דים אמור

רג'פ טאיפ ארדואן הטיל ביום ראשון את הפצצה הדיפלומטית: טורקיה שוקלת ברצינות לשלוח כוחות צבא לעזה. הנשיא הטורקי, שהאשים את ישראל בעבר ברצח עם, הודיע ביוהנסבורג כי אנקרה בוחנת כיצד לפרוס את כוחותיה במסגרת כוח בינלאומי שיוקם ברצועה. "נחליט לאחר שנסיים את הדיונים", אמר במסיבת עיתונאים בשולי פסגת ה-G20, והשאיר את הזירה הבינלאומית בספק.

המהלך הטורקי איננו צומח בחלל ריק. אנקרה, החברה היחידה במזרח התיכון המוסלמי בארגון נאט"ו, שיחקה תפקיד מרכזי במשא ומתן שהוביל להפסקת האש בעזה. היא חתמה על ההסכם במצרים לצד מדינות נוספות, והתחייבה לא רק לפקח על יישומו אלא גם להצטרף לכוח הייצוב שיוקם. כעת, כשההסכם מתגבש, ארדואן דורש את חלקו בשטח – במילים אחרות: נוכחות צבאית פיזית בלב הסכסוך.

הצעד מעמיד את ישראל במבוכה קשה. מדינה שארדואן כינה "רוצחת עם" עשויה כעת למצוא עצמה פועלת בקרבה גיאוגרפית לכוחות צבאיים טורקיים. היחסים בין ירושלים לאנקרה, שהיו פעם ברית אסטרטגית, קרסו בשנים האחרונות. ארדואן הפך לאחד המבקרים הקשים ביותר של המדיניות הישראלית בזירה הבינלאומית, והפסקת האש בעזה מעניקה לו כעת את הזדמנות הזהב להפוך את הנאומים לנוכחות ממשית. השאלה איננה אם ישראל תרצה, אלא אם תוכל למנוע.

לפי סוכנות רויטרס, אנקרה התמנעה למתווכת מרכזית בתהליך המדיני המורכב שהוביל להפסקת האש. תפקיד זה מקנה לה כעת משקל דיפלומטי כבד, והיא מנצלת אותו להשגת מטרה ברורה: חזרה למזרח התיכון כשחקן צבאי מרכזי. הנשיא הטורקי, שמקדם מזה שנים חזון נאו-עות'מאני של טורקיה כמעצמה אזורית, רואה בעזה שער כניסה. אם יצליח להכניס חיילים טורקים לרצועה תחת לגיטימציה בינלאומית, הוא ישיג מה שלא הצליח במשך עשור: נוכחות צבאית ישירה במוקד המזרח-תיכוני הלוהט.

אבל ארדואן לא מסתפק במזרח התיכון בלבד. הוא הודיע כי מחר, ביום שני, יקיים שיחת טלפון עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הנושא: הסכם התבואה שקרס. לאחר שאירח לאחרונה את זלנסקי, ארדואן אמר לכתבים כי יפעל לחידוש ההסכם בשיחתו עם פוטין, למרות שהמאמצים הקודמים של טורקיה להשיג הסכמה נכשלו. בכך הוא מציב את עצמו כמתווך בלתי נמנע בשני המוקדים הבוערים בזמן אמת: עזה ואוקראינה.

המהלך הכפול חושף את האסטרטגיה הטורקית: לתפוס מקום בכל שולחן מו"מ אזורי או בינלאומי. אנקרה מנצלת את מעמדה הייחודי – חברה בנאט"ו מצד אחד, מקורבת למוסקבה מצד שני, דוברת בשם העולם המוסלמי מצד שלישי – כדי להפוך לבלתי נמנעת. כל צד זקוק לה, ולכן אף צד לא יכול להתעלם ממנה. זו דיפלומטיה של כוח, לא של ערכים.

השאלה המרכזית שמרחפת כעת מעל לכל המהלכים הללו היא פשוטה: מה יקרה כאשר החלטה תתקבל באנקרה? אם טורקיה אכן תחליט לשלוח חיילים לעזה, היא תיצור תקדים חדש. זו תהיה הפעם הראשונה מזה עשרות שנים שכוחות של מדינת נאט"ו מוסלמית יפרסו בלב הסכסוך הישראלי פלסטיני. המשמעויות יהיו מרחיקות לכת – עבור ישראל, עבור האזור, ועבור מאזן הכוחות שהתגבש במשך דורות.

ארדואן מודע לכך היטב. ככל הנראה הוא פועל בשני מסלולים בו זמנית – בעזה ובאוקראינה – ומבקש להציג לעולם כי טורקיה שבה למגרש של המעצמות. השאלה איננה עוד אם ברצונו להתבסס כ"הבוס החדש של עזה", אלא מתי יבחר לעשות זאת.

צלום: רויטרס