אתמול, בשעה 18:00, התקיים בתל אביב טקס חגיגי להענקת פרסי עיריית תל אביב לעיתונות הכתובה ולתקשורת האלקטרונית, פרס סוקולוב על שם נחום סוקולוב. על במת מרכז ענב לתרבות עמד ראש העיר רון חולדאי ונשא נאום נלהב על חופש הביטוי, על חובתם של עיתונאים לדבר אמת אל מול הכוח, ועל הצורך להגן על העיתונות החופשית מפני ניסיונות השתקה.

אלא שהמתרחש באותו ערב בין קירות האולם חשף תמונת מראה שונה לחלוטין, תמונה שבה עיתונאי המעז לשאול שאלות לא נוחות מוזמן לצאת החוצה, ושבה עובדת ציבור בכירה דורשת מעיתונאי להסיר כתבות ביקורתיות ומנסה להכתיב לו עם מי מותר לו לדבר ועם מי אסור. האירוניה הטמונה בפער הזה בין הרטוריקה הנאה לבין המציאות הקשה אינה נעלמת מהעין, והיא מעלה שאלות יסודיות על טיבו האמיתי של חופש הביטוי בעיר שמתיימרת להיות מגדלור של דמוקרטיה ושל תרבות ליברלית.

טקס פוליטי עם נוכחות סלקטיבית

הטקס עצמו נשא אופי פוליטי מובהק מהרגע הראשון. בין המוזמנים זוהו בעיקר כתבים וכלי תקשורת המזוהים עם השיח המרכזי והליברלי בישראל, כתבי עיתון הארץ, כתבי ערוץ 12 וערוץ 13, ואנשי כאן 11. את האירוע הנחה העיתונאי דני קושמרו מערוץ 12, ובין האורחים ניכרה נוכחותו של העיתונאי רביב דרוקר (רשת 13).

להורדת קובץ – לחץ כאן

כאשר הוכרזו שמות הזוכים, לא הייתה זו הפתעה: ג'וש בריינר וניר חסון מעיתון הארץ זכו בפרס סוקולוב לעיתונות הכתובה, אמנון רבי, סימה קדמון וגלעד טוקטלי זכו על הסדרה התיעודית האחת בכאן אחת עשרה, ענת גורן זכתה על עבודתה הדוקומנטרית, ואורי פינק זכה בפרס דוש לקריקטורה. אלה אמנם עיתונאים ויוצרים מכובדים, אך השאלה המתבקשת היא לא על איכות עבודתם, אלא על מי שלא היה שם, על מי שלא זכה, ועל מי שכלל לא הוזמן.

היעדרות בולטת: איפה כלי התקשורת של הימין

במבט חטוף על רשימת הזוכים והמוזמנים ניתן להבחין בהיעדרות בולטת ומכוונת. כלי התקשורת המזוהים עם הימין הישראלי, ישראל היום, ערוץ 14, ערוץ 7, אתר 0404, רדיו גלי ישראל, אתר מידה, הקול היהודי, סרוגים וכיפה, לא זכו בשום פרס, ולפי שיחות עם עיתונאים הפועלים במערכות הללו, אף לא הוזמנו כלל לאירוע. הסיבה, על פי הערכותיהם של עיתונאים המזוהים עם המרכז ימין, היא כי גופי תקשורת אלה נוטים לפרסם דיווחים ביקורתיים וחריפים על הנעשה בעיריית תל אביב, ועל כן, ככל הנראה, הם אינם רצויים בעיני מי שמכתיבים את מדיניות ההזמנות.

בשנים האחרונות פרסמו אותם כלי תקשורת תחקירים וכתבות על מעצרי חשודים בשוחד בתאגידים עירוניים, על פשיטות של יחידת להב 433 בחשד לקידום בלתי חוקי של קבלנים, על מעצרי חשודים בירי לעבר משרדי הפיקוח העירוני, על טענות לאכיפה בררנית בדרום תל אביב, על ביקורת פוליטית על תפקודו הציבורי של חולדאי, על התנהלות העירייה מול מפגינים, על טענות ליחס מפלה כלפי פעילים דתיים, ועל ביקורת מערכתית חריפה על מדיניות התחבורה בעיר. אלה לא סיפורים זניחים או טריוויאליים, אלה כתבות המעלות שאלות קשות על השקיפות, על התפקוד התקין של הרשות המקומית, ועל זכותו של הציבור לדעת מה קורה במוסדות המתוקצבים מכספו.

גם מערכת מעקב, כלי תקשורת עצמאי המפרסם תחקירים על אירועים ועל ליקויים בעיריית תל אביב, תחקירים שחשפו אלימות, עבירות חוק, פגיעה בנכים, תפקוד לקוי של מחלקת הדוברות וחוסר שקיפות – נחשבת בעיני גורמים בכירים בעירייה ככלי תקשורת לא רצוי. לטענת גורמים בשטח, עצם פרסום האמת, עצם התיעוד של כשלים מערכתיים ושל מקרים שבהם הרשות הציבורית לא עמדה בסטנדרטים הנדרשים ממנה, מעוררים אי נוחות עמוקה אצל גורמים בכירים המעדיפים לשמר שקט תדמיתי ולא להתמודד עם מה שהמציאות חושפת בפניהם.

