ח"כ אחמד טיבי ממשיך בפעילותו הרחבה ברשתות החברתיות לקידום הכרה בינלאומית במדינת פלסטין, תוך שיתוף תכנים הקשורים למלחמה בעזה המבוססים על נתונים פלסטיניים. בשבועות האחרונים הגביר הרופא וחבר הכנסת את פעילותו ברשת X, כאשר הוא חולק באופן קבוע פרסומים של מנהיגים ובכירים בינלאומיים התומכים בהקמת מדינה פלסטינית.

הפעילות הציבורית של טיבי ברשתות מתמקדת במספר צירים מרכזיים. הוא משתף באופן קבוע הודעות של מנהיגים זרים המביעים תמיכה במדינת פלסטין, כולל הודעות של נשיאים, שרי חוץ וגורמים דיפלומטיים רמי דרג. במקביל, הוא מפרסם תכנים הנוגעים למלחמה בעזה, כאשר חלק מהם מתבססים על נתונים שמקורם ברשויות הפלסטיניות.

אחד הפרסומים הבולטים של טיבי בתקופה האחרונה התמקד בדיווח מעיתון "הגרדיאן" על שיעור הנפגעים האזרחים בעזה. בפוסט שפרסם כתב טיבי: "הגרדיאן: מאז חידוש המתקפה על עזה במרץ, כלומר מאז התחיל אייל זמיר את כהונתו שיעור האזרחים ההרוגים בעזה הוא 15 מבין כל 16 הרוגים, 94%. השמדה". הפוסט כלל האשמות כבדות כלפי מדיניות ישראל בעזה והתבסס על נתונים שמקורם במשרד הבריאות הפלסטיני בעזה.

נתונים אלה מעוררים שאלות בקרב גורמים ישראליים שונים. משרד הבריאות בעזה פועל תחת שליטתו של ארגון חמאס, והנתונים המתפרסמים על ידו לא עוברים אימות עצמאי. בעבר התגלו באוגדנים פלסטיניים שמות של אנשים שמתו ממוות טבעי בשנים 2006 ו-2008, כלומר הרבה לפני מבצע "חרבות ברזל" הנוכחי.

פעילותו של טיבי מעוררת דיונים ציבוריים על הגבולות של ביטוי דעות פוליטיות בקרב חברי כנסת. טיבי, הרופא שהחל את דרכו הפוליטית בשנות התשעים, מכהן כחבר כנסת זה שנים רבות ונחשב לאחד הפוליטיקאים הערבים הוותיקים בכנסת. פעילותו ברשתות החברתיות זוכה לתהודה רחבה, הן בקרב תומכיו והן בקרב מבקריו.

הפעילות המקוונת של טיבי כוללת גם שיתופים של תוכן המתייחס לאירועי ה-7 באוקטובר. חבר הכנסת לא פרסם הצהרות חד משמעיות בנוגע לאירועים שהתרחשו באותו יום, כאשר מחבלים מעזה חדרו לישובי הדרום וביצעו התקפות שגרמו לנפגעים רבים בקרב האוכלוסייה הישראלית.

עיסוקו הפוליטי של אחמד טיבי מתקיים על רקע מתיחות מתמשכת בישראל סביב מעמדו של הציבור הערבי וייצוגו במערכת הפוליטית. כחבר כנסת, משכורתו ממומנת ממשאביה של המדינה, אולם עיקר פעילותו מתמקדת בקידום האינטרסים הפלסטיניים. מציאות זו מעוררת ביקורת חריפה בקרב חלקים בציבור הישראלי, המטילים ספק בנכונותו או ביכולתו לייצג נאמנה את האינטרסים של מדינת ישראל בבית המחוקקים.

במערכות הבחירות החוזרות ונשנות בישראל, עמדותיו של טיבי ניצבות במוקד מחלוקת ציבורית. תומכיו רואים בו נציג לגיטימי של הציבור הערבי, הפועל לשם קידום זכויותיו וחיזוק מעמדו האזרחי. מנגד, מבקריו טוענים כי דרכו חורגת מן הנורמות הפרלמנטריות המקובלות, וכי היא מערערת את הלכידות החברתית והפוליטית במדינה.

