דים אמור
תחקיר מיוחד: לוחם ה-UFC המפורסם מואשם בתמיכה באנטישמיות ובשתיקה מול רצח עמו (18+)
חמזאת צ'ימאייב, כוכב עולה בעולם אומנויות הלחימה המעורבות עם למעלה מ-11 מיליון עוקבים ברשתות החברתיות, מצא עצמו במרכז סערה תקשורתית שמעבר לזירת הקרב.
הלוחם ממוצא צ'צ'ני מואשם בתמיכה גלויה בפלסטינים ובחמאס, בהשוואת ראש ממשלת ישראל לאדולף היטלר, ובביטוי שמחה על מעשי ההרג של 7 באוקטובר. אך מאחורי הכותרות הרועמות מסתתר סיפור מורכב הרבה יותר – על עם שנשחט, על משפחה שמכרה את בני עמה, ועל לוחם ששותק מול רצח העם שביצעה רוסיה בצ'צ'נים, בעוד הוא מפנה אצבע מאשימה לעבר ישראל.
השאלות שמתעוררות חדות ובוערות: מדוע צ'ימאייב, שעמו ספג אחת מהטרגדיות ההומניטריות הגדולות בהיסטוריה המודרנית, בוחר להתעלם מסבלם של הצ'צ'נים תוך שהוא מכוון זרקור תקשורתי אל הסכסוך הישראלי-פלסטיני? מדוע בני עמו רואים בו בוגד? והאם קיים קשר אישי בינו לבין רמזאן קדירוב, האיש ששלט בצ'צ'ניה באגרוף ברזל ונאשם בפשעים נגד האנושות?
מלחמות דמים: כיצד רוסיה מחקה את צ'צ'ניה מהמפה
כדי להבין את רקע המחלוקת, יש לחזור לעשור השחור בהיסטוריית הצ'צ'נים. בשנות התשעים, לאחר התמוטטות ברית המועצות, רפובליקות רבות זכו לעצמאות – אוזבקיסטן, אוקראינה, בלארוס, קזחסטן וכו'. גם צ'צ'ניה, עם שפתה, מנהגיה, דתה וזהותה הלאומית המובחנת, שאפה להקים מדינה עצמאית. אולם נשיא רוסיה דאז, בוריס ילצין, ולאחריו ולדימיר פוטין, דחו את הבקשה בשל ערך אדמות צ'צ'ניה ומשאביה הטבעיים. התוצאה: שתי מלחמות הרסניות ששפכו נהרות דם.
ב-11 בדצמבר 1994 פלשו כוחות צבא רוסיה לצ'צ'ניה בשלושה צירים, במסגרת מבצע שהוגדר במוסקבה כ"שיקום הסדר החוקתי". בפועל, מדובר היה בפלישה צבאית מסיבית שמטרתה להחזיר את השלטון הרוסי על טריטוריה שב-1991 הכריזה על עצמאותה כרפובליקת איצ'קריה. צ'צ'ניה ביקשה חירות מדינית; רוסיה בחרה בפתרון צבאי נרחב, כולל הפצצות ארטילריות ואוויריות כבדות על גרוזני, הבירה, ועל יישובים נוספים.
• תיעודים חזותיים מהמלחמה ומההרס שנגרם – שימוש לפי סעיף 27א' לחוק
המערכה על גרוזני בחורף 1994-1995 הייתה עקובה מדם. חדירות שריון רוסיות נכשלו, ורוסיה עברה לטקטיקה של אש כבדה מרחוק. בהמשך כבשה רוסיה את מרבית המישורים והערים, אך נתקלה בשחיקה קשה, לוחמת גרילה ומבצעי חדירה של המורדים. לבסוף, ב-31 באוגוסט 1996, נחתמו הסכמי חאסאווירט שקבעו הפסקת אש ונסיגת הצבא הרוסי, תוך דחיית החלטה סופית על מעמד הרפובליקה.