קרא עוד – לחץ כאן

מדובר במצב שבו הרשות הציבורית בוחרת להעניק פרסים ולחלק כבוד לעיתונאים שלא מטרידים אותה יתר על המידה, ובמקביל לדחוק הצידה ולהדיר מהאירוע את אלה שמפרסמים את מה שלא נוח לה. זהו מצב שיש בו ריח של ניגוד עניינים, של ניסיון לרכוש שקט עיתונאי באמצעות הכרה ופרסים כספיים, ושל יצירת מנגנון שבו עיתונאים יודעים שאם ירצו להיות מוערכים ומוכרים, עדיף להם לא לחטט יותר מדי.

השאלה שהפכה לעימות: מדוע הדוברות לא משיבה

לפני פתיחת הטקס, עוד בטרם הוכרזו הזוכים ונישאו דברי הברכה, ניגשתי ככתב מערכת מעקב אל ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, והפניתי אליו שאלה פשוטה וישירה: מדוע מחלקת הדוברות של עיריית תל אביב נמנעת מלהשיב לפניות עיתונאים? זוהי שאלה לגיטימית לחלוטין, שאלה שעומדת בלב תפקידן של רשויות ציבוריות.

מחלקת הדוברות של העירייה מתוקצבת במאות אלפי שקלים בשנה, והתפקיד המוצהר שלה הוא לספק מידע ותשובות לעיתונאים, גם כאשר מדובר בתחקירים ביקורתיים. היעדר מענה מהווה פגיעה בחופש העיתונות, זלזול בציבור המממן את אותה מחלקה בכספי המסים שלו, ופגיעה ישירה בזכותו של הציבור לדעת מה קורה ברשות המקומית שמתיימרת לייצג אותו. מדובר בשאלה עיתונאית ראויה, בשאלה שהיה צריך לענות עליה באופן ענייני ומקצועי, בשאלה שכל נבחר ציבור המכבד את עצמו היה צריך להתמודד איתה בכובד ראש.

תשובתו של ראש העיר לא הייתה עניינית. חולדאי, שבדקות ספורות קודם לכן חילק פליירים שבהם נכתב כי חופש הביטוי ועבודה עיתונאית אמיתית הם ערכים חיוניים, השיב בתגובה: "חביבי, את החשבונות שלך תלך לעשות בהזדמנות אחרת". זוהי תשובה מזלזלת, תשובה שיש בה בוז, תשובה שמבטאת יחס של מי שלא רואה צורך להתמודד עם שאלה מקצועית ולגיטימית של עיתונאי.

אדם שבאופן קבוע מקשקש על חשיבותם של עיתונאים, על חופש הביטוי ועל הצורך שעיתונאים יכתבו ללא פחד – בחר להשיב בזלזול מוחלט לעיתונאי ששאל אותו שאלה מקצועית על תפקודו של גוף ציבורי המתוקצב מכספי משלמי המסים. האירוניה היא כה עמוקה עד שקשה להאמין שהיא לא נראית גם למי שהיה נוכח באולם.

קרן רומאנו: ניסיון סגירת פה בטקס לעיתונות חופשית

בשלב זה התערבה גברת קרן רומאנו, בכירה במינהל התקשורת של העירייה. עובדת ציבור ניגשה אליי והעבירה את המסר: "אתה לא מראיין אותו". לאחר מכן היא הוסיפה לראש העיר: "אני לא סתם אומרת את זה".

בהמשך הדברים הדגישה שוב בפני: "אתה לא יכול לראיין אותו". השאלה המתבקשת היא פשוטה וברורה: כיצד זה שעיתונאי הממלא את שליחותו הציבורית מנוע מלראיין נבחר ציבור המתוקצב מכספי משלמי המסים. מי מסמיך עובדת ציבור לקבוע לעיתונאי עם מי מותר לו לדבר ועם מי אסור. מדובר בהתנהלות שיש בה ריח של סגירת פה, של ניסיון להשתיק ביקורת, של מנגנון שבו עובדי ציבור בכירים רואים לנכון להכתיב לעיתונאים את גבולות עבודתם. זוהי בדיוק אותה סוג של התנהלות שנאומו של חולדאי, לכאורה, התריע מפניה.

אך בכך לא הסתיים הדבר. גב' רומאנו, פנתה אלי ודרשה ממני: "תוריד את הכתבה שכתבת עליי". כלומר, עובדת ציבור בכירה דרשה להסיר פרסום עיתונאי חוקי, רק משום שהמידע שפורסם בו אינו נוח לה.

(ציטוטיה של דוברת העירייה, גב' קרן רומאנו, נאמרו בחדות: "אתה לא מראיין אותו" (ביחס לראש העיר) ו-"תוריד את הכתבה שכתבת עליי". אמירות אלה פוגעות בחופש הביטוי, חורגות מסמכות ונושאות אופי של ניצול מעמד ציבורי)

למעשה, אין בידה כל סמכות לדרוש זאת, ואין ולא יכול להיות אולטימטום שעובדת ציבור מציבה לעיתונאי במדינה דמוקרטית. זוהי פגיעה ישירה וחמורה בחופש הביטוי ובעיתונות עצמאית, וזאת, באירוניה מרה מכול, באירוע המוקדש לעיתונות חופשית ועצמאית. יש להזכיר כי ב-16.09.2024 פרסמה מערכת מעקב תחקיר בכותרת "תל אביב גטו לנכים גן עדן לבדיחות עירייה".

בתחקיר זה הופיע שמה של גברת רומאנו כמי שסיפקה את תגובות העירייה בשם מחלקת הדוברות. מדובר בתפקיד מקצועי לחלוטין במסגרת עבודתה הציבורית. אין כל עילה לדרוש הסרת כתבה רק משום ששמה של עובדת ציבור הופיע בה במסגרת תפקידה הרשמי.