דמותו הפוליטית של טיבי ממחישה את המורכבות המובנית של המערכת הישראלית, שבה נבחרי ציבור מקרב מיעוטים אתניים ודתיים מתמודדים עם אחריות כפולה: מחד גיסא, חובת נאמנות לקהילות שמהן באו; ומאידך גיסא, מחויבות כוללת למדינה ולצרכיה הלאומיים. השאלה כיצד לאזן בין חופש הביטוי הדמוקרטי לבין חובת הנאמנות למדינה מוסיפה לעמוד בלב הדיון הציבורי, וביתר שאת בעיתות של מתיחות ביטחונית.

גם נוכחותו המתמשכת של טיבי בזירה המקוונת וברשתות החברתיות ממחישה את המתח הבלתי פתור במדינה רב-תרבותית. נציגי מיעוטים נדרשים לאזן ללא הרף בין אחריותם כלפי המדינה לבין נאמנותם לקהילותיהם האתניות או הדתיות – דילמה מתמשכת המלווה את החברה הישראלית זה עשרות שנים.

צילום של חבר הכנסת אחמד טיבי, המוגדר כמי שמסית, מתוך דף הפייסבוק הרשמי שלו — שימוש לפי סעיף 27א לחוק

הפוסט בחזירות גלויה: טיבי חוגג הכרה בפלסטין מכספי הציבור היהודי הופיע לראשונה ב-מעקב.

בעוד צרפת מתמודדת עם גל מחאות עצום ומשבר פוליטי עמוק, הנשיא עמנואל מקרון ממשיך להתמקד בענייני חוץ ובמיוחד בסוגיה הפלסטינית-ישראלית. לפני 18 שעות פרסם מקרון הודעה בה הכריז על יוזמה בינלאומית משותפת עם ערב הסעודית לקידום פתרון שתי המדינות.

"היום, בהובלת צרפת וערב הסעודית, 142 מדינות אימצו את הצהרת ניו־יורק ליישום פתרון שתי המדינות. יחד אנו מתווים דרך בלתי הפיכה לקראת שלום במזרח התיכון", כתב מקרון ברשתות החברתיות. הנשיא הצרפתי הוסיף כי "צרפת, ערב הסעודית וכל שותפיהן יהיו בניו־יורק כדי להפוך את תוכנית השלום הזו למציאות, במסגרת הוועידה על פתרון שתי המדינות. עתיד אחר אפשרי. שני עמים, שתי מדינות – ישראל ופלסטין – חיות זו לצד זו בשלום ובביטחון. זה תלוי בכולנו כדי שזה יקרה".

היוזמה מגיעה על רקע יחסים מתוחים בין מקרון לישראל. לפני זמן לא רב סירב ראש הממשלה הישראלי לקבל את מקרון בלשכתו, בצעד שהעיד על הקרע הגובר בין שתי המדינות. יחסיו המורכבים של מקרון עם ישראל משתקפים גם בפעילותו ברשתות החברתיות, שם הוא מקדיש תשומת לב רבה לסוגיות אוקראינה ופלסטין.

ב-11 בספטמבר פרסם מקרון תמונה ברשת X עם הודעה המתייחסת לחטופים הישראלים: "איננו שוכחים את נמרוד כהן, אביתר דוד, גיא גלבוע דלאל, גיא אילוז, ואף לא אחד מן החטופים שעדיין מוחזקים בידי חמאס בתנאים בלתי־אנושיים. צרפת מוסיפה לפעול ללא לאות לשחרורם המיידי. זו מחויבות ראשונה במעלה".