• תיעודים קשים מן המלחמה ומההרס – שימוש הוגן לפי סעיף 27א'
מחיר אנושי מזעזע: עשרות אלפי הרוגים
מספרי ההרוגים במלחמה הצ'צ'נית הראשונה שנויים במחלוקת, אך כל הערכה מצביעה על טרגדיה בקנה מידה עצום. לפי נתוני ארגוני זכויות אדם, ובהם Human Rights Watch, נהרגו לפחות 50,000 אזרחים צ'צ'נים במהלך 20 חודשי לחימה – כ-5% מכלל אוכלוסיית הרפובליקה. הערכות אחרות מדברות על 30,000 עד 80,000 הרוגים אזרחיים. מספרי ההרוגים בצד הרוסי עומדים על כ-5,000-14,000 חיילים, ואילו המורדים הצ'צ'נים איבדו בין 3,000 ל-10,000 לוחמים.
בנוסף להרוגים, נפצעו מאות אלפים, נעקרו למעלה מחצי מיליון תושבים, ותיעוד רב מצביע על הפרות חמורות של דיני הלחימה, לרבות תקיפות חסרות הבחנה באזורים מאוכלסים. אנציקלופדיה בריטניקה, Human Rights Watch ומקורות היסטוריים נוספים מתעדים את ההרס העצום שחווה העם הצ'צ'ני.
אך זו הייתה רק ההתחלה. המלחמה השנייה, שהחלה בספטמבר 1999, הייתה הרסנית אף יותר. במהלך זה יזמה מוסקבה מבצע צבאי רחב היקף, השיבה כוחות לשטח צ'צ'ניה והחלה בהפצצות ובהתקדמות קרקעית. המערכה הוצגה כ"סיכול טרור", אך בפועל פירקה את שאיפת הצ'צ'נים לריבונות וחידשה את הכיבוש הרוסי.
השלב העיקרי של המלחמה השנייה נמשך מאוגוסט 1999 עד אפריל 2000, אך לוחמת גרילה ומרד המשיכו עד ביטול רשמי של מצב החירום ב-16 באפריל 2009. ההערכות לגבי מספר ההרוגים משתנות מאוד: כוחות רוסיים איבדו בין 6,000 ל-14,000 חיילים; לוחמי המחתרת הצ'צ'נית – בין 3,500 ל-14,000; ואזרחים – עד 25,000, עם 5,000 נוספים שנעדרו. Human Rights Watch העריך כי רק בתשעת החודשים הראשונים של המלחמה נהרגו בין 6,500 ל-10,500 אזרחים.
לפי נתוני האו"ם, כ-800,000 מתוך כ-1.1 מיליון תושבי צ'צ'ניה נעקרו במהלך העימותים – שיעור אדיר המעיד על קריסה אזרחית כוללת. הבירה גרוזני הוחרבה כמעט כליל, והאו"ם תיאר אותה בשנת 2003 כ"העיר ההרוסה ביותר עלי אדמות". בקרב על גרוזני בלבד הוערכו אלפי הרוגים אזרחיים.
האו"ם מאשים: הכרה בינלאומית בפשעי מלחמה
במסמכים הרשמיים של ארגון האומות המאוחדות נמתחה ביקורת חריפה על מלחמתה של הפדרציה הרוסית בצ'צ'ניה. במסמך E/CN.4/RES/2000/58, שהתקבל ב-25 באפריל 2000 על ידי ועדת זכויות האדם של האו"ם, נקראה ממשלת רוסיה להקים לאלתר ועדה בלתי תלויה לחקירת הפרות זכויות האדם והפרות המשפט ההומניטרי הבינלאומי שבוצעו בצ'צ'ניה.
ההחלטה מביעה דאגה עמוקה מהשימוש הבלתי מידתי בכוח ומהפרות חמורות של זכויות האדם, וקוראת להפסקת פעולות האיבה, לפתיחת המעבר לארגוני סיוע הומניטריים ולפתיחת דיאלוג עם נציגי העם הצ'צ'ני.
