דים אמור

בהצבעה שהתקיימה ביום שישי השבוע בעצרת הכללית של האו"ם, הצביעה אוקראינה שוב בעד החלטה הנוגדת את האינטרסים הישראליים – הפעם בעד הקמת מדינה פלסטינית. ההצבעה, שבה תמכו 142 מדינות מול עשר שהתנגדו, מעמיקה את המחלוקת הגוברת בין קייב לירושלים ומעוררת שאלות חדות על התנהלותו של הנשיא וולודימיר זלנסקי כלפי מדינת היהודים.

"הצהרת ניו יורק להקמת מדינה פלסטינית", כפי שכונתה ההחלטה, נועדה לשמש "מפת דרכים" למדינות המתכוונות להכיר במדינה הפלסטינית. המסמך, שגובש במסגרת ועידת שלום ביוזמת צרפת וערב הסעודית במטה האו"ם בניו יורק בסוף יולי, זכה לתמיכה של רוב עצום של מדינות העולם. בצד אוקראינה הצביעו בעד גם רוסיה ומרבית מדינות אירופה, בעוד ישראל וארצות הברית התנגדו. מבין מדינות אירופה, רק הונגריה הצביעה נגד ההחלטה.

ההחלטה קובעת כי שלום בין ישראל לפלסטינים אינו ניתן להשגה ללא הקמת מדינה פלסטינית. המסמך מגנה את מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר ואת פעולותיה הצבאיות של ישראל בעזה, קורא להפסקת אש ולשחרור החטופים, ודורש נסיגה מלאה של צה"ל מעזה וסיום הכיבוש בשטחי הגדה המערבית. לפי ההצהרה, המדינה הפלסטינית החדשה תהיה "מפורזת" תחת ניהול הרשות הפלסטינית בתמיכה בינלאומית, כאשר חמאס יפורק מנשקו ויורחק מהשלטון.

נשיא צרפת עמנואל מקרון הגיב לתוצאות ההצבעה בהצהרה: "ביחד אנו סוללים דרך בלתי הפיכה לשלום". לצד צרפת הודיעו גם בריטניה, קנדה, אוסטרליה, בלגיה, פורטוגל ומלטה על כוונתן להכיר בקרוב במדינה הפלסטינית.

התנהלותה של אוקראינה בזירה הבינלאומית כלפי ישראל מעוררת ביקורת הולכת וגוברת בישראל. ההצבעה הנוכחית מתווספת לשורה של עמדות אוקראיניות שנתפסות כעויינות לישראל, זאת על אף העובדה שישראל מארחת אלפי פליטים אוקראינים מאז פרוץ המלחמה עם רוסיה. הביקורת מתמקדת בפער בין הסיוע שישראל מעניקה לפליטים האוקראינים לבין העמדות האוקראיניות בזירה הבינלאומית.

המצב מזמין השוואה בין דרכי התנהלותן של שתי המדינות לנוכח מלחמותיהן. בעוד אוקראינה שקועה בעימות עם רוסיה ושולחת לעולם מאות אלפי פליטים, ישראל, המתמודדת עם איום קיומי, רואה את אזרחיה מתייצבים בהמוניהם לשירות מילואים. ההבדל בולט: בישראל נרשמת התגייסות פטריוטית רחבה, בעוד שבאוקראינה ניכרת נטישה המונית של המולדת.

דמותו של הנשיא זלנסקי מעוררת אף היא סימני שאלה. על אף מוצאו היהודי, שב ומאמץ הוא קו מדיני הנוגד את האינטרסים של העם היהודי ושל מדינת ישראל. עברו כליצן במה שהפך לראש מדינה מעלה תהיות כבדות באשר לכשירותו המנהיגותית. יחסיו עם מנהיגי העולם טעונים: דונלד טראמפ רואה בו מריונטה, ולדימיר פוטין מבטא כלפיו בוז גלוי. עתידו הפוליטי נותר מעורפל, והשאלה היא לאן יפנה בשעת מבחן – אם ייאלץ בעצמו לחפש מקלט מחוץ לגבולות אוקראינה.

