על רקע תחושות גוברות של קיפוח בקרב פעילי הימין, צפוי להיערך ביום חמישי הקרוב כנס חירום מיוחד בנתניה, תחת הכותרת: "הימין אומר: די!". הכנס, פרי יוזמתם של עו"ד חיה מלול, אלירן דהן ומר ויקטור שריקי, נועד להציב על שולחן הדיונים את סוגיית האכיפה הבררנית, המעסיקה בשבועות האחרונים את הציבור הימני בישראל.

לכנס צפויים להגיע נציגים בולטים מהמערכת הפוליטית והציבורית מהמחנה הלאומי. בין השמות המסתמנים ברשימת המשתתפים ניתן למצוא את השרים איתמר בן גביר, שלמה קרעי ויריב לוין. לצדם, צפויים לקחת חלק בדיונים חברי הכנסת טלי גוטליב ולימור סון הר-מלך, לצד דמויות ציבוריות ומשפטנים, בהם עו"ד יניב פרץ, נטלי דדון ומילן עמר.

מארגני הכנס מבהירים כי מטרת המפגש אינה רק הבעת מחאה, אלא יצירת אופק פעולה מוגדר. לדבריהם, הגיעו מים עד נפש בסוגיית ההתנהלות המערכתית מול פעילים פוליטיים מהימין. "הגיע הזמן להפסיק לשתוק, להפסיק להכיל ולהפסיק להשלים עם אכיפה בררנית ועם העוולות שפעילי הימין חווים פעם אחר פעם", מסרו המארגנים בהודעה רשמית.

הכנס צפוי לכלול דיונים מעמיקים בשיקוף הפגיעות והעוולות, כפי שהם מגדירים אותן, שלטענתם מופנות כלפי פעילי ימין. המארגנים מדגישים כי אין מדובר בהתכנסות סתמית, אלא בפורום שנועד לגבש דרכי פעולה ופתרונות מעשיים מול נבחרי הציבור, במטרה לשנות את המציאות המשפטית והתודעתית בשטח.

"מתוך הבנה כי נדרש צעד אקטיבי, החלטנו להרים את הכפפה ולקיים כנס מיוחד בהשתתפות אנשי ימין, פעילי שטח ומשפטנים מהמחנה", הוסיפו. "זה הזמן להתאחד, להשמיע קול ברור ולפעול למען צדק אמיתי".

האירוע בנתניה מסומן בקרב גורמים פוליטיים כנקודת מבחן למידת התיאום והאחדות בתוך המחנה הימני בסוגיית שלטון החוק והיחס לפעילי השטח. עצם השתתפותם של שרים בכירים, לצד פעילי שטח ומשפטנים, מעידה על ניסיון למנף את הכנס לכדי מנוף לחץ משמעותי במערכת הפוליטית.

לפרטים נוספים, לחצו כאן וקראו עוד.

להרשמה לכנס החירום – לחצו כאן.

צילום ראשי: נוצר באמצעות סוכן AI של מערכת "מעקב".

הפוסט כנס חירום: חזית מאוחדת נגד אכיפה בררנית הופיע לראשונה ב-מעקב.

מערכת המשפט הישראלית, האמונה על הגנה על זכויות היסוד, חופש הביטוי והשוויון בפני החוק, ניצבת אל מול טענות קשות המטלטלות את האמון במוסד השפיטה בדרג השלום. בלב הסערה עומד כבוד השופט טל חבקין, ששמו נקשר בשורה של החלטות ודיונים המעוררים ביקורת ציבורית חריפה, המלווה בתחושה גוברת כי באולמו, הפרשנות המשפטית הופכת לעיתים לכלי השתקה שרירותי.

"אלוהים הוא סגנם"? הדיקטטורה שמאחורי הגלימה

הביקורת המופנית כלפי השופט חבקין נשענת על שורה של טענות ואירועים שעלו לאורך הזמן. היא צומחת מתוך תחושה של מתדיינים, עורכי דין ואנשי ציבור, כי באולמו של חבקין השוויון בפני החוק הוא בבחינת המלצה בלבד. הדיון שהתקיים ב-23 ביוני 2026, בעניינה של הדס קליין נגד ויקטור שריקי, חשף תמונה מדאיגה של ניהול הליך הנראה כנטול איזונים.

על פי תמלולי הדיון והעדויות מהשטח, חבקין בחר לנהל את האולם ביד רמה, תוך השתקה שיטתית של צד אחד. בעוד עורכי הדין מטעם המשיבים ניסו להציג את עמדתם ולהשלים טיעונים מהותיים, הם נתקלו בחומה בצורה. "לא שאלתי אותך. אני מדבר איתו כרגע", הטיח השופט בבאת כוח המשיבים, עו"ד ערד מלול-גז, והוסיף הוראות סמכותניות כגון "גבירתי תשב".

האווירה המתוחה הגיעה לשיאה כאשר השופט בחר להפסיק את הדיון, תוך שהוא מטיל ספק ביכולת לקיים הליך תקין, צעד שנתפס על ידי הנוכחים כתיאטרון של סמכות המופעלת כדי להצר את צעדיהם של מי שאינם מיישרים קו עם הלך הרוח באולם.

הציטוטים הבעייתיים שנאמרו כלפי עו"ד חיה מלול, אשר ייצגה את ויקטור שרירי, כלפי בא כוחו של מרדכי דוד, עו"ד יורם שפטל, וכן כלפי בעלי הדין עצמם:

נכחתי בדיון לכל אורכו, ובזמן אמת התרשמתי כי התנהלותו של השופט טל חבקין כלפי בעלי הדין ובאי כוחם לא הייתה אחידה. תחושה זו לא נשענה על רושם רגעי בלבד; לאחר שעיינתי מחדש בפרוטוקול הדיון, סברתי כי הוא משקף, לפחות בחלקו, את אותה התרשמות.

מן הפרוטוקול ניתן להיווכח כי הדס קליין ובאת כוחה זכו למרחב נרחב להצגת עמדתן, ללא התערבויות משמעותיות מצד בית המשפט ותוך אפשרות לפרוש את טיעוניהן בהרחבה. לעומת זאת, עו"ד חיה מלול, אשר ייצגה את ויקטור שריקי, וכן בא כוחו של מרדכי דוד, נתקלו, כפי שעולה מן הפרוטוקול, בהתערבויות תכופות מצד בית המשפט, אשר הקשו עליהם להשלים את טיעוניהם באופן רציף.

כמו כן, כאשר ביקשו באי כוחם של המשיבים להציג ראיות ולטעון כי קיימת הצדקה משפטית לחקירתה של הדס קליין, בקשותיהם לא מוצו במסגרת הדיון, ובנקודות מהותיות הורה בית המשפט על הפסקות. בעיניי, ובשים לב למכלול ההתנהלות באולם, מהלכים אלה הותירו רושם של פער באופן שבו נוהל הדיון כלפי הצדדים השונים.

מדובר, כמובן, בהתרשמותי האישית מן הדיון שבו נכחתי ובפרשנותי לפרוטוקול, אשר מצורף במלואו. כל קורא מוזמן לעיין בו ולהתרשם בעצמו מן השתלשלות הדברים ומהאופן שבו התנהל ההליך.

אנו נפרסם את פרוטוקול הדיון, וכל קורא יוכל להתרשם בעצמו מהיחס המכובד והאדיב שהפגין כב' השופט טל חבקין כלפי הדס קליין. הלוואי שכל בעל דין היה זוכה ליחס דומה. אם נרשה לעצמנו הערה סאטירית, נדמה היה שרק קפה ומאפה היו חסרים:

במהלך הדיון עצר כב' השופט טל חבקין את הדיון והורה על הוצאתו של רמי בן יהודה מן האולם. מן הפרוטוקול ניתן גם לראות כי השופט פנה אל הדס קליין באדיבות ואף הודה לה במילים "תודה רבה". אין חולק כי כאשר הוא מוצא לנכון, הוא יודע לנהוג בנימוס ובכבוד.

צילום כעבירה פלילית: קביעה מרחיקת לכת?

אחד הרגעים המטלטלים ביותר בתמלול הדיון נרשם בדיון בעניינו של מרדכי דוד. כאשר דוד טען כי צילם את הדס קליין ממרחק מה, השיב השופט חבקין בקביעה שערערה את הסדר הציבורי המקובל: "אי אפשר להיכנס ללב אדם ולמרחב הפרטי שלו… זה הסגת גבול מאיימת… זו הטרדה מאיימת".

הקביעה הזו, המרחיבה את גבולות המושג "הטרדה מאיימת" באופן כמעט גורף, מעוררת תהיות כבדות משקל. האם כל צילום במרחב הציבורי, גם ממרחק, עלול להפוך לאירוע פלילי תחת אמת המידה של השופט חבקין?