בהחלטה נוספת משנת 2001 (E/CN.4/RES/2001/46), גינתה הוועדה את ההיעלמויות הכפויות, ההוצאות להורג ללא משפט, העינויים וצורות אחרות של יחס אכזרי, בלתי אנושי ומשפיל שבוצעו בידי כוחות הפדרליים של רוסיה בצ'צ'ניה.
עם זאת, רוסיה התעלמה מכל ההחלטות והקריאות של הקהילה הבינלאומית. המדינה המשיכה במדיניות הדיכוי, ההפצצות וההרג ההמוני. לא נרשם אף מקרה אחד של העמדה לדין או הרשעה בעבור פשעי המלחמה שנעשו כלפי העם הצ'צ'ני.
הרוסים ביצעו פוגרומים, שרפו בתים וירו למוות באוכלוסיות שלמות של כפרים – עובדות המתועדות בעשרות כתבות ובסרטים דוקומנטריים, לרבות ברשתות כמו "רדיו סבובודה" ואחרות. כמעט בכל משפחה צ'צ'נית נותר זיכרון של בן, אחות, אם, סבתא, סב, אב או חברה – שנורו למוות באכזריות. הצ'צ'נים נרצחו אך ורק משום שביקשו עצמאות. מן האומה הזו יצרו את "האויב הגדול ביותר", ובשנת 2000 כינה ולדימיר פוטין את הצ'צ'נים "אומת הטרור".
העסקה השטנית: כיצד משפחת קדירוב מכרה את עמה
משפחת קדירוב – אחמד קדירוב ובנו רמזאן – לחמה תחילה נגד התוקפנות הרוסית. קיימות עדויות, כולל הצהרות פומביות, בהן הצהירו כי יילחמו "עד אשר ייהרג הרוסי האחרון". מקורות היסטוריים מאמתים: שניהם נלחמו נגד רוסיה והתנגדו בחריפות לכיבוש הרוסי ולמעשי הטבח ההמוניים שבוצעו במוסלמים ממוצא צ'צ'ני.
אך כאשר רוסיה הבינה כי שיעור התמותה של חייליה מגיע למספרים עצומים, הציע ולדימיר פוטין לאחמד קדירוב עסקה: מיליארדי דולרים, שיקום המבנים ההרוסים, ומענקים ותקציבים שיעלו על כל מחוז אחר בפדרציה הרוסית. בתמורה, רוסיה תעצום עין לנעשה בצ'צ'ניה, תעניק לה אוטונומיה מדומה, ותאפשר למשפחת קדירוב לשלוט בה כרצונה.
• אחמד קדירוב בגד בעמו וחתם על הסכם עם הקרמלין. בתצלום נראה לצד ולדימיר פוטין – סמל לברית שנכרתה. מאז ועד היום, בצ’צ’ניה חל איסור מוחלט לדבר על המלחמה שהייתה:
עוד נקבע כי משפחת קדירוב תקבל חסינות מוחלטת, תורשה להקים קרנות עושר פטורות ממס, ואחמד קדירוב ימונה לראש הרפובליקה. לאחר מותו, יירש את מקומו בנו – רמזאן קדירוב. ההצעה הייתה מפתה, ובעקבות פגישות חוזרות ונשנות, בחרה משפחת קדירוב לבגוד בעמה ולמכור אותו למשטר שדיכא אותו באכזריות.
לאחר חתימת ההסכמות, הוכרז "שלום" בצ'צ'ניה – אך היה זה שלום מדומה. לאזרחי הרפובליקה נאסר להזכיר את המלחמה, אסור היה להתאבל על ההרוגים, והעיתונאים, הסופרים ואנשי הרוח הצ'צ'נים – חוסלו. מיעוט הצליח להימלט, אך חבריהם, קרוביהם ומכריהם של הנמלטים – נעצרו, עונו והוצאו להורג, למרות שבחוק הרוסי עונש מוות כלל אינו קיים.
