דים אמור 

בעולם הטלוויזיה הישראלית, הקרב על תשומת הלב של הצופים ממשיך להתלהט, כאשר ערוץ 12 מוכיח שוב כי הוא הכריש הגדול בבריכה. אך מאחורי הקלעים, סיפור מעניין הרבה יותר מתרחש – סיפור של עליות ומורדות, הפתעות, ואולי אף בזבוז משווע של כספי ציבור.

נתחיל מהמובן מאליו: ערוץ 12 ממשיך לשלוט ביד רמה. עם 15.3% צפייה בתוכניות הפריים טיים שלו, הערוץ מושך כמעט 400 אלף צופים מדי ערב. זה לא מפתיע, בהתחשב בתקציבי הענק והכישרונות שהוא מצליח לגייס. אבל האם זה באמת מספיק כדי להצדיק את ההשקעה העצומה?

מפתיע לגלות שערוץ 14, הידוע גם כ"ערוץ הפטריוטים", מצליח להתברג במקום השלישי עם 6.9% צפייה. לא רע בכלל לערוץ שמתהדר בתקציב צנוע יחסית ובקו אידיאולוגי ברור. אולי יש משהו באמירה ש"פחות זה יותר"?

ומה לגבי ערוץ 11, הידוע גם בכינויו "כאן"? ובכן, נראה ש"כאן" הם לא ממש… שם. עם 4.1% צפייה בלבד, יש הצדקה לקיומו? כמיליארד שקלים מכספי הציבור מושקעים מדי שנה בערוץ הזה, ובכל זאת, הוא מתקשה למשוך יותר מ-113 אלף צופים בשעות השיא. האם זה לא הזמן לשאול – האם אנחנו באמת זקוקים לערוץ ציבורי שעולה לנו כל כך הרבה ומביא כל כך מעט?

בחדשות, התמונה דומה. ערוץ 12 מוביל עם 14.6%, כאשר מאחוריו מתחולל קרב צמוד בין ערוץ 13 ל-14. מעניין לציין שלמרות שערוץ 13 השיג אחוז רייטינג גבוה יותר (7.3% לעומת 7.2%), ערוץ 14 משך יותר צופים בפועל. אולי זה סימן לכך שהציבור הישראלי מחפש אלטרנטיבה לתקשורת המיינסטרים?

בשעות הבוקר, ערוץ 12 ממשיך להוביל, אך מעניין לראות את הקרב הצמוד בין ערוץ 13 ל-14. ב-19:00, רביב דרוקר מוכיח שוב את כוחו עם 6.8% צפייה, בעוד איילה חסון ב"כאן 11" נשארת הרחק מאחור עם 3.5% בלבד. האם זה לא מעיד על בעיה עמוקה יותר בערוץ הציבורי?

נראה שהתמונה ברורה: הערוצים המסחריים ממשיכים להוביל, כאשר ערוץ 14 מצליח להפתיע ולהתברג כאלטרנטיבה אמיתית. מנגד, השידור הציבורי ממשיך להיאבק על הרלוונטיות שלו, ומעלה שאלות קשות לגבי ההצדקה להמשך קיומו במתכונת הנוכחית.

אולי הגיע הזמן לחשוב מחדש על מודל השידור הציבורי בישראל? האם לא כדאי לבחון מחדש את ההשקעה העצומה הזו ולשאול האם היא באמת משרתת את הציבור? בעידן של פלטפורמות דיגיטליות ואפשרויות אינסופיות לצריכת תוכן, אולי הגיע הזמן לשאול – האם אנחנו באמת זקוקים לערוץ ציבורי שעולה לנו כל כך הרבה ומביא כל כך מעט?

בסופו של דבר, הציבור הישראלי הוא זה שמצביע ברגליים, או יותר נכון, בשלט הטלוויזיה. והמספרים מדברים בעד עצמם. אולי הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות יקשיבו.