מחד, מקרון מעלה טענות באשר לחטופים; מאידך, הוא מגלה תמיכה בחמאס – אותו ארגון האחראי לחטיפתם. נדמה כי בעיניו אין כל קשר בין הדברים. עולה אפוא השאלה: מהו למעשה רמת ה־IQ של נשיא צרפת?

עם זאת, התמקדותו של מקרון בענייני חוץ מתרחשת בשעה שצרפת עצמה נתונה במשבר פנימי חמור. המדינה מתמודדת עם גל מחאות רחב היקף, המכונה "חסמו את הכול", שבמהלכו נעצרו למעלה משש־מאות בני אדם בעימותים עם כוחות המשטרה. מחאות אלה פרצו על רקע הזעם הציבורי הגובר נוכח יוקר המחיה ותוכניות הצנע שמקדמת ממשלת צרפת.

המשבר הפוליטי בצרפת הגיע לשיאו עם פירוק הממשלה בראשותו של פרנסואה ביירו אחרי פחות מתשעה חודשים בתפקיד, ומינויו של סבסטיאן לקרנו כראש ממשלה חדש. המפגינים חסמו כבישים ראשיים ברחבי המדינה ועמדו בפני גז מדמיע של המשטרה בערים ועיירות רבות.

שר הפנים הצרפתי ברונו ריטואלו דיווח על מעצר כמעט 600 בני אדם בשלבים המוקדמים של הפגנות "חסמו הכל". הרשויות בצרפת חוששות כי בשעות הערב והלילה המחאה תהפוך לאלימה ותדרדר למהומות של ממש.

בפריז עצמה התפרעו סטודנטים סמוך לאוניברסיטת הסורבון במרכז הבירה, וכבישים ראשיים בעיר נחסמו לתנועה. המשבר החריף גם את מערכת הבריאות, כאשר עובדים הכריזו על שביתה וכמה בתי חולים נאלצו לעבור למתכונת חירום בשל מחסור בעובדים. גם שירות המטרו חווה שיבושים משמעותיים.

על רקע המשבר החמור בבית, הבחירה של מקרון להתמקד ביוזמות דיפלומטיות בינלאומיות מעוררת שאלות על סדר העדיפויות של הנשיא הצרפתי. בעוד שמיליוני צרפתים מתמודדים עם יוקר מחיה וחוסר יציבות פוליטית, מקרון ממשיך להקדיש זמן ומשאבים לפתרון סכסוכים בינלאומיים.

היוזמה המשותפת עם ערב הסעודית מעוררת גם שאלות על הרכב השותפויות הדיפלומטיות של צרפת ועל ההשפעה של האוכלוסייה המוסלמית הגדולה במדינה על עיצוב המדיניות החוץ. הצהרת ניו-יורק, שאומצה על ידי 142 מדינות, מציבה את צרפת וערב הסעודית כמובילות המאמץ הבינלאומי לקידום פתרון שתי המדינות.

המתח בין התמקדותו של מקרון בזירה הבינלאומית לבין המשבר הפנימי בצרפת יוצר מציאות פרדוכסלית בה הנשיא פועל להביא שלום למזרח התיכון בעוד ארצו שרויה בתסיסה. הוועידה הצפויה בניו-יורק לקידום פתרון שתי המדינות תתקיים על רקע הזעזועים הפנימיים שצרפת חווה, ותבחן האם מקרון יצליח לשמור על מעמדו הדיפלומטי הבינלאומי בעוד יציבותו הפנימית מתערערת.

ברשת X של מקרון עיקר העיסוק נתון לישראל ולפלסטין, מעט לרוסיה ולאוקראינה – אולם הוא נשיא צרפת. על ההפגנות בצרפת לא נאמר דבר, על מצבה הכללי של המדינה אין התייחסות, ועל אתגרי עמו – דממה מוחלטת. עולה אפוא השאלה: האם הוא אכן נשיא צרפת?

אין זה מפתיע כי אזרחי צרפת חפצים להחליף נשיא שנתפס בעיניהם כחסר אונים.

