אני מביט על חיי כמו על מפה מורכבת של זהויות מתנגשות וגשרים שנבנו. כל צעד בדרכי היה מאבק, כל הישג – ניצחון על מכשול שנראה בלתי עביר.
נולדתי בבאר שבע, ילד ערבי-ישראלי בעולם של שתיקה. החירשות שלי הייתה המחסום הראשון, אבל לא האחרון. גדלתי בין שני עולמות – הבית המוסלמי המסורתי שלי, והחברה הישראלית הרחבה יותר. כבר אז הרגשתי שאני עומד על קו התפר, מנסה למצוא את מקומי.
בבית הספר המעורב ליהודים וחירשים, התחלתי להבין שהזהות שלי היא פסיפס מורכב. שם, בין הכיתות והמסדרונות, נחשפתי לרעיון של שירות לאומי. זה היה רגע מכונן. הבנתי שיש לי הזדמנות לעשות משהו גדול יותר מעצמי, לתרום למדינה שאני חלק ממנה, למרות כל המורכבויות.
ההחלטה להתנדב לשירות לאומי הייתה קשה. ידעתי שאני הולך נגד הזרם, נגד הציפיות של חלק ממשפחתי, נגד התפיסות המקובלות בחברה שלי. אבא שלי, שחי בחברון, והמשפחה המורחבת שלו – ידעתי שהם יראו בזה בגידה. "הם שונאים את הצבא ואת השירות הלאומי", אמרתי לעצמי. "אבל אני חייב ללכת בדרך שאני מאמין בה."
וכך מצאתי את עצמי במחלקה הנוירולוגית בבית החולים סורוקה. כל יום היה אתגר חדש. לא רק בגלל העבודה עצמה, אלא בגלל המבטים, השאלות, לפעמים אפילו הגזענות שנתקלתי בה. "ערבי? מוסלמי? חירש? ומתנדב לשירות לאומי?" ראיתי את התדהמה בעיניהם. לפעמים זה כאב, אבל בחרתי להתמקד במטרה שלי – לתרום, להוכיח שאני חלק בלתי נפרד מהחברה הזאת.
אבל בתוך כל זה, נשאתי סוד כבד עוד יותר. ידעתי שאני שונה, לא רק בגלל החירשות או המוצא שלי. הרגשתי משיכה לגברים. זה היה פחד שליווה אותי בכל רגע, פחד שהיה גדול יותר מכל האתגרים האחרים. ידעתי שבעיני חלק ממשפחתי, זו תהיה הבגידה הגדולה ביותר.
כשסיימתי את השירות, הרגשתי שאני חזק יותר. למדתי שפת סימנים, עברתי לתל אביב, התחלתי ללמוד בישול. בכל צעד הרגשתי שאני שובר עוד מחסום, מוכיח שאפשר להיות ערבי, מוסלמי, חירש, ועדיין להצליח בחברה הישראלית.
ואז פגשתי את עדן. יהודי, שומע, ופתאום הרגשתי שמצאתי מישהו שרואה אותי כמו שאני באמת. שלוש שנים אנחנו ביחד, ובכל יום אני מתפעל מחדש מהאהבה שלנו. היא מסמלת בשבילי את כל מה שאני מאמין בו – שאפשר לגשר על פערים, שאהבה יכולה לנצח דעות קדומות.
אבל המציאות מורכבת יותר. אמא שלי יודעת עליי, מקבלת אותי באהבה למרות הקושי. אבל אבא? המשפחה המורחבת? אני יודע שבשבילם זה בלתי נתפס. "הם יכולים להרוג אותי," אני אומר לעצמי בלילות, כשהפחד מתגנב. זה כואב, לדעת שחלק כל כך מהותי ממי שאני חייב להישאר בצל.
לפעמים אני שואל את עצמי – האם זה שווה את זה? כל המאבקים, כל הפחדים? ואז אני מסתכל על החיים שבניתי לעצמי, על האהבה שמצאתי, על ההישגים שלי בעבודה כשף. אני חושב על כל הצעירים הערבים, החירשים, הלהט"בים שאולי רואים בי דוגמה, הוכחה שאפשר לחיות חיים מלאים ומשמעותיים גם כשאתה "אחר" בכל כך הרבה מובנים.
אני יודע שהדרך עוד ארוכה. שיש עוד הרבה מחסומים לשבור, עוד הרבה לבבות לפתוח. אבל אני מאמין שכל צעד קטן, כל סיפור אישי שנחשף, יכול לשנות משהו. אני מאמין שיום אחד אוכל לעמוד מול כל העולם, כולל המשפחה שלי, ולהגיד בגאווה – זה אני, על כל המורכבויות שלי.
אני קורא לכל מי ששומע אותי – אל תפחדו להיות מי שאתם. כן, זה קשה. כן, לפעמים זה מפחיד. אבל החופש להיות אותנטי, להביא את כל הזהויות שלנו לידי ביטוי – זה שווה את המאבק.
לחברה הערבית אני אומר – בואו נפתח את הלב. בואו נראה מעבר למה שלימדו אותנו לחשוב. יש מקום לכולם בחברה הזאת, יש ערך בתרומה למדינה, גם אם זה נראה מנוגד למה שגדלנו עליו.
לחברה היהודית אני קורא – תנו לנו הזדמנות. תראו אותנו כבני אדם, לא כסטריאוטיפים. יש לנו כל כך הרבה לתרום, כל כך הרבה אהבה לתת.
לקהילה החירשת אני אומר – אל תתנו לשתיקה להגדיר אתכם. יש לנו קול, יש לנו כוח להשפיע. בואו נשתמש בו.
ולקהילה הגאה – אתם לא לבד. גם כשנדמה שהעולם כולו נגדנו, יש תקווה. יש אהבה. יש עתיד.
אני עומד כאן היום, נור מוחמד עלי קוואסמי. ערבי, מוסלמי, חירש, הומו, ישראלי גאה. כל הזהויות האלה הן חלק ממני, וכולן ביחד יוצרות את מי שאני. אני לא מושלם, אני עדיין מפחד, עדיין נאבק. אבל אני כאן, ואני לא מתכוון להפסיק לשבור מחסומים. כי בכל פעם שאנחנו שוברים מחסום, אנחנו בונים גשר. גשר לעולם טוב יותר, מכיל יותר, אוהב יותר.
זה הסיפור שלי. אבל אני מקווה שזה גם הסיפור של כולנו – סיפור של תקווה, של שינוי, של אהבה שמנצחת את כל המכשולים. תודה שהקשבתם.
שובר מחסומים: מוסלמי גאה חירש שעשה שירות בניגוד למוסכמות. קרא כתבה: לחץ כאן
