פרשת התרופות שפג תוקפן בבית החולים רמב"ם חזרה השבוע אל שולחנו של בית המשפט המחוזי בחיפה, והפעם במסגרת בקשה תקיפה במיוחד המאשימה את המוסד הרפואי בביזיון בית המשפט. הבקשה, שהוגשה ב-3 בדצמבר 2025, טוענת כי חרף פסק הדין שניתן בתובענה הייצוגית, בית החולים לא מילא אחר הוראותיו ואף לא העביר את הפיצוי שנפסק לנפגעים – 2,000 שקלים לכל אחד מהם.

על פי פסק הדין בתיק הייצוגי ת"צ 19433-02-20, בית החולים רמב"ם העניק לחולי סרטן תרופות שפג תוקפן, בניגוד גמור לפרוטוקולים הרפואיים המחייבים. מדובר במטופלים הנמנים עם האוכלוסיות הפגיעות ביותר במערכת הבריאות: חולי סרטן, חולים במצב קשה, אנשים חסרי אונים שהפקידו את חייהם בידיהם של הצוותים הרפואיים. בית החולים, כך נקבע בפסק הדין, העניק להם טיפול תרופתי שמועד תוקפו כבר חלף — עובדה שהמוסד הרפואי לא הכחיש מעולם.

קרא את פסק הדין בקישור המצורף

המבקש מציג בכתב בקשתו פרשנות קשה וחמורה למעשים שתוארו בפסק הדין. לדבריו, מתן תרופות שפג תוקפן לחולי סרטן, אנשים פגיעים, חולים וחלשים, מתוך ידיעה ובניגוד לפרוטוקולים רפואיים מחייבים, הוא מעשה אשר בעיניו עולה לכדי מעשה הדומה לרצח, הרג או ניסוי בבני אדם, ומהווה פגיעה חמורה בשלמות הגוף ובבריאות של אדם. יש להדגיש כי זוהי פרשנותו של המבקש בלבד, ולא קביעה שיפוטית; בית המשפט קבע כי ניתנו לחולים תרופות פגי תוקף, ללא קביעה נוספת לעניין זה.

הנתונים שהמבקש מציג מצביעים על היקף התופעה: מתוך כ-5,400 מטופלים ישראלים שקיבלו את התרופות בבית החולים, כ־2,700 נפטרו בתקופה הרלוונטית, מספר שאינו כולל כלל מטופלים שאינם אזרחי ישראל. לטענת המבקש, נתונים אלה מציירים תמונה של מערכת רפואית שכשלה כישלון חמור והותירה אחריה קורבנות רבים.

קרא את הבקשה ל"ביזיון בית המשפט" בלחיצה כאן

אך במרכז הבקשה עומדת לא רק טענת ביזיון בית המשפט בשל אי תשלום הפיצוי, אלא גם ביקורת חריפה על גובה הפיצוי עצמו. המבקש טוען כי הסכום שנקבע, 2,000 שקלים בלבד, אינו משקף את חומרת המעשים, את הסיכון הבריאותי שנוצר ואת התוצאות הקשות, לרבות מותו של אביו. לדבריו, הפיצוי מעליב, משפיל וחסר כל היגיון מוסרי. ואם לא די בכך,  גם את הסכום הזעום הזה, כך הוא טוען, בית החולים לא שילם עד היום.

המבקש מכוון ביקורת נוקבת כלפי המוסד הרפואי עצמו ומזהיר כי בית חולים המתייחס לחולי סרטן כאל רולטה רוסית, המעניק תרופות פג תוקף ופוגע באלפי בני אדם, אינו מוסד שבו אדם ירצה לקבל טיפול רפואי. לדבריו, כאשר אדם הופך בעצמו לקורבן של טיפול פגום ומזיק, הוא מבין עד כמה המערכת כושלת באופן בסיסי.

בחלק חריג במיוחד בבקשה, פונה המבקש ישירות לשופט איל באומגרט, שחתם על פסק הדין. המבקש כותב כי הוא מאחל לשופט ולכל בני משפחתו בריאות איתנה ואריכות ימים, אך מוסיף כי אם חלילה יחלה מי מקרובי השופט במחלה קשה כדוגמת סרטן, ראוי לשקול היטב האם לפנות לבית החולים רמב"ם לקבלת טיפול רפואי. גם כאן מבהיר המבקש כי זו אזהרה הנובעת מהבנתו האישית את חומרת מעשי בית החולים, על פי הקביעות שבפסק הדין.

מעבר להיבט המהותי, הבקשה מצביעה על פגמים פרוצדורליים שלטענת המבקש מעידים על רשלנות נוספת: כתובת דואר אלקטרוני שגויה שנרשמה במסמכים הרשמיים, מה שמנע לכאורה תקשורת תקינה עם הנפגעים; הליך משפטי שהתנהל כמעט בחשאי מבלי שהציבור הרחב ידע עליו; וסגירת התיק הפלילי שנפתח בזמנו מבלי שהוגשו כתבי אישום כלשהם נגד גורם כלשהו.

אחד הסעיפים החריפים בבקשה מתייחס דווקא להיבט המטריד ביותר: היעדר מוחלט של אכיפה פלילית בפרשה. הבקשה מציינת כי למרות חומרת הממצאים שנקבעו בפסק הדין האזרחי, איש מקרב הנהלת בית החולים, הצוות הרפואי או הגורמים המנהלתיים, לא נעצר, לא נחקר כחשוד, לא הועמד לדין ולא נשא בכל סנקציה פלילית.