הפוסט מקרון דוחף מדינת פלסטין בזמן הרס צרפת הופיע לראשונה ב-מעקב.

הפוסט סער למקרון: "פרס לטרור" בהכרה פלסטינית הופיע לראשונה ב-מעקב.

מחמוד סלאמה, סוכן שחקנים ישראלי פעיל בתעשיית הבידור המקומית, מעורר שאלות מטרידות לאחר שנחשפו התבטאויות קיצוניות שלו ברשתות החברתיות. סלאמה, אזרח ישראלי המתגורר במדינה ונהנה מזכויותיה, משלב פעילות מקצועית ענפה בתעשיית הבידור הישראלית לצד הפצת תכנים המביעים עוינות כלפי המדינה ואזרחיה.

במסגרת תחקיר מערכת 'מעקב' אנו חושפים כי מחמוד סלאמה, אשר טען בפנינו כי הוא משמש כסוכן שחקנים בסוכנות TAKE2, מקיים קשרי עבודה הדוקים עם גורמי מפתח בתעשיית הבידור הישראלית. לאחר שיחה שקיימנו עם הסוכנות, התברר כי סלאמה אינו מועסק עוד בתפקידו, כאשר מנהל הסוכנות ציין כי במהלך תקופת העסקתו, הביע סלאמה דעות קיצוניות, אף כי לא ננקטו צעדים כלשהם בנידון.

בפרופיל הפייסבוק שלו, שיתף סלאמה ציטוט מהשיר "תגידו יש עם" מאת המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש, המתאר דיכוי ועוול. הציטוט, שנכתב באנגלית, מתאר כבילה בשלשלאות והשלכה לבור המתים, ומשקף תפיסת עולם רדיקלית.

מחמוד סלאמה מפגין בריש גלי ברשתות החברתיות את עמדותיו הקיצוניות, ובכללן הבעת תמיכה במדינה פלסטינית שאינה קיימת.

במסגרת פרסומיו, מכנה סלאמה את מדינת ישראל בכינוי המפוקפק 'TERRORISTS' (טרוריסטים), מצהיר על קיומו של 'העם הפלסטיני', ואף מרחיק לכת בפרסום תכנים משפילים כלפי ראש ממשלת ישראל, לרבות תמונות מעוותות המציגות אותו כחזיר ותכנים מבזים נוספים.

בראיון טלפוני שקיימה מערכת 'מעקב' עם סלאמה, הוא הביע עמדות קיצוניות ועוינות כלפי מדינת ישראל ואזרחיה היהודים.

במהלך השיחה, הטיח בי סלאמה דברי שטנה אישיים, תוך שהוא מערער על זכותי להתגורר במדינת ישראל. בין היתר, דרש לדעת מתי אחזור לרוסיה, אמר לי כי ישראל 'אינה מדינתי', וטען כי הוא רואה בי אויב בשל שירותי הצבאי בצה"ל. יש לציין כי טענותיו היו משוללות כל בסיס, שכן מוצאי מאוקראינה ואין לי כל זיקה לרוסיה, בנוסף עליתי לישראל כיהודי וזו מדינתי.

במהלך הריאיון, הרחיק סלאמה לכת באמירותיו הקיצוניות, בהצהירו כי 'הציונים גרועים יותר מהפשיסטים והנאצים', תוך שהוא מכוון את דבריו כלפי היהודים בסביבתו, כלומר הוא חי במדינת ישראל, במדינה יהודית. הוא הדגיש כי האויבים העיקריים בעיניו הם חיילי צה"ל, אנשי מילואים וכל מי ששירת בצבא ההגנה לישראל.

בהמשך, העלה סלאמה טענות תמוהות בנוגע לדת היהודית, ובהן הטענה כי משה רבנו ואברהם אבינו היו מוסלמים, ועל כן כנראה האסלאם הוא הדת האמיתית.

