• מאת דים אמור
דני סוסון הים עבד שם ככתב. מבחוץ הוא נראה כמו סוסון ים רגיל – עם זנב מתולתל וצבע כחול-סגול, אבל בפנים הלב שלו היה מלא בחמדנות. הוא אהב את הכוח שהיה לו ככתב, את היכולת להחליט איזה סיפורים יסופרו ואיזה יישארו בחושך. ויותר מכל, הוא אהב את הרעיון שאפשר להרוויח מזה הרבה דברים טובים.
יום אחד, כשדני חקר תלונות על חנות "פנינים ופלאים" של נתי מלכיש, הוא גילה דברים נוראיים. נתי מכר לדגים דברים שבורים ומקולקלים, רימה אותם, ולקח מהם הרבה קשקשי-כסף. היו ילדים דגים שבכו כי הצעצועים שלהם התפרקו, והיו הורים דגים שאיבדו את כל החסכונות שלהם.
דני ידע שהוא צריך לספר את האמת. זו הייתה העבודה שלו, זו הייתה החובה שלו כלפי כל דגי הים. אבל נתי מלכיש היה חכם ומתוחכם. הוא ידע איך לפתות את דני.
"תראה", לחש נתי לדני באחד הערבים, מאחורי ערימת אלמוגים גדולה, "יש לי פה 20,000 חרקי ים מהסוג הכי טעים שיש. הם יכולים להיות שלך… אם פשוט תשכח ממה שגילית על החנות שלי".
דני לא חשב פעמיים. הוא לקח את החרקים, והחליט להעלים את כל הראיות על המעשים הרעים של נתי. הוא לא חשב על כל הדגים הקטנים שימשיכו להיפגע. הוא לא חשב על המשפחות שימשיכו לאבד את הכסף שלהן. הוא חשב רק על עצמו ועל החרקים הטעימים.
אבל במצולות, כמו בכל מקום, יש עיניים שרואות הכל. דולפין צעיר בשם דוד הקליט את השיחה בין דני לנתי מלכיש. הוא שמע הכל – את ההצעה המושחתת, את ההסכמה המהירה של דני, את הבגידה בכל מה שתאגיד "פנינה 11" היה אמור לייצג.
דוד, שהיה דולפין ישר והגון, לקח את ההקלטה למנהלים של "פנינה 11" – עילי התמנון וברוך דג הפנס. הוא רצה שידעו איך דני מכר את האמת בשביל חרקים.
אבל מה שקרה אחר כך היה עוד יותר מזעזע. במקום לטפל בבעיה, המנהלים ניסו להעלים אותה. הם פחדו שאם האמת תצא לאור, זה יפגע במוניטין של "פנינה 11" (ערוץ 11). הם שכחו שהתפקיד שלהם היה להגן על האמת, לא להסתיר אותה.
בינתיים, דני המשיך בדרכו הרעה. הוא לא רק הסתיר את האמת על החנות של נתי – הוא התחיל לקחת חרקים גם מדגים אחרים. מירון הדולפין, מחברת "לימונים בע"מ", מכל מי שהיה לו משהו להסתיר. דני הפך למומחה בלהעלים סיפורים תמורת תשלום.
הדגים הקטנים המשיכו לבכות ליד החנות של נתי. ההורים שלהם המשיכו לאבד את החסכונות שלהם. אבל דני לא שמע אותם יותר – הוא היה עסוק מדי באכילת החרקים הטעימים שלו.
יום אחד, כשההקלטה של דוד הגיעה לעוד דגים במצולות, התחילו להישמע קולות של כעס. דגים התחילו לשאול שאלות קשות: איך זה יכול להיות שמי שאמור להגן עלינו דווקא פוגע בנו? איך זה שמי שאמור לספר את האמת דווקא מסתיר אותה?
אבל דני לא הצטער באמת. הוא רק דאג לעצמו, לתענוגות שלו, ולחרקים הטעימים שלו. הוא שכח שלהיות כתב זו לא רק עבודה – זו שליחות. הוא שכח שכשאתה מסתיר את האמת, אתה לא רק משקר – אתה פוגע באנשים אמיתיים.
הסיפור הזה הוא אזהרה לכל הדגים הצעירים במצולות: תיזהרו ממי שמוכן למכור את האמת בשביל חרקים. תיזהרו ממי שחושב רק על עצמו ולא על אחרים. ותזכרו שכשמישהו במצולות עושה משהו רע, זה לא משפיע רק עליו – זה משפיע על כולם.
כי במצולות הים, כמו בכל מקום אחר, כשמישהו בוחר להיות מושחת, הרבה דגים קטנים וחפים מפשע נפגעים. דני סוסון הים לא היה גיבור – הוא היה אזהרה. אזהרה על מה קורה כשמישהו שיש לו כוח משתמש בו בצורה רעה.
הרבה דגים במצולות עדיין מספרים את הסיפור של דני סוסון הים. הם מספרים אותו לא בגלל שהוא סיפור יפה, אלא בגלל שהוא סיפור חשוב. כי לפעמים צריך לראות משהו רע כדי להבין כמה חשוב להיות טוב.
בסוף, האמת על דני יצאה לאור, כמו שאמת תמיד יוצאת. אבל הנזק שהוא עשה נשאר. עד היום, כשדגים קטנים שוחים ליד המקום שבו הייתה פעם החנות של נתי, ההורים שלהם מספרים להם: "תיזהרו ממי שמציע לכם משהו בשביל להסתיר את האמת. כי האמת היא כמו בועות אוויר במים – אי אפשר להחזיק אותה בכוח למטה. בסוף היא תמיד עולה למעלה".
ומה קרה לדני? הוא איבד את העבודה שלו, איבד את האמון של כל דגי הים, ונשאר לבד עם ערימת החרקים שלו. אבל אפילו החרקים הכי טעימים בעולם לא יכלו למחוק את הטעם המר של הבגידה והשקר.
זה סיפור עצוב, אבל זה סיפור שצריך לספר. כי רק כשאנחנו יודעים איך נראה הרע, אנחנו יכולים להיות בטוחים שאנחנו בוחרים בטוב.
הסיפור הזה מלמד אותנו שיש דברים שהם חשובים יותר מחרקים טעימים או קשקשי-כסף. הוא מלמד אותנו שכשמישהו בוחר להיות מושחת, הוא לא רק פוגע בעצמו – הוא פוגע בכל הקהילה. והכי חשוב, הוא מלמד אותנו שתמיד, אבל תמיד, צריך לבחור באמת. כי בסוף, השקר תמיד צף למעלה, והמחיר שמשלמים עליו הרבה יותר גבוה מכל רווח שאפשר להרוויח ממנו.
זהו סיפור ילדים עם מוסר השכל. אם אבא, אמא, סבתא או סבא ירצו לקרוא את הסיפור המלא (תחקיר עיתונאי על כתב של 'ערוץ 11') – יש ללחוץ כאן