המבקש מציין כי פסק הדין בתובענה הייצוגית קבע עובדות מהותיות וחריגות בחומרתן: מתן תרופות שפג תוקפן לחולי סרטן, בניגוד לפרוטוקולים רפואיים ברורים, לאורך תקופה ממושכת ובמסגרת מערכתית רחבה. למעלה מחמשת אלפים מטופלים ישראלים טופלו בתרופות פגי תוקף, וכ-2,700 מהם נפטרו בתקופה הרלוונטית. למרות נתונים דרמטיים אלה, הפרקליטות סגרה את התיק הפלילי שנפתח בזמנו, וההליך הפלילי הסתיים ללא כל אחריות אישית או מוסדית.

המבקש מציג זאת כתופעה בלתי נתפסת: מערכת רפואית שלמה העניקה, לטענתו, טיפול אסור למאות ואלפי חולים, אך אף לא אדם אחד נשא באחריות פלילית. לדבריו, אין מדובר בתקלה נקודתית או במקרה בודד, אלא בהתנהלות רחבה, ממושכת ומערכתית, אשר בעיניו עולה לכדי מעשה הדומה להרעלה שיטתית של חולים פגיעים.

הוא טוען כי בהיעדר חקירה פלילית מעמיקה ובהיעדר העמדת חשודים לדין, הפסיקה האזרחית נותרת חסרת כל אפקטיביות אמיתית, ומועבר לציבור מסר מסוכן שלפיו ניתן לפגוע בחולי סרטן, אוכלוסייה מוחלשת ופגיעה – מבלי לשאת כל אחריות אישית או מערכתית משמעותית. 2,000 שקלים פיצוי, שגם הם לא שולמו, אינם מהווים לדעתו רתיעה או הרתעה כלשהי.

לטענת המבקש, חוסר הפעולה של רשויות האכיפה מעורר חשד לכשל מערכתי עמוק, החורג הרבה מעבר לגבולות המקרה הספציפי הזה. בכך, כך נטען בבקשה, נוצר מצב פרדוקסלי ומסוכן שבו גם לאחר קביעות קשות ומפורשות בפסק דין אזרחי, הדלת הפלילית נותרת סגורה בפני הנפגעים והציבור, כאילו לא אירע דבר.

המבקש דורש מבית המשפט להעביר את כל הפרשה לבחינה מחודשת של הפרקליטות ולשקול ברצינות פתיחת חקירה פלילית מעמיקה נגד בית החולים והגורמים שהיו מעורבים בקבלת ההחלטות ובביצוע הטיפול התרופתי שפג תוקפו. לפי הבקשה, "כיצד ייתכן שמערכת שלמה העניקה טיפול תרופתי פגום לחולי סרטן – ולא איש סביב השולחן נדרש לתת את הדין. לא מעצרים, לא כתבי אישום, לא אחריות מינימלית. זוהי פגיעה קשה באמון הציבור, יותר משהיא פגיעה בהליך המשפטי עצמו".

בסיום הבקשה מבקש העיזבון מבית המשפט להורות על תשלום מיידי של הפיצוי שנפסק בפסק הדין, להטיל סנקציות מהותיות על בית החולים בגין ביזיון בית המשפט, לתקן את פרטי ההתקשרות השגויים שנרשמו במסמכים הרשמיים, ולבחון מחדש פתיחה של תיק פלילי מלא נגד המוסד הרפואי והאחראים האישיים בו. המבקש מבקש גם להורות על פרסום נרחב של הפרשה כולה, על מנת שהציבור הרחב יוכל לדעת במה מדובר.

הבקשה מטלטלת מחדש את המערכת הציבורית ומציבה שאלות כבדות וקשות על אחריות, פיקוח, הרתעה והדרך שבה קמה מערכת ציבורית להתמודדות עם מחדלים חמורים במערכת הבריאות. בית המשפט המחוזי בחיפה יידרש כעת להכריע בסוגיה מורכבת: האם אי תשלום הפיצוי וההתנהלות כולה של בית החולים מהווים ביזיון של ממש לבית המשפט, ומה יהיו הצעדים המשפטיים והמעשיים הנגזרים מכך.

הפרשה מציתה מחדש את הדיון הציבורי הרחב בנוגע לאחריות, לשקיפות, להרתעה ולערך חיי אדם וזכויות חולים במערכת הבריאות הציבורית. ככל שבית המשפט ייעתר לבקשה ויורה על בחינה פלילית מחודשת ומעמיקה, ייתכן שהפרשה תיפתח מחדש במלואה בפני הציבור – וייתכן שלא.

עם זאת, דבר אחד נותר ברור למבקש ולכל מי שעוקב מקרוב אחר הפרשה: שאלת היעדר האכיפה הפלילית, סוגיית הפיצוי הזעום שלא שולם, ושאלות האחריות האישית והמוסדית – ימשיכו ללוות את פרשת רמב"ם והתרופות שפג תוקפן עוד זמן רב.

פסק הדין מתייחס במפורש לתושבי ואזרחי ישראל בלבד, אולם בפועל ניתנו בבית החולים טיפולים גם לאזרחי רוסיה, אוקראינה ואזרבייג'ן, ובשנה הרלוונטית אף בשיעור ניכר במסגרת תיירות מרפא.

לקריאת התחקיר המלא על הפרשה – לחץ כאן.