בצילום מקבלת הפנים של טקס פרס סוקולוב, לאחר שגב' רומאנו הבחינה כי הדברים מתועדים, היא החלה לטעון שאינה מהדוברות – טענה המופיעה במלואה בסרטון שפורסם בכתבה. אלא שלשון החתימה הרשמית במייל ממנו השיבה העירייה לפניות עיתונאיות היא ברורה וחד משמעית: "דובר – יחידת הדובר, קרן רומאנו, מרכזת תקשורת ויחסי ציבור מינהל תקשורת יחסי ציבור ותקשורת".

בסופו של דבר, ומשהתברר לה כי דבריה מתועדים, היא ביקשה שלא לצלם אותה. בקשה זו מעלה שאלה קשה נוספת: כיצד עובדת ציבור בכירה, האמורה להיות אחראית על שקיפות ועל תקשורת פתוחה עם הציבור, דורשת להימנע מתיעוד התנהלותה. אם היא משתיקה עיתונאי, אם היא דורשת הסרת כתבות, אם היא מנסה להכתיב עם מי מותר לדבר ועם מי אסור, האם אין זה מעשה ציבורי שראוי לתיעוד.

נדמה כי עובדת הציבור התבלבלה קמעא. מערכת מעקב איננה זרוע דוברותית, אלא כלי תקשורת חופשי ואמיץ הפועל למען הציבור.

צעד כזה נושא עמו ניחוח חריף של התנהלות כוחנית, כמעט דיקטטורית. לכך מצטרפת גם התנהלותו של ראש העיר עצמו: חולדאי נסוג מן המקום ונמנע מלהשיב לשאלות מעקב, התנהגות שנתפסה כהפגנת פחדנות, כמעט דמות של איש קטן ועלוב החושש מעימות עם שאלות עיתונאיות בסיסיות והכרחיות.

גירוש מהאולם: כך משתיקים ביקורת

דקות ספורות לאחר מכן ניגשה המאבטחת במקום ופסקה כי עליי לעזוב את האולם. מדובר באפליה בוטה, בחוצפה, בהשפלה, ובפגיעה ישירה בכבוד האדם ובחופש הביטוי. כיצד ייתכן לומר לעיתונאי לעזוב אירוע ציבורי, המתקיים מטעם רשות מקומית המתוקצבת מכספי הציבור ודווקא מתיימר לחגוג את העיתונות החופשית – רק משום שעיתונאי מערכת מעקב העז להפנות שאלה מהותית ולנסות לראיין את ראש העיר?

שומרת, בחוצפה גלויה, פנתה לעברי כעיתונאי המבצע את תפקידו ואמרה: "צא החוצה. קיבלתי הוראה שאתה צריך לצאת החוצה". אמירה זו, שנשמעה שוב באותו ניסוח, מהווה פגיעה חמורה בחופש הביטוי ובניסיון בוטה לסגור פיות

מעשים כאלה פוגעים בלב ליבה של העיתונות החופשית, בזכות הציבור לדעת, ובזכותו של כל אדם לשאול שאלות למי שמייצג אותו. זוהי התנהלות חמורה ביותר, התנהלות שיש בה ניחוח של משטר סמכותי, של ניסיון לשלוט בשיח הציבורי, של הבנה שמי ששולט בבמה יכול להחליט מי ישמע ומי לא. כך, לכאורה, מתחילות דיקטטורות. כך נראה המצב כאשר רשות ציבורית רואה עצמה כבעלת הסמכות לקבוע מי ראוי לדבר ומי לא, מי ראוי להיכנס לאולם ומי לא, מי ראוי לקבל פרס ומי לא.

הפער בין הרטוריקה למציאות: חולדאי מטיף לחופש ביטוי ומשתיק מבקרים

הצביעות החריפה של מר חולדאי זועקת לשמיים. מצד אחד, הוא מבקש להשתיק את עיתונאי מעקב, וככל הנראה אף נותן הוראה להרחיקו ולאטום את פיו. ומן העבר השני, הוא ניצב מול המצלמות ומוסר הצהרות נמלצות על חופש הביטוי, על עיתונות עצמאית, ועל חובתו של אדם לדבר אמת אל מול הכוח.

לדבריו, ביטוי זה, שאומץ בשנות השישים והשבעים בידי תנועות לזכויות אדם ולעיתונות עצמאית, שב והפך בשנים האחרונות לעיקרון מרכזי במדינות רבות. זהו עיקרון הפועל לשינוי סדרי חיים ציבוריים. לדבר אמת לכוח, משום שהכוח נעשה שוב מכשיר להשתקה, להפחדה, לאיום ולהפקרה. לדבר אמת לכוח, משום שבשנים האחרונות נשברים יסודות השידור הציבורי, מתקבלות החלטות של צנזורה, ותופעות אלה מתרחשות בתוך מערכות רבות, בצבא, במשטרה, ברשויות המקומיות וגם בישראל. הדבר מתחדד במערכת החינוך ובמערכת הביטחון, שם נשחקת נקודת המבט החופשית. בהמשך הוא מוסיף תיאורים על פקידים המשתיקים מקללים ומאיימים, ועל מי שפועל לגעת בכל אדם המעז להעלות ספק או לומר את הדברים כפי שהם.