השאלות הקשות אינן מופנות רק כלפי בית המשפט, אלא גם כלפי סוגיית האכיפה השוויונית במערכת המשפט וביחסה של התקשורת. אם נקבעים מבחנים משפטיים באשר למה שעשוי להיחשב כהטרדה, האם הם חלים במידה שווה גם על גופי תקשורת ועיתונאים?

כך, למשל, עולה השאלה כיצד היו נבחנות מבחינה משפטית שיטות העבודה של התוכנית "הנוכלים", המזוהה עם העיתונאית אדוה דדון. במסגרת התוכנית נראים לאורך השנים מרדפים עיתונאיים, צילום מתמשך של מושאי התחקיר ולעיתים אף שימוש בכינויים חריפים כלפיהם, עוד בטרם ניתנה בעניינם הכרעה שיפוטית או פסק דין. יש הרואים בכך כלי עיתונאי חיוני, ואילו אחרים מעלים שאלות באשר לגבולות הסיקור העיתונאי ולזכויות הפרט.

• למעשה, בית המשפט כבר הבהיר כי על מערכת התוכנית "הנוכלים", ובכלל זה על עבודת התחקיר העיתונאית, חלה חובת זהירות מוגברת. כך עולה מהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו (ת"א 1598-12-19), מפי כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי.

השופטת הדגישה כמה עקרונות מרכזיים המחייבים זהירות מצד עיתונות חוקרת:

• • השימוש בכינוי "נוכל" מחייב משנה זהירות, שכן מדובר בכינוי בעל חומרה רבה העלול לפגוע באופן משמעותי בשמו הטוב של אדם.
  • גם שמה של התוכנית, "הנוכלים", הוא חלק בלתי נפרד מהפרסום, ולכן יש לבחון בזהירות את המסר הכולל המועבר לציבור.
  • יש להשלים את בירור העובדות ולקבל את תגובת מושא התחקיר במלואה לפני גיבוש הנוסח הסופי, ולאחר קבלת התגובה לבחון מחדש את אופן הפרסום.
  • על המערכת "לברור מילותיה בקפידה" ולשקול מחדש אם נכון לשדר את התחקיר במסגרת התוכנית "הנוכלים".
  • גם כאשר קיים עניין ציבורי בפרסום, אין בכך כדי להעניק לעיתונות חופש בלתי מוגבל לפרסם דברים העלולים להכתים את שמו של אדם.

בכך הדגישה השופטת את חובת הזהירות המוגברת החלה על עיתונות חוקרת, במיוחד בכל הנוגע לשימוש בכינויים חריפים ולפרסומים העלולים לפגוע בשמו הטוב של אדם.

כך, בתיעוד התקשורתי שאנו מפרסמים, ניתן לראות, ככל הנראה, "הטרדה מאיימת" מצד אדוה דדון. לפי דברי כב' השופט טל חברין, עיתונאית החודרת עם מצלמה וצוות צילום אל "לב אדם ולמרחב הפרטי שלו" מבצעת, ככל הנראה, "הטרדה מאיימת": "זו הסגת גבול מאיימת… זו הטרדה מאיימת". צילום: ערוץ 12 קשת, שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

בהקשר זה מתעוררת שאלה ציבורית נוספת: כיצד היה מפרש כב' השופט טל חבקין מקרים מסוג זה? האם אותם מבחנים משפטיים היו מיושמים גם ביחס למרדפים עיתונאיים ולצילום מתמשך במסגרת עבודתה של אדוה דדון, או שהמסקנה המשפטית הייתה שונה?

דוגמה נוספת היא תיעודיה של העיתונאית אור-לי ברלב, המפרסמת מעת לעת צילומים מטווח קצר של אישי ציבור, ובהם ראש הממשלה והשרה מירי רגב. גם כאן מתעוררת השאלה היכן עובר הגבול בין סיקור עיתונאי לגיטימי לבין התנהלות העשויה לעורר שאלות משפטיות, והאם אותם עקרונות נאכפים באופן שוויוני כלפי כלל הגורמים.

אלה אינן קביעות, אלא שאלות ציבוריות ומשפטיות המתעוררות לנוכח פרסום פרוטוקול הדיון. דווקא משום שהדברים נאמרו בבית המשפט, מתבקש לבחון האם אותם עקרונות מיושמים באופן אחיד, ללא הבחנה בין אזרחים פרטיים, פעילים פוליטיים, עיתונאים וגופי תקשורת.

סרטוני וידאו מתוך עמודה של העיתונאית והאקטיביסטית אור-לי ברלב:

• האם צילום ראש הממשלה ממרחק של כחצי מטר עד מטר, כפי שנראה בסרטון המתועד, עשוי, ככל הנראה, להעלות שאלות באשר לקיומה של הטרדה מאיימת?

• מרדף אחר השרה מירי רגב – האם אין בכך הטרדה מאיימת? מעניין מה חושב על כך כב' השופט טל חבקין, והאם דבריו חלים גם כאשר מדובר בפעילי שמאל קיצוני.

"סתימת פיות" משפטית: המקרה של העיתונאי

השופט טל חבקין מוסיף לעורר הדים, והפעם בפסק דין שנתן בתביעת לשון הרע נגד עיתונאי המזוהה עם מחנה הימין. ההכרעה מעלה שאלות נוקבות בנוגע לגבולות חופש הביטוי והעיתונות: במסגרת הסדר לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, הוטלו על הנתבע (הכתב) פיצוי כספי משמעותי והתחייבות גורפת להימנע בעתיד מכל פרסום על אודות העמותה, חבריה, בעליה או מתנדביה.

הצו, המלווה בסנקציה של 10,000 ש"ח בגין כל הפרה, אינו מוגבל לכתבה נשוא ההליך אלא חולש גם על פרסומים עתידיים. בעיני מבקרי ההחלטה, מדובר במגבלה חריגה ומרחיקת לכת, העלולה לצמצם באופן ניכר את יכולתו של עיתונאי להוסיף ולסקר גוף בעל פעילות ציבורית או פוליטית.

הרקע להליך היה כתבה שעסקה בעמותה המזוהה, לפי הפרסום, עם גורמי שמאל רדיקלי. במסגרת התחקיר, ביצע העיתונאי תרומה סמלית של 5 ש"ח כדי לבחון במו ידיו את התנהלות העמותה. ממצא זה, שהצטרף לעדויות רבות של תורמים אחרים שדיווחו כי לא קיבלו קבלות, הוביל לפרסום הטענה בדבר אי הנפקת הקבלות. בנוסף, כלל הדיווח צילום מסך של אישור משטרתי על הגשת תלונה, ובו צוין כי התלונה הוגשה בגין חשד ל"קבלת דבר במרמה". העיתונאי לא טען בעצמו כי בוצעה עבירה, אלא דיווח על עצם קיומה של התלונה כפי שהיא מופיעה במסמך הרשמי.

השופט חבקין קבע כי אי מסירת קבלה בגין תרומה בודדת אינה מבססת כשלעצמה חשד לעבירה, וכי לא היה מקום להציג את הדברים באופן שבו פורסמו, תוך התייחסות ביקורתית לפרסום צילום מסך של התלונה. לאחר שהצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק בדרך של פשרה, חויב העיתונאי בפיצוי של 50 אלף ש"ח.

לצד הפיצוי נקבע כי העיתונאי וכלי התקשורת שבבעלותו לא יפרסמו בעתיד פרסומים נוספים על אודות העמותה, חבריה או פעילותה. עוד נקבע כי אף הליכים משפטיים עתידיים בעניינה לא יסוקרו באופן שיעקוף את ההתחייבויות שנקבעו בפסק הדין, כל הפרה תחייב בפיצוי מוסכם של 10,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, ובמקרה של הפרה מצד הנתבע, יתרת סכום פסק הדין תעמוד לפירעון מיידי.

פסק הדין עורר ביקורת בקרב הסבורים כי ההתחייבויות מצמצמות באופן דרסטי את מרחב הפעולה של עיתונאי המבקש לסקר גוף בעל פעילות ציבורית ופוליטית. מנגד, יש המציינים כי מדובר בהסדר שקיבל תוקף של פסק דין לאחר שהצדדים הסכימו לו במסגרת ההליך.

למשמעות המעשית של פסק הדין נודעות השלכות מרחיקות לכת, החורגות מגדר האיסור על פרסום ספציפי, איסור המשתרע על פני נצח. למעשה, גם אם בעתיד תוגש תביעה נגד אותה עמותה, הרי שעלול אותו כתב, המשמש גם כבעלי כלי התקשורת, למצוא עצמו מנוע מלהביא לידיעת הציבור אף דיווח עובדתי בדבר עצם הגשת ההליך או התפתחויות פומביות בתוכו. יתרה מזאת, גם בפרסום שייערך בידי איש צוות אחר באותו גוף תקשורתי, עלולה לעלות הטענה כי הדבר נעשה בידיעתו או באישורו של הבעלים, ובכך ייחסם המידע.