פוטין, מאז ועד היום, מעניק למשפחת קדירוב חופש פעולה מוחלט, ומעלים עין מכל פשעיה. לפי הטענות, כאשר רמזאן קדירוב הגיע לבגרות, הוא עצמו הרג את אחמד קדירוב באירוע שהוצג לציבור כפיגוע טרור, ותפס את מקומו כנשיא הרפובליקה הצ'צ'נית.
שתיקה רועמת: חמזאת צ'ימאייב ושאלת המוסר הכפול
רמזאן קדירוב, שנודע במשטר האכזרי שהוא מנהל בצ'צ'ניה, מקיים קשרים הדוקים עם חמזאת צ'ימאייף. צ'ימאייב מפרסם תדיר תמונות עם קדירוב, אותו הוא מכנה "אחי", וכן עם בנו אדם קדירוב. הלוחם נהנה ממיליוני רובלים שמקורם, לפי הטענות, ממשטרו של קדירוב, ומשמש כשופר לתעמולתו.
הסתירה הבולטת היא זו: צ'ימאייב מפרסם תדיר תמונות עם דגל פלסטין, משווה את נתניהו להיטלר, והביע, לפי הנטען, שמחה על מעשי ההרג ב-7 באוקטובר.
אולם הוא שותק לחלוטין מול העובדה שקדירוב אחראי לרצח אלפי רוסים בשנות התשעים ולאלפי צ'צ'נים לאחר מכן, וכן לדיכוי אכזרי של אנשי קהילת הלהט"ב ועיתונאים בצ'צ'ניה. גם מול פשעי רוסיה, שהרגה עשרות אלפי צ'צ'נים, וגם מול תמיכתו של פוטין במלחמה באוקראינה – הוא שותק.
צ'ימאייב מעולם לא גינה את רצח הצ'צ'נים הישרים בשנות התשעים והאלפיים. בקרב הצ'צ'נים הוא ידוע כבוגד, ונטען כי הוא מקבל את כספו מפוטין ומקדירוב – ובכך, לפי המבקרים, מכר גם הוא את עמו.
השאלה המתבקשת: כיצד אדם שעמו ספג אחת מהטרגדיות ההומניטריות הגדולות ביותר במאה ה-21, בוחר להתמקד בסכסוך אחד תוך התעלמות מוחלטת מהזוועות שנעשו לבני עמו? מדוע מוסלמים צ'צ'נים, שנרצחו באלפים, חדלו להיות בני אדם בעיניו?
שמועות והאשמות: הקשר המיוחס בין קדירוב לצ'ימאייב
בצ'צ'ניה וקרב קהילות הפליטים הצ'צ'נים באירופה מסתובבות שמועות לגבי אופי הקשר בין רמזאן קדירוב לחמזאת צ'ימאייב. חשוב להדגיש: מדובר בשמועות בלתי מאומתות, ללא ראיות פומביות מוצקות, והן מובאות כאן כחלק מהתמונה המורכבת המצטיירת.
לפי טענות אלה, קדירוב מקיים קשרים קרובים במיוחד עם צ'ימאייב ועם מגומד דאודוב, לוחם נוסף. בפסיכולוגיה מוכר תופעת ההכחשה, שבה אנשים המדכאים זהות מינית מסוימת נוהגים באלימות כלפי אותה קהילה דווקא כדי להסתיר את זהותם האמיתית.
קדירוב ידוע בעוינותו הקיצונית כלפי קהילת הלהט"ב. בצ'צ'ניה נמשך עד היום דיכוי אכזרי והשמדת כל מי שמעז לחשוב אחרת או להיות שונה. ארגוני זכויות אדם בינלאומיים תיעדו מקרים של מעצרים, עינויים והיעלמויות של חשודים כהומוסקסואלים. כל מי שמנסה לחשוף את פשעי מלחמת צ'צ'ניה או את מנגנוני השחיתות הכלכלית של משפחת קדירוב – מושתק, נרדף או נעלם.
