מאת דים אמור
–פרק 1: ההתחלה החדשה–
העיר תל אביב שכבה כמו גוף מותש תחת אורם הצהבהב החיוור של פנסי הרחוב המתנמנמים, כאילו היתה נפש אבודה המחפשת גאולה בחשכת הליל. בשעה זו של דממה, כאשר העיר נשמה בכבדות, מנותקת מהמולת היום הקודח, תחושת ריקנות נוקבת חדרה לכל פינה, מתערבבת בשקט של חיים שאינם חולפים עוד על פני הרחובות האפלים. האנשים הסתגרו בבתיהם, העסקים עמדו דוממים כמו פסלים, כל זאת מלבד בניין היוקרה המתנשא ברחוב ניסים אלוני 20, שגאוותו הבהיקה אל מול ירח חיוור ומיוסר.
זה היה מגדל של יהירות ושאיפות אנושיות, בניין של אליטות, היכל זכוכית ונחושת מרהיב שבו כל דירה היוותה עולם סגור בפני עצמו, ובתוך כל חדר התקיימו סודות אפלים שלא היו אמורים להיחשף לעולם החיצון הפשוט והתמים. כאן, בין הקירות הללו, התגוררו נשמות עשירות וריקות כאחת, אנשים שמעמדם הרם לא הצליח להסתיר את הריקבון הפנימי המכרסם בנפשם.
בין הקירות המוזהבים הללו התנהלו חיים שונים בתכלית מאלה המתרחשים ברחוב, כמו מחזה שקספירי שלעולם לא יוצג על במת התיאטרון הציבורי. אלו היו חיים של מזימות מתוחכמות, של הסכמים הנחתמים בלחיצות יד דיסקרטיות, של אבק יהלומים ודם שנשפך לתוך גביעי קריסטל.
אדם ישב בכיסאו המרופט במשרד השמירה הדחוק שבקומה התחתונה, כפוף מעל שולחן העבודה הצר שנדמה היה כי מתמוטט תחת כובד הבדידות. מחשב ישן נאנח בכבדות כשהדליק אותו, ומסך מרצד בחולניות הציג את התמונות המקוטעות של השטחים הציבוריים בבניין. עיניו העייפות שוטטו בין המראות המונוטוניים, כשליבו הכבד ידע כי לא היה מרוצה מגורלו האכזר. לא היתה לו בחירה של ממש, כשהמציאות העוינת לפתה את צווארו במלכודת החובות האכזרית, אין הרבה אפשרויות מלבד לקבל בהכנעה את הצעתה המבישה של לשכת התעסוקה לעבוד כ"שומר לילה בבניין יוקרה" — משרה שהדהדה בתוכו כלעג גורל מר.
השתיקה הליליות שהקיפה אותו לא הייתה רק שתיקה של היעדר צליל, אלא שתיקה עמוקה יותר, עתיקה ומסתורית, כזו המסתירה סודות אפלים בין קפליה הרכים. אדם, עם כל מצוקתו הנוכחית, ניחן בכישרון נדיר לקריאת השתיקות הללו, לפענוח הצללים הנעים במסדרונות המפוארים ולפירוש הנימות המרומזות שבין המילים המבריקות. כאן, בשולי האליטה, הפך בעל כורחו למאזין סמוי לסימפוניה של סודות.
והוא לא יכול היה להשתחרר מזיכרון החלומות המפוארים שהותיר מאחור בעת שפשט את הרגל בבושת פנים. בעברו, כעיתונאי נלהב ומאמין, הוא דבק באמונה תמימה בכוחה המטהר של התקשורת כמנוף לשינוי חברתי עמוק. כשהקים את אתר החדשות "ITT" בידיים רועדות מהתרגשות, דימה לעצמו שסוף-סוף אוחז בכלים הנכונים להאיר את חשכת החברה הישראלית. תחקירים נועזים, חשיפות מסעירות, סיקור מהיר ואמיץ של אירועים שהתקשורת הממוסדת והשבעה התעלמה מהם בשאט נפש.