סלאמה אף הצהיר כי אינו מכיר בחוקי מדינת ישראל ואף לא בקיומה, בטענה כי 'אין מדינה כזו ישראל, יש רק פלסטין'. לדבריו, כל מי שמאמין שהוא חי במדינת ישראל הוא אורח זמני שעתיד להיות מגורש ממנה.

במהלך הריאיון התייחס סלאמה לאירועי ה-7 באוקטובר, באומרו כי אילו חמאס היה הורג יותר חיילים, היה מברך על כך.

סלאמה הביע דעות קיצוניות נוספות, בטענה כי יהודים ציונים אינם בני אדם. כמו כן, הביע עמדות הומופוביות קיצוניות, בהצהירו כי להט"בים 'אינם בני אדם' וכי הם 'חולים הזקוקים לטיפול רפואי'.

במהלך השיחה התעקש סלאמה: 'אתה קורא לזה מדינת ישראל, אני קורא לזה פלסטין', תוך שהוא שולל את קיומה של מדינת ישראל. הוא הוסיף כי היהודים הציונים, כולל העולים החדשים, הם כובשים וכנראה גם אויביו, והביע התנגדות נחרצת לעלייה יהודית ולחוק השבות. סלאמה אף הרחיק לכת בהגדירו יהודים ציונים כ'תת-אדם'.

בנוגע לקשריו המקצועיים, טען סלאמה כי הוא שותף בסוכנות TAKE2. בבירור שערכנו, הסוכנות לא הכחישה את הקשר עימו ואישרה כי אכן עבד בשורותיה.

במהלך הריאיון נחשף פרט מעניין המעורר תקווה: סלאמה חשף כי בעברו כמעט נישא ליהודייה. עובדה זו מרמזת כי ייתכן שישנם יהודים או יהודיות שאליהם הוא רוחש חיבה. אם אכן כך הדבר, סביר להניח כי אותה אישה לא הייתה חיילת או ציונית, או לחלופין – וזו אפשרות מעניינת יותר – שעמדותיו של סלאמה השתנו באופן דרמטי לאורך השנים.

מן הניתוח המעמיק של דפוסי התנהלותו במרחבי הרשתות החברתיות, מתחוור כי בשלהי שנת 2011 ובראשית שנת 2012, החל סלאמה להעלות תכנים הנוגעים לסוגיית פלסטין בתכיפות הולכת וגוברת.

ביטוייו הקיצוניים החלו להתעצם בעקבות מפגשו עם יאסר ערפאת, אשר ידוע בעוינותו העזה כלפי מדינת ישראל.

תופעה זו מעלה את ההשערה כי חלה תמורה משמעותית בתפיסת עולמו, וכי השקפותיו הקיצוניות הנוכחיות הינן פרי התפתחות מאוחרת במהלך חייו.

ראוי לציון כי מלבד הקשר הרומנטי בעברו, סלאמה מציין כי התקיימו בעברו, וככל הנראה עודן מתקיימות בהווה, ידידויות עם יהודים, אף כי נמנע מלחשוף את זהותם או לפרט את טיב יחסיו עמם.

מידע מטריד נוסף שעלה בשיחה נוגע לפעילותו של סלאמה בסיוע לפעילים זרים. לטענתו, הוא מסייע להם להגיע לאזורים שונים ביהודה ושומרון לצורכי תיעוד. בעוד שסלאמה טוען כי מטרת התיעוד היא פעילות המתנחלים, עולה חשש בדבר המטרות האמיתיות של אותם פעילים זרים, יעדי העברת החומר המצולם בחו"ל, זהות הגורמים המקבלים אותו, ומהות כוונותיהם האמיתיות.

דעותיו הקיצוניות ושנאתו העזה למדינת ישראל של מחמוד סלאמה אינן תופעה חדשה, והוא אף אינו מנסה להסתירן. חשבונות הפייסבוק והאינסטגרם שלו גדושים בתכני שנאה כלפי ישראל, אולם נראה כי הדבר אינו מטריד את שותפיו לעבודה בתעשיית הבידור – כאילו הפך הדבר לנורמה מקובלת או לשגרה. מפליא לגלות כי גם רשויות האכיפה, ובהן השב"כ ומשטרת ישראל, נמנעות מלטפל בתופעה זו.

