין התנהלות העשויה לעורר שאלות משפטיות, והאם אותם עקרונות נאכפים באופן שוויוני כלפי כלל הגורמים.

אלה אינן קביעות, אלא שאלות ציבוריות ומשפטיות המתעוררות לנוכח פרסום פרוטוקול הדיון. דווקא משום שהדברים נאמרו בבית המשפט, מתבקש לבחון האם אותם עקרונות מיושמים באופן אחיד, ללא הבחנה בין אזרחים פרטיים, פעילים פוליטיים, עיתונאים וגופי תקשורת.

סרטוני וידאו מתוך עמודה של העיתונאית והאקטיביסטית אור-לי ברלב:

• האם צילום ראש הממשלה ממרחק של כחצי מטר עד מטר, כפי שנראה בסרטון המתועד, עשוי, ככל הנראה, להעלות שאלות באשר לקיומה של הטרדה מאיימת?

• מרדף אחר השרה מירי רגב – האם אין בכך הטרדה מאיימת? מעניין מה חושב על כך כב' השופט טל חבקין, והאם דבריו חלים גם כאשר מדובר בפעילי שמאל קיצוני.

"סתימת פיות" משפטית: המקרה של העיתונאי

השופט טל חבקין מוסיף לעורר הדים, והפעם בפסק דין שנתן בתביעת לשון הרע נגד עיתונאי המזוהה עם מחנה הימין. ההכרעה מעלה שאלות נוקבות בנוגע לגבולות חופש הביטוי והעיתונות: במסגרת הסדר לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, הוטלו על הנתבע (הכתב) פיצוי כספי משמעותי והתחייבות גורפת להימנע בעתיד מכל פרסום על אודות העמותה, חבריה, בעליה או מתנדביה.

הצו, המלווה בסנקציה של 10,000 ש"ח בגין כל הפרה, אינו מוגבל לכתבה נשוא ההליך אלא חולש גם על פרסומים עתידיים. בעיני מבקרי ההחלטה, מדובר במגבלה חריגה ומרחיקת לכת, העלולה לצמצם באופן ניכר את יכולתו של עיתונאי להוסיף ולסקר גוף בעל פעילות ציבורית או פוליטית.

הרקע להליך היה כתבה שעסקה בעמותה המזוהה, לפי הפרסום, עם גורמי שמאל רדיקלי. במסגרת התחקיר, ביצע העיתונאי תרומה סמלית של 5 ש"ח כדי לבחון במו ידיו את התנהלות העמותה. ממצא זה, שהצטרף לעדויות רבות של תורמים אחרים שדיווחו כי לא קיבלו קבלות, הוביל לפרסום הטענה בדבר אי הנפקת הקבלות. בנוסף, כלל הדיווח צילום מסך של אישור משטרתי על הגשת תלונה, ובו צוין כי התלונה הוגשה בגין חשד ל"קבלת דבר במרמה". העיתונאי לא טען בעצמו כי בוצעה עבירה, אלא דיווח על עצם קיומה של התלונה כפי שהיא מופיעה במסמך הרשמי.

השופט חבקין קבע כי אי מסירת קבלה בגין תרומה בודדת אינה מבססת כשלעצמה חשד לעבירה, וכי לא היה מקום להציג את הדברים באופן שבו פורסמו, תוך התייחסות ביקורתית לפרסום צילום מסך של התלונה. לאחר שהצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק בדרך של פשרה, חויב העיתונאי בפיצוי של 50 אלף ש"ח.

לצד הפיצוי נקבע כי העיתונאי וכלי התקשורת שבבעלותו לא יפרסמו בעתיד פרסומים נוספים על אודות העמותה, חבריה או פעילותה. עוד נקבע כי אף הליכים משפטיים עתידיים בעניינה לא יסוקרו באופן שיעקוף את ההתחייבויות שנקבעו בפסק הדין, כל הפרה תחייב בפיצוי מוסכם של 10,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, ובמקרה של הפרה מצד הנתבע, יתרת סכום פסק הדין תעמוד לפירעון מיידי.

פסק הדין עורר ביקורת בקרב הסבורים כי ההתחייבויות מצמצמות באופן דרסטי את מרחב הפעולה של עיתונאי המבקש לסקר גוף בעל פעילות ציבורית ופוליטית. מנגד, יש המציינים כי מדובר בהסדר שקיבל תוקף של פסק דין לאחר שהצדדים הסכימו לו במסגרת ההליך.

למשמעות המעשית של פסק הדין נודעות השלכות מרחיקות לכת, החורגות מגדר האיסור על פרסום ספציפי, איסור המשתרע על פני נצח. למעשה, גם אם בעתיד תוגש תביעה נגד אותה עמותה, הרי שעלול אותו כתב, המשמש גם כבעלי כלי התקשורת, למצוא עצמו מנוע מלהביא לידיעת הציבור אף דיווח עובדתי בדבר עצם הגשת ההליך או התפתחויות פומביות בתוכו. יתרה מזאת, גם בפרסום שייערך בידי איש צוות אחר באותו גוף תקשורתי, עלולה לעלות הטענה כי הדבר נעשה בידיעתו או באישורו של הבעלים, ובכך ייחסם המידע.

תוצאה זו עלולה להוביל ל"אפקט מצנן" משמעותי על עבודת העיתונות, לצמצם את יכולת הסיקור של נושאים בעלי עניין ציבורי ולהצר את זכות הציבור לקבל מידע. כאשר עסקינן בגוף בעל נוכחות ציבורית ותקשורתית דומיננטית, מתעוררות שאלות עקרוניות בדבר האיזון הראוי שבין ההגנה על זכויות הפרט והתאגיד לבין עקרונות היסוד של חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת.

יובהר כי הדברים משקפים את פרשנותי האישית לפסק הדין, ואין בהם משום קביעה עובדתית, הכרעה משפטית או ייחוס מניעים כלשהם לכבוד השופט טל חבקין או לכל גורם אחר.

על רקע זה, העיסוק בסוגיית חופש הביטוי בישראל, לאור ניתוח פסקי דין שונים, מעורר בי תהיות כבדות משקל. אני סבור בביטחון רב כי אילו פורסם תחקיר זהה בערוץ 12, ספק רב אם בית המשפט היה ממהר להשית צו המגביל את כלי התקשורת מפרסום מידע על אודות עמותה כזו או אחרת ללא הגבלת זמן. נדמה כי בפועל, מתקיימים אמות מידה כפולות בכל הנוגע להגנה על חופש העיתונות.

פסק הדין 'בדרך לדמוקרטיה דיקטטורית'? למעשה הוא חומר קריאה מחייב בכל מוסד אקדמי למשפטים. אין מדובר רק בעניין נקודתי, אלא בנורת אזהרה בוהקת לכלל אמצעי התקשורת. ככל הנראה, אפילו במדינות המוגדרות רשמית כדיקטטורות יתקשו למצוא פסיקה קיצונית כזו; נדמה כי אם טל חבקין יבחר להגר לרוסיה או לאפגניסטן, הוא ימצא שם כר פורה לפרנסה מובטחת

היסטוריה בכתב: הקריאה לרפורמה

דבריו של השופט טל חבקין אינם רק הערות אגביות באולם בית המשפט, הם מתועדים בפרוטוקולים והופכים למשנה סדורה. התחושה המצטברת היא כי מדובר בשופט שאינו מהסס "להמציא" הלכות חדשות, לפרש חוקים לפי ראות עיניו, ולהפעיל משמעת אלימה מילולית באולם שנועד להיות היכל של צדק.

עבור רבים מהמבקרים, המקרה של השופט חבקין הוא "הוכחה ניצחת" לחיוניותה של הרפורמה המשפטית. כאשר נדמה כי השופט הוא זה שמכתיב את הנרטיב הציבורי, את גבולות המותר והאסור לצלם, ואת היכולת של עיתונאים לחשוף את האמת, הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה.