תוצאה זו עלולה להוביל ל"אפקט מצנן" משמעותי על עבודת העיתונות, לצמצם את יכולת הסיקור של נושאים בעלי עניין ציבורי ולהצר את זכות הציבור לקבל מידע. כאשר עסקינן בגוף בעל נוכחות ציבורית ותקשורתית דומיננטית, מתעוררות שאלות עקרוניות בדבר האיזון הראוי שבין ההגנה על זכויות הפרט והתאגיד לבין עקרונות היסוד של חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת.

יובהר כי הדברים משקפים את פרשנותי האישית לפסק הדין, ואין בהם משום קביעה עובדתית, הכרעה משפטית או ייחוס מניעים כלשהם לכבוד השופט טל חבקין או לכל גורם אחר.

על רקע זה, העיסוק בסוגיית חופש הביטוי בישראל, לאור ניתוח פסקי דין שונים, מעורר בי תהיות כבדות משקל. אני סבור בביטחון רב כי אילו פורסם תחקיר זהה בערוץ 12, ספק רב אם בית המשפט היה ממהר להשית צו המגביל את כלי התקשורת מפרסום מידע על אודות עמותה כזו או אחרת ללא הגבלת זמן. נדמה כי בפועל, מתקיימים אמות מידה כפולות בכל הנוגע להגנה על חופש העיתונות.

פסק הדין 'בדרך לדמוקרטיה דיקטטורית'? למעשה הוא חומר קריאה מחייב בכל מוסד אקדמי למשפטים. אין מדובר רק בעניין נקודתי, אלא בנורת אזהרה בוהקת לכלל אמצעי התקשורת. ככל הנראה, אפילו במדינות המוגדרות רשמית כדיקטטורות יתקשו למצוא פסיקה קיצונית כזו; נדמה כי אם טל חבקין יבחר להגר לרוסיה או לאפגניסטן, הוא ימצא שם כר פורה לפרנסה מובטחת

היסטוריה בכתב: הקריאה לרפורמה

דבריו של השופט טל חבקין אינם רק הערות אגביות באולם בית המשפט, הם מתועדים בפרוטוקולים והופכים למשנה סדורה. התחושה המצטברת היא כי מדובר בשופט שאינו מהסס "להמציא" הלכות חדשות, לפרש חוקים לפי ראות עיניו, ולהפעיל משמעת אלימה מילולית באולם שנועד להיות היכל של צדק.

עבור רבים מהמבקרים, המקרה של השופט חבקין הוא "הוכחה ניצחת" לחיוניותה של הרפורמה המשפטית. כאשר נדמה כי השופט הוא זה שמכתיב את הנרטיב הציבורי, את גבולות המותר והאסור לצלם, ואת היכולת של עיתונאים לחשוף את האמת, הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה.

הציבור הישראלי עומד מול תמונת מצב שבה בית המשפט, שאמור להיות המגן האחרון של האזרח הקטן, נתפס בעיני רבים כגורם המשתמש בכוחו כדי להשתיק ביקורת פוליטית ולהעניק הגנה למי שנוחים לו. האם זו מערכת המשפט שאנו שואפים אליה? השאלה מופנית אל המערכת כולה, אך הדוגמאות המגיעות מאולמו של השופט טל חבקין מספקות, לשיטת מבקריו, תשובה חד-משמעית: השינוי חייב לבוא, ומהר.

עו"ד חיה מלול גברה על קליין

מכל מקום, ראוי לציין כי עו"ד חיה מלול הצליחה להביא לדחיית בקשתה של הדס קליין במסגרת הדיון. באותו שלב של ההליך, בקשתה של קליין לא התקבלה. באשר לעניינו של מרדכי דוד, כב' השופט טל חבקין טרם נתן את פסק דינו.

בתצלום ניתן לראות את תגובתה והבעת פניה של הדס קליין לאחר ההחלטה. עוד עולה מן ההליך כי הטענות שהועלו בעניינו של ויקטור שריקי לא התקבלו באותו שלב, ועו"ד חיה מלול התמודדה בהרחבה עם טענותיהם של עו"ד גונן בן יצחק והדס קליין, תוך הצגת טיעונים נגדיים שנדונו בפני בית המשפט.

---

צילומים מתוך עמודה של אור-לי ברלב, בשימוש בהתאם לסעיף 27א לחוק זכות יוצרים.

צילום ראשי: כב' השופט טל חבקין. דיוקן נוצר באמצעות סוכן AI של מערכת "מעקב". צילום בית המשפט: "מעקב".

צילום עו"ד חיה מלול־גז: באדיבותה ובאישורה. צילום ויקטור שריקי:סוכן AI של מערכת "מעקב". צילום הראשה של הדס קליין: סוכן AI של מערכת "מעקב".

הפוסט השופט טל חבקין: איפה עובר הגבול בין ניהול דיון לאכיפה סלקטיבית? הופיע לראשונה ב-מעקב.

עורכת הדין חיה מלול, המוכרת בזירה הציבורית כמי שמייצגת אזרחים במאבקים משפטיים מורכבים אל מול גורמי כוח משמעותיים, הודיעה רשמית על כוונתה להתמודד בפריימריז של מפלגת הליכוד על משבצת האישה החדשה.

ההודעה, שפורסמה בפוסט אישי ברשתות החברתיות, מגיעה לאחר תקופה שבה מיעטה מלול-גז בפעילות ציבורית מופגנת, זאת על מנת לשהות לצד אמה בתקופה רפואית מאתגרת. עו"ד מלול פתחה את דבריה בנימה אישית: "אמי היקרה לימדה אותי, כשמגיעים למקום קדוש קודם כל צריך לומר תודה ורק אחר כך לבקש. לפני הכול אני רוצה להודות לקדוש ברוך הוא על החסד הגדול שעשה עם אמי".

מהשדה המשפטי לזירה הפוליטית

עו"ד חיה מלול-גז ביססה את שמה המקצועי כלוחמת משפטית ללא חת, המתמחה בייצוג של אזרחים המצויים במצוקה קשה. לאורך שנות פעילותה, ניהלה תיקים משפטיים מורכבים מול גופים בעלי עוצמה כלכלית ופוליטית רבה. המוניטין שצברה נבנה סביב נכונותה להתייצב בחזית המאבק מול דמויות וגופים הנחשבים לליבת האליטות בישראל – מאבק שבו היא מקפידה לא לסגת גם אל מול יריבים בעלי משאבים כספיים וקשרים חובקי עולם.

על פי הערכות, ניסיונה בתיקים אלו, שבהם התמודדה מול גורמים בולטים בזירה התקשורתית והאזרחית, יהווה את ציר מרכזי בקמפיין הבחירות שלה.

"אסור לי לעמוד מן הצד"

בהודעת ההתמודדות שלה, קושרת מלול-גז את החלטתה לעבור לחיים הפוליטיים לאירועי השבעה באוקטובר: "במיוחד אחרי השבעה באוקטובר הבנתי שאסור לי לעמוד מהצד, אין לי את הזכות לשתוק בזמן שאחרים יעצבו את עתיד המדינה שלנו".

לדבריה, ההחלטה התקבלה גם בעקבות פניות רבות שקיבלה מהציבור הרחב בתקופה האחרונה. "לא הפסקתי לשמוע אתכם: הודעות, שיחות, חיבור גדול של אנשים מכל רחבי הארץ שביקשו ממני לחזור לעשייה, לחזור להילחם על הדרך שלנו ולהתמודד בכדי להיות הנציגה שלהם בכנסת ישראל", כתבה.

עו"ד חיה מלול הדגישה כי המניע המרכזי שלה הוא הרצון להשיב את "הקול של האנשים האמיתיים, אוהבי הארץ והמדינה, למקום בו מתקבלות ההחלטות". היא חתמה את פנייתה בקריאה לציבור להצטרף אליה למסע של "אמת ואמונה", תוך אזכור חג השבועות כזמן לחיזוק ערכי המסורת, התורה ואהבת ישראל.

כעת, עם המעבר הרשמי למגרש הפוליטי, ניצבת עו"ד מלול-גז בפני המבחן המשמעותי ביותר בקריירה שלה: תרגום העשייה המשפטית והתמיכה הציבורית שצברה לכוח פוליטי ממשי בתוך מפלגת השלטון.

לעמוד הפייסבוק הרשמי של עו"ד חיה מלול ולעדכונים שוטפים – לחצו כאן

הפוסט עו"ד חיה מלול מכריזה: מתמודדת לפריימריז בליכוד הופיע לראשונה ב-מעקב.

