דים אמור
אביבית בר זוהר פתחה שיחה על אלוהים – שיחה אישית, טעונה, אפילו רגשית. בתוכן עצמו, כך נדמה, היא דווקא ניסתה להיות כנה: דיברה על אמונה, על כאב, על רצון להיות אימא, ואפילו התקרבה לדמעות. אלא שכל זה התרחש כשהיא יושבת מול המצלמה בחזייה ותחתון, מראה שמסיט את הדיון ממעמקי הנפש אל עומק המחשוף.
וכאן נוצר הפער: מצד אחד, מילים על הקדוש ברוך הוא, על תקווה ועל תפילה, מצד שני, אריזה שמזכירה יותר חדר הלבשה מאשר רגע של התבוננות רוחנית. השאלה איננה אם מותר להיחשף, אלא אם כל חשיפה מתאימה לכל מסר.
שהרי עולה מחשבה פשוטה: לו אלוהים עצמו היה פונה אל אביבית לשיחה, כשהוא לבוש בבוקסר בלבד, במראה חשוף ומביך – האם גם אז הייתה זו שיחה רוחנית? או שאז, פתאום, היה מתעורר הצורך במעט כבוד, הקשר ואולי אפילו חולצה?
גם בסוגיית הזריקות שעליהן דיברה, קשה להתעלם מהבלבול הסמלי: כשהפנים כבר מזוהות יותר עם טיפולים אסתטיים מאשר עם מילים, המסר על היריון ורוחניות עלול להישמע כמו עוד פרק באותה הצגה חיצונית.
ושוב, כשהמראה האסתטי כבר מאיים לבלוע את הפריים, עולה התהייה אם לא התבלבלו כאן בין הזריקות.