הציבור הישראלי עומד מול תמונת מצב שבה בית המשפט, שאמור להיות המגן האחרון של האזרח הקטן, נתפס בעיני רבים כגורם המשתמש בכוחו כדי להשתיק ביקורת פוליטית ולהעניק הגנה למי שנוחים לו. האם זו מערכת המשפט שאנו שואפים אליה? השאלה מופנית אל המערכת כולה, אך הדוגמאות המגיעות מאולמו של השופט טל חבקין מספקות, לשיטת מבקריו, תשובה חד-משמעית: השינוי חייב לבוא, ומהר.

עו"ד חיה מלול גברה על קליין

מכל מקום, ראוי לציין כי עו"ד חיה מלול הצליחה להביא לדחיית בקשתה של הדס קליין במסגרת הדיון. באותו שלב של ההליך, בקשתה של קליין לא התקבלה. באשר לעניינו של מרדכי דוד, כב' השופט טל חבקין טרם נתן את פסק דינו.

בתצלום ניתן לראות את תגובתה והבעת פניה של הדס קליין לאחר ההחלטה. עוד עולה מן ההליך כי הטענות שהועלו בעניינו של ויקטור שריקי לא התקבלו באותו שלב, ועו"ד חיה מלול התמודדה בהרחבה עם טענותיהם של עו"ד גונן בן יצחק והדס קליין, תוך הצגת טיעונים נגדיים שנדונו בפני בית המשפט.

---

צילומים מתוך עמודה של אור-לי ברלב, בשימוש בהתאם לסעיף 27א לחוק זכות יוצרים.

צילום ראשי: כב' השופט טל חבקין. דיוקן נוצר באמצעות סוכן AI של מערכת "מעקב". צילום בית המשפט: "מעקב".

צילום עו"ד חיה מלול־גז: באדיבותה ובאישורה. צילום ויקטור שריקי:סוכן AI של מערכת "מעקב". צילום הראשה של הדס קליין: סוכן AI של מערכת "מעקב".

הפוסט השופט טל חבקין: איפה עובר הגבול בין ניהול דיון לאכיפה סלקטיבית? הופיע לראשונה ב-מעקב.

בעולם התקשורת הישראלי, שבו הגבולות בין עיתונות, דעה ואקטיביזם מטשטשים חדשות לבקרים, סיפקו השבוע כדורגלן העבר והמגיש, אייל ברקוביץ', וחברו העיתונאי גיא פלג, הצצה נדירה למאחורי הקלעים של ה"ברנז'ה". בשיחה פתוחה וחסרת עכבות בפודקאסט "אול אין", שרטטו השניים קווי שבר עמוקים באופן שבו התקשורת נתפסת בעיני הציבור, תוך שהם משגרים חיצים חדים זה לעברו של זה – ובעיקר לעבר הקולגות.

הדיון, שהחל כבירור אישי, הפך עד מהרה לכתב אישום לא מרומז נגד האליטה העיתונאית. ברקוביץ', המזוהה כיום עם קו תקשורתי פופוליסטי ובועט, הציב מראה מול פלג ואנשי חדשות 12 דוגמת אמנון אברמוביץ', כשהוא מטיח בהם ביקורת נוקבת: "אף אחד לא מבין על מה אתם מדברים".

לטענת ברקוביץ', העיתונות הממוסדת שקעה בתוך "מגדל שן" אינטלקטואלי ומנותק. "אני שולח לאמנון (אברמוביץ') הודעות – 'תגיד, למה התכוונת? לא הבנתי אותך'. מדבר גבוה, אני לא מבין", הודה ברקוביץ', והוסיף כי בעיניו, הציבור הרחב – "פשוטי העם", בלשונו – חש זרות מוחלטת לשפתם של העיתונאים הוותיקים.

תגובתו של גיא פלג, המייצג את הממסד העיתונאי המותקף, הסתכמה בניסיון להגן על הסטנדרט המקצועי תחת האמתלה של 'כיוון גבוה'. אלא שברקוביץ' לא הרפה, והשתמש באנלוגיה מעולם הכדורגל כדי להמחיש את השקפת עולמו התקשורתית: "פס דה פאקינג בול (מסור את הכדור המזויין), תשחק פשוט". עבור ברקוביץ', האסטרטגיה היא ברורה – ויתור על היומרה האינטלקטואלית לטובת תקשורת ישירה, נגישה ונטולת פילטרים. "אני לא מנסה להתיימר להיות איזה חכם גדול", הצהיר, כשהוא עוקץ בעקיפין את עמיתיו למקצוע על התנשאותם הנתפסת.

אולם רגע השיא של הדיאלוג הטעון נרשם כאשר הדיון עבר מהמתודולוגיה התקשורתית אל האידיאולוגיה הפוליטית. פלג, שביקש לברר מדוע דמות כה דומיננטית בעולם הספורט ויתרה על מקומה כפרשן במונדיאל, זכה להסבר שחשף את ה"אני מאמין" של ברקוביץ'.

"אני נלחם על המדינה", השיב ברקוביץ' בנחרצות. "אני נלחם פה על המדינה השפויה, המדינה הדמוקרטית, הליברלית". בהצהרה זו, הציב ברקוביץ' את עצמו לא רק כמגיש או ככדורגלן עבר, אלא כלוחם חזיתי בזירה הפוליטית-חברתית. דבריו מחדדים את התפיסה כי מבחינתו, השדה התקשורתי אינו זירה לפרשנות גרידא, אלא זירת קרב שבה יש לבחור צד – גם במחיר של נטישת העיסוק המקצועי הקלאסי.

השיחה הזו, שנדמתה כשיחת חברים נינוחה, חשפה למעשה שסע עמוק. מצד אחד, עיתונאי 'מוביל' כגיא פלג, המייצג את הקול הממוסד והמוכוון אקטואליה, ומצד שני – אייל ברקוביץ', שבוחר למצב את עצמו כקולו של הציבור המבקש פשטות, נגישות ואקטיביזם פוליטי גלוי.

השאלות שנותרו באוויר אינן נוגעות רק למונדיאל או לסגנון השידור, אלא למהות תפקידה של התקשורת בישראל 2026: האם על העיתונאי "לדבר גבוה" ולשמר מורכבות, או שמא "לשחק פשוט" ולהפוך למתריס בשם הציבור? נראה כי בקרב הזה, שבו ברקוביץ' ופלג מנסים להגדיר מחדש את כללי המשחק, הקורבנות הראשונים הם העובדות והנייטרליות העיתונאית.

צילום מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי של גיא פלג, שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים.

הפוסט ברקוביץ' ופלג: מופע הניתוק והאגו של התקשורת הופיע לראשונה ב-מעקב.

במציאות הישראלית של שנת 2026, שבה נדמה לעיתים כי המרחק בין האזרח לבין מקבלי ההחלטות הולך ומתרחב, בולט קול ייחודי המצליח לערער את חומות הביורוקרטיה והאדישות הציבורית. אלירן דהן אינו עוד תופעת רשת חולפת. עבור רבים הוא מסמל נחישות, התמדה ומאבק בלתי מתפשר למען חשיפת עוולות ועשיית צדק. פעילותו הציבורית הענפה, לצד מעורבותו במאבקים אזרחיים שונים, הפכו אותו לדמות בולטת בשיח הציבורי ולמי שרבים רואים בו לוחם צדק הפועל ללא מורא מול מוקדי כוח וממסד.

עם קהל עוקבים מצטבר של מעל חצי מיליון בני אדם בפלטפורמות המובילות – טיקטוק, פייסבוק, אינסטגרם ורשת X (טוויטר לשעבר) – ופרסומים הזוכים לחשיפה של מיליוני צפיות, דהן הפך הלכה למעשה למוסד עצמאי לחשיפת אמת, לגב עבור פעילים חברתיים ולכתובתם האחרונה של אזרחים שאיבדו תקווה מול המערכת הממסדית.