מערכת אכיפת החוק בישראל ניצבת בימים אלו בפני שאלות נוקבות, המטלטלות את יסודות האמון שבין האזרח למשטרה. בלב הסערה עומד מרדכי דניאל אדלר, אזרח שכל חטאו, על פי הטענות, היה עמידה פסיבית בהפגנה. אולם, מה שהחל כנוכחות אזרחית שגרתית הפך למסע רדיפה, מעצר משפיל והליכים משפטיים שהובילו לביקורת שיפוטית חריפה, החושפת תמונה מדאיגה של אכיפה בררנית.

סיפורו של מרדכי אדלר החל, לדבריו, כאשר נכח במקום כאזרח מן השורה, מבלי לנקוט כל פעולה אקטיבית. על פי עדותו המפורטת ל"מעקב", הוא עמד במקום בלבד. ואולם, בעקבות תלונה שהגישה הדס קליין למשטרה בחשד ל"הטרדה מאיימת", נעצר אדלר.

עוד קודם לכן הגישה הדס קליין לבית המשפט בקשה למתן צו הרחקה. ואולם, במהלך הדיון שהתקיים בפני השופט טל חבקין צוין כי הבקשה וההחלטה לא הומצאו למרדכי אדלר כדין. לטענת אדלר, לאחר שהתברר כי ההחלטה לא הומצאה לו בהתאם להוראות הדין, פנתה קליין למשטרה והגישה תלונה. לדברי גורמים ששוחחו עם "מעקב", המשטרה פעלה, ככל הנראה, על יסוד פרשנותה לנסיבות האירוע.

בתחנת המשטרה נדרש מרדכי אדלר לחתום על תנאי שחרור, ובהם הפקדת סך של 500 ש"ח, התחייבות עצמית, ערבות צד ג' ואיסור התקרבות. אדלר סירב לחתום על התנאים, שכן לטענתו לא ביצע כל עבירה על החוק, ומשכך לא ראה כל הצדקה לקבל על עצמו מגבלות אלה.

ואולם, במהלך הדיון בבית המשפט לא פירט נציג המשטרה לפרוטוקול מהם תנאי השחרור הספציפיים שלגביהם, לטענת המשטרה, סירב החשוד לחתום. משכך, לא ניתן ללמוד מפרוטוקול הדיון אילו מן התנאים עמדו במוקד המחלוקת בין הצדדים.

במדינת חוק, מעצר נועד להיות אמצעי חריג, שיש לעשות בו שימוש רק כאשר לא ניתן להשיג את מטרות החקירה באמצעים שפגיעתם בחירותו של אדם פחותה. במקרה זה, לפי גרסתו של אדלר, המעצר נתפס בעיניו כאמצעי שנועד להפעיל עליו לחץ ולהשפילו, ולא כמהלך מידתי שנדרש לצורכי החקירה.

במהלך שהותו בתחנת המשטרה מתאר אדלר מסכת של פעולות אשר, לשיטתו, חרגו מן הנדרש והיו פולשניות ומשפילות. בעדותו ל"מעקב" סיפר כי נדרש להתפשט לחלוטין, הוחזק בעירום במשך פרק זמן ולא קיבל מזון או מים. עוד תיאר תנאי החזקה אשר, לתפיסתו, אינם מתיישבים עם החובה לשמור על כבוד האדם.

גם לאחר העברתו לבית המעצר "אבו כביר", כך מתאר אדלר, לא בא הקץ לתחושת ההשפלה. עם הגעתו למתקן עבר חיפוש גופני נוסף, שבמסגרתו נדרש להסיר גם את תחתוניו ולהיוותר ללא כל בגד במהלך הבדיקה. תיאורו מצביע על חיפוש ממושך, אשר הותיר בו, לדבריו, תחושת השפלה עמוקה ופגיעה קשה בכבודו.

בהמשך הוכנס לתא שבו שהו שבעה עצורים נוספים. מתיאור השתלשלות האירועים עולה כי גם בשלב זה לא ניתנה לו, לטענתו, גישה מיידית למצרכי יסוד. לשיטתו, רצף האירועים – החל במעצר, דרך החיפושים הגופניים וכלה בתנאי ההחזקה – שיקף יחס בלתי מידתי כלפיו, במיוחד לנוכח העובדה שלגישתו לא התקיימה תשתית ראייתית שהצדיקה נקיטת אמצעים כה חריפים.

הפרשה מעוררת שאלות באשר למידתיות האמצעים שננקטו ולדרך הפעלת סמכויות המעצר וההחזקה. ככל שיתברר כי התשתית העובדתית הייתה מצומצמת מכפי שנטען מלכתחילה, עשויות להתעורר שאלות גם באשר לאיזון הראוי בין צורכי אכיפת החוק לבין החובה להגן על כבוד האדם, על חירותו ועל זכויותיו של כל אדם המצוי במשמורת המדינה.

הדיונים המשפטיים: כשאין ראיות, יש רק רעש

בדיונים בבית משפט השלום, נחשף הפער התהומי בין טענות המשטרה לבין המציאות הראייתית. נציגי המשטרה טענו כי אדלר חסם והטריד את קליין, אך תחת חקירתו של השופט ירון גת, נאלץ נציג המשטרה להודות כי אין בידיו בדל ראיה הקושר את אדלר למעשים הנטענים. "מעבר לנוכחותו של החשוד בהפגנה – אין בידי חומר הקושר אותו למעשים", הודה הנציג.

עורכת דינו של אדלר, עו"ד חיה מלול, ניהלה קרב משפטי עיקש ונחוש, כשהיא מציגה לבית המשפט את המציאות כפי שהיא: מרשה שוחרר בעבר ללא תנאים, וסרטוני התיעוד אינם מראים כל איום או אלימות מצדו. השופט ירון גת, בביקורת שיפוטית מרשימה, הבהיר כי חירותו של אדם אינה הפקר, וכי עצם ניהול חקירה לא יכול להצדיק הגבלות רחבות ללא תשתית עובדתית.

החלטת בית משפט השלום כוללת ביקורת מהותית על אופן ניהול הבקשה מצד המשטרה. השופט ירון גת הדגיש כי עצם העובדה שהחקירה עדיין מתנהלת אינה מהווה, כשלעצמה, עילה מספקת להמשך הטלת מגבלות על החשוד.

מהחלטתו עולה, ככל הנראה, כי פגיעה מתמשכת בחירותו של אדם מחייבת קיומה של תשתית עובדתית קונקרטית, עדכנית ומבוססת. עוד עולה מן ההחלטה כי אין להסתפק בהצהרה כללית שלפיה החקירה טרם הסתיימה, וכי על רשויות האכיפה להציג בפני בית המשפט נתונים ממשיים ותשתית עדכנית המצדיקים את המשך הפגיעה בזכויותיו של החשוד, לקריאת הפרוטוקול המלא – לחצו כאן.

לאחר שבית המשפט השלום צמצם את תנאי השחרור של מרדכי אדלר והסתפק בהתחייבות עצמית בלבד, מיהרה המשטרה להגיש ערר לבית המשפט המחוזי. בדיון שנערך בפני השופטת לימור ביבי, ניסתה המשטרה להציג חומרי חקירה חדשים שלא הוצגו בערכאה הראשונה.

השופטת ביבי קטעה את הניסיון הזה בביקורת דיונית חריפה, וקבעה כי אין להפוך את הליך הערר למסגרת של "מקצה שיפורים" ראייתי. היא הדגישה כי תפקידו של ערר אינו לאפשר לרשות החוקרת להשלים בדיעבד חסרים ראייתיים. בכך העניק בית המשפט המחוזי גיבוי מלא להחלטת השלום, וקבע כי חירותו של אדם לא תישלל על בסיס השלמות לאחר מעשה.

קרא את החלטת בית המשפט המחוזי – לחצו כאן

המערכת שפועלת מהר – ומתי היא נכשלת?

הערעור המהיר שהגישה המשטרה מיד לאחר החלטת השלום מעלה תהיות כבדות משקל. המערכת, כך נראה, יודעת לפעול במהירות שיא כאשר מדובר באדם מהצד הלא נכון של המתרס הפוליטי. לעומת זאת, בתיקי רצח ופשיעה חמורה, אנו עדים לא פעם למחדלים שמובילים לתוצאות טרגיות.

דוגמאות לכך צרובות בזיכרון הציבורי:

• פרשת מיכל סלה: לאחר הרצח עלו טענות וביקורת ציבורית באשר להתנהלות הרשויות וליכולתן לזהות סימני אזהרה מוקדמים. חרף הביקורת, האסון לא נמנע.

