דים אמור
ולדימיר (וובה) ז"ל, תלמיד כיתה ח' בן 14 מנוף הגליל, שם קץ לחייו לפני כשבועיים. מה שהוצג תחילה כ"נפילה מגובה רב" מתגלה כיום כטרגדיה שהייתה ניתנת למניעה – סיפור קשה על ילד עולה שעבר חרם והתעללות ממושכת, על מערכת חינוך אדישה, ועל רשויות שלא היו שם כשנדרשו. במערכת "מעקב" ערכנו היום (רביעי) ראיון בלעדי עם הוריו של ולדימיר, שחושפים תמונה מזעזעת של מערכת שכשלה בכל רמה.
לפי עדות ההורים, ולדימיר עבר בשנים 2024 ו-2025 חרם קשה, התעללות נפשית, קללות, איומים, השפלות על ידי תלמידי בית הספר, ואף אלימות פיזית קשה. הכל התחיל, לדבריהם, מבנות בית הספר שהתחילו להרביץ לולדימיר ולצחוק על שם המשפחה שלו. האם של ולדימיר ניסתה רבות לדבר עם בנה ופנתה למחנך שלו, ואף שמרה את כל ההתכתבויות איתו – כך מספרים ההורים.
לפני כשלוש שנים עלתה המשפחה לישראל מרוסיה. ולדימיר היה ילד מדהים, ממושמע, עזר בבית ואהב ספורט. אך המשפחה עברה אתגרים רבים של עלייה ולא ציפתה שבנות בבית הספר יהיו אכזריות כלפי ילד עולה חדש, כך מספרת אימו למערכת "מעקב". במהלך העלייה ובעת החרם, המשפחה לא קיבלה עזרה מטעם עובדים סוציאליים, רווחה או עיריית נוף הגליל. השיחות מול מורי בית הספר והמחנך לא הובילו לשום שינוי.
החרם החל ביוזמת הבנות, אך בהמשך הצטרפו גם הבנים, ויחד הפכו את חייו של נער עולה חדש בן 14 למסכת של התעללות מתמשכת, וכבר בשנת 2025 ולדימיר התקשה להתמודד לבדו מול בני הנוער האלימים בבית הספר "אורט שרת" שבנוף הגליל. הוא סירב ללכת לבית הספר, ונעדר פעמים רבות במסגרת חופשות מחלה. למעשה, האישורים הרפואיים לכך מצויים בידי ההורים, כך מספרת האם. לדברי האב והאם, ולדימיר היה חוזר מבית הספר עם חבלות קשות, ושוב השיחות עם מורי בית הספר היו ללא מענה. האם מספרת שניסתה לארגן לו פסיכולוג מטעם בית הספר, אך ללא הצלחה. המחנך של ולדימיר אף עשה סוג של חרם לאימו עצמה – שנה שלמה לא הכניס אותה לקבוצת הווטסאפ של הורי הכיתה.
אמו של ולדימיר מתארת שחלק מהילדים היו אכזריים, וכל ניסיון לפנות למורים לא הועיל. יש לקחת בחשבון את המנטליות והתרבות של עולים חדשים שגם ככה קשה להם בישראל שכל דבר בה חדש. משרד הקליטה והעובדים הסוציאליים לא היו שם, לא היו בכלל. אבסורד שמשרד קיים על חשבון הציבור וכלל לא עושה ליווי לעולים – זה לא מקרה יחיד. מערכת "מעקב" תיעדה מקרים רבים, וכמעט כל עולה חדש יכול להעיד שלא פגש את נציגי משרד הקליטה בעת הקשה בחייהם. כלל לא ברור מדוע משרד זה קיים אם הוא בשום פנים ואופן לא עושה את עבודתו.
אימו של ולדימיר מספרת שהמורה, כנראה, ניסה לברוח מאחריות. זמן קצר לאחר הטרגדיה מסר שלא שמע על הסיפור ושהאם לא שלחה לו מסרונים. האם מספרת שכשהיא נתנה לו לראות את ההתכתבויות איתה, המורה אמר "נכון, נכון, זה היה".
בשנת 2025 הכיר ולדימיר ילד נוסף שלמד עמו בבית הספר. הילד "החבר" הזה היה לוחץ עליו במיוחד ושולח לו הודעות מטרידות. בשלב מסוים התערבו ההורים וביקשו מהילד, באמצעות שיחת טלפון, לא ליצור קשר עם ולדימיר ולא ללחוץ עליו. האם מספרת שה"חבר" מבית הספר עשה מניפולציות על ולדימיר ועשה לו סוג של טרור.
