• מאת דים אמור
בידו החזיק דני שקית נייר קטנה ובה לחמנייה טרייה וריחנית שאמא שלו הכינה במיוחד בשבילו. הריח המתוק של הלחמנייה מילא את האוויר, וקרביו של דני קרקרו מרעב.
"איזו לחמנייה טעימה אמא הכינה לי!" אמר דני לעצמו בהתרגשות. "אני כל כך רעב, אני רוצה לאכול אותה עכשיו!".
דני התיישב על ספסל עץ ישן בגינה, מוכן ומזומן לנגוס בלחמנייה הטעימה. אבל ממש כשעמד לפתוח את השקית, שמע קול קטן וחלש מאחוריו.
"סליחה", אמר הקול, "יש לך אולי משהו קטן לאכול? אני כל כך רעב…".
דני הסתובב וראה חזיר קטן ומתוק בשם חזי. עיניו של חזי היו גדולות ועצובות, והוא נראה רעב מאוד.
דני הסתכל על השקית שבידו, ואז חזרה אל החזיר הקטן. הוא הרגיש מאוד לא נוח. "אממ…". הוא גמגם, "אני מצטער, אבל זו הלחמנייה היחידה שלי".
פתאום, נשמע רחש כנפיים ועל הספסל ליד דני נחת ינשוף חכם בשם חוכמולו. עיניו הגדולות של חוכמולו הביטו בדני בחוכמה.
"דני", אמר חוכמולו בקול רך, "חשבת פעם מה זה אומר לתת?".
דני הרים את מבטו אל הינשוף. "לתת?", הוא שאל, מבולבל מעט. "זה כשנותנים משהו למישהו, נכון?".
חוכמולו חייך חיוך רחב. "נכון מאוד!", הוא אמר. "אבל זה הרבה יותר מזה. כשאתה נותן, אתה לא רק נותן דבר מה – אתה גם מקבל משהו בחזרה".
דני הביט בינשוף בפליאה. "מה אני יכול לקבל אם אני נותן משהו?", הוא שאל.
"אה", אמר חוכמולו, "אתה מקבל משהו מיוחד מאוד – אתה מקבל תחושה טובה בלב".
בזמן שדני וחוכמולו דיברו, שני חברים חדשים הצטרפו אליהם. ילדה בשם טלי, שהייתה בת כיתתו של דני, וכלב חמוד בשם בובו התקרבו לספסל.
"היי דני!", קראה טלי בשמחה. "מה קורה פה?".
דני הסביר לטלי ולבובו את המצב – על הלחמנייה שלו, על חזי הרעב, ועל מה שחוכמולו אמר על נתינה.
בובו, שהיה כלב חכם ומנוסה, הנהן בהבנה. "אני יודע בדיוק מה זה להיות רעב", הוא אמר בקול עצוב. "פעם, לפני הרבה זמן, כשהייתי כלב רחוב, הייתי רעב מאוד. ואז, יום אחד, מישהו נתן לי אוכל. זה לא היה הרבה, אבל בשבילי זה היה המון. זה שינה לי את החיים!".
דני הקשיב לסיפור של בובו בעניין רב. הוא מעולם לא חשב על זה ככה.
פתאום, נשמע זמזום קטן, וחרק זעיר בשם זיזי הופיע מתוך העשב הגבוה.
"היי חברים!". אמר זיזי בקול דק. "שמעתי אתכם מדברים על נתינה. אתם יודעים, גם אני קטן, אבל תמיד כשאני מוצא פירור, אני חולק אותו עם החברים שלי. ככה כולנו שמחים!".
דני הסתכל סביבו – על חוכמולו החכם, על טלי החייכנית, על בובו הנאמן, על זיזי הקטן, ועל חזי הרעב. ואז הוא הסתכל על הלחמנייה שלו. הוא חשב לרגע ארוך.
לפתע, פניו של דני התבהרו והוא קם בהחלטיות. "אתם יודעים מה?", הוא אמר, "אני רוצה לנסות לתת. חזי, בוא נחלק את הלחמנייה".
דני פתח את השקית, הוציא את הלחמנייה הריחנית, וחצה אותה לשניים. הוא הושיט את החצי הגדול יותר לחזי.
עיניו של חזי נפערו בהפתעה ושמחה. "תודה רבה דני!", הוא קרא בהתרגשות. "אתה כל כך נדיב!".
דני הרגיש חום מתפשט בליבו. חיוך רחב עלה על פניו. "וואו", הוא אמר, "אתה צודק חוכמולו. אני באמת מרגיש טוב בלב!".
כולם חייכו והתחבקו, שמחים בנתינה של דני ובשמחה של חזי.
חוכמולו פרש את כנפיו בגאווה. "ראיתם?", הוא אמר, "כשאנחנו נותנים, כולם מרוויחים. זה הקסם של הנתינה!".
מאותו רגע, כל החברים ישבו יחד על הדשא, צוחקים ומשחקים. דני וחזי חלקו את שארית הלחמנייה עם כולם – אפילו פירורים קטנים לזיזי.
ככל שעבר הזמן, דני גילה שהוא נהנה יותר ויותר לחלוק ולתת. הוא ראה איך זה גורם לאחרים לשמוח, וזה גרם לו להרגיש נפלא.
מאז אותו יום, דני תמיד זכר את הלקח החשוב שלמד – שלפעמים, כשאנחנו נותנים קצת ממה שיש לנו, אנחנו מגלים שקיבלנו הרבה יותר. קיבלנו חברים חדשים, חיוכים, ותחושה נפלאה בלב.
וכך, בכל פעם שדני ראה מישהו שהיה זקוק לעזרה או למשהו לאכול, הוא תמיד היה הראשון להושיט יד ולחלוק. כי הוא ידע שהדבר החשוב ביותר שאפשר לתת הוא טוב לב, והוא תמיד קיבל בחזרה הרבה יותר ממה שנתן.
ומה עם הלחמנייה? ובכן, מאז אותו יום, כל לחמנייה שדני אכל הייתה טעימה יותר, כי הוא ידע שהוא תמיד מוכן לחלוק אותה עם חבר בצורך. וזה, חברים יקרים, הפך כל לחמנייה רגילה ללחמנייה מיוחדת באמת.