• פרשת דיאנה רז: בעקבות הרצח נשמעה ביקורת ציבורית שלפיה סימני אזהרה שהיו מוכרים לרשויות לא הובילו להתערבות מבעוד מועד.

• פרשת סילבנה צגאי: לאחר הרצח פורסם כי קדמו לו פניות ותלונות אשר, לפי הפרסומים, לא זכו למענה מספק מצד הרשויות.

• פרשת ריהאם אבו סיאם: בני משפחתה טענו כי פנו שוב ושוב למשטרה בעקבות איומים שקדמו לרצח, אולם הצעדים שננקטו לא מנעו את האסון. הפרשה עוררה ביקורת ציבורית רחבה על התנהלות הרשויות.

• פרשת מנאר חטיב: לאחר הרצח פורסמו טענות מצד בני המשפחה שלפיהן קדמו לאירוע איומים ופניות לרשויות, אך אלה לא הובילו להתערבות אפקטיבית או למניעת הרצח.

דו"חות מבקר המדינה לאורך השנים הצביעו פעם אחר פעם על ליקויים מהותיים בהערכת מסוכנות ובטיפול בתלונות על אלימות. הדיסוננס בין הטיפול הכוחני באדלר לבין הקושי של המשטרה להגן על קורבנות רצח, חושף סדרי עדיפויות מעוותים. האם המשאבים מושקעים במקום שבו הם נדרשים, או שהם מתועלים לניגוח פוליטי?

הטענה על "דירקטיבה" פוליטית

הסוגיה המטרידה ביותר שעולה בתיק זה היא הטענה בדבר קיומה של "דירקטיבה" משטרתית פנימית נגד פעילים המזוהים עם הימין. לפי הנטען בכתב טענות ובתיקים קשורים, קיימת הנחיה ייעודית בעניינו של הפעיל מרדכי דוד. טענה זו, ככל שהיא נכונה, מעוררת חשש כי משטרת ישראל פועלת תחת הטיות פוליטיות האסורות בדרג המקצועי.

האם המשטרה פועלת תחת תפיסת עולם שבה אסור להיות מזוהה עם צד מסוים בהפגנות? השימוש במונח "דירקטיבה" מזכיר תקופות אפלות שבהן האכיפה הייתה כפופה לאינטרסים של השלטון. הדיון הציבורי בפרשה זו אינו עוסק רק באדלר, אלא בשאלה האם משטרת ישראל נותרה גוף א-פוליטי השומר על כלל האזרחים באופן שוויוני, או שמא היא הפכה לכלי לדיכוי מחאות פוליטיות.

מבחן הדמוקרטיה

הצלחתה של עו"ד חיה מלול בהגנה על חירותו של מרדכי דניאל אדלר היא ניצחון לא רק לאדם הפרטי, אלא לכל מי שמאמין בשלטון החוק. שתי ערכאות שיפוטיות שונות קבעו כי אין מקום להחמיר בתנאיו של אדלר – קביעה שמהווה תעודת עניות למשטרה.

הפרשה הזו היא קריאת השכמה. כאשר המשטרה עושה שימוש לרעה בכוחה, מענה עצורים ללא הצדקה, ומנסה "להשלים" ראיות בערעורים לאחר מעשה – האמון במערכת נשחק. הציבור זכאי למשטרה שפועלת לפי החוק, ולא לפי גחמות פוליטיות. תיק אדלר מסתמן כנקודת מפנה בשיח על גבולות הכוח המשטרתי בישראל, והשאלות שנותרו פתוחות בו חייבות לעמוד בלב הביקורת הציבורית והמשפטית.

נ.ב

במערכת "מעקב" אנו מראיינים מדי חודש עשרות נפגעי עבירה ובני משפחותיהם – בהם קורבנות ניסיונות רצח, עבירות מין, מעשי שוד, אלימות קשה ועבירות נגד חסרי ישע. במקרים רבים אנו מלווים את הנפגעים גם לאחר הריאיון, מתעדים את מאבקם מול הרשויות ומסקרים את התפתחות ההליכים.

כך, בין היתר, סיקרנו את פרשת תשעת מקרי האונס בנתניה, שבה, לטענת המתלוננות, תיקי החקירה נסגרו בתוך זמן קצר. תיעדנו גם את פרשות האלימות וההתעללות בגני הילדים בעפולה ובחדרה, שבהן טענו הורים כי העבירו למשטרה הקלטות, תיעוד וראיות נוספות, אולם חרף זאת לא נרשמה, לדבריהם, התקדמות משמעותית בחקירה. בנוסף סיקרנו מקרי אלימות קשים בגגון בתל אביב כלפי דיירי רחוב ואנשים המתמודדים עם התמכרות, שגם בעניינם עלו טענות באשר לטיפול הרשויות. במקרה נוסף ליווינו ניצול שואה שהתלונן כי נשדד בסכום העולה על 50 אלף ש"ח, אולם גם בפרשה זו, לדבריו, לא ננקטו צעדי אכיפה משמעותיים.

על רקע מקרים אלה, פרשתו של מרדכי אדלר מעוררת תהיות. בתוך זמן קצר נעצר, נחקר, הועבר לבית המעצר "אבו כביר", הובא בפני בית המשפט, ומיד לאחר החלטת השחרור כבר הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. הפער בין קצב הטיפול בתיק זה לבין הטיפול בתיקים חמורים אחרים מעורר שאלות ציבוריות באשר לסדרי העדיפויות של מערכת אכיפת החוק, ומוביל לביקורת מצד גורמים שונים הטוענים כי במקרים מסוימים קיימת אכיפה שאינה אחידה.

אין אנו יושבים בדין ואיננו קובעים מסקנות. תפקידנו הוא לתעד, לשאול שאלות ולהביא בפני הציבור את העובדות כפי שהן עולות מן השטח. עם זאת, לנוכח הפערים הניכרים בין המקרים השונים, קשה להתעלם מתחושת התסכול והכאב שמביעים נפגעי עבירה ובני משפחותיהם.

הפוסט הדס קליין והמשטרה: מסע הנקמה שרומס את חירותו של אזרח הופיע לראשונה ב-מעקב.

היכל המשפט רעד היום (ג') תחת סדרת אירועים דרמטית, שהגיעה לשיאה בהחלטה משפטית מהדהדת: בית משפט השלום דחה על הסף את בקשתה של הדס קליין למתן צו למניעת הטרדה מאיימת נגד הבלוגר ויקטור שריקי. הכרעת הדין, שהתקבלה בתום דיון ממושך ומתוח, מסמנת תבוסה משפטית מובהקת לקליין ומשמשת תזכורת נוקבת לגבולות השימוש בהליכים משפטיים ככלי לחץ.

מערכת "מעקב" תיעדה את רצף האירועים לאורך היום, החושף תמונה עגומה של ניסיון להשתמש במערכת בתי המשפט, אל מול התנהלות אכיפה שנויה במחלוקת במסדרונות היכל הצדק.

יומן אירועים: מהמתח באולם ועד הפיצוץ בחוץ

11:50 – התכנסות ועימותים ראשונים היום נפתח באווירה טעונה. תומכיה של הדס קליין הגיעו בהמוניהם לבית המשפט כדי להביע תמיכה בעדה, נוכחות בולטת שהגבירה את רף החיכוך במקום. עם הגעתם, דווח על עימותים וטענות קשות מצד הנוכחים על התנהלות כוחנית של השוטרים בשטח, שכללה, על פי העדויות, הפעלת אלימות משטרתית חריגה – תופעה שתוארה על ידי הנוכחים כשיטתית ומתמשכת.

לצפייה, לחצו כאן

12:16 – ההמתנה באולם דקות לפני פתיחת הדיון, ניתן היה לראות באולם את עורכי הדין חיה מלול וגונן בן יצחק, מלווים בויקטור שריקי, ממתינים להגעתו של השופט טל חבקין. מרדכי דוד, אחד מהמעורבים בבקשה, טרם התייצב בשלב זה.

לצפייה, לחצו כאן

12:48 – כניסתה של קליין הדס קליין נכנסה לאולם הדיונים, מלווה בתומכיה, לקראת ההכרעה הגורלית בעניינה.

לצפייה, לחצו כאן

13:05 – דיון תחת ביקורת במהלך הדיון, עלו טענות קשות מצד הנוכחים על התנהלותו של השופט טל חבקין. נטען כי השופט, הידוע בסגנונו התקיף, ניהל דיון שהוצג כחד-צדדי באופן מובהק. לפי הנטען, בעוד קליין ובאי כוחה זכו להקשבה מלאה ולבמה רחבה להשמעת טענותיהם, הצד השני כמעט ולא קיבל הזדמנות להשמיע את קולו. בנוסף, נרשמו הערות של השופט כלפי עורכי הדין, אשר נתפסו בעיני רבים באולם כמשפילות ומביכות.