הרקע ההיסטורי מוסיף מורכבות למצב. באוקראינה נחשב סטפן בנדרה לגיבור לאומי, למרות שהוא נושא באחריות לטבח של אלפי יהודים בשטחי אוקראינה במלחמת העולם השנייה. על רקע זה, התנהלותו של נשיא יהודי הפועל נגד אינטרסים יהודיים וישראליים מעוררת תהיות כבדות ביחס לזהותו ולמוטיבציות שלו.

• הפוגרום ביהודים בעיר לבוב, שאורגן בידי סטפן בנדרה, מנהיג לאומני נאצי

שגריר ישראל באו"ם דני דנון, בנאומו לפני ההצבעה, כינה את ההצהרה "חד-צדדית" ואמר כי "היא תיזכר לא כצעד לשלום, אלא כעוד מחווה ריקה שמחלישה את סמכות העצרת". לדבריו, "המנצח העיקרי של כל אישור כזה הוא חמאס, שיציג זאת כפרי פעולותיו מ-7 באוקטובר".

הציבור בישראל מגיב בכעס על ההצבעה האוקראינית. ברשתות החברתיות מתרבות הקריאות להפסיק כל סיוע ותמיכה באוקראינה, לרבות ביטול ההקלות והוויזות שניתנות לאוקראינים. חלק מהקוראים דורשים להחזיר את אלפי הפליטים האוקראינים החיים כיום בישראל לארצם, בטענה שמדינתם פועלת בניגוד לאינטרסים הישראליים.

ההצבעה בעצרת הכללית, אמנם אינה מחייבת מבחינה משפטית, אך היא משקפת את המגמה הבינלאומית הגוברת להכרה במדינה פלסטינית. ההחלטה כוללת דרישות רחבות היקף, כולל סנקציות נגד מתנחלים ישראלים וארגונים התומכים בהתנחלויות, מתן זכות בלעדית לפלסטינים לגבות מכסים ומסים, ותמיכה פוליטית וכלכלית ברשות הפלסטינית.

העמדה האוקראינית בהצבעה זו מעמיקה את הפער בין שתי המדינות ומעוררת שאלות יסוד על העתיד של היחסים הדיפלומטיים ביניהן. בזמן שישראל נאבקת באיום קיומי ומגינה על עצמה מול ארגוני טרור, היא מוצאת עצמה מבודדת יותר ויותר בזירה הבינלאומית, כאשר גם בעלות ברית צפויות כמו אוקראינה פועלות נגדה.

נ.ב

הפוגרום בלבוב – מעשה טבח מאורגן בידי סטפן בנדרה

בין ה־30 ביוני ל־2 ביולי 1941 התרחש בלבוב (לביב), עיר גדולה ורב־תרבותית במזרח גליציה, פוגרום אכזרי ורב־ממדים. הוא בוצע תחת הנהגתו של סטפן בנדרה, מנהיג הפלג הרדיקלי של הארגון הלאומני האוקראיני (OUN), בשיתוף פעולה עם שלטונות הכיבוש הנאציים, וגרר רצח המוני של אלפי יהודים חפים מפשע.

רקע היסטורי

עד פרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה אוכלוסיית העיר למעלה מ־300 אלף נפש: כ־157 אלף פולנים (מעל 50%), כ־100 אלף יהודים (כ־32%), וכ־50 אלף אוקראינים (כ־16%). באותם ימים נחשבה לבוב מרכז תרבותי וחינוכי חשוב. עם פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941, נסוגו הכוחות הסובייטיים מן העיר. בטרם נסוגו, הוציא הנ.ק.ו.ד. להורג אלפי אסירים בבתי הכלא – בהם גם לאומנים אוקראינים. מראות הזוועה שימשו תעמולה נאצית והוצגו כמעשי "בוגדנות יהודית־בולשביקית".