בנוף הציבורי הנוכחי, דהן מסתמן כאחד הבודדים שאינם חוששים להציף פרשות מורכבות, מקרי שחיתות, עוולות של הביורוקרטיה הממשלתית ואי צדק מובנה. בעמידה אובייקטיבית וישירה, הוא מטיח את העובדות בפניהם של חברי כנסת ונבחרי ציבור. נוכח התעוזה לפתוח תיקים רגישים מול בעלי הון, אנשים בעלי קשרים ענפים ומערכות תקשורת מרכזיות המשמשות לעיתים כדוברות של בעלי ההשפעה, מערכות שמסוגלות לרסק אזרח בודד מבחינה ציבורית, עולה לא פעם השאלה: מי עומד מאחוריו וכיצד הוא פועל ללא מורא?

בדיקה מעמיקה של פועלו מעלה כי המנוע הבלעדי מאחורי מפעל זה הוא אומץ לב, נחישות ורצון מובהק בהוגנות ובצדק חברתי. דהן מוכיח הלכה למעשה כי צדק אינו מושג תיאורטי, אלא עבודה קשה ותובענית בשטח. מה שהופך אותו לדמות יוצאת דופן הוא מנהיגות של מעשים ולא של דיבורים; הוא אינו מסתפק בביקורת וירטואלית, אלא מתייצב פיזית במוקדי החיכוך – מצויד במצלמה פתוחה, במחויבות עמוקה וברמת נחישות שאינה מאפשרת לפקידי ציבור או לבעלי הון להתעלם ממנו. עבור אלפי אזרחים, הוא נתפס כסמכות אכיפה אזרחית בעידן החדש, הפועלת ללא מינוי רשמי, כאשר כלי נשקו הם האמת והערבות ההדדית.

כוחו הציבורי של דהן מושתת על הקהילה הרחבה שגיבש סביבו. הוא השכיל להבין כי העוצמה הממשית מצויה בידי הציבור; בעת שהוא קורא לפעולה, אלפי אזרחים נרתמים למשימה – בשיתוף מידע, בתרומות כספיות או בהגעה פיזית לשטח. בכך, יצר רשת ביטחון חברתית אלטרנטיבית המבליטה את הפנים היפות של החברה בישראל.

כל ביקורת, ככל שקיימת, נמוגה אל מול שורת ההישגים המוכחים בשטח. במקום שבו המערכות הציבוריות נרדמות או כושלות, אלירן דהן משמש כמעורר הלאומי. ללא חיפוש אחר תארים, גינוני כבוד או תגמול אישי, סיפוקו המקצועי והאישי נובע אך ורק מהידיעה שעוד משפחה בישראל יכולה לישון בשקט. בעולם ציני, דהן מהווה תזכורת חיה לכך שאדם יחיד מסוגל לשנות מציאות חברתית מורכבת. הוא פועל כלוחם צדק במובנו המזוקק ביותר של המושג – כזה שמקריב משאבים רבים ומייצר קו הגנה מבוצר עבור האזרח הנחלש והשקוף, במסע יומיומי שהחברה הישראלית זקוקה לו עד מאוד.

הפוסט אלירן דהן: הלוחם ללא מורא שמרעיד את המערכת הופיע לראשונה ב-מעקב.

אירועי המחאה שהתרחשו ביום רביעי בצומת בני ברק מובילים לטלטלה משמעותית בשורות משטרת ישראל, ומעלים מחדש לראש סדר היום הציבורי את סוגיית השימוש בכוח והאחריות הפיקודית באירועי הפרות סדר. זאת, בעקבות תיעודים קשים מתוך ההפגנה, אשר עוררו גל ביקורת נרחב וטענות כי האלימות המשטרתית באירוע זה "עברה כל גבול".

בעקבות השיח הציבורי הגובר והצפת החומרים מהשטח, מסרה דוברות המשטרה הודעה רשמית וחריגה בהתייחסותה למתרחש. מפכ"ל המשטרה, רנ"צ דני לוי, הבהיר בקולו כי הארגון בראשו הוא עומד לא יעבור לסדר היום על חריגות מהנהלים.

"אם לאחר בחינת הסרטונים מהמחאה בצומת בני ברק, נלמד שמפקדים ושוטרים פעלו שלא על פי הנהלים, לא נחשוש לטפל בחומרה ולהשעות מפעילות מבצעית", הצהיר רנ"צ לוי. המפכ"ל אף הפנה אצבע מאשימה ישירה לעבר דרגי השטח הבכירים שנכחו במקום והוסיף: "היו מפקדים בכירים במחאה והציפייה שלי מהם לשלוט באירוע".

במקביל לדברי המפכ"ל, מפקד מחוז תל אביב, ניצב חיים סרגרוף, נקט בצעד אופרטיבי מיידי בשטח. ניצב סרגרוף הנחה, עוד בטרם השלמת הבירור המלא של נסיבות האירוע, להשעות לאלתר מפעילות מבצעית את השוטר שתועד כשהוא בועט במפגין במהלך ההפגנה.

בין שוטר הקצה לאחריות המפקדים

החלטת הפיקוד הבכיר להשעות את השוטר המכה באופן מיידי מציפה אל פני השטח את הדיון המורכב סביב חלוקת האחריות באירועים מסוג זה. מחד, עולה השאלה האם המפכ"ל, רנ"צ דני לוי, נכון לקחת אחריות מערכתית כוללת על האירועים, או שמא המערכת תבחר להטיל את מלוא כובד המשקל והאשמה על "שוטר קטן" – שוטר הקצה בשטח – שפעל, כביכול, תחת הנחיות מפקדיו ורק קיים פקודה.

למעשה, גם "שוטר פשוט", הניצב בקו האש מול מפגינים, מחויב להפעיל שיקול דעת עצמאי ואישי, ואינו יכול להסתתר מאחורי פקודות כאשר מדובר במעשים החורגים באופן קיצוני מהנהלים הכתובים. השעייתו המיידית של השוטר הבועט מסמנת את הקו האדום ששרטט מפקד המחוז, אך העיניים נותרות נשואות אל המשך התחקיר המבצעי, שיידרש לקבוע האם מדובר בכשל נקודתי של שוטר בודד, או שמא בכשל פיקודי רחב יותר מצד הקצינים הבכירים שניהלו את האירוע בצומת בני ברק.

צילום: משטרת ישראל

הפוסט המפכ"ל מתנער? סערת בעיטת השוטר והטלת האחריות הופיע לראשונה ב-מעקב.

מובלעת אקס-טריטוריאלית מול משכן הכנסת

מזה כ-3.5 שנים שבלב השלטוני של מדינת ישראל, אל מול משכן הכנסת ומשרד האוצר, מתקיימת מציאות חסרת תקדים המערערת את יסודות שלטון החוק. קבוצת מחאה המזוהה עם מחנה השמאל תפסה שטח ציבורי מרכזי, והפכה אותו ל"עיר אוהלים" קבועה, מבוצרת ומאובזרת היטב. בעוד שחברי הכנסת וראש הממשלה חולפים מדי יום בכיכר הכנסת בדרכם למשכן, במקום התבססה תשתית מגורים שלמה המשתרעת על פני כ-100 עד 150 מטרים.

המפגינים במתחם, הדורשים את פיטורי ראש הממשלה ומערכת פוליטית חדשה לצד חקירה רצינית של אירועי ה-07.10, מלינים מזה תקופה ארוכה על כך ש"אין דמוקרטיה בישראל". אולם, בדיקת המציאות בשטח מעלה תמונה הפוכה לחלוטין: עצם קיומו של מאחז בלתי חוקי ממושך כזה, בלב עיר הבירה וללא מענה או אכיפה משמעותית מצד הרשויות, מהווה הוכחה חותכת לעודף סובלנות דמוקרטית, הגובלת ברמיסת שלטון החוק. האמת מוכיחה שיש דמוקרטיה, ואפילו כזו שבה כיבוש שטח ציבורי נשאר ללא מענה, וגניבת משאבים נתפסת כמעשה לגיטימי.