לצפייה, לחצו כאן

13:46 – ההכרעה: הבקשה נדחתה הדרמה הגיעה לסיומה עם הכרעת השופט: בקשתה של הדס קליין לצו הרחקה נגד ויקטור שריקי נדחתה. שריקי יצא מאולם הדיונים כשידו על העליונה. עו"ד חיה מלול סיכמה את האירוע בנימה חריפה: "זהו שיעור להדס קליין לא לנצל את במת בית המשפט. ככה לומדים לא להגיש בקשות סרק".

לצפייה, לחצו כאן

14:14 – סיום ההליך הדס קליין עזבה את אולם הדיונים לאחר תבוסה משפטית משמעותית. הבקשה למניעת הטרדה מאיימת לא התקבלה, ובכך הסתיים הליך זה בניצחון לויקטור שריקי.

לצפייה, לחצו כאן

אלימות ואפליה

לאורך היום תועדו במתחם בית המשפט אירועים מעוררי תהיות:

• פרובוקציה במדים: בתיעוד חריג נראה שוטר תוקף באלימות פיזית קשה את הבלוגר ויקטור שריקי בפתח בית המשפט. המראה של שריקי נהדף בכוח, בזמן שפעילים פוליטיים אחרים נהנו מחסינות מופגנת, העלה שאלות קשות על התנהלות המשטרה, לצפייה, לחצו כאן.

• "חוקי אליטה" במעלית: באירוע נוסף, הורחק רמי בן יהודה בברוטאליות ממעלית בה שהו הדס קליין ופעילי "אחים לנשק". מאבטח בית המשפט הפעיל כוח פיזי והטיח את בן יהודה החוצה – מעשה שתואר כשימוש אלים ומנוגד לחובת השוויוניות במקום ציבורי, לצפייה, לחצו כאן.

תמונת המצב המשפטית המלאה

חשוב להדגיש כי החלטת השופט חבקין התייחסה ספציפית לבקשה נגד ויקטור שריקי. באשר למעורבים האחרים בתביעה:

1. מרדכי דוד: בעניינו טרם ניתן פסק דין, שכן הצדדים ממתינים להגשת סיכומים מטעם ההגנה.

התייחס הפעיל החברתי מרדכי דוד להליך המשפטי במסגרתו נדונה בקשתה של הדס קליין למתן צו למניעת הטרדה מאיימת נגדו. לדבריו, "השופט היה קפלניסט, מלא, על מלא", בהתייחסו להתנהלותו של השופט טל חבקין במהלך הדיון

1. מר אלדר: הדיון בעניינו נתקע בשל כשל טכני מהותי – כפי שעלה בפרוטוקול, צו זמני מעולם לא נמסר לו כדין, דבר המעמיד בספק את חוקיות ההליכים נגדו.

היום הזה בבית משפט השלום בתל אביב יירשם לא רק כניצחון משפטי לויקטור שריקי, אלא גם כיום שבו הועלו תהיות קשות על התנהלות מערכות האכיפה בתוך היכלי הצדק – החל מהתנהלות הדיונים באולם ועד לאלימות המופגנת בחוץ.

צילום: הדס קליין, עו"ד גונן בן יצחק וויקטור שריקי – סוכן AI של "מעקב". צילום עו"ד חיה מלול באדיבותה. השימוש בתצלומים נעשה בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים.

הפוסט בית המשפט דחה את בקשת הדס קליין נגד ויקטור שריקי הופיע לראשונה ב-מעקב.

בעולם המשפט הישראלי, המאופיין לא פעם במאבקים כוחניים ובאינטרסים כלכליים, בולטות דמויות המציבות את האתיקה המקצועית ואת המחויבות החברתית בראש מעייניהן. אחת הדמויות המרתקות והמשפיעות בזירה הפלילית היא עורכת הדין חיה מלול (מלול-גז), משפטנית מנוסה ובעלת מוניטין מקצועי רב שנים, אשר ביססה לאורך השנים את מעמדה כאחת מעורכות הדין הבולטות, הנחושות והמוערכות במערכת המשפט.

מעבר לפעילותה המסחרית השוטפת במסגרת משרדה הפרטי, ערוץ פעילות מרכזי ומשמעותי של עו"ד מלול מוקדש מזה שנים, ימים כלילות, לסיוע ישיר לפעילים חברתיים. מדובר במפעל התנדבותי נרחב הכולל ייעוץ משפטי, ליווי, ייצוג והגנה משפטית מלאה ללא כל עלות (פרו בונו). חרף הצורך הברור בניהול משרד רווחי האמון על פרנסה, בוחרת עו"ד מלול פעם אחר פעם ליטול על עצמה תיקים מורכבים מתוך תפיסת שליחות עמוקה.

אסטרטגיה חסרת פשרות באולם הדיונים

נוכחותה של עו"ד חיה מלול באולמות בתי המשפט מתוארת על ידי עמיתים ומיוצגים כאקטיבית וחסרת פשרות. בדיונים המשפטיים היא מנהלת מאבקים עיקשים להוכחת צדקתם של מרשיה, תוך הצגת טיעונים חדים ומבוססים המותירים לעיתים את הצד שכנגד, ואף את כס השיפוט, ללא מענה משפטי הולם.

מפגשים אלו מול ערכאות דיוניות, דוגמת בתי משפט השלום, מציגים לא פעם את נחישותה המקצועית: במקרים שבהם נתקלו טיעוניה בהחלטות שגויות, פוליטיות או מהוססות מצד ערכאות נמוכות, הובילה עו"ד מלול קו ערעורי מובהק וקפדני לבית המשפט המחוזי. ערעורים אלו, המתקבלים פעם אחר פעם, מובילים לתיקון עיוותים דיוניים ולהפיכת החלטות על פיהן, תוך מתן תוקף משפטי מחייב לטענותיה.

השפעתה המקצועית ניכרת עוד בטרם חציית מפתנו של אולם הדיונים. פניותיה בכתב, מכתבי ההתראה וכתבי הטענות הרשמיים שהיא מנסחת, מביאים לעיתים קרובות את רשויות התביעה, את המשטרה ואז גורמי המקצוע בצד שכנגד להבנה כי מוטב לשקול מחדש את צעדיהם המשפטיים, דבר המוביל לביטול צווים, להקלת תנאים ואף לשחרור מוחלט ממעצרים.

רשת הביטחון של האקטיביזם והעיתונות העצמאית

בעידן שבו חופש הביטוי, זכות המחאה והפעילות הציבורית עומדים למבחן יומיומי, עו"ד מלול מהווה ציר מרכזי וזמינה באופן עקבי לפניותיהם של עיתונאים, בלוגרים ופעילים חברתיים. זמינות זו והמענה המקצועי המיידי מעניקים לשחקנים בזירה הציבורית את הביטחון הנדרש לפעול, לכתוב, לחקור ולצאת להפגנות ללא מורא מפני רדיפה משפטית או השתקה.

גם מערכת גוף המדיה והחקירות "מעקב" הסתייעה לא פעם ולא פעמיים בשירותיה המקצועיים וביעוץ המשפטי המקיף של עו"ד מלול. שירותים אלו ניתנו באופן מלא בהתנדבות, ללא כל רמיזה או דרישה לתמורה כספית, מתוך רצון מובהק לחזק את העיתונות החוקרת והעצמאית בישראל.

ערכים, אתיקה שוויונית ושליחות

עבודתה של עו"ד חיה מלול נשענת על ערכי יסוד קשיחים של אתיקה מקצועית, יושרה ואמונה עמוקה בצדק חברתי. ייחודה המרכזי מתבטא בכך שסיועה המשפטי מוענק באופן שוויוני לחלוטין, ללא הבדל דת, גזע, מין, רקע פוליטי, שירות צבאי או נטייה מינית. עבור בני אדם חסרי אונים המוצאים את עצמם אל מול מערכות כוחניות, מהווה עו"ד מלול משענת מקצועית איתנה.

ההכרה בעבודתה ובפועלה הציבורי מדגישה את חשיבותה של הגנה משפטית איכותית שאינה תלויה בממון, ואת הזכות הגדולה של פעילי החברה האזרחית בישראל לצעוד לצד אשת מקצוע המגשימה הלכה למעשה שליחות אנושית ומשפטית ראשונה במעלה.

הפוסט עו"ד חיה מלול: ניצחונות בתיקים משפטיים מורכבים הופיע לראשונה ב-מעקב.