הכרזת "מדינה אוקראינית" וקריאות להשמדה

ב־30 ביוני 1941 הכריזו בנדרה ויד ימינו, יארוסלב סטצקו, על הקמת "מדינה אוקראינית עצמאית". במקביל פרסמו מנשרים הקוראים לטיהור אתני: "רוסים, פולנים ויהודים – אויבי האומה – דמם בראשם". אנשי ה־OUN חבשו סרטי זרוע בצבעי הלאום, כחול וצהוב, והקימו מיליציה אוקראינית עממית. אלה שיתפו פעולה עם יחידות גרמניות, בהן גם חיילי הגדוד "נכטיגל", והחלו באיסוף ובהשפלת יהודים.

מהלך הפוגרום

האלימות פרצה כבר ב־30 ביוני, והגיעה לשיאה בין ה־1 ל־2 ביולי. יהודים נגררו מבתיהם, נלקחו מן הרחובות ונעצרו. רבים הוכו באכזריות, נשים – לרבות הרות – נאנסו, וגברים נאלצו לבצע "עבודות ביזיון" לעיני ההמון. עדויות מתארות יהודים שנאלצו לנקות גללי סוסים בכובעיהם, אחרים אולצו לגרור גופות מן הכלא ולהציבן ברחוב.

היסטוריון ניצול, קורט לוין, תיאר צעיר אוקראיני לבוש חולצה רקומה מסורתית שהכה יהודים במוט ברזל עד שחתך את בשרם, תלש אוזניים ועיניים, ולבסוף רצח במכת אלה אדם לנגד עיניו.

מספרי הקורבנות

הנתונים על מספר הנרצחים שונים בין מקורות:

• לפי דו"ח היודנראט בלבוב – כ־2,000 יהודים נרצחו בימים הראשונים של יולי.

• דיווחי שירותי הביטחון הגרמניים דיברו על 7,000 יהודים "שנאסרו ונורו".

• מחקרים מאוחרים יותר מציינים כי בפוגרום הראשון נרצחו בין 2,000 ל־5,000 יהודים, ועוד 2,500–3,000 נרצחו בירי המוני שביצעו האיינזצגרופן.

• בסוף יולי, במה שכונה "ימי פטליורה", נרצחו בלבוב עוד 1,500–2,000 יהודים, חלקם ברחובות העיר וחלקם בירי המוני ביערות.

בסך הכול, לפי הערכות היסטוריונים שונים, נרצחו בלבוב במהלך יוני־יולי 1941 בין 6,000 ל־8,000 יהודים.

מעורבות לאומנים אוקראינים

אף שהגרמנים עודדו ואף הובילו את חלק מן ההוצאות להורג, היה זה בנדרה ותנועתו שהעניקו לפוגרום את תשתיתו האידיאולוגית והארגונית. לאומנים מקומיים, אנשי מיליציה וחברי ארגון הנוער של ה־OUN לקחו חלק פעיל במעשי הרצח. חלקם ביקשו להוכיח לגרמנים נאמנות כדי לקדם את חלומם למדינה אוקראינית עצמאית.

תוצאות והנצחה

במהלך החודשים הבאים הוקם גטו לבוב, אליו רוכזו כ־120 אלף יהודים. רובם המכריע נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ או נרצחו במחנה יאנובסקה. כאשר הצבא האדום נכנס לעיר ביולי 1944 נותרו בחיים פחות מאחוז אחד מיהודי לבוב.

לאורך עשרות שנים טושטשה מעורבותו של בנדרה ואנשיו. בברית המועצות הוצג הפוגרום כפרי מדיניות נאצית בלבד, ואילו בקרב חוגים לאומניים באוקראינה שלאחר המלחמה נעשה ניסיון להציג את בנדרה כ"גיבור לאומי". אלא שהמקורות ההיסטוריים – מסמכים, עדויות וחקירות – משרטטים תמונה חד־משמעית: הפוגרום בלבוב היה רצח עם מתוכנן, שבו בנדרה ואנשיו נטלו חלק פעיל ומשמעותי, ובמהלכו נרצחו אלפי יהודים רק בשל יהדותם.