במהלך הריאיון איים סלאמה בתביעה משפטית במידה ותפורסם השיחה המוקלטת. אך נראה כי נעלם מעיניו כי בעיניו הנני מגלם את כל מה שהוא מתעב: עולה חדש, חייל ששירת בצה"ל וציוני. בנוסף, בתפקידי כעיתונאי, כל ריאיון שאני מקיים ניתן לפרסום, במיוחד כאשר לא הובטחה חיסיון המקור או הוגדרה השיחה כ'לא לציטוט'.

איומיו של סלאמה והתנגדותו לפרסום השיחה אינם מעלים ואינם מורידים, שכן חובתי המקצועית והמוסרית היא לדאוג לאינטרס הציבורי ולחשוף את האמת, ולא להגן על האינטרסים האישיים של מי שמביע תמיכה בטרור.

מחמוד סלאמה מהווה דוגמה מובהקת לתופעה מדאיגה של ערבי ישראלי העוין את המדינה. הצהרותיו התומכות בארגון חמאס, לרבות הבעת צער על כך שלא נהרגו יותר חיילים, ממקמות אותו בבירור בקטגוריה של תומכי טרור. התנהלותו ודעותיו הקיצוניות של סלאמה גורמות נזק משמעותי לאזרחים הערבים הרבים המזדהים עם מדינת ישראל ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה.

אין צורך להרחיק לכת בחיפוש אחר דוגמאות לדעות קיצוניות בתעשיית הבידור. ריקי בליך, יושבת ראש שח"ם (ארגון השחקנים הגדול בישראל), מצהירה בפומבי כי מדינת ישראל היא מדינה כובשת וצה"ל הוא המבצע את הכיבוש. אם זו עמדתה הפומבית של יושבת ראש ארגון השחקנים, מה ניתן לצפות מסוכן ערבי-ישראלי כמחמוד סלאמה?

חמור מכך, בליך בחרה להשמיע את דעותיה דווקא בעת שישראל נמצאת במלחמה, כאשר חברי האיגוד שלה משרתים במילואים, ביניהם עידן עמדי אשר נפצע בלחימה בעזה.

• קרא כתבה: 'בליך, יו״ר שח״ם: נגד 'המדינה הכובשת' שמשלמת משכורתה' – לחץ כאן

חשוב להדגיש את ההבדל המהותי בין חופש הביטוי וערכי הדמוקרטיה לבין הסתה מסוכנת. קיים מרחק עצום בין השניים, ולא ניתן להצדיק אמירות המשוות יהודים ציונים לנאצים, או הבעת צער על כך שחמאס לא הרג די חיילים ב-7 באוקטובר, תחת המטריה של חופש הביטוי.

הראיון המוקלט הועבר לידי משטרת ישראל, בצירוף שאילתה רשמית מטעמנו בנוגע להיכרותם עם מחמוד סלאמה, לרבות בירור האם נחקר בעבר בגין הסתה, וכן האם בכוונת המשטרה לפתוח בחקירה לאור תוכן הריאיון החמור שהועבר לעיונם. עד לשעת פרסום הכתבה טרם התקבלה תגובת המשטרה.

קיים פער מטריד בין פעילותו המקצועית הנרחבת של סלאמה בתעשיית הבידור הישראלית לבין עמדותיו העוינות כלפי המדינה. הדבר מתחדד במיוחד לנוכח העובדה שמשפחתו נהנית משירותי מערכת הבריאות הציבורית בישראל, כאשר אחיו מקבל טיפול רפואי מציל חיים במוסדותיה.

התנהלותו הדואלית של סלאמה – השתלבות בתעשיית הבידור הישראלית מחד, והפצת תכנים עוינים נגד המדינה מאידך – ממחישה את הסוגיה המורכבת של יחסי יהודים-ערבים במדינת ישראל.