התחקיר האחרון שלו היה אמור להיות פסגת הישגיו המקצועיים. שבעה חודשי עבודה מאומצת חשפו רשת סבוכה של שחיתות שהתפרסה מלשכות מכובדות אל חדרי סמך אפלים, מעסקאות נדל"ן מפוקפקות ועד להברחות נשק מתוחכמות. הראיות שאסף היו מוצקות, או כך לפחות האמין. אלא שבבוקר הפרסום המיועד, התיק הראיות המקורי נעלם. המקורות שלו השתתקו כאילו בלעה אותם האדמה. כתב התביעה שהוגש נגדו הכיל פרטים אינטימיים על חייו הפרטיים שיכלו להגיע רק ממקור בעל גישה לחומרים מסווגים.
אך כגורלם של חלומות רבים מדי, הכל התנפץ לרסיסים חדים שפצעו את נשמתו. האמת המרה הכתה בו — אנשים אינם מבקשים לדעת את האמת הכואבת; הם משתוקקים לבידור זול, לסנסציות רדודות, למשיכת כתף קלה, ולא למידע מורכב ומטריד המאיים לערער את שלוות נפשם. והאתר שלו? התמוטט כמגדל קלפים רופף. נמוג הכסף, תפחו החובות, והחלום הבלתי אפשרי הלך ודעך עד שנעלם כליל כמו אש גוועת בלילה סוער.
כעת, היה לא יותר משומר אלמוני. זו היתה מהותו החדשה והעלובה, בלילות הארוכים והריקים, עיניו השקופות והמיוסרות ננעצות באנשים עשירים ושבעים שמעולם לא יכלו להעלות על דעתם המצומצמת שיום אחד עיתונאי שאפתן כדוגמתו יהפוך לשומר מסכן בבניין המפואר שלהם.
שיבה אירונית זו לזירת פשעיו העיתונאיים לשעבר — שכן חלק מהדיירים היו מושאי תחקיריו בימים עברו — העניקה לאדם פרספקטיבה אירונית ומפוכחת. הוא הפך לצל חסר חשיבות בעיניהם, נטמע בנוף כמו רהיט או ציור קיר, אך עיניו החדות המשיכו לבחון, לנתח ולפענח. מעמדו החדש, על כל השפלתו, הפך אותו לבלתי נראה — וכצופה סמוי, נחשף למרקם העדין והמורכב של קשרי הכוח והתלות המתקיימים בין דיירי הבניין.
הבניין הזה, מקדש העושר והכוח, היה משכנם של אלה שבנו את השפעתם בעמל חיים שלם, לעתים על גבם של אחרים. חוקר מודיעין אסטרטגי שפרש באפלוליות מסתורית, ראש עיריית תל אביב השאפתן והחלקלק, סגן מפקד המשטרה בעל הקשרים האפלים, שרים לשעבר שידיהם לא נקיות, אנשי עסקים בולטים שסודותיהם האפלים נשמרים מאחורי חיוכים מזויפים ודלתות סגורות. כל אחד מהם היה דמות שנדמתה גדולה מהחיים עצמם, כאילו במאי קולנוע אלוהי שלח את בריותיו האנושיות-למחצה להתקיים בנקודת המפגש הזו, כאילו היו שחקנים במחזה אכזרי. הם חיו באפלה מזויפת, בעולם של תככים ומזימות, של עסקאות אפלות ומגעים חשאיים, ולא היססו לרגע לחצות גבולות מוסריים כדי לשמר את מעמדם הרם והמתנשא.
הלילות פרשו יריעת חושך שהסתירה את האמת, אך גם חשפה אותה בדרכים מפתיעות. במהלך משמרות הלילה הארוכות, החלה להתגבש בתוכו אמת חדשה, מורכבת מפיסות מידע מקריות שהתחברו יחד כמו תצרף עתיק ומסתורי. תנועותיהם המתואמות של דיירים מסוימים, פגישות שנערכו בשעות הקטנות של הלילה, טלפונים שנענו בלחישות, ועיניים שנפגשו במבטים רבי משמעות באקראי כביכול.
אדם הופיע לעבודתו כל ערב בשעה עשר בדיוק, כמו שעון מכני חסר נשמה. כל ערב היה העתק מדויק ומייאש של קודמו. אותה שגרה משמימה. אותה תחושת ניכור צורבת. עם חלוף הזמן, החל להכיר את הדיירים האניגמטיים, פרט אחר פרט, מבט אחר מבט. כל אחד מהם היה כחידה סתומה ומפתה שהזמינה אותו לפצחה, אך גם זו הפכה עם הזמן לשגרה מייאשת, שכן איש מהם לא טרח לשתפו בפתרונות לחידות הקיום הנצחיות.
