דים אמור
מאות מפגינים זועמים חסמו כבישים ודרשו צדק לחייל המשוחרר, בעוד הדיון הגורלי התנהל בדלתיים סגורות. אלא שבין זעקות השבר לערפל המידע, נחשף פער עמוק בין הכאב המוצדק של המשפחה לבין היחס הסלקטיבי לכלי התקשורת בשטח. סיקור מיוחד מאולם בית המשפט החוזי.
אתמול (שני, 22.06.2026) בין כותלי בית המשפט המחוזי בלוד ומחוצה לו. דיון מעצרים ממושך, שנפרס על פני למעלה מארבע שעות וחצי – מהשעה 13:00 ועד לאחר השעה 17:30 – עסק בעניינם של החשודים והנאשמים המעורבים בפרשת דקירתו ורציחתו של ימנו זלקה ז"ל. הדיון התקיים על רקע סערה ציבורית נרחבת, שהתעוררה בעקבות בקשת הפרקליטות להעביר חלק מהחשודים למעצר בית, בקשה אשר עוררה זעם בעוצמות גבוהות בקרב קהילת יוצאי אתיופיה, תושבי האזור וכלל אזרחי מדינת ישראל, הרואים בהקלה זו פגיעה חמורה בערך הצדק.
מערכת "מעקב" הגיעה לזירה עוד לפני השעה 13:00, במטרה לתעד את ההליך המשפטי המורכב, להביא את קולותיהם של בני המשפחה הכואבים ולראיין את עורכי הדין המייצגים אותם. מדובר בתיק רגיש ומדמם, שבו הלב הציבורי כולו יוצא אל המשפחה השכולה שאיבדה את ימנו, חייל משוחרר שחייו נגדעו באיבם. עם זאת, לצד התמיכה החד משמעית במאבקם ובכאבם, המפגש בשטח הציף מציאות מורכבת ומתוחה בכל הנוגע להתנהלות מול כלי התקשורת שאינם משתייכים לערוצים הממסדיים הגדולים.
כבר בפתח הדיון הגיעו המתח והכאב לשיא, כאשר אחותו של ימנו זלקה ז"ל כמעט והתעלפה באולם. כתב מערכת "מעקב", המשמש כחובש צה"ל לשעבר, העניק לה טיפול רפואי ראשוני מציל חיים במקום, תוך שמירה על מקצועיות, עד להגעתם של צוותי מגן דוד אדום ואיחוד הצלה שהוזעקו לזירה.
ואולם, חרף הסיוע המיידי שהוענק ברגעי המשבר, התנהלותם של בני המשפחה כלפי עיתונאי "מעקב" הייתה מרוחקת וקרה במיוחד. פניות הכתב לא זכו למענה, אף לא לברכת "שלום" מינימלית, ובני המשפחה סירבו בתוקף להתראיין או לתאם מועד עתידי לשיחה. בין השורות, רמז אחיו של המנוח כי לו היה מדובר בכלי תקשורת מרכזיים ובעלי השפעה דוגמת ערוץ 12 או ערוץ 13, היו העיתונאים זוכים ליחס מכבד יותר ואף מקבלים הצהרה רשמית לתקשורת.
הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה כי יום קודם לכן, ב-21.06.2026, מתחה אחותו של המנוח, יירוס זלקה, ביקורת חריפה ונוקבת על מערכת המשפט והפרקליטות בתוכנית "העולם הבוקר" בערוץ 13, זאת לאחר שאחד החשודים המרכזיים שוחרר למעצר בית ותועד כשהוא חוגג. בעוד המשפחה בוחרת למסור מידע וגישה בלעדית לכלי התקשורת הממסדיים ולגופי הטייקונים, העיתונות העצמאית והציבור בשטח נותרו בערפל מוחלט.
עשרות מפגינים התאספו מחוץ לבית המשפט, בעוד שהכניסה לאולם הדיונים נאסרה על הציבור. הדיון עצמו התנהל בדלתיים סגורות בשל היותם של החשודים קטינים, וככל הנראה התקיים בפני השופטת אורית קליינפלד באולם 33.
מידע זה הגיע לידי ככתב בשטח אך ורק באמצעות מספר האולם שהופיע במזכירות. מעבר לכך, מאבטחי משמר בתי המשפט מנעו כל גישה לאולם הדיונים ולא אפשרו קבלת מידע ישיר על המתרחש בו. כתוצאה מכך, איש מהנוכחים מחוץ לאולם, לרבות המפגינים, בני המשפחה, הציבור והתקשורת – לא ידע מהן תוצאות הדיון והאם התקבלה החלטה שנתפסה בעיני הציבור כמקדמת צדק.
יודגש כי לא התבקשו פרטים אישיים, שמות, מספרי זהות או מידע חסוי הנוגע לקטינים. כל שביקשתי כעיתונאי היה לקבל מידע עובדתי ותמציתי לצורכי דיווח – האם התקבלה החלטה, מה הייתה תוצאת הדיון ומה ניתן למסור לציבור מבלי להפר את הוראות החוק או את חיסיון ההליך.
