דים אמור
ב־20 בספטמבר 2025 פרסמה תמי ברסלבסקי, אמו של החטוף רום ברסלבסקי, פוסט מצמרר ברשת החברתית פייסבוק. מילותיה, שנכתבו בכאב גלוי, פרצו את גבולות המסך והדהדו בליבם של רבים:
"אני רוצה את הבן שלי, רום ברסלבסקי, בבית!! רום שלי, ילד יפה שלי, מה עשו לך?! אני חייבת להוציא אותך משם, אני כבר לא יודעת מה לעשות, עם מי לדבר? אני מסתובבת בכל העולם, נפגשת ומדברת עם כל מי שרק יכול להשפיע או לעזור במשהו, אבל בעיקר אני מדברת ומתחננת להשם בכל שנייה ביום ובלילה שלא יעזוב אותך, שיגן וישמור עליך ויחזיר אותך אלי הביתה בחיים. רומיק, אני מנסה הכי טוב שאני יכולה, אבל האמת היא שמרגע שראיתי את הסרטון האחרון שלך, נשברתי. אני כבר לא אותה אישה. אני בוכה וכואבת יחד איתך. אני רק מתפללת שתחזור אלי בחיים. אוהבת אותך הכי בעולם. אמא".
המילים הללו, של אם שנשברת מול עיניה אך מסרבת לוותר על תקווה, הופכות את היעדרו של רום לנוכח מתמיד. הן נכתבו לאחר שבחודש אוגוסט האחרון פרסם ארגון הג'יהאד האיסלאמי סרטון שבו נראה רום בשבי, סרטון שלטענת הארגון צולם טרם ניתק הקשר עמו. חשיפת הסרטון החריפה את תחושת הדחיפות והזכירה לכולנו עד כמה השהות בשבי ארוכה, מתמשכת ובלתי נסבלת.
כבר בחודש דצמבר 2024 הפכה דמותו של רום לסמל לאומי. ב־15 בדצמבר חשפנו ב"מעקב" את אירוע יום הולדתו ה־21, שהתקיים בכיכר החטופים בתל אביב – יום הולדת שני ברציפות מאחורי סורגי השבי. באירוע, שאורגן על ידי "למען משפחות החטופים והחיילים" ו"איילת השחר וכיסופים", נאספו בני משפחה, חברים ותומכים כדי לחגוג מרחוק את חייו של רום. על שולחנות מאולתרים לושו חלות לשבת, אקט סמלי של חום וקרבה מול הקור והניתוק המוחלט של השבי.
תמי, אמו של רום, תיארה אז במילים חונקות את חוסר הוודאות המתמשך: "אין לנו מושג אם הוא אוכל, שותה או מתחמם בחורף הקר. החיים נעצרו". היא דיברה על בנה כעל בחור צעיר בעל "עיניים טובות", שתמיד שם את האחר לפני עצמו. "זה רום שלנו," אמרה, "הילד שתמיד אהב לעזור, שנלחם למען האחר. אולי היה גיבור יותר מדי".
טל משה יעקב, חבר קרוב של רום, עמד שם גם הוא – למרות האבל האישי שנשא בלבו, לאחר שאיבד את אחיו אילן משה יעקב ז"ל באותו 7 באוקטובר. "רום היה אדם נפלא," סיפר בקול חנוק. "למרות שאני עומד להתגייס בקרוב לצה"ל, חשוב לי להיות כאן ולתמוך במשפחה. כולנו משפחה אחת". דבריו המחישו את תחושת האחדות, שבה הכאב הפרטי הופך למאבק ציבורי.
תסכולה של תמי בא לידי ביטוי גם כלפי אמצעי התקשורת: "כמעט ולא מדברים על רום בתקשורת". אמירה זו סימנה את הפער שבין כאב המשפחה לבין הדיון הציבורי הרחב, ואת החשש שהחטופים עלולים להישכח מעיני הציבור.
האירוע בכיכר החטופים חיבר את המשפחה לקהילה רחבה שתומכת בה. אושרית אלישע, ממארגנות האירוע, אמרה: "אנו נכונות תמיד להושיט יד ולסייע לכל אם, לכל משפחה, לכל חייל, ולמעשה לכל אדם הזקוק לתמיכה". לצידה עמדה השחקנית שלומה רבקה לוין, שהדגישה את חשיבות ההירתמות והחיבוק הקהילתי. "רום אוהב מסיבות וחיים. תמיד חיובי ושמח. הלב נקרע לחשוב עליו שם, רחוק מאיתנו ביום ההולדת שלו", אמרה.
מאז חלפו חודשים, והמאבק נמשך. האירוע ההוא סימל את האחדות ואת התקווה, והפוסט שפרסמה תמי ב־20 בספטמבר 2025 שימש כתמרור אזהרה: התקווה עדיין קיימת, אך היא מלווה בתחושת שבר עמוק. מסע חייה של תמי בשנה האחרונה – מפגישות עם גורמים מדיניים ברחבי העולם ועד לתפילות אישיות בלילות אינסופיים – מתנקז לקריאה אחת ברורה: "רום שלי, ילד יפה שלי, תחזור הביתה".
הכתיבה של תמי חושפת את האמת העירומה: מאחורי הכותרות, הנתונים והסטטיסטיקות, עומדים אנשים חיים, בני משפחות, חברים ואהובים שנקרעים יום־יום בין חוסר הידיעה לתקווה. רום ברסלבסקי איננו רק דמות בסרטון או שם ברשימת חטופים – הוא בן, אח, חבר. עבור אמו, ועבור הציבור כולו, הקריאה נותרת אחת: להשיבו הביתה בחיים.