תפנית חדה חלה בקרב המשפטי המתנהל בין איש הציבור רמי בן יהודה לבין אשת התקשורת לוסי אהריש, במסגרת תיק 44465-04-26 (בן יהודה נ' אהריש). בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כערכאת ערעור מפי כבוד השופט יונה אטדגי, קיבל באופן מהותי ובחלקו את הערעור שהגיש בן יהודה באמצעות פרקליטתו, עו"ד חיה מלול, אשר הובילה קו הגנה תקיף שהניב הישג מצוין למרשה. החלטת המחוזי הופכת את פסיקתו הקודמת של בית משפט השלום, מבטלת חלק ניכר מהמגבלות הגורפות שהוטלו על בן יהודה, ומצמצמת באופן ניכר את תקופת הסעדים הזמניים שנקבעו נגדו.

ההחלטה העקרונית של הערכאה הגבוהה מהווה פגיעה משפטית וציבורית קשה בעמדתה של לוסי אהריש. בעוד שבית משפט השלום הטיל על בן יהודה מגבלות נרחבות, כולל איסור פרסום גורף ברשתות החברתיות ואיסור השתתפות בהפגנות לתקופה ממושכת, הרי שבית המשפט המחוזי מתח ביקורת סמויה על ההחלטה הקודמת וקבע כי היא היוותה פגיעה אנושה, כוללנית ובלתי מידתית בזכות היסוד המקודשת – חופש הביטוי.

חשיפה בדיון: התנהלות המשיבה והצהרות פוליטיות רגישות

במהלך הדיונים המשפטיים, אשר הותירו רושם עז, עלו אל פני השטח טענות קשות בנוגע להתנהלותה של המשיבה, לוסי אהריש. על פי העדויות מתוך אולם הדיונים ומתוך הפרוטוקולים של בית משפט השלום, הפגינה אהריש יחס של זלזול מופגן כלפי בית המשפט; כאשר פנה אליה השופט היושב בדין, היא לא טרחה לקום כנדרש על פי כללי הטקס והאתיקה המשפטית המחייבים כל בעל דין.

חמור מכך, מן הפרוטוקולים הרשמיים עולה חשיפה מטלטלת בעלת אופי ציבורי פוליטי מובהק: לוסי אהריש הצהירה באופן מפורש כי היא מקבלת תמורה כספית מארגון פוליטי המזוהה עם עמדות קצה, ארגון "אחים לנשק".

ניסיון לראיין את לוסי אהריש לא צלח. אהריש בחרה שלא להשיב לשאלות ושמרה על שתיקה

חשיפה זו שופכת אור חדש על הרקע למאבק התקשורתי, ומחזקת את טענותיו של בן יהודה כי הביקורת שהטיח בה אינה נחלתו של מרחב פרטי, אלא מדובר בסוגיה פוליטית וציבורית מן המעלה הראשונה. בעקבות כך, נקבע כי האמת יצאה לאור, וכי לרמי בן יהודה מותר לפרסם החל מיום ה-1.07.2026 פוסטים ופרסומים שונים, שכן חופש הביטוי עומד מעל לכל.

בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה: נחלשה הגנתה של אהריש

הנקודה המרכזית והחשובה ביותר בפסק הדין החדש נעוצה בעובדה שבית המשפט המחוזי הפך לחלוטין את החלטת בית משפט השלום בכל הנוגע לפרסומים ברשתות החברתיות. בן יהודה ועורכת דינו חיה מלול הצליחו לשכנע באופן מוחץ את ערכאת הערעור כי נפלה טעות משפטית מהותית בהחלטה המקורית של הערכאה הדיונית.

השופט אטדגי דחה את התזה לפיה כל פרסום פוליטי מוגן באופן אוטומטי, אך יחד עם זאת קבע קביעה עקרונית המטיבה עם המערער: בית המשפט קבע שאין להסיק כי כל פרסום בעל אופי פוליטי או ציבורי מוגן לחלוטין מפני צו לפי חוק הטרדה מאיימת. קביעה זו מרחיבה למעשה את האפשרות של בן יהודה לטעון לפגיעה אישית בזכויותיו ולעמוד על זכותו לבקר את אהריש, גם כאשר מדובר בסוגיות ציבוריות סוערות.

כמו כן, בית המשפט חייב את אהריש להגיש את אותם פרסומים לבדיקה קפדנית, והורה להעבירם בחזרה לערכאה הדיונית על מנת שייבחנו לגופם, במטרה להכריע האם הם אכן עולים כדי הטרדה מאיימת כהגדרתה בחוק. משמעות הדבר היא שבית המשפט לא חסם את טענותיו של בן יהודה, אלא להיפך – פתח את הדלת המשפטית מחדש והותיר את התכנים תחת סימן שאלה גדול.

השלכות מזיקות ללוסי אהריש

הגם שאהריש לא הפסידה את ההליך המשפטי באופן סופי ומוחלט, פסק הדין הנוכחי מסב לה נזק תדמיתי ומשפטי כבד, שכן היא כשלה בניסיונה לשמר את ההחלטה המקורית של בית משפט השלום במלואה. הערעור של בן יהודה התקבל בחלקו המשמעותי, והדיון הוחזר לערכאה הנמוכה לבחינה מחודשת.

עמדתה של אהריש נחלשה משמעותית בשל מספר גורמים מרכזיים:

1. חולשת ההגנה הגורפת: אחת מטענותיה המרכזיות של אהריש הייתה כי יש לחסום את הפרסומים באופן נחרץ. קביעת המחוזי כי יש לבחון את הדברים מחדש ובכפוף לחופש הביטוי החלישה את קו ההגנה שלה.

2. העדר "הכשר" משפטי לתכנים: בית המשפט המחוזי קבע שיש מקום לבחון האם הפרסומים עצמם יוצרים פחד, הטרדה או פגיעה בפרטיות, ובכך העביר מסר שאינו נוח למשיבה – שכן תכניו של בן יהודה לא קיבלו "אות קלון" משפטי סופי, והם עומדים שוב לדיון.

3. התארכות ההליך המשפטי: במקום להביא לסיומו המוחלט של התיק כפי שקיוותה, אהריש נאלצת כעת להתמודד עם דיון משפטי נוסף ומפרך שבו ייבחנו התכנים עצמם לגופם – מצב המוגדר מבחינה משפטית וציבורית כנחות ופחות נוח מאשר דחייה מלאה של הערעור.

הניתוח המשפטי: איזון חוקתי וחובת הספיגה של דמות ציבורית

פסק הדין של בית המשפט המחוזי מציג ניתוח מעמיק השוקל את חופש הביטוי אל מול הזכות לפרטיות, תוך הטלת דגש ברור על הכשלים המהותיים שנפלו בעמדתה של לוסי אהריש.

ראשית, נקבע כי הפרסומים של רמי בן יהודה לא נולדו בחלל ריק. הם היוו תגובה ישירה, חריפה ולגיטימית לדברים שנשאה אהריש עצמה בתוכנית טלוויזיה פומבית המשודרת לכלל הציבור, ועסקו בנושאים פוליטיים וציבוריים רגישים. זכותו של אזרח להגיב ולבקר התבטאויות פומביות מסוג זה הוגדרה כנשמת אפה של הדמוקרטיה. בנוסף, בית המשפט הורה על צמצום משמעותי של תקופת הסעד וקיצר את משך הצו האוסר על פרסומים עד לתאריך ה-1 ביולי 2026 בלבד – כמחצית מהזמן המקסימלי שנפסק בתחילה. החלטה זו מוכיחה כי העונש המקורי שהוטל על בן יהודה היה מופרז ודרקוני, וכי נדרש איזון המקל על מגבלות הביטוי שלו.

שנית, בית המשפט קיבל את הטיעון לפיו המסגרת המשפטית המתאימה לבירור תביעות מסוג זה היא חוק איסור לשון הרע, ולא חוק הטרדה מאיימת. חוק איסור לשון הרע כולל בתוכו איזונים עדינים והגנות מהותיות כמו הגנת "הבעת דעה", בעוד שחוק הטרדה מאיימת נועד למנוע פגיעה פיזית ממשית או פגיעה מתמשכת בשלוות החיים, ואינו אמור לשמש ככלי לסתימת פיות מניעתית ברשתות החברתיות.

שלישית, פסק הדין מחדד את הכלל המשפטי הנוגע ל"חובת הספיגה" של אנשי ציבור. אהריש הוגדרה בהחלטה באופן מפורש כ"דמות המצויה בעין הציבורית". מתוקף תפקידה התקשורתי ומעמדה הציבורי, ובמיוחד כאשר היא בוחרת מרצונה להתבטא בנושאים פוליטיים נפיצים, מצופה ממנה רף ספיגה גבוה משמעותית של ביקורת – גם אם מדובר בביקורת קשה, חריפה או צורמת. ניסיונה של אהריש לפנות למסלול של חוק הטרדה מאיימת כדי לחסום פרסומים באופן גורף, סומן כניסיון לעקוף את מאזני חוק לשון הרע, דבר המייצר אפקט מצנן ומסוכן על השיח הציבורי כולו. כמו כן, השופט דחה ברובה את בקשתה של אהריש לסילוק הערעור על הסף בטענה שבן יהודה הפר את הצו, ואישר את זכותו החוקתית לערער ולזכות בצדק.