אולם המציאות בשטח, לפחות כפי שנגלתה אתמול באירוע עצמו, שונה בתכלית מהרטוריקה. בזמן שהוא מדבר על לדבר אמת לכוח, עיתונאי נשאל לצאת מן האולם רק מפני שהעז לשאול שאלה מקצועית הנוגעת לתפקוד מחלקת הדוברות הציבורית. קשה להחמיץ את הפער. בדוח מדד חופש העיתונות העולמי לשנת אלפיים עשרים וארבע דורגה ישראל במקום מאה ואחת מתוך מאה ותשעים מדינות. דירוג נמוך באופן חריג, המבטא שחיקה מתמשכת בחופש הביטוי ובעבודת העיתונות. אולי מנהיגים של מדינות אחרות גם אומרים לעיתונאים לצאת החוצה, ואולי גם שם יש מנגנונים של השתקה ושל ניסיונות לשלוט בשיח הציבורי. אך זה לא הופך את זה לנכון, וזה בוודאי לא הופך את זה למשהו שראוי להתקיים במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית.

במסרו לציבור, הצהיר חולדאי בפלייר שחולק בקבלת הפנים של טקס חלוקת פרס סוקולוב 2025 לעיתונות חופשית ועצמאית, כי תפקידם של העיתונאים עומד בעינו מאז ומתמיד; וכי, בדומה לנביאים קדומים, הם חותרים לאמת, מצביעים עליה ושומרים על זכות הציבור לדעת – גם כאשר ממסגרים אותם באיומים, מפעילים עליהם לחצים ומעמידים אותם בפני סיכון ממשי לפרנסתם.

לדבריו, הציבור המבקש לחיות בחברה חופשית נדרש לשמור על העובדות, לרדוף אחר האמת, ולהגן על העוסקים במלאכה, למען טובת הכלל. בסיום ציין כי עיריית תל אביב יפו גאה לעמוד לצד העיתונות, וכי היא בוחרת להעניק את פרסי סוקולוב ודוש לשנת אלפיים עשרים וחמש לעיתונאים ויוצרים מצטיינים.

אלא שהשאלה המתבקשת נותרת תלויה באוויר: כיצד ייתכן שרק כתבים וכלי תקשורת מסוימים זוכים להכרה ולפרסים. כיצד ייתכן שמנהלת בכירה בעירייה, עובדת ציבור, מבקשת להסיר כתבות ביקורתיות תוך ניצול לכאורה של מעמדה. שילוב הדברים, לצד הוראה לעיתונאי לצאת מן האולם רק משום ששאל שאלה, מצביע על בעייתיות מערכתית החורגת הרבה מעבר לאירוע יחיד.

האם פרסים מעקרים ביקורת: רכישת שקט עיתונאי בתשלום

כאשר עיריית תל אביב מלטפת עיתונאים וכלי תקשורת, כאשר היא מעניקה להם פרסים כספיים נדיבים, כאשר היא מציבה אותם על במה ומברכת אותם בפומבי, האם אין מדובר בניגוד עניינים מובהק. האם זה איננו מנגנון עקיף של יצירת שם טוב באמצעות פרסים ותשורות וברכות רשמיות. מהו אותו טשטוש גבולות בין עיתונות חופשית לבין מערכת שמעניקה פרסים כספיים נדיבים לעיתונאים שסיקרו אותה ביד רכה.

אין זה אומר שהם עיתונאים גרועים או שעבודתם חסרת ערך, אך זה כן אומר משהו על מי זוכה בפרסים ומי לא.

אנחנו לא דוברות של חולדאי: המחיר של עיתונות עצמאית

נניח לרגע שלא היינו מפרסמים את הכתבה על סבלם של נכי תל אביב. שהתחקיר לא היה רואה אור, ושחלילה היינו פועלים כמי שמשרתים את עיריית תל אביב, את רון חולדאי או את גברת קרן רומאנו. היינו חשים בושה עמוקה. גברת קרן רומאנו, כך נדמה, התבלבלה. אנו כלי תקשורת. איננו דוברות של רון חולדאי או של עיריית תל אביב. כאשר פקידה ציבורית משוחחת עם עיתונאי, עליה להביא בחשבון שהדברים עשויים להיות מוקלטים ומתועדים. מעקב הוא גוף תקשורת עצמאי, איננו כלב שמירה מאולף, ואיננו מריונטות של לשכת ראש העיר.

ושוב, לו נמנענו מפרסום התחקיר על מצוקת הנכים, או לו היינו נכנעים לאולטימטום של גברת רומאנו ומסירים את הכתבה, ייתכן שהיינו זוכים בפרס סוקולוב?! אולי היינו הופכים לפתע לראויים בעיני ראש העיר. דווקא התנהלותה של עובדת עיריית תל אביב חשפה בפנינו ליקויים עמוקים, ואנו מבינים כי יש עיתונאים שזכו בפרס סוקולוב שאולי מצויים קרוב מדי למוקדי הכוח.

כאשר עיריית תל אביב מלטפת עיתונאים וכלי תקשורת, ערוץ 12, ערוץ 13, הארץ ואחרים, האם אין מדובר בניגוד עניינים. האם זה איננו מנגנון עקיף של יצירת שם טוב באמצעות פרסים, תשורות, וברכות רשמיות. מהו אותו טשטוש גבולות בין עיתונות חופשית לבין מערכת שמעניקה פרסים כספיים נדיבים לעיתונאים שסיקרו אותה ביד רכה.