גם באירופה נמשכים מעשי רצח של עיתונאים ובלוגרים צ'צ'נים שמעזים לפרסם ביקורת על קדירוב. בצ'צ'ניה שוררת שנאה עזה כלפי קדירוב וכל הקשור אליו, ואילו צ'ימאייב, הקשור אליו בקשר הדוק, נתפס בעיני רבים כשותף למשטרו.
שתי מידות, שתי מציאויות
כשמסתכלים על התמונה הכוללת, עולה סיפור מורכב ומטריד. מצד אחד, חמזאת צ'ימאייב מציג עצמו כתומך בפלסטינים ומבקר נוקב של ישראל. מצד שני, הוא שומר על שתיקה מוחלטת מול הטרגדיה ההיסטורית שספג עמו, מול רצח העם שביצעה רוסיה בצ'צ'נים, ומול המשך הדיכוי והאלימות שממשיך רמזאן קדירוב לנהל ברפובליקה.
העם הצ'צ'ני, שביקש רק עצמאות וחירות, שילם במחיר דמים נורא. עשרות אלפי הרוגים, מאות אלפי עקורים, חורבן כמעט מוחלט של הבירה – כל אלה מתועדים היטב במסמכים של האו"ם, ארגוני זכויות אדם ומקורות עיתונאיים. ואולם, משפחת קדירוב בחרה לשתף פעולה עם המדכא במקום להמשיך את המאבק, ולפי הטענות, אף הפכה למדכא בעצמה.
צ'ימאייב, שנהנה מתמיכתו הכלכלית של קדירוב וממעמדו בתקשורת הרוסית, ממשיך לשמור על שתיקה. הוא מצביע אצבע מאשימה כלפי ישראל, אך מתעלם מהדם הצ'צ'ני שנשפך, מהרצח ההמוני שביצעה רוסיה, ומהמשך הדיכוי האכזרי של עמו.
בקרב הצ'צ'נים, הוא נתפס כבוגד. באירופה, עיתונאים ובלוגרים צ'צ'נים שמעזים לחשוף את האמת משלמים במחיר חייהם. העם הצ'צ'ני נותר מדוכא, מפוחד ושבוי באימה מתמדת – ומלא שנאה כלפי קדירוב ומי שמשרתים אותו.
השאלה המרכזית נותרת ללא מענה: האם אפשר להיאבק לצדק בעולם תוך שאתה מתעלם מהזוועות שנעשו לעמך שלך? האם מי שמקבל כספים ממשטר מדכא יכול באמת להיחשב כקול מוסרי נגד מדיניות של מדינה אחרת?
התשובות לשאלות אלה נתונות לשיקול דעתו של כל קורא. אך העובדות – רצח העם בצ'צ'ניה, השתיקה של צ'ימאייב, והקשר ההדוק שלו עם קדירוב – מצטרפות ליצור תמונה מטרידה של מוסר כפול ובחירה לשתוק מול אחת הטרגדיות הגדולות של זמננו.
שתיקה רועמת של חמזאת צ’ימאייב
עיתונאות אחראית מחייבת מתן זכות תגובה הוגנת לכל הצדדים – ועל כן נשלחה פנייה רשמית מטעם אתר „מעקב“ אל הלוחם הצ’צ’ני חמזאת צ’ימאייב. בפנייה התבקש צ’ימאייב להתייחס לטענות כי הוא תוקף את ישראל ומשווה את ראש ממשלתה להיטלר, בעודו שותק נוכח טבח בני עמו בצ’צ’ניה. כמו כן, נתבקש להבהיר את טיב יחסיו עם רמזאן קדירוב – שליט שהואשם בפשעי מלחמה, בעינויים ובהפרות חמורות של זכויות אדם – ולהסביר האם הוא מקבל ממנו סיוע כספי או פוליטי. בנוסף נשאל לגבי טענות כי הוא משמש שופר של קדירוב ופוטין, וכן על שמועות בדבר קשר אישי ועמדותיו כלפי קהילת הלהט"ב.
צ’ימאייב בחר שלא להשיב לפנייה – שתיקה רועמת, המעוררת שאלות נוספות כשלעצמה.