בסופו של יום, פסק הדין של בית המשפט המחוזי מקבל את מרבית תביעותיו המהותיות של רמי בן יהודה בנוגע לשמירה על חופש הביטוי שלו. בעוד שאהריש נותרה זכאית להגנה על פרטיותה הפיזית בלבד (כגון איסור התקרבות), הרי שהניסיון המניעתי הגורף שלה למנוע ממנו להתבטא, לבקר אותה ולחשוף את קשריה הפוליטיים והכספיים ברשתות החברתיות נבלם בחלקו הגדול. בית המשפט המחוזי הכיר באופן נחרץ בכך שחופש הביטוי הציבורי גובר על הנוחות האישית של אנשי תקשורת הבוחרים לקחת חלק בלב הסערה הציבורית.

לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן

הפוסט חופש הביטוי ניצח: רמי בן יהודה סדק את הצו הגורף של לוסי אהריש הופיע לראשונה ב-מעקב.

סערה פוליטית וציבורית מבעבעת בשעות האחרונות בקרב פעילי מחנה הימין, בעקבות מה שהם מגדירים כ"אכיפה בררנית קשה ובוטה" מצד משטרת ישראל. הביקורת החריפה, המופנית באופן ישיר ובלתי מתפשר כלפי דרגיה הבכירים ביותר של מערכת אכיפת החוק – ובראשם שר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ומפכ"ל המשטרה דני לוי (דניאל לוי) – הגיעה אמש לשיא, עם חקירתו הממושכת של מורדי, קראו את הכתבה המלאה להבנת מלוא התמונה – לחץ כאן.

המצג השוואתי: חמש דקות שהפכו לחמש שעות

פרשת חקירתו של מורדי החלה לאחר שזה זומן לתחנת המשטרה "לב תל אביב" (18:30), בטענה כי היה מעורב לכאורה בתקיפת איש שמאל. האירוע המדובר התרחש ביום שבו התקיים הדיון בערעורו של פעיל הימין רמי בן יהודה נגד עיתונאית ערוץ 13, לוסי אהריש – דמות אשר סופגת ביקורת נוקבת מצד גורמי ימין הטוענים כי פעילותה אינה עולה בקנה אחד עם האתיקה העיתונאית, וכי היא זוכה למימון מצד ארגון הטייקונים "אחים לנשק".

צילום מיום 15.06.2026 – קרא עוד

מורדי, שהגיע למקום, ככל הנראה, במטרה לצפות בדיון המשפטי ולהביע תמיכה במרדכי דוד, מצא את עצמו כבר למחרת תחת חקירה משטרתית. עם הגעתו לתחנת המשטרה נאמר לו, על ידי אחד החוקרים כי "בעוד חמש דקות אתה בחוץ" – אמירה שיצרה את הרושם כי מדובר בהליך קצר ופשוט, אשר לא שיקפה את המשך ההתנהלות בעניינו.

בפועל, החקירה התארכה שעות ארוכות, והוא שוחרר מהתחנה רק בשעה 23:15 בלילה – כחמש שעות לאחר שנכנס אליה.

בקרב פעילי הימין מדובר באבסורד מוחלט ובחציית קווים אדומים. לטענתם, בשעה שהמשטרה מתעלמת באופן שיטתי מעשרות תיעודים המציגים אלימות קשה מצד אנשי שמאל, היא בוחרת להפעיל יד קשה, לחקור ולהצר את צעדיהם של פעילי ימין.

"דירקטיבה לרדוף רק אנשי ימין"

"מורדי וימין נוספים נרדפים על ידי המשטרה", הצהיר אלירן דהן בנחרצות. "דוד מרדכי נמצא בחמישה ימי מעצר בית; אנשים שמפגינים מול ביתו של גיא פלג גם הם נרדפים. כל אנשי ימין נרדפים בכל מקום שאליו הם הולכים להפגין. וזאת במטרה ברורה לייצר פחד אצלם, להטריד אותם ולרדוף אותם. כנראה ירדה איזו הנחיה לייצר מין דירקטיבה לרדוף רק אנשי ימין ולאפשר רק לשמאל להפגין".

דהן לא חסך את שבט ביקורתו גם מנבחרי הציבור של המחנה הלאומי והפנה אליהם אצבע מאשימה ישירה:

"אני קורא למנהיגי ימין, לא ייתכן שאנחנו רצים מבתי המשפט, לתחנות המשטרה ולרחובות להפגין, ואתם שם יושבים על הכיסא שלכם ועוד רוצים שאנחנו נצביע לכם, ועוד רוצים שנבחר בכם בסוף. אנו נעשה איתכם חשבון, נבוא איתכם חשבון! גם שוטרים שרודפים אנשי ימין, אנו נבוא איתם חשבון. הגשנו ונגיש תלונות במח"ש, תביעות ועוד, כמובן בדרך החוקית בלבד".

דהן חתם את דבריו במסר תקיף למנהיגים: "אנו לא נעצור ולא מתכוונים לעצור. כי אנו מרגישים שאנו נרדפים ומדוכאים, אז אנו יודעים להשיב בדרך החוקית ובצינורות של החוק, אבל אנו נשיב. מנהיגי הימין – קחו בחשבון שהם (פעילי ימין הכוונה) יושבים בחדרי חקירות בשבילכם, ואתם יושבים בכיסא שלכם ואתם עוד מצפים שאנו גם נבחר בכם?".

לפני שנכנס לחקירה, מסר מורדי:

"המשטרה רוצה להפחיד אותנו. מזמינים אותי עכשיו לחקירה באזהרה. קיבלתי ייעוץ משפטי, ואנו נמשיך ונממש את הזכות הדמוקרטית שלנו להפגין, ושום דבר לא יעצור אותנו – גם אם זה תלוי בחקירות כל יום או כל יומיים. אנו נמשיך, ועם ישראל חי".

אווירת פחד בחדרי החקירות

התחושות הקשות הללו אינן נחלתו של דהן בלבד. בקרב אנשי ימין רבים קיימת תחושה מבוססת כי תחת ניהולם של המפכ"ל דני לוי והשר איתמר בן גביר, המשטרה פועלת באופן שמטרתו לפגוע קשות באנשי המחנה הלאומי, לזרוע בהם מורא ולמנוע מהם לצאת אל הרחובות. לאורך שנים, כך מתארים פעילי המחנה, נאלצו אנשי הימין להתמודד עם פחד מובנה להפגין, ספגו מכות קשות בעומדם, ויכולתם להתקדם ולבטא את עמדותיהם נפגעה באופן אנוש. הפחד לומר את דעתם נותר בעינו, כאשר לדבריהם, "בנגיעה קטנה עוצרים אותם ולעיתים מתעללים בהם בחדרי החקירות".

הנחקר עצמו, מורדי, הבהיר עם שחרורו מהתחנה כי ניסיונות ההרתעה לא יצלחו. המשטרה ניסתה להשית עליו תנאים מגבילים קשים, לרבות מעצר בית וצווי הרחקה, אך בסופו של דבר, הודות לתושייתם של עו"ד חיה מלול ומר אלירן דהן, שוחרר לוחם הצדק.

פרשה זו מציבה סימן שאלה גדול ומתוח מעל מדיניות האכיפה של משטרת ישראל ומחדדת את השבר והתסכול העמוק של פעילי הימין מול המנהיגות הפוליטית והפיקודית, שלדבריהם הפנתה להם עורף.

נ.ב

נדמה כי חטאו היחיד הוא שניצב בצד הלא נכון מבחינת הממסד, בצד המבקר את לוסי אהריש, המוגדרת בעיני רבים כאחת הדמויות הבולטות בתקשורת הממסדית.

עולה השאלה: האם אילו היה ניצב בצד השני של המתרס, תומך באותם גורמים ומפנה את ביקורתו כלפי יריביהם, היה זוכה ליחס שונה מצד הרשויות? רבים חשים כי התשובה לכך ברורה מאליה.

ושאלה נוספת: איזה שירות למען המדינה העניקה לוסי אהריש, מלבד עבודתה בתקשורת וקבלת שכר נאה במסגרת תפקידה? בעוד ישנם אזרחים ששירתו, נפצעו והקריבו למען המדינה, נדמה כי דווקא הם מוצאים את עצמם נדרשים לתת דין וחשבון פעם אחר פעם.

הפוסט זעם בימין על "רדיפה משטרתית" בחסות המפכ"ל ובן גביר הופיע לראשונה ב-מעקב.