המעקב בשטח, הרשויות במתח

מדובר במצב שבו רשות ציבורית, שאמורה להיות שקופה ואחראית כלפי הציבור המממן אותה, בוחרת להעניק פרסים והכרה רק לאלה שלא מטרידים אותה יתר על המידה. מדובר במצב שבו עיתונאים שמעזים לשאול שאלות קשות מוזמנים לצאת החוצה, ושבו עובדי ציבור בכירים דורשים מעיתונאים להסיר כתבות ביקורתיות. מדובר במצב שבו הפער בין הרטוריקה על חופש הביטוי לבין המציאות בשטח הוא כה עמוק עד שקשה להתעלם ממנו. מדובר במצב שבו מי ששולט בבמה מחליט מי ישמע ומי לא, מי ייכנס לאולם ומי לא, מי יזכה בפרס ומי לא. וזה בדיוק המצב שנאומו של חולדאי, לכאורה, התריע מפניו.

הפוסט פרס סוקולוב והצביעות: חולדאי הטיף לחופש ביטוי וניסה לגרש כתב מבקר הופיע לראשונה ב-מעקב.

-אנו במעקב-

הפוסט צפון ת"א פורחת, יפו ד' בזבל: חולדאי מעלים עין הופיע לראשונה ב-מעקב.

"זה כמו בית סוהר," העיד אחד התושבים המרותק לכיסא גלגלים. "אני כלוא בביתי, כי העיר שלי החליטה שאיני ראוי לחיות בה". תיעוד מצולם שנאסף על ידי צוות "מעקב" מציג מדרכות משובשות, מכשולים בלתי צפויים ותחנות אוטובוס בלתי נגישות, שהפכו את חיי בעלי המוגבלויות לסיוט יומיומי.

לאחר המתנה ממושכת, ביום ה-16 בספטמבר, נענתה סוף סוף עיריית תל אביב-יפו לפניית "מעקב". תגובתה, שהגיעה באיחור ניכר, מעלה תהיות רבות באשר למודעות העירייה למצב בשטח.

"הכתבה שפורסמה רצופה באי דיוקים, ללא ציון כתובות להתייחסות וללא נתינת זמן סביר למתן תגובה", טענה קרן רומאנו, דוברת העירייה. טענה זו מעוררת פליאה, שכן התחקיר כלל תיעוד מפורט ומדויק, כולל כתובות ספציפיות כמו רחוב נרדור 18 ביפו.

רומאנו המשיכה: "עיריית תל אביב-יפו עושה ימים כלילות למען ציבור אנשים עם מוגבלויות ופועלת בהתאם לתכנית 4 שנתית שהוגשה לנציבות לשוויון זכויות ועומדת הן בזמנים והן ביעדי התכנית".

לאמיתו של דבר, נבצר מאיתנו להבחין האם מדובר בתגובה רשמית או שמא במערכון קומי. מכל מקום, ראוי לציין כי עיריית תל אביב-יפו ניחנה בחוש הומור משובח!

הדוברת הוסיפה כי "בשנת 2024 הושקעו למעלה מ-25 מיליון שקלים לשיפור תשתיות והקמת מרחבים וגינות ציבוריות חדשות והתקיימו הכשרות לעובדים במתן שירות נגיש".

סיור קצר ברחובות ת"א, מגלה תמונה עגומה: מדרכות הרוסות, תחנות אוטובוס בלתי נגישות לעיוורים, ומכשולים בכל פינה. האם זו ההשקעה של 25 מיליון שקלים? או שמא מדובר בהזנחה של שנים?

מעניין לציין כי העירייה בחרה להתעלם מהעובדה שסיפקנו כתובות מדויקות ותיעוד מצולם. במקום זאת, היא האשימה אותנו ב"אי דיוקים". נראה כי בעיריית תל אביב-יפו מעדיפים להתעלם מהמציאות המצולמת ולהיצמד לסטטיסטיקות נוחות.

ומה לגבי ראש העיר הקשיש? האם הוא מודע למתרחש ברחובות עירו? נראה כי הנהגת העיר מנותקת לחלוטין מהמציאות ברחובות, במיוחד באזורי יפו ודרום תל אביב.

יש תחושה שיפו ודרום תל אביב אינם נחשבים באמת כחלק מתל אביב בעיני העירייה.

אנו ב"מעקב" מציעים לגב' רומאנו אתגר פשוט: סיור בכיסא גלגלים ברחובות שתיעדנו. אנו אף מוכנים להשאיל לה כיסא גלגלים למטרה זו. האם תעז לקבל את האתגר? אולי אז תבין את חומרת המצב ותחדל מלטעון על השקעות של מיליונים שאינן נראות בשטח.

בתגובתה, הזכירה רומאנו גם "קול קורא של משרד התחבורה" ו"סקר עדכני בעיר". אך השאלה המתבקשת היא – מה היה בשנים 2023 ו-2022? האם רק עכשיו התעוררה העירייה לצורך בנגישות?
המצב הנוכחי לא רק פוגע באיכות החיים של הנכים, אלא גם מהווה הפרה בוטה של חוקי הנגישות הישראליים והבינלאומיים. זו לא רק שאלה של נוחות, מדובר בזכויות אדם בסיסיות ובחובתה של המדינה לספק שוויון הזדמנויות לכל אזרחיה.

בעוד העירייה מתגאה בתוכניות עתידיות ו"קולות קוראים", תושבי העיר בעלי המוגבלויות ממשיכים להיאבק בכל יציאה מביתם. האם זו באמת "העיר ללא הפסקה", או שמא היא הפכה ל"עיר עם הפסקה ארוכה לנכים"?
נותר רק לקוות כי הפרסום הזה יעורר את מקבלי ההחלטות מתרדמתם ויביא לשינוי אמיתי ברחובות העיר. עד אז, נמשיך לעקוב ולחשוף את המציאות העגומה בעיר שמתיימרת להיות מתקדמת ונגישה לכל.