הדיירים הסודיים
ראשית היה דניאל, המיליונר הבודד המזמין פיצה באמצע הליל כמו ילד נטוש המתחנן לקורטוב של חום אנושי. דניאל היה מעצב גרפי מבריק ששמו הלך לפניו, איש שזכה למטוס פרטי מפואר, לחיי פאר והדר, לעבודה עם מותגי העילית הנחשקים ביותר בעולם האופנה הקר והמנוכר. ובכל זאת, בכל פעם שהזמין פיצה עלובה, היה מתעקש בעיקשות מטרידה שהשליח ימסור לו את ההזמנה ישירות לידיו הרועדות. כאילו לא היה מסוגל לשאת את העובדה המכאיבה שישב במשרדו המפואר, שרוע על ספת העור היקרה, ומישהו, אי שם בעולם החיצון, לעולם לא יוכל לדמיין את הבדידות האינסופית הטמונה באורח חייו המוזהב.
אך עיניו של אדם, המחודדות בחודשי ההתבוננות, קלטו משהו נוסף. ברגעים נדירים של חוסר מודעות, כאשר דניאל חשב שאיש אינו מתבונן בו, היה מתמקד בפרטים שונים בחלל הלובי – בפינות התקרה, במסגרות התמונות, בשקעי החשמל – בוחן אותם במבט מקצועי וחד, ומסמן רשמים בטלפונו. פעם אחת, אדם אף הבחין בו מבצע צילום פנורמי של חלל המבואה, צילום דיסקרטי שבוצע כמעט ללא תנועה. וכל זאת, מאדם שאמור היה להכיר את הבניין כביתו, שחי בו כבר למעלה משנתיים.
אדם היה מחייך בעצב לעצמו בכל פעם מחדש כשראה את דניאל בעיצומה של שיחה מאולצת עם שליח פיצה מזיע, מנסה להבין את צעדיו המגושמים של המיליונר: "לא אתה תביא לי את הפיצה, אני אביא לך אותה…". כן, כך היה האיש – עשיר בממון אך עני בנפש.
לא הרחק ממנו שכן משה, סגן מפקד המשטרה לשעבר, איש שמבטו הקשוח הסתיר סודות אפלים. הוא בילה את רוב לילותיו בסלון המפואר, אחוז בטלפון כמו בחבל הצלה, מדבר בלחישות נרגשות עם שותפיו לעסקים מפוקפקים שנפלו על רקע תיקי שחיתות מסועפים, ולעתים סתם לועס מילים ריקות ומרות בנוגע לעסקה שהייתה אמורה להתפרק מזמן, כמו אדם הלועס עצם שאין בה כל טעם.
באחד הלילות, עת הבניין שרוי היה בדממת חצות, אדם שמע קול זכוכית נשברת מדירתו של משה. במצלמות הביטחון נגלתה תמונה מוזרה: הדלת נפתחה ונסגרה, כאילו מעצמה, אך לא נכנס איש ולא יצא. הוא צפה עוד רגע, ואז – בתחתית המסך, בזווית שכמעט אינה נקלטת – הבחין ברגליים נעלמות מחוץ לדירה. לבוש שחורים, כמו צל, אדם לא זיהה. ספק נכנס, ספק יצא. במקרה רגיל היה אדם עולה לבדוק, לוודא שהכול בסדר, אך שיחה שקלט במקרה יום לפני כן בין משה לקצין המודיעין גרמה לו להשתהות: "תסדר שיעשו את זה כמו תאונה. כמו פריצה רגילה. בדיוק כמו עם אלירז". שני הגברים הביטו זה בזה בהבנה, ואז הבחינו באדם עומד בקצה המסדרון ומיד השתתקו.
