דים אמור
בעיצומה של תנופת היצירה העצמאית בישראל, מתבלט שמו של אבי בנאי כאחד הקולות החדשים והמסקרנים בזירת התסריטאות המקומית. פרויקט קצר שיצר לאחרונה במסגרת פסטיבל הסרטים הקצרים (אימפרואקשן 16), בשיתוף תלמידי בית הספר למשחק "אימפרו" בניהולו של אבי מלכה, מציב אותו במוקד תשומת הלב המקצועית ומעורר עניין בקרב יוצרים ואנשי תעשייה כאחד.
הסרט, אשר הופק בתנאים מורכבים אך באיכות הפקה גבוהה, מבקש לבחון את גבולות התכנון האנושי מול עוצמת הרגש. במרכז העלילה ניצב גבר בשנות השלושים לחייו, המנסה לגשת לאהבה כאל פרויקט סדור, באמצעות רשימות, כללים ותכנית פעולה מדויקת. הוא יוצא למסע אישי מצויד בעשרה סעיפים שאמורים להבטיח הצלחה, אך המציאות, כדרכה, אינה נענית לנוסחאות. בין רגעים מחושבים למצבים מביכים, מתחדדת התובנה כי חיבור אנושי אינו ניתן לניהול מלא, וכי דווקא ויתור על שליטה עשוי לפתוח אפשרויות כנות ועמוקות יותר.
הסרט "הספסל", במסגרת פסטיבל סרטי הקולנוע "אימפרואקשן 16": תסריט אבי בנאי וליאורה חיה שולמן, בימוי אלון נוימן – לצפייה לחצו כאן.
מן הראוי לציין, למען ההוגנות והדיוק, כי את התסריט יצר מר אבי בנאי בשיתוף עם האמנית ליאורה חיה שולמן, אשר תרמה אף היא לפרויקט זה מאמצים ניכרים והשקעה משמעותית.
זהו סיפור קצר ועדין העוסק במתח שבין תיאוריה לרגש, בין תכנון לאותנטיות, ובנקודת המפנה שבה האדם מפסיק לנסות להגדיר את האהבה – ומתחיל פשוט לחוות אותה. הבחירה האמנותית להציג את הסיפור בז'אנר של משחק ללא מילים מעניקה ליצירה ממד אוניברסלי ונגישות ייחודית, לרבות עבור קהלים עם לקויות שמיעה. מהלך זה, הנתפס גם כהצהרה אמנותית וגם כחברתית, מצביע על תפיסת עולם רחבה יותר ביחס לתפקיד הקולנוע כמדיום מחבר.
את התסריט כתב בנאי, בעוד מלאכת הבימוי הופקדה בידי אלון נוימן – במאי, תסריטאי ומפיק בעל ניסיון רב בזירה המקומית. שיתוף פעולה זה יצר, לפי גורמים בתעשייה, תוצר בעל רמת גימור גבוהה, שבו מתקיים איזון בין ראייה יצירתית צעירה לבין יד מקצועית מנוסה. שילוב זה בא לידי ביטוי הן בשפה הקולנועית המדויקת והן בניהול קצב העלילה, המאפשר לצופה להעמיק בהתרחשות הרגשית מבלי להישען על דיאלוגים.
הפקת הסרט הובלה בפועל על ידי אבי בנאי וליאורה חיה שלומן, תוך הסתמכות על צוות שחקנים מגוון שכלל את דניאל ברחני, נטלי בר, חן דניאל, גאות מימון, שירה סיני, מיקה גולן, ליאורה פסקר ואבי בנאי עצמו. ההרכב, שהורכב ברובו משחקנים צעירים, תרם ליצירת מרקם אותנטי ומדויק, אשר הדגיש את המתח הפנימי של הדמויות ואת הרגישות הנדרשת בז’אנר נטול מילים.
לצד השפה האמנותית, ניכרת גם שאיפה לחדשנות מבנית. הסרט אינו נשען על דרמה רועשת או על קונפליקט חיצוני מובהק, אלא בוחר להתמקד בתהליך רגשי פנימי. הבחירה הזו, שאינה מובנת מאליה בשדה הקולנוע המסחרי, משקפת מגמה רחבה יותר של חיפוש אחר עומק ותמציתיות, וממקמת את היצירה בתוך זרם עולמי של קולנוע אינטימי ומדויק.
בנאי, שלמד תסריטאות והמשיך לטפח את חזונו האמנותי לאורך השנים, מציג בפרויקט זה גישה עקבית הבוחנת את הגבול שבין תכנון למציאות. מבחינת גורמים המעורים בתחום, מדובר ביוצר המשלב בין שאיפה מקצועית לבין מחויבות רעיונית, דבר המתבטא בבחירת נושאים אנושיים ובחתירה לשפה קולנועית נגישה אך מורכבת.
בזירת הקולנוע הישראלית, שבה מתחרים יוצרים צעירים על מקום בתודעה הציבורית והמקצועית, הופעתו של קול חדש בעל חתימה יצירתית ברורה נתפסת כאירוע משמעותי. היכולת לנסח סיפור אישי באופן אוניברסלי, תוך שימוש באמצעים מינימליסטיים, עשויה להוות בסיס להמשך התפתחות מקצועית ולפרויקטים עתידיים רחבי היקף.
הפרויקט הנוכחי, על שלל מרכיביו האמנותיים וההפקתיים, מצביע על מגמה של התבססות הדרגתית בזירה המקומית. אם לשפוט על פי האופן שבו התקבל הסרט בקרב גורמים מקצועיים, נדמה כי מדובר בצעד ראשון במסלול שעשוי להוביל ליצירות נוספות ולנוכחות מתעצמת בתעשיית הקולנוע.
בעידן שבו הקולנוע נדרש לא רק לבדר אלא גם לגעת, להנגיש ולהציע נקודות מבט חדשות, יוזמות יצירתיות מסוג זה מדגישות את חשיבותם של יוצרים צעירים המוכנים לאתגר את הכללים. בתוך הקשר זה, שמו של אבי בנאי מתגבש ככזה הראוי למעקב מקצועי — לא רק בשל הפרויקט הנוכחי, אלא גם בשל הפוטנציאל הגלום בהמשך דרכו.