נודה על קיומה של טכנולוגיית תיעוד מתקדמת, המאפשרת לנו להציג ראיות חד-משמעיות ולתעד את המציאות כהווייתה. אולי כדאי שעיריית תל אביב-יפו תשקיע מעט מ-25 המיליון ש"ח הנעלמים ברכישת מצלמות, כדי שתוכל לראות בעצמה את מצב הרחובות?

הפוסט תל אביב: גטו לנכים, גן עדן לבדיחות עירייה הופיע לראשונה ב-מעקב.

ערים מרכזיות בישראל מפקירות את אוכלוסיית הנכים. בשנת 2024, כשישראל מתהדרת בהיותה מעצמת היי-טק וחדשנות, מתברר כי אלפי אזרחים נכים בערים המרכזיות של המדינה – תל אביב ובת ים – חיים במציאות עגומה של בידוד כפוי. כתבה מקיפה אשר ערכנו בשבועות האחרונים חושפת תמונת מצב מטרידה של הזנחה שיטתית והיעדר נגישות בסיסית, המותירה חלק ניכר מבעלי המוגבלויות כלואים בין כותלי בתיהם.

"זה כמו מעצר בית", מעיד בכאב תושב בת ים המרותק לכיסא גלגלים, שביקש להישאר בעילום שם מחשש לנקמה מצד הרשויות. "אני מרגיש שהמדינה מעדיפה שלא אחיה", הוא מוסיף בכאב. עדותו אינה יוצאת דופן, היא מהדהדת קולות רבים שהגיעו למערכת שלנו, המתארים מציאות בלתי נסבלת של בידוד וחוסר עצמאות.

סיור ברחובות בת ים ותל אביב מגלה במהירות את עומק הבעיה. מדרכות משובשות, היעדר רמפות, ומכשולים בלתי עבירים הופכים את המרחב הציבורי לשדה מוקשים עבור נכים. "לצאת לרחוב זה מסוכן", מספר לנו עיוור ת"א. "אין שום דרך לדעת באיזו תחנת אוטובוס אני נמצא או לאן האוטובוס נוסע".

הבעיה מתחילה כבר בפתח הבית. תיעדנו בניינים רבים ללא גישה נוחה לרחוב, מה שמאלץ נכים להסתמך על עזרה חיצונית רק כדי לצאת מביתם. "אני מזל שיש לי ילדים שיכולים לעזור," אומר תושב בן 70 המתגורר בקומה הרביעית. "אבל מה עושים אלה שאין להם אף אחד?"

מעבר למכשולים הפיזיים, הכתבה חושפת גם אכיפה רופפת של חוקי החניה. פקחי העירייה, כך נראה, מעלימים עין מרכבים החונים במקומות אסורים, מה שמקשה עוד יותר על תנועת הנכים במרחב הציבורי.

הפקרת הנכים אינה מסתכמת רק בתשתיות לקויות. פנייתנו לדוברות עיריית בת ים ותל אביב נענתה בשתיקה רועמת, מה שמעיד על זלזול מערכתי בצרכי האוכלוסייה הנכה. נראה כי ראשי הערים, רון חולדאי וצביקה ברוט, מעדיפים להתעלם מהבעיה במקום להתמודד איתה באומץ.

המצב הנוכחי לא רק פוגע באיכות החיים של הנכים, אלא גם מהווה הפרה בוטה של חוקי הנגישות הישראליים והבינלאומיים. זו לא רק שאלה של נוחות, מדובר בזכויות אדם בסיסיות ובחובתה של המדינה לספק שוויון הזדמנויות לכל אזרחיה.

לא אחת הלינו בעלי מוגבלויות, הנעזרים בכיסאות גלגלים, בפני מערכת "מעקב" על כך שכאשר נהג האוטובוס מבחין בהם ממתינים לבדם בתחנה, הוא אינו טורח אף לעצור. כפועל יוצא מכך, עלולים הם למצוא את עצמם חשופים לקרני השמש הקופחת או לגשמי הזעף בחורף, למשך פרק זמן העשוי להגיע עד כדי ארבע שעות תמימות.

מהם סדרי העדיפויות של הרשויות המקומיות והממשלה? בעוד הון עתק מושקע במיזמים ראוותניים, רבבות אזרחים נותרים מאחור, כלואים בין כותלי ביתם.

במסגרת הסיור המעמיק שערכנו, החל מרחוב נרדור 18 ביפו (ת"א) ועד לרחוב חלמית 18 בבת ים, נחשפנו לעובדה מצערת ומטרידה. התגלה כי שני אתרים לאורך המסלול לוקים בהתאמה חלקית בלבד לצורכיהם של אנשים עם מוגבלויות ובעלי נכויות.

הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות יפנימו את חומרת המצב ויפעלו ללא דיחוי לתיקונו. נגישות אינה מותרות, היא זכות בסיסית וחיונית לקיום בכבוד.

הגיע הזמן לשים קץ למציאות הבלתי נסבלת הזו ולהבטיח כי כל אזרח, ללא קשר למוגבלותו, יוכל לנוע בחופשיות ובבטחה במרחב הציבורי.

תגובות:

עיריות תל אביב-יפו ובת ים נמנעו מלהגיב לפנייתנו, בהתאם למסורת המצערת שהשתרשה בקרבן. התנהלות זו משקפת זלזול בוטה באמצעי התקשורת ובעבודה העיתונאית, ומעידה על היעדר כבוד מוחלט לעקרונות השקיפות והאחריותיות הציבורית. יתרה מזאת, מדובר בבזבוז משווע של כספי ציבור, שכן מחלקות הדוברות אינן מתפקדות כראוי, ועל אף שכר עתק המסתכם במאות אלפי שקלים (סכום שהיה יכול לשמש לתיקון מספר מדרכות בעיר), הן נכשלות במתן מענה הולם לכלי התקשורת.