בין השניים התגורר ציון, ראש העיר הערמומי, איש ציבור מתוחכם המנהל את העיר ביד רמה ובתשומת לב יתרה לפרטים הקטנים והמכריעים, מעורר תהיות עמוקות על יכולתו המופלאה לתפקד בכל המערכות הסבוכות שהוא מעורב בהן, כשריח חריף של תככים ומזימות אופף אותו כמו בושם יקר. יום אחד נתקל אדם במכונית יוקרה מבהיקה בחניון האפלולי, וכשהבחין בציון יוצא ממנה בצעדים קלילים, כשפלטה של מנות סושי יקרות בידו, הבין בהארה פתאומית ומכאיבה, שהתהום הפעורה בין אנשים מסוגו לבין שאר תושבי העיר עמוקה לאין שיעור ממה שניתן להבחין במבט שטחי.
מאוחר יותר, שמע את ציון בשיחת טלפון מופלאה בחריגותה: "תיקח את המעטפה מהמקום הרגיל. לא, זו לא שוחד. זו תרומה. הבדל משפטי". הוא שתק, הקשיב, ואז הוסיף: "הייתי רוצה שתדליק את הטלוויזיה הערב. יש סוג של חדשות שכדאי שלא תופתע מהן". אדם נצמד לפינה הרחק מעינו החדה של ראש העיר, ובתודעתו צפה לפתע כותרת שהתפרסמה יום קודם לכן על מעצר של פקיד תכנון בכיר בחשד ללקיחת שוחד. "אלוהים אדירים", הרהר לעצמו, "הבניין הזה הוא מרכז העצבים של ממלכת צללים שלמה".
ואיך אפשר לשכוח את קצין המודיעין של השב"כ לשעבר, אדם קודר שעיניו החודרות נדמו כמשגיחות על כל פרט זעיר בבניין – מהדלתות הכבדות ועד המדרגות המבריקות, תוקף את כל סובביו במבטו הקר והחשדני, כאילו כל אחד נושא בחובו סוד ביטחוני מסוכן.
בניגוד לשאר הדיירים, איש השב"כ הכיר את אדם. "תחת מעטה האנונימיות המדומה שלך", אמר לו פעם כשנתקלו ביחידות במעלית, "אתה מתבונן בנו יותר מכפי שמצופה משומר רגיל. לעיניים כמו שלי, העיניים שלך משדרות יותר מסקרנות גרידא." הוא הפעיל את כפתור עצירת החירום, והמעלית נעצרה בין קומות. "בחיים שלי", המשיך בקול שקט ומאוזן, "למדתי להכיר את המבט של אדם המחפש מידע. הבניין הזה הוא כוורת מורכבת של פעילויות שחלקן מעניינות את רשויות החוק ואחרות"… הוא הביט באדם ארוכות, "אחרות מעניינות את הציבור הרחב". המשפט האחרון נאמר באיטיות מכוונת, והכיל ניחוח עדין של איום. "אני מכבד את הפרטיות של דיירים, גם כאלה שאולי איני מסכים עם פעילותם. אני מציע לך לנהוג כמוני". הוא שחרר את כפתור החירום והמעלית המשיכה בדרכה, שניהם שותקים כאילו לא התנהלה ביניהם כל שיחה.
הסיפור של אדם
אט אט, כמו טיפות גשם המחלחלות לאדמה צמאה, החל אדם לקלוט את סיפוריהם הסמויים של הדיירים המסתוריים. לרוב היה זה באקראי, בלי כוונה מוקדמת. לעתים היה שומע דיאלוגים אבסורדיים שלא נועדו לאוזניו, דברים שנאמרו בהיסח הדעת ונחשפו בפניו כמו פרי אסור. לעתים היה עד שקט לתיאורים דרמטיים של בגידות ותככים מאחורי דלתותיהם הסגורות של המיליונרים, שיחות וסודות שסימנו את גבולות גורלם המר והמתוק כאחד.
אך היתה תבנית מוזרה שהחלה להתבהר לנגד עיניו – קשר סמוי בין דניאל, איש השב"כ, ונציג של חברת נדל"ן גדולה מהקומה העליונה. פגישותיהם היו מתוזמנות בקפידה, לעולם לא במקום אחד, לעולם לא באותה שעה. מספר האנשים המגיעים לפגישות אלה משתנה, אך תמיד נראו כמקיימים שיחה חשאית ומתוחה. באחת הפעמים, בדרכו חזרה מהשירותים, הבחין אדם בתיק עור יוקרתי, ובו מסמכים הנושאים חותמת ביטחונית. "זה יכול לשנות את כל המערכת", שמע את דניאל אומר, "אם זה יצא, חצי מהמדינה תתהפך". וקצין המודיעין השיב בקול יבש: "אז נדאג שזה לא יצא. יש לנו את האמצעים".