בשנת 2025 מתבררת עובדה מצערת: הילד נעדר מבית הספר תקופה ממושכת, באופן רשמי ובשל חופשות מחלה חוזרות – אך איש מן הגורמים המקצועיים לא טרח לברר את הסיבה האמיתית. העובדים הסוציאליים והנהלת בית הספר לא פעלו לבדיקת מצבו, והמורים הסתפקו באמירות כלליות על חובת נוכחות. אף נציג רווחה, יועצת או פסיכולוג מטעם בית הספר לא הגיע לבית המשפחה כדי להבין מה עובר על ילד בן 14, עולה חדש, שנעדר שוב ושוב ממסגרת הלימודים (במקרים של חופשת מחלה ממושכת, ייתכן שהמשפחה דווקא זקוקה לעזרה ותמיכה, אך האדישות של המערכות חוגגת בעידן החדש של 2025. לעיתים נדמה כי אנו חיים לא בישראל, אלא באפגניסטן).
אם הרשויות היו מתערבות ולא היו מתעלמות מהילד, מהדיווחים של הורים על החרם, ההתעללות הנפשית והפיזית, מחופשי המחלה, מהמצוקה הנפשית והאתגרים הקשים של הילד – אולי היה ניתן למנוע את האסון.
אסון הוא שלכל אותם ילדים אכזריים, שכלל הנראה התעללו בנער בן 14 בבית הספר, יש כנראה הורים לא פחות אכזריים – שהרי ילדים באים מהבית. אך האסון הגדול אף יותר הוא אדישותן של הרשויות, החוגגת לנגד עינינו, בעוד הילד שם קץ לחייו.
גם עיריית נוף הגליל בניהולו של רונן פלוט הייתה חייבת לפקח על בית הספר ומערכת החינוך בעיר. בסופו של דבר, משרד הרווחה, משרד החינוך, עיריית נוף הגליל, משרד הקליטה, בית הספר – כל אלו מקומות ממשלתיים והם בכשל נוראי ורציני.
הסיפור לראשונה התפרסם ברדיו "קול רגע". לתחנת הרדיו משטרת ישראל מסרה: "אין חשד לפלילים" (נכון ל-12.11.2025).
אמו של ולדימיר סיפרה כי בנה סבל מהתעללות קשה בבית הספר, וכי על תלונותיה לא ניתנה כל התייחסות. לדבריה, הילדים היכו אותו בראשו באמצעות רגליהם – תחילה היו אלו בנות, ובהמשך הצטרפו גם בנים. המכות נמשכו הן בשטח בית הספר והן בדרכו הביתה. האם מתארת את ולדימיר כילד חכם במיוחד, שחשב והביע את עצמו כבוגר בן שמונה עשרה. ביום הטרגדיה חיבקה אותו, נישקה אותו, הם שכבו יחד במיטה – וכשעה וחצי לאחר מכן ולדימיר כבר לא היה בין החיים. הוא היה רק בן ארבע עשרה.
אימו של ולדימיר מציינת שוב ושוב שהמורים היו אדישים. הילד התחיל לעבור חרם עקב שם המשפחה שלו – לילדים זו הייתה סיבה טובה להתחיל להתעלל בילד עולה.
אלבינה, דודתו של ולדימיר, מסרה כך ביום רביעי (12.11): "היום הייתה לי הזכות לדבר ברדיו על הנושא הכי כואב שיש. החרם שגרם לאובדן של האחיין היקר שלי. ילד בן 14 עדין ורגיש, שם סוף לחיים שלו אחרי חרם קשה שעבר. ילד עם חיוך טוב שאיבד תקווה רק כי אחרים החליטו לצחוק עליו. בחרתי לדבר, כי אסור לשתוק. כי כל מילה, כל צחוק קטן, כל התעלמות יכולים להרוס ילד מבפנים. מאחורי כל מסך יש נשמה ויש לב שבור שאף אחד לא רואה. אני מתחננת להורים, תהיו ערניים. תסתכלו בעיניים של הילדים שלכם, תקשיבו לשתיקות ותבחינו בשינויים. ואל ההורים של הילדים המחרימים – זה בידיים שלכם. תחנכו לאהבה, לאחריות, לחמלה, לקבלת האחר. תלמדו את הילדים שלכם שצחוק על חשבון מישהו אחר זה לא 'סתם'. אם מה שקרה לו יציל אפילו נשמה אחת זה שווה הכל. תודה רבה לתוכנית רדיו קול רגע על ההזדמנות להשמיע קול בשם כל הילדים השקטים".
משטרת ישראל אינה עונה למערכת "מעקב".
גם מבית הספר "אורט שרת" בנוף הגליל, שבו למד ולדימיר, לא נמסרה כל תגובה עד כה.
משרד החינוך מבהיר: "מדובר במקרה טרגי וקשה. עם היוודע המקרה נפתחה בדיקה מקיפה של כלל הנסיבות, ונכון לעת הזו לא נמצא כל ממצא המעיד על קשר בין האירוע לבין חרם בבית הספר. הנושא נמצא בחקירת המשטרה, והגורמים המקצועיים ממשיכים ללוות את המשפחה, את צוות בית הספר והתלמידים. מפאת צנעת הפרט, לא נוכל לפרט מעבר לכך".