למען ההגינות והאובייקטיביות!

אנו מעריכים, ברמת ודאות גבוהה, כי התופעה הנדונה הינה בעלת השלכות ארציות. עם זאת, לאור העובדה כי התקבלו בידינו תלונות מקרב תושבי תל-אביב-יפו ובת-ים, החלטנו לממש את החקירות העיתונאיות בערים אלו בלבד. יש להדגיש כי אין בכך כדי להעיד על היקפה המדויק של התופעה בשאר חלקי הארץ.

(עדכון 16.09)

לאחר המתנה ממושכת, ביום ה-16 בספטמבר, נענתה עיריית תל אביב-יפו לקריאה והגיבה למערכת "מעקב".

תגובת עיריית תל אביב- יפו:

"הכתבה שפורסמה רצופה באי דיוקים, ללא ציון כתובות להתייחסות וללא נתינת זמן סביר למתן תגובה.

עיריית תל אביב- יפו עושה ימים כלילות למען ציבור אנשים עם מוגבלויות ופועלת בהתאם לתכנית 4 שנתית שהוגשה לנציבות לשוויון זכויות ועומדת הן בזמנים והן ביעדי התכנית.

בשנת 2024 הושקעו למעלה מ25- מיליון שקלים לשיפור תשתיות והקמת מרחבים וגינות ציבוריות חדשות והתקיימו הכשרות לעובדים במתן שירות נגיש.

במסגרת קול קורא של משרד התחבורה בנושא נגישות במרחב הציבורי מחלקת הדרכים העירונית ביצעה סקר עדכני בעיר במרחב הציבורי ליד תחנות אוטובוס ובמדרכות שקיימות בהן תחנות- בהתאם לממצאי הסקר מקדמת העירייה תוכנית שנתית לביצוע הנגשה במרחב הציבורי.

כמו כן, במהלך השנה הנוכחית ושנה הבאה אנו מקדמים בהתאם להיבטי נגישות ביצוע שיקום קטעי מדרכה ברחבי העיר.

העירייה תמשיך לדאוג ללא הפסק לציבור אנשים עם מוגבלות כפי שהיא עושה כעת".

ברם, בתגובתה זו, עיריית תל אביב-יפו מתנערת מאחריותה ומוליכה שולל את הציבור. ראשית, במסגרת הכתבה, מסרנו מידע מפורט הכולל כתובות ותיעוד מצולם מסודר. לפיכך, הטענה כי לעיריית תל אביב-יפו לא נמסרו פרטי המיקום הינה בגדר הטעיה חמורה.

התיעוד המצולם נערך ברחוב נרדור 18 ביפו, הנמצאת בתחום השיפוט של תל אביב-יפו.

זאת ועוד, תחנת האוטובוס אשר אינה מותאמת לצורכי העיוורים תועדה ברחוב נרדור ביפו, בסמוך למספר 18.

(אם כי ייתכן שיש מקום לתהות האם יפו עודנה נחשבת חלק מתל אביב – הדבר אינו ברור דיו)

נסיים בהבעת הכרת תודה על קיומם של אמצעי תיעוד טכנולוגיים, אשר מאפשרים לנו להציג ראיות חד-משמעיות ולתעד את המציאות כהווייתה – לחץ כאן לסרטון

הפוסט ברוט וחולדאי: ראשי ערים או סוהרי נכים? הופיע לראשונה ב-מעקב.

"עיריית תל אביב ללא סוף וללא בושה מזלזלת בעסקים. אנחנו משלמים ארנונה ברמה א', אבל לא מקבלים שום שירות בתמורה. העירייה פשוט מתעלמת מהמצוקה שלנו", טוען איש עסקים מרחוב המסגר בשיחה עם 'מעקב'.

לפי עדויות רבות שהגיעו למערכת, המצב ברחוב הפך בלתי נסבל. רעש מחריש אוזניים מעבודות הבנייה, ערימות זבל, אבק כבד ומפגעי תברואה הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף. חפירות בכבישים מקשות על הגישה לבתי העסק, והתחבורה הציבורית משובשת. כתוצאה מכך, תנועת הקונים והמבקרים ברחוב צנחה באופן דרמטי.

"אנחנו רואים חנויות נסגרות בזו אחר זו", מספר בעל מסעדה ותיקה ברחוב. "גם משרדים עוזבים את האזור בגלל הרעש הבלתי נסבל והלכלוך. בלילה, כשהעבודות נמשכות, אנחנו רואים חולדות מסתובבות ברחוב – הן בורחות מהביוב בגלל העבודות. זה פשוט בלתי נתפס".

למרות הפגיעה הקשה בהכנסות, העירייה ממשיכה לגבות ארנונה מלאה מהעסקים, ללא כל הנחה או פיצוי על הנזקים. "ניסינו לדבר עם העירייה, אבל אין עם מי לדבר. הם פשוט לא מקשיבים", טוענים בעלי העסק.

תיעוד של מערכת "מעקב" חושף את היקף ההרס: רחוב שוקק חיים הפך לאתר בנייה ענקי, עם מדרכות הרוסות, תמרורים זמניים וגדרות בטיחות המקשות על התנועה. העבודות, שהחלו לפני יותר משנה, נראות רחוקות מסיום.