אדם הרהר בינו לבין עצמו בלילות הארוכים והבודדים: "אם לא הייתי שומר במקום השפל הזה, לא הייתי זוכה לשמוע את כל הסיפורים המופלאים הללו. כל אחד מדיירי הבניין הוא סיפור שלם בפני עצמו, רומן מורכב ונוגע ללב, אם רק הייתי מסוגל לספר אותו במלוא עוצמתו".
לאט לאט, כמו אדם המקבץ פירורי לחם להצלתו, החל לרשום בפנקס קטן ומרופט את הדברים שראה ושמע. את הסודות האפלים שלהם, את הרגעים הקטנים והמכריעים, את השקרים המתוחכמים שסיפרו לעצמם ולאחרים. בהדרגה החלה להתגבש בו הכרה עמוקה שאם יכתוב את כל מה שנחשף בפניו, אולי יוכל סוף סוף לעשות משהו שבאמצעותו יוכל לחלץ את עצמו מהתהום האפלה שנפל אליה. אולי בין כל הסודות הללו היה טמון סיפור אחד שיש בכוחו להציל אותו מאפלת גורלו.
מאכתו כעיתונאי חקר לימדה אותו להבחין בקשרים בין פיסות מידע נפרדות. מילה כאן, מחוות יד שם, טלפון שמצלצל ברגע מסוים – כל אלה התחברו יחד לכדי פאזל גדול שהתחיל להתגלות לפניו. פיסות המידע שאסף החלו להתגבש לכדי תמונה גדולה ומדאיגה – מבנה מתוחכם של עסקאות פיננסיות, קשרים פוליטיים, והשפעה על מערכות ציבוריות שלמות, כל זאת מאחורי הדלתות המבריקות של בניין היוקרה ברחוב ניסים אלוני.
כל ערב, כשהשעון הורה שלוש לפנות בוקר והבניין שקע בדממה עמוקה, היה מוציא את פנקסו הקטן, ורושם בכתב יד זעיר ומדויק. כל דמות, כל סיפור, כל רמז. כמו אמן המצייר פורטרט מדויק של נשמות אבודות.
המפגש עם דניאל
בלילה אחד, לאחר שבילה שעות ארוכות במארב שקט בפינות נסתרות של בניין היוקרה, נתקל אדם שוב בדניאל. הפעם היה זה על המרפסת הרחבה, שם ישב המיליונר הבודד עם כוס יין אדום כדם, עיניו הכחולות והעצובות נעוצות באופק העיר הפרושה מתחתיו כמו שטיח אורות זעירים. דניאל הבחין בו והפנה אליו חיוך עייף אך מסתורי.
"הינך מתבונן בנו בהתמדה מרשימה", פנה אליו דניאל, קולו שקט ומלוטש כמשי, "כעיתונאי לשעבר, אני מניח שהרגלים ישנים קשה לשנות". אדם נדרך. איך ידע דניאל על עברו? "אל תופתע כל כך. הרי על פי הגדרת תפקידך… שמירה דורשת התבוננות. אבל ישנו הבדל משמעותי בין להביט לבין לראות. ואתה, אדם, אתה רואה יותר מכפי שאנשים מעוניינים שתראה".
אדם שמר על ארשת פנים חתומה, אך בתוכו התחוללה סערה. הוא שקל אם להכחיש, להתחמק, או פשוט להודות. בחר באפשרות השלישית. "מרשים, מר גולדשטיין", השיב לבסוף, "אך אם כבר חקרת את עברי, בוודאי יודע גם כיצד הסתיים הניסיון האחרון שלי להתערב בענייניהם של אנשים רבי כוח".
דניאל גמע מהיין, מבטו נודד אל האופק הזרוע אורות. "מה שאירע לך לא היה מקרי, אדם. אתה חקרת את האנשים הנכונים מהסיבות הנכונות, אך בעיתוי הלא נכון ובלי הגיבוי הנחוץ".
