מאת דים אמור
אבל לאחרונה, כשחזרה הביתה מהגן, היא כבר לא רצתה לשחק. "מה קרה, מתוקה שלי?" שאלה אמא של לורה, אורלי.
"כלום", ענתה לורה, אבל משהו בעיניה הסגיר שזה לא באמת "כלום".
דברים מוזרים בגן
בגן של לורה, שנקרא "משפחתון פרח", היו הרבה חוקים. הגננת של שני רגינסקי תמיד נראתה עסוקה מאוד, והן ציפתו שהילדים יהיו "מושלמים".
"אם תעשי בלגן, את תעמדי בפינה!" הזהירה תמר הגנת שעבדה בגן של שני, וזה קרה ביום שלורה ניסתה לצייר מחוץ לקווים.
ביום אחר, ראתה לורה את חברתה דנה יושבת לבד על כיסא קטן, בוכה. "למה את בוכה, דנה?" שאלה לורה.
"תמר צעקה עליי", לחשה דנה. "היא אמרה שאני ילדה רעה".
"אל תספרי להורים", הזהירה שני מהקצה השני של החדר.
לורה הרגישה שמשהו לא בסדר.
"אני לא רוצה ללכת לגן"
בבית, הדברים התחילו להשתנות. בבוקר, לורה לא רצתה להתלבש. היא התעקשה להישאר עם הפיג'מה שלה, ולפעמים אפילו בכתה.
"אני לא רוצה ללכת לגן", אמרה יום אחד.
"למה?" שאלה אורלי, אבל לורה רק משכה בכתפיים.
גם בבית של דוד, חבר של לורה מהגן, קרו דברים דומים. דוד היה ילד עליז, שתמיד אהב לשחק כדורגל בחצר, אבל פתאום הוא הפך שקט מאוד.
"מה קרה, דוד?" שאלה אמא שלו, שרה.
דוד סיפר לה: "אם אני לא מסיים את האוכל שלי, תמר כועסת עליי. היא אמרה שאם אני שוב אשפוך מים, אני אשב לבד כל היום".
שרה מחליטה לפעול
שרה הייתה אישה אמיצה, והיא החליטה לבדוק את העניין. היא פנתה לחברתה הדס חכימי, שהייתה ידועה כלוחמת צדק אמיתית.
"הדס, אני לא יודעת מה לעשות", סיפרה לה. "משהו לא בסדר בגן של דוד, אבל אני לא יכולה להוכיח את זה".
הדס חשבה לרגע ואמרה: "אני יכולה לתת לך מכשיר הקלטה קטן. דוד יוכל לקחת אותו איתו לגן. אם באמת קורה שם משהו רע, ההקלטות יעזרו לנו לדעת".
גילוי האמת
דוד לקח את המכשיר איתו לגן. כשהגיע הביתה, שרה השמיעה את ההקלטות. היא שמעה את תמר צורחת: "אתם ילדים חסרי תקנה! אף אחד לא רוצה להיות איתכם!".
היו צעקות, דיבורים קשים, ורעשים של חפצים נופלים.
שרה נבהלה. "איך תמר יכולה לדבר ככה לילדים?".
היא הביאה את ההקלטות לבית המשפט, והשופט היה מזועזע. "התנהגות כזו לא מקובלת", אמר. שני ועוזרותיה הוזמנו לחקירה וחלק מהן אפילו נעצרו.
המפקחת שאמרה "הכול תקין"
אבל כאן הסיפור לא נגמר. המפקחת של משרד החינוך, פאיה (ילדים קראו לה הפאה הטובה), שהייתה מגיעה לבקר בגן מדי פעם, התעקשה: "הכול תקין בגן הזה. תמר היא גננת מצוינת".
לורה וחבריה לא הבינו. "אם הכול בסדר", שאלה לורה את אמא שלה, "למה אני מרגישה רע ללכת לגן?".
אורלי לא ידעה מה לומר.
פגישה עם חברים חדשים
בהפגנה שארגנה שרה מול הגן, לורה פגשה שני ילדים חדשים: יוסי ולילה.
"שלום, אני לורה", אמרה בביישנות.
"שלום, אני יוסי", אמר הילד הגבוה עם השיער המתולתל.
"ואני לילה", הוסיפה הילדה הקטנה עם הסרט הורוד בשיער.
יוסי ולילה סיפרו שהם באים מחדרה, מהגן של לבנה שם טוב.
"לבנה היא סבתא נחמדה", אמרה לילה. "אבל לפעמים היא אומרת דברים שמפחידים אותי. היא אומרת שאם אספר להורים, הם לא יאמינו לי".
מה קורה באמת?
יוסי סיפר: "פעם אחת ילד מהגן אמר שלבנה דחפה אותו. כשההורים שלו שאלו אותה על זה, היא אמרה שזה לא קרה".
לילה הוסיפה: "המפקחת פאיה גם אמרה להורים שלנו שהכול בסדר".
לורה חשבה לעצמה: "אם גם אצלם אומרים שהכול תקין, אבל הם מרגישים אחרת, אולי גם הם צריכים לספר את האמת".
הילדים מגלים את הכוח שלהם
לורה, יוסי ולילה החליטו לא לוותר. הם דיברו עם ההורים שלהם ושיתפו את הסיפורים שלהם. הדס חכימי שוב עזרה, עם מכשיר הקלטה חדש.
גם בגן של לבנה נשמעו דברים שלא היו אמורים לקרות: צעקות ועלבונות…
הורים רבים ששמעו את ההקלטות הבינו שהילדים שלהם לא מדמיינים. הם עזבו את הגן ויצאו לחפש מקום טוב יותר עבור ילדיהם. אך ישנם הורים שעדיין מסרבים להאמין לילדים ובוחרים לתת אמון בלבנה שם טוב.
לא לשתוק
בסוף, לורה וחבריה למדו משהו חשוב: גם אם זה מפחיד, תמיד כדאי לדבר.
"לספר את האמת זה לא קל", אמר יוסי, "אבל זה עוזר".
לילה חייכה: "עכשיו אני יודעת שאם משהו מרגיש לי לא נכון, אני יכולה לספר לאמא שלי".
ולורה? היא חזרה להיות הילדה השמחה שאהבה לצייר, לבנות מגדלים, ולספר סיפורים לדובי שלה מיקה.
מוסר ההשכל
הסיפור של לורה וחבריה מזכיר לנו משהו חשוב: אם משהו מרגיש לא נכון, תמיד כדאי לדבר עם מישהו שסומכים עליו – הורה או מבוגר אחר.
כי לפעמים, לשתף את האמת יכול לעזור לשנות הכול.