שוב מדובר בילד עולה חדש שעבר חרם בבית ספר, ככל הנראה. עולה חדש שלא מצא את עצמו חברתית מכל הבחינות וסבל מהצקות. עכשיו נשאלת השאלה: איפה הייתה הרווחה? איפה היו המורים והנהלת בית הספר? איך לא שמו לב לזה? איך לא נתנו מסגרת נוספת לאותם ילדים שעלו ארצה ולא מצליחים להסתגל למציאות בישראל ובמיוחד למערכת החינוך? יש פה חשד, כנראה, לרשלנות קשה מצד מערכת החינוך, ומישהו צריך לתת לזה תשובות.
לפי הודעות המשפחה, הם לא קיבלו ייעוץ משפטי רלוונטי וטוב. מערכת "מעקב" קישרה את המשפחה עם עורך דין יהושע רובין, שידאג לתת למשפחה ייעוץ ראוי וטוב על זכויותיהם.
והנה פרדוקס: בית הספר אורט "שרת" נוף הגליל זכה בפרס החינוך הארצי. במקביל לתקופה שבה הילד עבר סיוט בבית הספר, חבר מועצת העיר ונבחר ציבור מיכה קופין היה חלק מסגל המורים ועבד שם כמורה למתמטיקה. מר קופין לא ענה למערכת "מעקב" שהתקשרה אליו.
עיריית נוף הגליל החליטה, ככל הנראה בהוראת ראש העיר, לא להגיב למערכת "מעקב".
רונן פלוט חסם את מערכת "מעקב".
פעיל חברתי, מקסים פלסטון, מסר כך:
"אכן אירוע קשה ביותר שקרה לאחרונה בנוף הגליל.
במקרה יצא לי להיות נוכח באירוע הקשה הזה ושאלתי את עצמי למה שילד בגיל צעיר יעשה מעשה שכזה?
לאחר בירור קצרצר הבנתי שהילד עבר חרם והתעללות מצד תלמידים בבית הספר שצחקו עליו והשפילו אותו אם זה באלימות מילולית ואם זה פיזית!
חשוב לציין שמדובר בילד עולה חודש שגם ככה קשה לו כי לא פשוט להיות עולה חדש וישר להסתגל למדינה חדשה ובטח שלמערכת החינוך בארץ.
מדובר בהתעללות ממושכת שהילד עבר והיו כאלה שידעו מזה ולא עשו דבר!
נשאלת השאלה איפה היו הרווחה?!
איפה היתה הנהלת בית הספר והמורים שהתעלמו מזה ככל הנראה?
איפה היתה העיריה בעניין הזה?
לא יכול להיות שילד יעבור התעללות שכזאת ואף אחד לא עושה דבר!
לדעתי יש על הרשות ועל מערכת החינוך לספק מסגרות נוספות לתלמידים עולים חדשים על מנת שיוכלו להסתגל לחברה הישראלית בישראל ושיוכלו למצוא את עצמם פה.
נראה כך שקולטים עולים וישר זורקים אותם למים העמוקים ולא תמיד זה רעיון חכם.
חשוב לציין שראש העיר פלוט דאג לתת לכל העולים מענה ראוי ודאג למה שהם צריכים בתקופה שבה התחילה המלחמה באוקראינה ורוסיה.
זה לא פעם ראשונה שילדים מתאבדים לאחר שעברו חרם בישראל ולדעתי משרד החינוך חייב לעשות משהו בנידון כי זה לא יכול להמשך יותר!!
על משרד החינוך לתת תשובות בנושא כי יש פה חשד לרשלנות חמור ביותר!
ילד בן 14 לא מתאבד סתם ככה!
על מערכת החינוך בעיר ובכל הארץ לחשב מסלול מחדש לגבי כל הנושא הזה וימציאו פתרון הולם למכת מדינה הזאת ובנוסף ידאגו לתת פתרון יחד עם הרשויות המקומיות כדי שלאותם ילדים והורים יהיה מי שישמע אותם באמת ויהיה איתם במצבים הקשים!".
הסיפור הזה מעלה שאלות כואבות על אחריות – אחריותם של מורים שלכאורה היו אדישים, של מערכת חינוך שלא הגיבה, של עובדים סוציאליים שלא היו נוכחים, של משרד הקליטה שלא עשה את עבודתו, של עירייה שכנראה לא פיקחה, ושל נבחרי ציבור שאינם עונים.
הכשל הוא רב מערכתי, והתוצאה – חיים שאבדו.
ילד בן 14 שאיבד תקווה בשל אלימות, השפלה וחרם. ילד שמערכות שלמות, שהיו אמורות להגן עליו – נכשלו בו.