במקביל, מחוץ לכותלי בית המשפט שררה דריכות רבה, ושוב שרר חוסר ודאות מוחלט באשר למתרחש באולם הדיונים. המפגינים, שהגיעו להביע תמיכה במשפחתו של ימנו זלקה ז"ל ולדרוש מיצוי דין עם המעורבים, לא ידעו האם בית המשפט נעתר לבקשת הפרקליטות להורות על מעצר בית בתנאים מקלים, או שמא דחה את הבקשה והותיר את החשודים במעצר.
בהיעדר מידע רשמי ובשל מגבלות הדיון החסוי, הלך וגבר המתח בקרב הנוכחים. כל עדכון שהגיע מאזור האולם עורר עניין רב, בעוד בני המשפחה, המפגינים ואנשי התקשורת המתינו בדריכות להכרעת בית המשפט ולפרטים הראשונים שייצאו מתוך הדיון הרגיש.
גם כאשר הדיון הסתיים, בשעות הערב המאוחרות, המשפחה ועורכי דינה לא טרחו לעדכן את פעילי הציבור והמפגינים בתוצאותיו. העמימות סביב המתרחש באולם הדיונים והעובדה שהמפגינים נותרו ללא כל עדכון רשמי, לא בלמו את זעמם. המחאה מחוץ לבית המשפט המחוזי בלוד הפכה לסוערת במיוחד, וכללה חסימות כבישים, עומסי תנועה כבדים וקריאות נרגשות להטלת מאסר עולם על החשודים. ברם, באוויר ריחפה כל העת השאלה המהותית: מדוע המונים מפגינים מבלי לדעת מהי החלטת השופטת, והאם ישנה עילה חוקית אקטואלית למחאה באותם רגעים?
התנהלות זו הגיעה לשיאה כאשר עורכת הדין רעות רחמן, המייצגת את המשפחה, סירבה להקצות ואף לא דקה אחת לריאיון עיתונאי, בטענה כי היא ממהרת לאירוע פרטי. היא פטרה את השאלות באמירה לפיה מדובר ב"דיון מעצרים רגיל של קטינים". התנהלות זו של עו"ד רחמן מצטיירת כחוסר מקצועיות לכאורה וכזלזול מוחלט. נדמה כי היא ציפתה לסיקור מצד חברת החדשות של ערוץ 12, אך בפועל נכח במקום צוות "מעקב", בעוד שערוצים 12, 13, 14 ו-15 כלל לא סיקרו את הדיון ואת ההפגנה המקבילה לו.
הצהרה זו עומדת בסתירה מוחלטת למציאות בשטח – לא מדובר בדיון שגרתי כאשר מאה תומכים ומפגינים מגיעים לזירה, וכאשר המערכת המשפטית כולה סוערת. הזלזול הבוטה בנציגי העיתונות, וההימנעות ממסירת מידע ענייני לגופו של עניין, הותירו סימני שאלה קשים. תהיות אלו אף העלו חשש בקרב הכתבים שמא הרקע המקצועי או המראה האישי משפיעים על מידת שיתוף הפעולה, בפרט כאשר התברר שגם מארגנת ההפגנה עצמה לא עודכנה בתוצאות הדיון על ידי המשפחה.
ברשתות החברתיות פורסמו פוסטים רבים מטעם המשפחה הקוראים לעזרה, תמיכה והתייצבות במועד הדיון. בני אדם נענו לקריאה והגיעו מתוך סולידריות עמוקה, אך בפועל נותרו ללא הגה ומנהיגות, מבלי להבין איזו תמיכה בדיוק נדרשת ומדוע מסתירים מפניהם את ההתפתחויות המשפטיות.
יודגש כי חסימת הכביש וההפרעה לתנועה בוצעו לאחר שהדיון כבר הסתיים
בסופו של יום, העובדות המרכזיות ברורות ואינן משתנות: מחוץ לבית המשפט המחוזי בלוד התחוללה דרמה חריפה. כ-100 מפגינים דרשו צדק, התעמתו עם שוטרים וחסמו כבישים תוך סיכון עצמי במעצר, מתוך אמונה עיוורת בצדקת הדרך ולמען הנצחת זכרו של ימנו זלקה ז"ל, כחייל משוחרר שקופח.
ברור לכל כי דמו של אדם אינו הפקר – בין אם שירת בצבא ובין אם לאו, ונוער בסיכון חייב להיות מטופל ביד קשה על ידי משטרת ישראל. אובדן חיים הוא טרגדיה לאומית, והלב הציבורי שותף לכאב על מותו של ימנו זלקה ז"ל. יחד עם זאת, הציפייה להתנהלות שקופה, מכבדת ואחידה כלפי כלל גופי התקשורת והתומכים בשטח, נותרה בעינה.
נ.ב
על פי פרסומים שונים, עורכי הדין ייצגו את המשפחה בהתנדבות. ייתכן שאילו היה מדובר בייצוג פרטי בתשלום, היה נמצא גם רגע קצר לעדכן את הציבור ואת המפגינים בתוצאות הדיון – ואולי אף למנוע חסימות כבישים ומחאות שנבעו מחוסר מידע. מניסיוני האישי, שירות הניתן ללא תמורה אינו תמיד מלווה באותה רמת זמינות ומחויבות. מדובר כמובן בדעה אישית בלבד, שכן לא נכחנו בדיון עצמו ואיננו יכולים להעריך את מלוא הנסיבות.
