דים אמור

שלאגר הפך לפדיחה  

סערה בעולם התיאטרון הישראלי: התיאטרון העברי, מוסד תיאטרוני ותיק עם עבר מפואר, ספג מכה קשה לאחר שעדן פסיה בן זקן, זוכת תוכנית הריאליטי "אקס פקטור", פרשה מהמחזמר "שלאגר" לאחר עשר הצגות בלבד. הפרישה המוקדמת היא התוצאה הישירה והצפויה של החלטה ניהולית קטלנית: להעסיק אדם ללא כל הכשרה תיאטרונית, ללא לימודי משחק, וללא כל ניסיון – למעשה ניסיון אפסי – כלומר, תקופת הוסטאז’ במסגרת לימודי משחק, כפי שנדרש לפי הקריטריונים של בתי הספר למשחק במסלולים התלת שנתיים.

מנכ"ל התיאטרון גדי צדקה והמפיקה מיכל אמדורסקי, שעמדו מאחורי ההחלטה, התעלמו מעיקרון יסוד פשוט: אי אפשר להעמיד על במה תיאטרונית מקצועית אדם שלא למד את המקצוע. והתוצאה לא איחרה לבוא.

למה התיאטרון העברי ציפה כאשר לקח לעבודה זוכת ריאליטי ללא שום בסיס שחקני? מדובר בגברת עדן בן זקן שפשוט החליטה שהיא יכולה לשחק בתיאטרון, למרות שלא למדה בשום בית ספר למשחק, אין לה שום ידע בתחום, ואין לה כל התמחות במקצוע. היא התפרסמה כזמרת בעקבות השתתפותה ב"אקס פקטור ישראל" בה הגיעה למקום השני – לא ראשון, אפילו לא זכתה. לפי המידע הציבורי הזמין בוויקיפדיה, הלימודים היחידים שלה הם בפנימיית רמת הדסה בקריית טבעון. שום דבר אחר. ועל בסיס זה, התיאטרון העברי החליט להעניק לה תפקיד ראשי במחזמר שאמור לגלם את עפרה חזה בהפקה המתיימרת להיות "מרהיבה וקצבית".

עדן בן זקן: 30 ש"ח (מתוך צילומי תוכנית הריאליטי "אקס פקטור")

צילום מתוך רשת האינטרנט – שימוש בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

והתוצאה? עשר הצגות בלבד. פרישה מוקדמת. נזק לתיאטרון. זו לא תקלה, זו לא מקרה, זו לא אי-התאמה – זו התוצאה הבלתי נמנעת של החלטה חסרת אחריות. כאשר מעסיקים אדם לא מקצועי לעשות עבודה מקצועית, אין לצפות לתוצאה אחרת. בן זקן קיבלה הצעה, התקבלה לעבודה, ופשוט מסרבת להמשיך לשחק. היא פרשה. זה לא כישלון שלה בלבד – זה בעיקר כישלון של התיאטרון שהאמין שאפשר לקחת מישהי ללא הכשרה ולהעמיד אותה על במה מקצועית.

מדובר בתיאטרון רפרטוארי שבעברו התהלל בשמות כבדי משקל כמו ליא קניג, נתן דטנר, גילה אלמגור וטוביה צפיר – שחקנים שעברו שנים של הכשרה, שצמחו בתוך המקצוע, שהקדישו את חייהם לאמנות המשחק. ועכשיו, אותו מוסד מחליט להעניק במה לאישה שלא למדה משחק יום אחד בחייה. זו לא רק החמצה, זו השפלה עצמית של המוסד. זו בחירה מודעת להעדיף פופולריות וכוכבנות על פני מקצועיות ואמנות. וכשבוחרים בדרך הזו, משלמים את המחיר.

המחזמר "שלאגר", שנכתב על ידי אסי דיין עם מוזיקה של צביקה פיק, אמור היה לשחזר את רוח שנות השבעים – תקופת הדיסקו, ההגשש וקסמה של עפרה חזה. הושקעו משאבים בכוריאוגרפיה, בתאורה, בעיבודים מוקפדים. אבל כל זה לא עוזר כאשר השחקנית הראשית, זו שאמורה לגלם את הדמות המרכזית, פשוט כנראה לא יודעת לשחק. מדובר ביוצאת ריאליטי שמתחזה, כך נראה, לשחקנית תיאטרון ללא לימודים, ללא הכשרה מקצועית וללא כל ערכים תיאטרוניים אמיתיים. את מה ששחקנים לומדים במשך שלוש שנים בבתי הספר למשחק, היא לא רכשה בין הקלעים של תוכנית ריאליטי כמו "אקס פקטור". סליחה.

סימנים למצוקה היו ברורים כבר מההתחלה: מאז עליית המחזמר בחודש שעבר, לא פורסם כל תיעוד מההפקה ברשתות החברתיות של בן זקן – דבר חריג לכוכבת שמפרסמת כל פעולה. על פי מקורבים, בן זקן חשה שההפקה לא תואמת את ציפיותיה. אבל השאלה האמיתית אינה מה ציפתה בן זקן – השאלה היא מה ציפה התיאטרון? האם באמת חשבו שאפשר לקחת זמרת ריאליטי ולהפוך אותה לשחקנית תיאטרון תוך לילה? האם באמת האמינו שתהילה טלוויזיונית מחליפה הכשרה מקצועית? התשובה קיבלה עשר הצגות בלבד לפני שנמחקה.