מקרר, מזגנים ותשתיות פיראטיות: ה"סוויטה" הבלתי חוקית

אין מדובר במחאת קרטונים זמנית או באקט הפגנתי חולף, אלא במתחם מגורים משוכלל לכל דבר ועניין, הפוגע בצורה אנושה באסתטיקה של העיר ירושלים. סיור במקום חושף תשתית לוגיסטית רחבת היקף שאינה מביישת דירות קבע: במקום מותקנים רדיאטורים, מקרר, מחסן אוכל ייעודי, מזגן, מתקן מים של "תמי 4", מיטות, מזרנים, במה מובנית וחדר ישיבות מאולתר.

הממצאים בשטח מעלים שאלות קשות בנוגע למקורות האנרגיה והמים של עיר האוהלים. על פי החשד, פעילי המחאה מתחברים ישירות לעמודי התאורה הציבוריים ולוקחים חשמל באופן בלתי חוקי. מעדויות עולה כי מהתחלה עיריית ירושלים לא אפשרה זאת ונלחמה איתם על החשמל ועל תפיסת המדרכות, אך המצב נותר בעינו. חמור מכך, גם את המים המפגינים מקבלים ללא כל אישור; המים מגיעים ישירות מצינורות ההשקיה של כיכר הכנסת, המיועדים במקור לריסוס צמחים.

לצד הפגיעה הכלכלית והאסתטית, מדובר במפגע בטיחותי קשה. בעקבות ההשתלטות על פסי המדרכה, אין למעשה גישה חופשית לאנשים עם מוגבלויות במרחב. בני אדם הנעים בכיסאות גלגלים או עיוורים המבקשים לעבור באזור, נאלצים לסכן את חייהם באופן ממשי ולרדת אל כביש נסיעה סואן בשל חסימת נתיב ההליכה הציבורי.

חסר תקדים בעולם: עיריית ירושלים חוששת מאלימות?

מבדיקה שנערכה מול גורמים במתחם עולה כי המחאה מנוהלת ומתוחזקת בצורה קבועה ושיטתית. במקום פועל שומר, ככל הנראה בתשלום, לצד נציג מטעם המחאה הטוען כי הוא פועל ב"התנדבות" ומגיע באופן עקבי למשמרות ערב או לילה כבר 3.5 שנים. פעילי המחאה והנציגים במקום אף תקפו את כלי התקשורת "מעקב", בטענה כי מדובר בכלי תקשורת ימני אשר נותן במה למרדכי דוד – מחמאה המעידה כי פועלו של הערוץ מוכר היטב גם בתוך האוהלים הבלתי חוקיים בכיכר הכנסת.

באופן אבסורדי, אותם נציגים הטוענים לחנק דמוקרטי, שכחו ככל הנראה שהם תפסו שטח ציבורי באופן בלתי חוקי לחלוטין ומתגוררים שם כמעט ארבע שנים. נשאלת השאלה: באיזו מדינה בעולם ניתן לראות עיר אוהלים קבועה הפועלת ללא טאבו וללא היתר מול בית הפרלמנט? בוושנגטון, למשל, באמריקה היו משמידים ומפנים עיר אוהלים שכזו עוד לפני שהייתה מספיקה לקום. גם בבריסל או בגרמניה לא קיים תקדים כזה. אין אף עיר ומדינה בעולם שאפשרה לבנות עיר הפגנה ממושכת מול הפרלמנט שלה.

הסיבה להמשך קיומו של המפגע נחשפת בדבריו של נציג מהמחאה, שמסר ללא נוכחות מצלמה כי עיריית ירושלים פשוט מפחדת להתעסק איתם – זאת מאחר שלטענתו, המפגינים הופכים ניידות משטרה בעת ניסיונות אכיפה.

התמיכה הבלעדית ביאיר גולן וההצהרות מול המציאות

כאשר נשאלו אנשי עיר האוהלים (בשיחה ללא מצלמה) למי ניתנה העדיפות במערכת הבחירות הקודמת, התשובה הייתה חד-משמעית: תמיכה בלעדית במפלגת "הדמוקרטים" וביו"ר המפלגה, יאיר גולן. לטענת יושבי האוהלים, מדובר ב"איש ערכים, אומץ, קצין צה"ל לשעבר ואיש שתמיד אומר את האמת".

הזיקה העמוקה הזו מייצרת אבסורד פוליטי חריף, במיוחד לאור הצהרותיו האחרונות של יו"ר הדמוקרטים. רק לאחרונה מסר גולן בפומבי:

"בעוד מספר חודשים כשנחליף את השר העבריין והכושל, מדיניות המשטרה תשתנה מקצה לקצה: המשטרה תפסיק לרדוף אזרחים ותחזור להגן עליהם. הביטחון ברחובות והמשילות בנגב יחזרו. כמו שאמרתי בעבר: אנחנו, הדמוקרטים, ניקח את תיק הבט״פ ונשקם את משטרת ישראל, נמגר את הפשיעה, האלימות והפוליטיזציה שבן גביר הכניס לתוכה. מי שלא ישרת את המדינה לא ישאר"

על אף הרטוריקה התקיפה של גולן בדבר "משילות", "שיקום המשטרה" ו"מיגור הפשיעה והאלימות", הוא בוחר בעקביות לעצום עיניים ואינו רואה כיצד קבוצת המחאה המרכזית התומכת בו, ועוברת על החוק מדי יום ביומו, פועלת מחוץ לגבולות המשילות שהוא מבטיח.

הסערות הציבוריות וביקורת העבר של "מעקב"

התמיכה של אנשי עיר האוהלים ביאיר גולן מתקיימת במקביל לשורה של עימותים ציבוריים חריפים המלווים את פעילותו הפוליטית. לאחרונה עורר גולן סערה ציבורית ופוליטית חריפה במיוחד לאחר שאמר, במסגרת ביקורת על התנהלות הממשלה והמלחמה ברצועת עזה, כי "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב". לדבריו, ישראל נמצאת על מסלול שעלול להפוך אותה ל"מדינה מוקצית בין העמים".

ההתבטאות הקיצונית עוררה תגובות זעם קשות במערכת הפוליטית. ראש הממשלה בנימין נתניהו תקף את הדברים בחריפות, ושרים וחברי כנסת הן מהקואליציה והן מהאופוזיציה גינו את האמירה. מנגד, תומכיו של גולן ניסו לגונן עליו וטענו כי מדובר בביקורת פוליטית המופנית כלפי הממשלה ולא כלפי חיילי צה"ל. בהמשך נאלץ גולן להבהיר כי אינו מאשים את לוחמי צה"ל, אותם הגדיר כ"גיבורים", אלא מבקר את מדיניות הדרג המדיני שלטענתו פוגעת במעמדה הבינלאומי של המדינה. הסערה הפכה בתוך שעות לאחד העימותים הציבוריים החריפים של התקופה סביב גבולות הביקורת בזמן מלחמה וחופש הביטוי בישראל, קרא עוד.

פער זה בין הצהרותיו הדמוקרטיות של גולן לבין מעשיו בפועל אינו חדש למערכת "מעקב". בעבר פורסמה כתבת תחקיר של "מעקב" העוסקת בטענות שלפיהן גולן פעל, לכאורה, באופן הפוגע ישירות בחופש הביטוי ובערכים דמוקרטיים, לאחר שהגיש תביעת דיבה נגד קריקטוריסט בעקבות פרסום סאטירי. המהלך עורר בשעתו ביקורת ציבורית רחבה וחשש מפני פגיעה של איש ציבור בחופש העיתונות והבעת דעה פוליטית.

יתרה מכך, התחקיר חשף פגיעה בשקיפות ובזכות הציבור לדעת: מערכת "מעקב" פנתה לקבלת תגובה רשמית מגולן טרם הפרסום, אולם לא התקבל מענה. דוברו של גולן הבטיח בזמנו להעביר תשובה מסודרת, אך זו לא נמסרה בפועל עד לרגע פרסום הכתבה – התנהלות המציגה סתירה מובהקת לערכים המוצהרים של יו"ר הדמוקרטים, קרא עוד.