מקרה זה מעורר שאלות נוקבות בדבר הגבול העדין שבין חופש הביטוי לבין פעילות עוינת במרחב הציבורי הישראלי.

צילום מתוך רשתות חברתיות של מחמוד סלאמה, תוכן בהתאם לסעיף 27א'

עדכון (17.02.25):

ממשטרת ישראל נמסר: 
ככלל עבירת הסתה נחקרות לאחר קבלת אישור מפרקליטות מדינה. איננו מוסרים פרטים בדבר קיומן או אי קיומן של חקירות ואין בכך כדי לאשר או להכחיש את עצם קיומן.

-אנו במעקב-

הפוסט סוכן השחקנים מחמוד סלאמה: היהודים הציונים – אויביי וגרועים מהנאצים הופיע לראשונה ב-מעקב.

סערה חדשה מטלטלת את משכן הכנסת בירושלים, כאשר חבר הכנסת איימן עודה העלה הצעת חוק שמעוררת שאלות נוקבות על גבולות החופש הפרלמנטרי והנאמנות למדינה. הצעת החוק, המבקשת להכיר במדינת פלסטין, מציתה דיון סוער על מהות הדמוקרטיה הישראלית ועל מקומם של חברי כנסת המייצגים עמדות המנוגדות לקונצנזוס הלאומי.

"146 מדינות כבר הכירו בה, שמהוות 88% ממדינות העולם", טען עודה מעל דוכן הנואמים, כשהוא מוסיף: "אני תומך במדינה פלסטינית כי אני בן אדם, כי אני פלסטיני, כי אני אזרח ישראל, וגם כי אני אזרח ערבי במדינה". הצהרה זו עוררה תגובות נזעמות באולם המליאה, כאשר ח"כ טלי גוטליב הגיבה בקריאת ביניים נחרצת: "אין שני עמים".

בעוד שעודה משלם מיסים למדינת ישראל, חלקם מממנים את צה"ל, הוא מכנה את המדינה "כובשת" ופועל לקידום אג'נדה המנוגדת למדיניות הממשלה.

זוהי צביעות במיטבה, לא יתכן שחבר כנסת יקבל את כל הזכויות והפריבילגיות של היותו נבחר ציבור ישראלי, ובו זמנית יפעל נגד האינטרסים הבסיסיים של המדינה.

גם דעות שאינן נעימות לאוזן הרוב חייבות לקבל במה? זהו המבחן האמיתי של דמוקרטיה?

הדילמה העולה מפרשה זו נוגעת בשורש הויכוח על גבולות הסובלנות הדמוקרטית: האם יש מקום בפרלמנט הישראלי לקולות המערערים על עצם הגדרתה של המדינה? האם ניתן לתת במה למי שמגדיר עצמו כפלסטיני בכנסת ישראל?

השאלה איננה האם לאפשר ביקורת על מדיניות הממשלה, אלא היכן עובר הגבול בין ביקורת לגיטימית לבין פעילות המערערת על עצם קיומה של המדינה.

אין ספק כי פרשה מטלטלת זו מהווה ראי נאמן למתח העז והבלתי פוסק השורר בין עקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי לבין סוגיית הנאמנות הבלתי מעורערת לריבונות הלאומית. השאלה המנקרת היא: האם ישכיל בית המחוקקים למצוא את שביל הזהב העדין בין השמירה הקפדנית על חירות הביטוי לבין ההגנה האיתנה על צביונה וערכיה של מדינת ישראל? התשובה לכך טמונה בחיק העתיד.

בעוד הצעת החוק התקדימית של ח"כ עודה מזעזעת את אמות הסיפים של הדמוקרטיה הישראלית ומציתה פולמוס ער על טיבה וגבולותיה, ניצבת בפנינו דילמה נוקבת: כיצד נשכיל לקיים איזון עדין בין ערכי יסוד דמוקרטיים לבין הצו העליון של שמירת הריבונות הלאומית ונאמנות בלתי מסויגת למדינה? סוגיה זו, הטעונה בדם ליבה של החברה הישראלית, מחייבת התמודדות מעמיקה וחשיבה מחודשת על יסודות המשטר הדמוקרטי בישראל.