בעולם התיאטרון המקצועי, כל שחקן עובר שנים של הכשרה קפדנית: טכניקת קול, תנועת גוף, הבנת טקסט, עבודה עם דמות ורגש. זה מקצוע. לא תחביב, לא משהו שעושים בצד, לא משהו שמישהו יכול לעשות כי הוא מפורסם. אבל התיאטרון העברי בחר להתעלם מכך. הבחירה להעניק במה לאישה לא מקצועית היא כמו להזמין חובב רפואה לנתח בחדר ניתוח. זה מסוכן, זה חסר אחריות, וזה פוגע בכולם – במוסד, במקצוע, ובציבור שמגיע לראות הצגה מקצועית.

מבקרים משווים את המצב לתחומים אחרים:אם חובב רפואה היה נכנס לחדר ניתוח ומשמש כמנתח – הייתה פורצת סערה ציבורית. אם יוצא ריאליטי, שמגלה חיבה כללית לעולם המשפט, היה מתייצב לייצג נאשם בבית המשפט – הציבור היה מזדעזע. אך משום מה, כשמדובר במשחק – כולם מהנהנים, מעלימים עין וממשיכים הלאה.

תיאטרון רפרטוארי אמיתי אמור להבין: אסור להעסיק מתחזים או חובבים. זהו פגיעה ישירה באמנות, במקצוע ובכבוד הבמה. אדם שלא למד משחק ומשחק – הוא, בעיניי, מתחזה לכל דבר ועניין.

כשבמה תיאטרונית נפתחת בפני חובבת משחק, התגובה רפה. זה קורה כי הציבור הישראלי התרגל לזילות תרבותית. התרבות הפכה למוצר מסחרי שבו כל מי שיש לו עוקבים ברשתות החברתיות יכול להופיע. אבל המקרה הזה מוכיח שאי אפשר להונות את המציאות: ללא הכשרה, אין תוצאה. עשר הצגות – ואז בריחה.

גדי צדקה, מנכ"ל התיאטרון העברי, הקים את המוסד מתוך חזון של "תרבות עברית אותנטית". אבל החלטות כמו זו מעידות על אובדן דרך מוחלט. זה לא ניסיון להיות "צעירים" או "עכשוויים" – זה זילזול במקצוע. זה בחירה להעדיף קופות מלאות על פני כבוד אמנותי. ומי שמעדיף למכור כרטיסים על פני לכבד את אמנות המשחק אינו מנהל תיאטרון – הוא מנהל עסק בידור בזול. והמחיר שולם במהירות: פרישה מוקדמת, נזק למוסד, ותדמית מרוסקת.

אנשי תיאטרון שהגיבו לפרשה מדגישים שאין להטיל את האשמה העיקרית על בן זקן – היא קיבלה הצעה ועשתה את מה שהציעו לה. הבעיה האמיתית היא בהנהלת התיאטרון שהחליטה להציע לה את התפקיד. זו החלטה שמזלזלת בשחקנים שלמדו שנים, שמזלזלת בקהל שמגיע לראות הצגה מקצועית, ושמזלזלת במוסד התיאטרון עצמו. וכשמזלזלים כך, הנזק בא מהר: עשר הצגות ופרישה. זו התוצאה. אלו הפירות של להעסיק שחקנים לא מקצועיים.

השאלה העולה מהמקרה היא לא רק על בן זקן או על הפקה אחת. השאלה היא מה יהיה גורלם של שחקנים צעירים שהקדישו שנים ללימוד המקצוע, כאשר תפקידים מוענקים למפורסמים ללא הכשרה? מה יקרה לתיאטרון הישראלי כשמוסדות מרכזיים בוחרים בפופולריות על פני מקצועיות? והאם הקהל עדיין מבחין בהבדל בין שחקן אמיתי לבין כוכב טלוויזיה שמנסה לשחק?

"התיאטרון העברי", אחד המוסדות הבימתיים הבולטים בישראל, נותר בעיצומו של משבר זהות – מוסד ששמו מרמז על רפרטואר תיאטרוני וערכים אמנותיים, אך בפועל מתרחק מאותם עקרונות שאמור היה לייצג. כאשר ערך אמנותי מוחלף בערך כספי, כאשר כישרון מוחלף בתהילה, כאשר הכשרה מוחלפת בפופולריות – התוצאה ידועה מראש. עשר הצגות. פרישה. נזק. זו התוצאה הישירה של בחירה מנהלית רעה, של זילזול במקצוע, ושל אמונה תמימה שאפשר להחליף שנים של לימוד בשם מוכר מטלוויזיה.

בשורה התחתונה, עשר הצגות הן תוצאה מדברת. זו לא הפתעה, זו לא מקרה, זו לא כישלון בלתי צפוי – זו תוצאה הגיונית ובלתי נמנעת של החלטה לקחת אדם ללא הכשרה ולשים אותו במקום שדורש מקצועיות מלאה. התיאטרון העברי שילם את המחיר. ההפקה קרסה. ושם המוסד נפגע. זה מה שקורה כשבוחרים בדרך הקלה, כשמעדיפים כוכבנות על פני אמנות, וכשמאמינים שאפשר להונות את המקצוע.

המקרה של עדן בן זקן והתיאטרון העברי הוא סיפור אזהרה: על מוסד שאיבד את דרכו, על תרבות שהפכה למוצר, ועל השאלה הגדולה – מה הערך של מקצועיות בעידן בו כל מי שיש לו עוקבים חושב שהוא יכול לעלות על במה? התשובה באה במהירות: עשר הצגות ופרישה. זו התוצאה. אלו הפירות. ולא צריך להיות מבקר תיאטרון כדי להבין שכאשר מעסיקים אנשים לא מקצועיים, הנזק בלתי נמנע.

נ.ב