האבסורד שבמסווה הדמוקרטי

בסופו של דבר, המציאות בכיכר הכנסת מציבה סימן שאלה גדול ומהדהד בפני הציבור הישראלי. זכות המחאה היא אבן יסוד מחייבת, אך חובה לבחור במקום חוקי להפגנה מבלי לפגוע בזכויותיהם של אזרחים אחרים.

כאשר מחנה פוליטי שלם מנהל עיר בלתי חוקית, ללא טאבו, תוך השתלטות על תשתיות מים וחשמל ציבוריות וחסימת נגישות לנכים – וכל זאת תחת חסותם השקטה של פוליטיקאים שמדברים על משילות – ברור לכל כי הטענות על "קץ הדמוקרטיה" מנותקות לחלוטין מהמציאות. עיר האוהלים בירושלים היא לא דמוקרטיה; היא עדות לאנרכיה מוחלטת שזוכה לחסינות פוליטית.

"מעקב" פנתה לעיריית ירושלים לקבלת תגובה רשמית, אולם עד למועד פרסום הכתבה לא התקבלה כל התייחסות מטעם העירייה.

עדכון מיום 25.05.2026:

מעיריית ירושלים נמסר:

"עיריית ירושלים מכבדת את חופש הביטוי והזכות למחאה, ורואה בהן זכויות יסוד במדינה דמוקרטית. לצד זאת, העירייה מחויבת לשמירה על הסדר הציבורי, הבטיחות, הנגישות והשימוש התקין במרחב הציבורי לטובת כלל התושבים והמבקרים בעיר.

העירייה פועלת לאורך השנים, בשיתוף משטרת ישראל והגורמים הרלוונטיים, לאיזון בין מימוש זכות המחאה לבין שמירה על החוק והסדר הציבורי. ככלל, הצבת אוהלים, מתקנים ותשתיות במרחב הציבורי מחייבת עמידה בהוראות הדין ובתיאום מול הגורמים המוסמכים.

במקרים שבהם מתגלים מפגעים, חסימות, פגיעה במעבר הציבורי או השתלטות בלתי מורשית על שטחים ציבוריים, העירייה פועלת בהתאם לסמכויותיה ועל פי שיקולים מקצועיים, בטיחותיים ומשפטיים. לאורך השנים נעשו גם ניסיונות הידברות מול גורמים שונים במטרה להגיע לפתרונות מוסכמים ולצמצם פגיעה במרחב הציבורי ובשגרת החיים באזור, דבר שבא לידי ביטוי בשטח.

באשר לטענות הנוגעות לחיבורי מים וחשמל, אין לעירייה סמכות לאשר או להנחות על חיבורי חשמל, וסמכות זו נתונה לגורמים המוסמכים בלבד ובהתאם להוראות הבטיחות והדין. ככל שמתקבלות פניות או טענות בנוגע לשימוש בלתי מורשה בתשתיות ציבוריות, הן מועברות לבחינת הגורמים הרלוונטיים.

העירייה תמשיך לאפשר מחאות והפגנות בהתאם לחוק, תוך שמירה על האיזון הנדרש בין חופש המחאה לבין הסדר הציבורי, בטיחות הציבור, הנגישות וזכויות כלל המשתמשים במרחב הציבורי".

הפוסט כ-4 שנים אנרכיה מול הכנסת: עיר האוהלים של מחנה השמאל הופיע לראשונה ב-מעקב.

• תל אביב-יפו: פסיפס אנושי, היסטוריה מפוארת והסוד של ישראל הנאורה

יפו היא אינה רק עיר נמל עתיקה השוכנת על קו התפר שבין כחול הים התיכון לזהב החולות, היא הלב הפועם של ההוויה הישראלית. היא עיר שראשיתה נעוצה באלפי שנות היסטוריה, מקום בו כל אבן, סמטה ומבנה מספרים את סיפורה של ארץ ישראל,  ארץ שבה העבר העמוק פוגש הווה תוסס, מודרני ופלורליסטי.

אלו המבקשים לצייר את ישראל כמדינה הסובלת מקיצוניות דתית או פוליטית, מוזמנים להגיע ליפו. כאן, בין הצריחים למגדלי הפעמונים, בין הגלריות לאתרי המורשת, הם יתביישו בבורותם. יפו היא התשובה המוחצת לכל מי שמנסה להשחיר את פניה של ישראל היפה.

יפו: כור היתוך של אמונות ותרבויות

יפו מפריכה כל סטיגמה על ישראל כחברה סגורה. כאן, במרחב הציבורי, מתקיימים זה לצד זה האסלאם, הנצרות, היהדות ואף דתות מזרח רחוקות, תוך כבוד הדדי שקשה למצוא במקומות רבים בעולם.

בלב המרקם הדתי ניצב מסגד מחמודיה, הגדול והמרכזי בעיר. מבנה זה, שהוקם בתחילת המאה ה-19 (סביבות 1812-1814) בתקופה העות'מאנית, על חצרותיו, מזרקות הטהרה שלו והמבנים הסובבים אותו, אינו רק אתר היסטורי; הוא הוכחה חיה לכך שחיי הדת והאמונה בישראל חופשיים ומשגשגים.

במקביל, כנסיית פטרוס הקדוש הקתולית, השייכת למסדר הפרנציסקני, ניצבת בגאון. היא מחברת בין המורשת הצלבנית לבין המסורת הנוצרית על אודות השליח פטרוס.

אך יפו אינה עוצרת בגבולות המונותאיזם. נוכחותה של תרבות המזרח מורגשת אף היא, עם פסלים דמויי מלכים בודהיסטיים כמו ג'ייאוורמן השביעי (Jayavarman VII), שליטה האגדי של אימפריית החמיר בקמבודיה של המאה ה-12 וה-13.

מלך זה, שנודע כבונה אנגקור תום וכמי שהניח יסודות לרווחה חברתית, מיוצג ביפו כסמל לחיבור תרבותי גלובלי. הדיאלוג הזה בין הדתות והתרבויות הוא עמוד השדרה של ישראל הנאורה – מדינה שבה לכל אמונה יש מקום תחת השמש.

גלריות, אמנות וחיי לילה ללא מעצורים

יפו של ימינו היא מוקד עלייה לרגל לאוהבי תרבות ואמנות. העיר פורחת עם גלריות המציגות אמנות עכשווית לצד עתיקות, ושלושה מוסדות תיאטרון מובילים: תיאטרון גשר, תיאטרון הסמטה והתיאטרון העברי ערבי. אלו אינם רק מבנים, אלא מרחבים שבהם מתרחש דיאלוג תרבותי יומיומי.

לחובבי הבילויים, יפו היא גן עדן. שוק הפשפשים המפורסם הוא רק קצה הקרחון.

העיר משובצת במסעדות יוקרה, ברים אופנתיים, בתי קפה אינטימיים ומועדוני לילה תוססים. ביניהם בולט מועדון ההופעות "כקולם" (Kulam), המהווה מוקד מוזיקלי המארח הרכבים שונים ומביא את רוח היצירה הישראלית אל הבמה.

קהילת הלהט"ב ביפו ניצבת כנוכחות איתנה ומשפיעה; מסיבות הגייז במועדון "אמן 17", המתנהלות בפרהסיה ובחופש מוחלט, מהוות עדות ניצחת לערכי הדמוקרטיה המושרשים בחברה הישראלית.

בנוסף, יפו מציבה רף קולינרי גבוה, עם כמה מהמסעדות הנחשבות ביותר במרחב התל אביבי. אחת מהן היא מסעדת "ראיסה" (Raisa), אשר סקירה מקיפה אודותיה תתפרסם בקרוב, ואשר זכתה בדירוג המקסימלי של 10 מתוך 10 במסגרת בחינת "מעקב".