צילום: איימן עודה أيمن عودة Ayman Odeh, רשת X

הפוסט חוק הבגידה של ח"כ עודה: להקים פלסטין על חשבון ישראל! הופיע לראשונה ב-מעקב.

יהושע סובול, מחזאי ובמאי, קורא לישראל לנהוג בחוכמה ולהכיר במדינה הפלסטינית העתידה לקום, גם אם זו תקום ללא הסכמת ישראל. כפי שמדינות העולם הכירו בישראל שקמה בלי הסכמת הפלסטינים, כך גם הן צפויות להכיר במדינה הפלסטינית.

דים אמור || 05.05.2024

"ישראל תנהג בחוכמה אם תצטרף למהלך ואף תיזום ותוביל אותו, במקום לעמוד על רגליה האחוריות כמו חמור עיקש ולנסות למנוע את הבלתי נמנע", כותב סובול בפוסט.

סובול מדגיש כי הכרה פלסטינית אין פירושה פירוק ישראל מנשקה או פירוק זרועות הצבא והנשק שלה, בדיוק כשם שצרפת לא התפרקה מהנשק הגרעיני שלה למרות חברותה באיחוד האירופי.

"האימרה הרומית – Si vis pacem para bellum – הרוצה בשלום ייכון למלחמה – נכונה בימינו כמו שהיתה נכונה במאה החמישית לספירה", מצטט סובול את פובליוס פלאביוס ווגטיוס. אבל דומה שראוי להשלים את האימרה הזו באחותה שלא נופלת ממנה בחוכמתה: Si vis pacem para pacem – הרוצה בשלום ייכון לשלום.

יהושע סובול קורא לישראל לבסס את אסטרטגיית הבטחון שלה על שתי האימרות הללו גם יחד – "אם רוצים להבטיח את קיומה של מדינת ישראל".

ציטוט:

"מדינות העולם עומדות להכיר במדינה פלסטינית שתקום גם בלי הסכמת ישראל, כמו שהכירו בישראל שקמה בלי הסכמת הפלסטינים. לכן ישראל תנהג בחוכמה אם תצטרף למהלך ואף תיזום ותוביל אותו, במקום לעמוד על רגליה האחוריות כמו חמור עיקש ולנסות למנוע את הבלתי נמנע.

הכרה במדינה פלסטינית ועשיית שלום עימה אין פירושם פירוק ישראל מנשקה, וגם לא פירוק אף אחת מזרועות הצבא, ואף לא אחת ממערכות הנשק שלו.

גם צרפת לא התפרקה מהנשק הגרעיני שפיתחה למרות יוזמתה בהקמת השוק המשותף, וחברותה הפעילה באיחוד האירופי שצמח בעקבות השוק המשותף.

האימרה הרומית – ״הרוצה בשלום ייכון למלחמה״ – si vis pacem para bellum – נכונה בימינו כמו שהיתה נכונה במאה החמישית לספירה, כפי שניסח אותה פובליוס פלאביוס ווגטיוס, ההוגה הרומי בענייני צבא ובטחון.

אבל דומה שראוי להשלים את האימרה הזו באחותה שלא נופלת ממנה בחוכמתה: Si vis pacem para pacem – הרוצה בשלום ייכון לשלום. על שתי האימרות האלה ביחד יש לבסס את האסטרטגיה ואת תורת הבטחון של ישראל – אם רוצים להבטיח את קיימותה של מדינת ישראל.".

הפוסט יהושע סובול: מדינות העולם עומדות להכיר במדינה פלסטינית שתקום גם בלי הסכמת ישראל הופיע לראשונה ב-מעקב.