בעלי העסקים מביעים חשש כבד מפשיטת רגל המונית, בדומה למה שקרה ברחוב אלנבי לאחר עבודות דומות. "אנחנו מרגישים שהעירייה מנסה לחסל אותנו. אין שום התחשבות בצרכים שלנו או בקשיים שאנחנו עוברים", אומר בעל חנות חשמל.

הביקורת מופנית גם כלפי ראש העיר, רון חולדאי. "הוא פשוט מתעלם מהמצב. אולי זה בגלל הגיל, אבל נראה שהוא פשוט לא רואה את הסבל שלנו", טוען אחד מבעלי העסקים.

ניסיונות חוזרים ונשנים לקבל תגובה מעיריית תל אביב נענו בשתיקה רועמת, מה שמחזק את הטענות בדבר זלזול בתקשורת ובציבור.

הפוסט משבר ברחוב המסגר: עסקים על סף קריסה מאשימים את העירייה בהזנחה הופיע לראשונה ב-מעקב.

דים אמור 

"יש המון אנטישמיות בעולם ואנו חייבים הסברה חזקה. המטה האזרחי הוא ארגון ללא מטרות רווח. גייסנו תרומות, אך ללא תמיכה ממשלתית לא נצליח לקדם דברים משמעותיים", פותח בטיטו את הראיון. דבריו משקפים את המתח המתמיד בין הצורך הדחוף בפעילות הסברתית לבין המשאבים המוגבלים העומדים לרשות הארגון.

בטיטו מדגיש את הייחודיות של המטה: "אנו גאים שיש לנו צוות מתנדבים ומתנדבות אשר לא רק נלהב מעבודתו, אלא גם מורכב ממומחים בתחומם. חברי הצוות שלנו מגיעים מרקעים מגוונים ומחויבים לספק מידע מדויק על ישראל לקהלים ברחבי העולם". מגוון זה, לדבריו, מאפשר למטה להתמודד עם מגוון רחב של אתגרים הסברתיים.

המטה, המונה מעל 2,000 מתנדבים מגיל 13 ומעלה, פועל ללא הפסקה, בעיקר בשפה האנגלית, במטרה להגיע לקהלי יעד בחו"ל ולהפחית את האנטישמיות. "מתחילת המלחמה עבדנו מאוד קשה", מספר בטיטו. "המון אנשים רצו להתנדב ולתרום, אבל אנשים מתרגלים למלחמה" אמירה זו משקפת את האתגר המתמשך בשמירה על מודעות ומעורבות הציבור לאורך זמן.

למרות ההישגים המרשימים, שוב בטיטו מדגיש את הצורך בתמיכה ממשלתית: "למטה ההסברה האזרחי יש המון שיתופי פעולה, אבל ללא תמיכה ממשלתית יהיה לנו קשה לשרוד". הוא מציין ביקורים של אישים בכירים במטה, כולל ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, וחברי כנסת רבים, אשר הדגישו את חשיבות המטה ואיכות ההסברה שהוא מספק.

מעבר לפעילותו במטה ההסברה, בטיטו מגלה צד נוסף באישיותו: "אני גם מפיק אירועים ומנהל את ליין המסיבות 'Crush Tel Aviv' ". הוא מספר על חברות עם דיווה גולדסטאר ועל המחויבות שלו למתן הזדמנויות לאמנים צעירים. שילוב זה של פעילות הסברתית ותרבותית מדגים את הגישה הרב-ממדית של בטיטו לקידום התדמית הישראלית.

לאורך הראיון, אליאב בטיטו מתייחס לנושאים מורכבים כמו אנטישמיות, פוליטיקה וגזענות. הוא מדגיש את החוזקות של ישראל לצד האתגרים שעדיין עומדים בפניה. "אנחנו חזקים בחדשנות, בטכנולוגיה ובחוסן הלאומי", הוא אומר, "אבל עדיין יש לנו עבודה רבה בתחום ההסברה והדיפלומטיה הציבורית."

לסיכום, הראיון עם אליאב בטיטו חושף את המורכבות והאתגרים העומדים בפני ישראל בזירת ההסברה העולמית. המטה ההסברה האזרחי, בהנהגתו, מייצג מאמץ משמעותי להתמודד עם אנטישמיות ולקדם הבנה טובה יותר של ישראל בעולם. עם זאת, המאבק רחוק מלהסתיים, והצורך בתמיכה ממשלתית ובמעורבות ציבורית נותר קריטי להצלחת המשימה.

הפוסט נלחמים באנטישמיות בחזית הדיגיטלית: ראיון בלעדי עם אליאב בטיטו הופיע לראשונה ב-מעקב.

דים אמור

זנות, פשע, סמים, עבירת פלילית, אדישות ועיוורות של הרשויות, עוני ברחבי העיר, בריונות של עיריית ת"א וכו'.

יש לציין: לממשלת ישראל, עיריית ת"א, רון חולדאי (ראש העיר) וגם כן למשטרת ישראל ידוע הכל, כלומר: איפה קונים ומוכרים סמים (תחנות סמים), שמות בריונים ומנהלי פשע, מקומות מגורים של פליטים בלתי חוקיים, נקודות זנות ובתי זונות – אך דבר לא נעשה. מדוע מעדיפים להיות עיוורים? אולי יותר מדויק לומר מישהו מקבל שוחד ושווה לשתוק.

אנו תיעדנו דברים קשים – אבל לא יעשו דבר?

חלק 1:

חלק 2:

צילום דים אמור.

הפוסט רון חולדאי, ראש העיר גם של דרום תל אביב? "הצד האפל" של תל אביב. הופיע לראשונה ב-מעקב.