חיי הלילה של יפו מתנקזים לכמה מוקדי משיכה מרכזיים, ובראשם אזור שוק הפשפשים התוסס. בולטים בו המרכז התרבותי "בית קנדינוף", המשנה את פניו ממתחם אמנות ביום למוקד בילוי לילי, ו"כולי עלמא יפו", המעניק ביטוי ליצירה אלטרנטיבית. לצידם ניצבים ברים שכונתיים דוגמת "שאפה בר", ומסעדות-ברים דוגמת "פועה" ו"אונזה", המשלבות קולינריה ובילוי באווירה משוחררת.

ניתוח הממצאים מלמד על מגמה של מודלים היברידיים, הממזגים בין בתי קפה בשעות היום למוקדי בילוי ליליים. מגמה זו משתלבת עם עלייתם של ברי יין וקוקטיילים איכותיים, והשתלבותן של הופעות חיות ותקלוטים כמרכיב מהותי בבילוי היפואי. יפו מגבשת לעצמה זהות עצמאית ומובחנת, החורגת מגבולות היותה "פרבר" תל-אביבי.

לא פעם נשמעים ברחובות צלילים מגוונים, החל ממוזיקה מקומית ועד להיטים בינלאומיים של אייקוני פופ כמו ליידי גאגא ומדונה, המזכירים לנו שיפו היא חלק בלתי נפרד מהעולם המערבי והמתקדם.

המבע המודרני בגלריות היפואיות, לצד הפיסול יוצא הדופן, מציעים מבט רך ומלטף על האמנות בנקודת זמן היסטורית. הסמטאות והנתיבים השרויים באמנות מודרנית יוצרים חיבור חידתי; קשה להבין כיצד מתקיימת סינרגיה כה מדויקת בין היצירה העכשווית לבין נופה העתיק של יפו, מדובר בתופעה יוצאת דופן.

שכבות של היסטוריה: מהמבצר למלון היוקרה

ההיסטוריה של יפו היא מסע מרתק. אתר מלון The Setai Tel Aviv הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר ליכולת השימור הישראלית. מדובר במבצר צלבני מהמאה ה-12 שהפך לכלא "הקישלה" בתקופה העות'מאנית, שימש כתחנת משטרה בתקופת המנדט, וכיום, לאחר עבודת שחזור קפדנית, הוא מלון יוקרה שבו ניתן לגעת פיזית בסורגים מקוריים ובקירות בני 800 שנה המשולבים בעיצוב אדריכלי מודרני.

לא רחוק משם, ניתן למצוא את תותחי החוף ההיסטוריים בטיילת מפרץ שלמה, המזכירים את הגנת העיר בעת מסע נפוליאון בונפרטה בשנת 1799.

אלו הם שרידים של עבר לוחם שהפך לשקט ופסטורלי. בכיכר קדומים, מזרקת המזלות המרשימה, יצירתם של ורדה גבעולי ואילן גלבר משנת 2011, מוסיפה נדבך של יופי פלסטי למרחב הציבורי.

סמל לאחדות: מגדל השעון

אי אפשר לחתום סיור ביפו ללא אזכור מגדל השעון, שנבנה בין השנים 1900-1903 לכבוד 25 שנות שלטונו של הסולטאן עבדול חמיד השני. המגדל הזה אינו רק סמל של מודרניזציה עות'מאנית, אלא סמל של שותפות גורל, הוא נבנה במימון משותף של יהודים, ערבים ונוצרים. מגדל זה, המציג את השעה לכל עבר, נותר נקודת הציון המרכזית של יפו, תזכורת לכך שכאשר עובדים יחד, בונים היסטוריה.

ישראל היפה שאינה זקוקה להתנצלות

יפו מציעה הכל: מאתרי המצלמה של נפוליאון, דרך בניינים מודרניים המשתלבים באדריכלות עתיקה, ועד למרכזי קניות כמו אלו של מותגי אופנה ישראליים כדוגמת קסטרו לצד חנויות מקומיות קטנות.

ישראל היפה אינה זקוקה להגנה, כי היא מדברת בעד עצמה. כל מבקר ביפו, בין אם הוא צליין דתי, תייר המחפש אמנות, או אדם המבקש ליהנות מחיי הלילה, ימצא כאן את החופש שהוא מחפש. ישראל היא מדינה חופשית, מגוונת ודמוקרטית, שבה כל אדם, ללא קשר לדת או נטייה, יכול למצוא את מקומו. מי שמסרב לראות זאת, בוחר להיות עיוור למציאות שבה יפו היא עיר שבה העתיד נבנה על יסודות של כבוד הדדי ויופי נצחי.

בין שלטון לזיכרון: גלגולו של בית הסראיה החדש ביפו

בית הסראייה החדש הוקם בשנת 1896, מעבר לחומותיה של יפו, כמשכנו של השלטון העות'מאני, ביוזמתם וברוחב ידם של אמידי העיר. משך ימי המנדט הבריטי שימש המבנה מוקד אדמיניסטרטיבי לעירייה, עד אשר הועתקו משרדיה למשכנם החדש בשדרות ירושלים 45, והמקום הוסב לשירותי רווחה לקהילה.

שנת 1947 סימנה את קצו של המבנה, עת פוצץ בידי אנשי הלח"י, מן הפיצוץ העז שרד אך שריד דל מחזיתו המקורית. עם חלוף העתים, משניכר אות הבלייה בבניין, הוחלט לשמר את החזית הראשית ולהסב את השטח לגן. הגן תוכנן בזיקה לתוואי החדרים המקורי של קומת הקרקע, כאשר בכל חלל שבו שכן בעבר חדר, ניטע עץ דקל כסימן לעבר המפואר שחלף.

הפוסט יפו: הרמוניה של מסגדים, כנסיות ובתי כנסת מפריכה את התעמולה העוינת הופיע לראשונה ב-מעקב.

תיעוד שצולם בישראל מציג בעלי חיים בדרכם האחרונה, לקראת שיווקם לצריכה, בין היתר לקראת חג הפסח. מדובר בבעלי חיים המיועדים לשחיטה ולמכירה ברשתות השיווק, במסעדות ובמסגרות צריכה שונות. על פי התיאור, בעלי החיים עוברים שלבי הובלה הכוללים צפיפות, מחסור במזון ומים, תנאי חום ולעיתים גם פגיעות פיזיות, עד להגעתם לשלב השחיטה.

למעשה, מן התיעוד המצולם עולה כי בעת שבני אדם מתקרבים אל בעלי החיים, לא ניכרת מצדם כל תגובת תוקפנות. זאת, אף לנוכח התנאים המתוארים, המלמדים כי בעלי החיים נותנים באדם אמון – בעוד הוא מצדו פועל נגדם באכזריות. לנוכח ממצאים אלו, מתחדדת השאלה: להיכן נעלם הרגש האנושי?

לאחר השחיטה, מוצגים המוצרים ברשתות השיווק כחלק ממבצעי מכירה לקראת חגים ואירועים, בהם הביקוש לבשר עולה באופן מסורתי.

הדיון הציבורי סביב צריכת בשר בישראל מתמקד לעיתים קרובות בשאלה דיכוטומית – מעבר מלא לטבעונות מול המשך צריכה רגילה. עם זאת, נתונים רשמיים מצביעים על אפשרות ביניים בעלת השפעה מצטברת.

על פי נתוני משרד החקלאות לשנים האחרונות, בישראל נשחטים מדי שנה כ-200 עד 210 מיליון עופות לצריכה מקומית. לצד זאת, נשחטים כ-270 אלף ראשי בקר בשנה, כאשר הערכות רחבות יותר מצביעות על היקפים שעשויים להגיע עד כ-400 אלף ראשי בקר.

