מרט פרחומובסקי, יו"ר איגוד הבמאים (בת"י) פרסם פוסט בפייסבוק שבו תיאר את מצב התיאטרון, הפוסט הביא סערה בעולם התיאטרון, כמו כן התפטר מתפקיד.
דים אמור || 15.02.2024
מרט פרחומובסקי:
"ואי וואי, מה פוסט אחד קטן יכול לעשות. היו כמה ימים קשוחים מצד אחד ומלאי רגעים יפים מצד שני. הרבה מאוד בולשיט וגלגולי עיניים, ומצד שני המון תמיכה ותקווה, חלקה הניכר בפרטי באופן מובן. בשורה התחתונה, אני חושב שאנחנו חיים בתקופה שבה לי אישית אין יותר סבלנות לבולשיט, וכולי תקווה שכמה שיותר אנשים מרגישים כמוני. לצערי הבנתי שרוב חברי הוועד המנהל של בת"י לא מרגישים כמוני, ולכן הגשתי את התפטרותי מתפקיד יו"ר האיגוד. היום הוועד המנהל קיבל את ההתפטרות.
הרגשתי שאין לי טעם להחזיק בתפקיד, אם אין לי לגיטימציה לדרוש ולעשות שינוי של ממש במערכת המסואבת של התיאטרון הישראלי. זה מצער, כי התוכניות היו גדולות ואת חלקן כבר התחלנו לגלגל, אבל נראה לי שההחלטה הזאת הקלה על שני הצדדים.
כדי לחגוג את שחרורי מתפקידיי הציבוריים בעת הזאת, הנה כמה מילים על מצב התיאטרון כאן כמו שאני רואה אותו, שהוא די בלתי נסבל וחייב להשתנות, כי תיאטרון ציבורי הוא הנכס של כולנו, לא של הקבוצה הקטנה והאקסקלוסיבית של האנשים שהמצב הנוכחי משרת אותה ומזין אותה. יש כיום חוסר איזון מוחלט, בלתי סביר, בין מוסדות התיאטרון, בעיקר הרפרטואריים הגדולים והבינוניים, לבין יוצרות ויוצרים. למוסדות יש המון כוח פוליטי, ליוצרים יש רק כמה איגודים קטנים ומפוחדים. אין למנהלי מוסדות כיום סיבה אמיתית לחפש כשרונות ולקלוט אותם בתיאטרון, ולכן הסיכוי של בוגר בית ספר לבימוי לא מקושר לקבל הזדמנות בתיאטרון שואף לאפס. לראיה, בכל התיאטרון הרפרטוארי עובדים כיום כ-14 במאים "מקצועיים" בלבד, רק כחציים כאלה שהתחילו שם את דרכם בעשור האחרון, היתר "ותיקים". רוב מי שמביים היום ברפרטוארי היו לפני כן שחקנים, מקצתם כוריאוגרפים, שחלקם הגדול כבר עבדו בתיאטרון לפני שקיבלו את עבודת הבימוי הראשונה שלהם. במילים אחרות, מנהלים אמנותיים מחפשים ומוצאים לרוב את הבמאים שלהם בלי לצאת מהבניין. האם אלה הם "הטובים ביותר" שיש בנמצא? שכל אחד יחליט לעצמו.
אם כן, הסיכוי של במאי חדש להיכנס פנימה לתוך התיאטרון מבחוץ הוא בגדר נס. אם כבר הנס הזה התרחש, הבמאי כל כך יודה על גורלו הטוב שלרוב הוא יסכים לספוג שכר לא מאוד מזהיר (אבל הרבה יותר טוב מהפרינג' כמובן), אינספור התעמרויות ואף התערבות בוטה מצד ההנהלה בעבודתו, כולל לעתים השתלטות מוחלטת עליה. מכיוון שהוא יודע שבחוץ מחכים עוד המון אנשים שישושו להחליף אותו – לרוב יספוג את היחס הקשה בלי לצייץ, בתקווה שיזמינו אותו לביים שוב.
כהעתק עצוב ממחזות של חנוך לוין מנהלי המוסדות מתנהלים כשליטי חצרות ביזנטיות כל יכולים מול היוצרים נטולי הכוחות, שמוכנים לספוג הכל. עם זאת, הם עצמם מתפקדים רוב הזמן כעבדים של האולמות הגדולים שלהם ושל היכלי התרבות ברחבי הארץ שמעצבים במידה רבה את הרפרטואר, עם יכולת מוגבלת לעצב את הרפרטואר כמו שהיו רוצים. ברור שבסיטואציה הזאת אין כמעט יוצרים בתיאטרון הישראלי שבאמת מקבלים פלטפורמה עבור ההתפתחות האמנותית שלהם, האפשרות להצליח ולטעות, לפתח קול אישי. מול כל ההו-הא והנהי של הרפרטואריים על כך ש"אין במאים מספיק טובים" כדי להתאים לסטנדרטים הגבוהים שלהם, בסוף איכשהו יוצאות משם אולי חמש הפקות בשנה בלחץ, שאפשר לומר שהן מצוינות.
כל זאת, כשמאות יוצרי תיאטרון, חלקם מעולים ממש, ממלאים את בתי הפרינג' עם תקציבים זערוריים ותנאי עבודה קשים, ללא שום צדק חלוקתי מבחינת התקציבים, לרוב בלי תקווה שמישהו ברפרטוארי יתעניין בעשייתם ויפתח להם דלתות, חרף ההישגים הניכרים. עצוב לי לחשוב כמה יוצרים מדהימים הפסדנו, כי לא זכו לבית, תמיכה ותקציבים, שהיו מאפשרים להם לממש את הפוטנציאל שלהם. ולו רק עבורם חייבים שינוי אמיתי.
אז זה היה סיכום קצר של המצב העגמומי שכולנו קורבנות שלו – יוצרים וצופים. מי שהמצב הזה משרת אותם ימשיכו בוודאי להגיב לי כאן שבעצם הכל נפלא וככה זה צריך להיות. מקווה שהרוב – שהמצב הנוכחי עושה לו עוול גדול – יידע למצוא את המסגרות הנכונות לדרוש שינוי. כי השינוי אפשרי, ובסוף השינוי יבוא". קרא את התגובות.