בחלוקה לממוצע יומי, מדובר בכ-575 אלף עד 600 אלף עופות ביום, וכן בין כ-800 ל-1,200 ראשי בקר. אל נתונים אלה מצטרפים גם בעלי חיים נוספים – כבשים, עזים, תרנגולי הודו ודגים – בהיקפים משתנים שאינם תמיד מתועדים באופן אחיד.

במקביל, האוכלוסייה בישראל ממשיכה לגדול. נכון לשנת 2026, מספר התושבים חוצה את רף 10 מיליון בני אדם. נתון זה משפיע באופן ישיר על הביקוש למזון, ובפרט למוצרים מן החי. לאורך זמן, גידול האוכלוסייה מתורגם לעלייה בצריכה הכוללת ובהתאם גם להיקפי הייצור והשחיטה.

עם זאת, ניתוח הנתונים מצביע על כך שגם שינוי חלקי בהרגלי הצריכה עשוי להשפיע באופן משמעותי. מעבר מצריכת בשר יומיומית לצריכה של שלוש עד ארבע פעמים בשבוע משקף ירידה של כ-40% עד 50% בכמות הבשר הנצרכת לאדם.

בהשלכה על כלל האוכלוסייה, שינוי זה עשוי להביא להפחתה של מאות אלפי בעלי חיים מהיקף השחיטה היומי. כך, למשל, ירידה של כ-40% בצריכת העוף עשויה להוביל להפחתה של כ-200 עד 250 אלף עופות ביום. בתחום הבקר, ירידה דומה בצריכה עשויה להפחית מאות ראשי בקר מדי יום.

ברם, הקשר בין צריכה לבין היקפי שחיטה אינו מיידי. שרשראות אספקה, מלאים, יבוא ויצוא, וכן תנודות בשוק המקומי והבינלאומי – כל אלו משפיעים על קצב ההתאמה של הייצור לביקוש. למרות זאת, לאורך זמן, נתוני השוק מצביעים על התאמה בין מגמות צריכה לבין היקפי ייצור.

המשמעות העולה מן הנתונים היא כי הפחתה בצריכת בשר אינה מחייבת מעבר מלא לאורח חיים טבעוני על מנת להשפיע. גם שינוי חלקי, הניתן ליישום בקרב חלקים רחבים בציבור, עשוי להביא לשינוי מצטבר בהיקפים משמעותיים.

במציאות של גידול אוכלוסין לצד רמות צריכה גבוהות של בשר לנפש, האפשרות להפחתה מתונה אך עקבית מוצגת כמודל ביניים. על פי הנתונים, מודל זה עשוי להביא לצמצום ניכר במספר בעלי החיים הנשחטים בישראל מדי יום, תוך השפעה מצטברת על היקפי השוק לאורך זמן.

צילום וידאו מתוך דף הפייסבוק של Irit Nisim Selikter (צילום סטילס: "מעקב") – שימוש לפי סעיף 27א׳ לחוק זכויות יוצרים

הפוסט הדרך לצלחת: מסע של סבל והשמדה הופיע לראשונה ב-מעקב.

ב-13 במרץ 2026 הודיע הפרקליט הצבאי הראשי על ביטול כתב האישום בפרשת "שדה תימן", שעסקה בחשדות להתעללות בעציר ביטחוני במתקן כליאה בדרום. ההחלטה התקבלה לאחר בחינה מחודשת של התשתית הראייתית ושל מכלול הנסיבות שהתפתחו לאורך ההליך, ובכך נחתם שלב מרכזי בפרשה שעמדה במוקד דיון ציבורי ומשפטי רחב.

הפרשה זכתה לחשיפה נרחבת לאחר שידור תיעוד מרכזי במהדורת חדשות 12, במסגרת דיווחו של הכתב המשפטי גיא פלג. פרסום החומרים עורר תגובות חריפות בזירה הציבורית והמשפטית, לרבות ביקורת מצד גורמים שטענו לפגיעה אפשרית בזכויות הנאשמים ולהשלכות תדמיתיות שנגרמו להם בעקבות הסיקור התקשורתי.

בכתבה שפורסמה לאחר ביטול כתב האישום צוטט עורך דין המייצג את הלוחמים, אשר טען כי ההחלטה מחזקת את טענות ההגנה בדבר פגיעה בזכות להליך הוגן, הדלפות מחקירה ונזק תדמיתי שנגרם למרשיו. לדבריו, התביעה האזרחית שהוגשה נגד גורמים שונים, ובהם גורמים תקשורתיים, נועדה לבחון את אחריותם לפרסומים שנעשו במהלך החקירה.

קרא עוד – לחץ כאן

ההתפתחויות המשפטיות והציבוריות סביב הפרשה לא נותרו בגבולות המערכת המשפטית בלבד. שורה של התבטאויות במערכת הפוליטית ליוו את ביטול כתב האישום: שר הביטחון ישראל כ"ץ ציין כי "הצדק נעשה", השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הגדיר את ההחלטה עדות לכשלים מערכתיים, שר התקשורת שלמה קרעי קרא לערוץ 12 לערוך חשבון נפש ציבורי, ואילו שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת הודיע כי הקרן שהקים תסייע ללוחמים במסגרת תביעות הדיבה. גם השרה גילה גמליאל בירכה על מה שהגדירה "תיקון עוול".

על רקע מכלול האירועים, פנתה מערכת "מעקב" ביום 13 במרץ 2026 לכתב המשפטי גיא פלג בבקשה לקבל את תגובתו המקצועית והעדכנית להשלכות ביטול כתב האישום על הסיקור שניתן לפרשה, וכן להליכים המשפטיים הנוגעים לשמו. הפנייה נעשתה במסגרת עבודה עיתונאית ומתוך מטרה להציג תמונת מצב מלאה, מאוזנת ומדויקת ככל האפשר.

התגובה שהתקבלה כללה שורה קצרה בלבד: "עיתונאי? לא נראה". נוסח זה נמסר ללא פירוט, הסבר או התייחסות עניינית לשאלות שהופנו. אופן המענה עורר תחושה של זלזול והותיר את הסוגיות המהותיות, הנוגעות לסיקור הפרשה ולשיח הציבורי שהתפתח בעקבותיה, ללא מענה מספק.

האירוע שב ומחדד את השיח הציבורי באשר לגבולות האחריות המקצועית המוטלת על עיתונאים, במיוחד במצבים שבהם עיתונאי בכיר – כדוגמת גיא פלג – הופך בעצמו למושא לביקורת או לפניות תגובה. מצבים מסוג זה מציבים למבחן את אמות המידה המקצועיות ואת תפיסת שליחותה הציבורית של העיתונות.

שאלת האיזון בין חופש העיתונות לבין חובת השקיפות והצורך במתן מענה לציבור ניצבת בלב הדיון, בפרט כאשר מדובר בפרשות רגישות בעלות השלכות משפטיות ותדמיתיות רחבות. הדיון מחדד את הציפייה לניהול שיח ענייני, שקול ומבוסס, גם בעת מחלוקת מקצועית או ביקורת ציבורית.

בחירה להשיב באופן שנתפס כמצומצם או בלתי ענייני מעלה תהיות ביחס לאופן מימוש האחריות המקצועית כלפי עמיתים וכלפי הציבור. אף שזכותו של כל גורם לבחור אם להגיב לפנייה תקשורתית, אופי המענה עשוי להשפיע על האופן שבו נתפסים דמותו הציבורית ומידת מחויבותו לנורמות של עיתונות אחראית ומקצועית.

מעמד עיתונאי לפי נוחות הסיקור

מתגלה פרדוקס מובהק: בעבר, במסגרת סיקור שעסק במעצרי כעיתונאי עצמאי במהלך הפגנה, בחן צוות חדשות 12 את התיעוד העיתונאי שהצגתי ואת התלונה שהוגשה מטעמי למח"ש. באותה כתבה צוין במפורש, מפי גיא פלג, כי פעלתי במסגרת תפקידי העיתונאי וכי מעמדי המקצועי לא הוטל בספק.

באותה עת הועברה למחלקת התחקירים של ערוץ 12 גם תעודת העיתונאי, וגיא פלג, יחד עם עמיתיו, פרסם כתבה מקיפה שעסקה בנסיבות המעצר. צוותו אף פנה לדוברות המשטרה וקיבל תגובות רשמיות, אשר שולבו במסגרת הסיקור.

באותה תקופה נחשבתי, הלכה למעשה, לעיתונאי לגיטימי ומקצועי – מסקנה שנלמדה גם מאופן הסיקור עצמו. ואולם, נדמה כי בהתקיים זיקה אינטרסנטית מסוימת, הכרה זו מתעצבת בהתאם לנסיבות: אז נתפסתי כעיתונאי הראוי להתייחסות ולבדיקה מקצועית, ואילו כיום, בחלוף כשנה וחצי, משאני מציג שאלות מקצועיות נוקבות, נדמה כי מעמדי העיתונאי מוטל לפתע בספק.

ראוי לציין כי לא נתבקשה הצגת תעודת עיתונאי, ולא נערכה בחינה עניינית של מעמדי המקצועי. תחת זאת, ננקטה – ככל הנראה – גישה מזלזלת, שבמסגרתה החליט מר פלג, על דעת עצמו, כי אינני עוד עיתונאי. מצב דברים זה מעורר תהיות כבדות באשר לאחידות הסטנדרטים המקצועיים ולמידת עקביותם.

צילום: ערוץ 12 – שימוש בהתאם לסעיף 27א׳ לחוק זכויות יוצרים

במקביל, ניסיונות לקבל את תגובתו של עורך הדין אפרים דמרי לא נשאו פרי עד למועד הפרסום. בוצעו פניות טלפוניות ואף הועברה פנייה כתובה, ובמסגרתן התבקשנו להעביר קישור לאתר "מעקב". חרף זאת, לא התקבלה תגובה, באופן העשוי להעיד כי הפנייה לא נענתה או שלא נמצאה ראויה למענה לשיטתו.

פרשת "שדה תימן" ממשיכה אפוא להוות מוקד לבחינה מחודשת של גבולות הסיקור העיתונאי, של יחסי הגומלין בין מערכת המשפט לתקשורת ושל השפעת פרסומים מוקדמים על הליכים משפטיים רגישים. ביטול כתב האישום אינו מסיים את ההשלכות המשפטיות והציבוריות של האירועים, וההליכים האזרחיים והדיון הציבורי צפויים להימשך.

בתוך כך, מתחדדת השאלה באיזו מידה רשאים כלי תקשורת להסתמך על חומרי חקירה מתהווים, ומהי האחריות הנלווית לפרסום תיעוד בעל פוטנציאל השפעה רחב. הדיון סביב התנהלות גורמים תקשורתיים בפרשה זו ממחיש את המתח המתמשך בין הצורך לחשוף מידע בעל עניין ציבורי לבין החובה להגן על זכויות הפרט ועל עקרונות ההליך ההוגן.

ההתפתחויות האחרונות מדגישות כי סוגיות של אתיקה עיתונאית אינן מסתיימות בפרסום עצמו, אלא ממשיכות להתברר גם לאחריו — הן בזירה המשפטית והן במרחב הציבורי. שאלות של מקצועיות, אחריות וגבולות השיח התקשורתי נותרות במרכז תשומת הלב, כאשר כל פרשה מסוג זה מוסיפה נדבך נוסף לדיון המתמשך על תפקידה של העיתונות בחברה דמוקרטית.

הפוסט גיא פלג במבוי מקצועי: כשהשאלות מתחדדות, הכתב בוחר בבריחה ובזלזול הופיע לראשונה ב-מעקב.

הוא נחשב לאחד הפרצופים המוכרים ביותר על המסך, מי שמדווח ללא מורא מזירות פשע ומסדרונות בתי המשפט, אך נדמה כי דווקא תחת פנסו של הכתב המוערך נותר חלל ריק של סימני שאלה. ברהנו טגניה, כבר בן 45, ממשיך לתחזק סטטוס של רווק נצחי ללא כל תיעוד של זוגיות נשית באופק. האם מדובר בדבקות יוצאת דופן בקריירה, או שמא ב"ארון" שטרם נפתח?

ברהנו טגניה (45), כתב הפלילים הממולח של חברת החדשות (12), בנה לעצמו מוניטין של אדם שאינו חושש לחשוף אמיתות כואבות. אך בעוד הוא נובר בחייהם של אחרים, חייו האישיים נותרים בגדר תעלומה המעסיקה את הרשתות החברתיות ואת קהל הצופים. השאלה המהדהדת, שעלתה לא פעם בפורומים שונים (דוגמת אתר "סטיפס"), היא פשוטה וישירה: "האם ברהנו טגניה גיי?". הגולשים תוהים כיצד ייתכן שדמות ציבורית כה "חמודה", המקרינה לעיתים רכות מסוימת, נותרת ללא כל אזכור לבת זוג לאורך עשורים של פעילות אינטנסיבית.

הסוד שלא נחשף

ביוני 2025, כותרות העיתונים בישראל הבטיחו דרמה גדולה: "כתב חדשות 12 חושף את 'הסוד'". הקוראים והעוקבים, אשר אולי ציפו לווידוי אישי דרמטי שיביא קץ לשמועות, בין אם בדמות פרטים על מערכת זוגית, תוכניות לנישואין או גילוי אישי משמעותי – התבדו במהרה.

ה"סוד" שנרמז בכותרות התברר כאכזבה של ממש: טגניה פשוט עובד קשה. סוד, לכאורה. אבסורד? ככל הנראה – בהחלט. במדינה שבה כל אזרח עמל לפרנסתו, הניסיון למתג מוסר עבודה כ"סוד" נתפס בעיני רבים כניסיון נואש להסיט את האש מהשאלות המהותיות באמת.

בעניין זה לא פנינו למר ברהנו טגניה, שכן מדובר בשמועות ופרשנות המבוססות על שאלות שעולות ברשת. בעודו איש מפורסם ודמות ציבורית, השאלות הללו ימשיכו ללוות אותו – האם האמת תצא לאור, או שמא הכתב הפלילי ימשיך לשמור על שתיקה בתיק האישי ביותר שלו?

בין שמרנות לליברליות

טגניה, שעלה מאתיופיה ב-1992 והתברג בלב הקונצנזוס הישראלי, מייצג סיפור הצלחה מרשים. מקצין בחיל התותחנים ועד לפרס העיתונות של "בני ברית". אולם, השמרנות המיוחסת לעיתים לקהילה ממנה צמח מעלה תהייה: האם הוא חושש שהאמת שלו לא תתקבל בברכה? אם מדובר בנטייה הומוסקסואלית, הרי שהצביעות זועקת – אדם שחורת על דגלו את ה"אמת" העיתונאית, לכאורה מסתיר את האמת הפרטית שלו עצמו.

האם נראה בקרוב חתונה מתוקשרת עם אישה שתפריך את כל השמועות, או שמא נזכה לראות את טגניה צועד אל מחוץ לארון בצעד אמיץ? נכון לעכשיו, העובדות מדברות בעד עצמן: ברהנו טגניה הוא רווק. כל השאר – פרשנויות, תהיות ושאלות שעולות ברשת ונותרו ללא מענה. בזמן שהוא ממשיך לדווח על פשעים וחשדות, הציבור ממשיך לתהות מתי ייפתר התיק המעניין מכולם: תיק חייו האישיים של הכתב הכי חמוד (ונשי?) על המרקע.

לזהותו המינית של אדם אין רלוונטיות לדיון הציבורי – בין אם הוא דו-מיני, הומוסקסואל או הטרוסקסואל. המוקד צריך להיות באופן שבו נתפסים דמותו ופועלו.

הצילום הראשי נוצר באמצעות סוכן בינה מלאכותית של מערכת "מעקב"

הפוסט בין חשיפות פליליות לשאלות זהות מינית הופיע לראשונה ב-מעקב.