הזירה התרבותית בישראל רושמת שיא חדש של מתח מפותל בין אמנות, אידאולוגיה ומציאות ביטחונית נפיצה. ב-11 במאי 2026, ביקר צוות "מעקב" באולם צוותא 2 בתל אביב, שם מועלה המחזה המוזיקלי החדש "פשע ורשע – אהבה בגיהנום" מאת המחזאי והבמאי הוותיק יהושע סובול, ובתמיכת קרן רבינוביץ.

אין מדובר בעוד יצירה בימתית שגרתית, אלא בתיאטרון פוליטי נוקב, המבקש להנחית סטירה ישירה ומצלצלת לממשלת ישראל ולהעלות תכנים קשים אל הבמה ללא פילטרים, ללא ריכוך וללא צנזורה. המחזה, שנכתב מתוך תודעה פצועה בעקבות אירועי שבעה באוקטובר 2023, מעמיד במרכזו את הסוגיה הרגישה ביותר בחברה הישראלית: גורלם של החטופים המוחזקים בשבי ברצועת עזה.

היצירה מעוררת גלי הדף, ויכוחים אידאולוגיים עמוקים ופרובוקציות פוליטיות חריפות, הן בשל החצים המושחזים המופנים בה ישירות כלפי ראש הממשלה והקבינט, והן בשל היעדרם הבולט של קולות מרכזיים אחרים בקונצנזוס הלאומי, החל מלוחמי וחללי צה"ל, דרך נפגעי הטרור, ועד לייצוג הולם של חלקי העם השונים.

לחן ועיבוד מוזיקלי: אילה אשרוב, מתוך ההצגה "פשע ורשע"

מעמקי השבי: סיפורם של פליטי ה"נובה"

המחזה, אשר נפרש על פני 90 דקות דחוסות, עוסק בשני צעירים – שחקן וזמרת אהובים – שנחטפו ממסיבת המוזיקה "נובה" ברעים. השניים מוחזקים בתנאי שבי אכזריים ותחת חשיכה מוחלטת, ללא מים, ללא חשמל וללא אוכל. הם כלואים בנפרד, כאשר קיר בטון אטום חוצץ ביניהם.

מתוך מעמקי התופת, הייאוש והבידוד, מגלים השניים כי שניהם נותרו בחיים, ומוצאים דרך יצירתית וייחודית לתקשר מעבר לקיר המפריד: השחקן מחבר שירים ולוחש אותם אל הבטון, והזמרת קולטת את המילים, מלחינה אותן ומבצעת את השירים בחזרה אליו. התקשורת האמנותית הזו הופכת עבורם למקור כוח הישרדותי יחיד מול קולות הטראומה המהדהדים בראשם.

היצירה נולדה מתוך שבר אישי עמוק של סובול. בימים הראשונים שלאחר שבעה באוקטובר, מצא עצמו המחזאי מסוגל לכתוב שירים בלבד. כתיבתו הואצה בעקבות חטיפתם של חבריו הקרובים מקיבוץ ניר עוז – עודד ליפשיץ זכרו לברכה ורעייתו יוכבד. סובול העביר את הטקסטים למוזיקאית אילה אשרוב, שחיברה את הלחנים והעיבודים, ואילו סובול עצמו לקח על עצמו את מלאכת הבימוי.

לחן ועיבוד מוזיקלי: אילה אשרוב, מתוך ההצגה "פשע ורשע"

תצוגת משחק פנומנלית בלב האפלה

למרות קיומן של שתי דמויות, המחזה מתנהג במידה רבה כהצגת יחיד רחבת יקף, שבה החטוף הכלוא בחושך מתמודד עם השדים הפנימיים שלו ועם קולות מן העבר והדמיון. את התפקיד התובעני והמורכב הזה מוביל השחקן גבריאל קוסובסקי, המציג על הבמה משחק נהדר, מרשים ביותר ובעל עוצמה דרמטית נדירה.

קוסובסקי מפגין כישרון של שחקן ענק, כאשר הוא נדרש להחזיק על כתפיו טקסטים קשים ומורכבים במשך קרוב לשעתיים, ולדלג במהירות ובדיוק מוחלט בין דמויות רבות ושונות. ההופעה הכריזמטית שלו מונעת כל תחושה של מונטוניות, ומעמידה רף אמנותי גבוה ביותר.

לצידו מופיעה הזמרת חן דניאל, המלווה את המונולוגים בשירה מרגשת, נוקבת וחודרת לבבות, המעניקה ביטוי מוזיקלי למחנק הקיומי. את השניים מלווה על הבמה הגיטריסט איתי ויטמן, השוזר את צליליו בין הדיאלוגים לקיר.

הציטוטים הפרובוקטיביים שמסעירים את הרוחות

מדוע מעוררת ההצגה סערה כה גדולה? המחזה של סובול אינו מהסס להשתמש באמירות פוליטיות חריפות וישירות, המופנות כלפי הנהגת המדינה וראש הממשלה, ומציב על הבמה מונולוגים המעוררים מחלוקת ציבורית עמוקה.

בשלב מסוים, באחת הסצנות הגדולות והמטלטלות בהצגה, נשמע חטוף השבוי בידי חמאס כשהוא משמיע לעצמו אמירות קשות ונוקבות:

" . . . את הפושע שהפקיר אותך וממשיך להפקיר אותך עד המוות. כל רגע. כל שנייה. קבור חיים בקבר הזה"

באחת הסצנות המרכזיות, משמיע מחבל חמאס אמירות קשות ומשפילות באוזני החטוף היהודי:

"אני מבין אותך. הממשלה שלכם היא בדיחה יהודית. מהשטעטל"

הביקורת על ניהול המשא ומתן לשחרור החטופים והעדפת שיקולים זרים משתקפת גם בדרישה לשחרור המוני של מחבלים:

"אם רק הייתם מציעים כולם תמורת כולם"

החצים הישירים והפרובוקטיביים ביותר כלפי ראש הממשלה מנוסחים בטקסט חריף וישיר:

"עוד שיעור חשוב לכל בת ובן אנוש: הדג, חביבי, מסריח מהראש"

גם דמותה של אם החטוף במחזה מייצרת פרובוקציה קלה עד חריפה כלפי השרים, תוך קריאה לפעולה המונית ואגרסיבית:

"להפסיק להיות נחמדים. לעלות על המשרדים של השרים שטירפדו את העסקאות. לעלות עליהם ברבבות. במאות אלפים. לשטוף אותם בצונאמי! להעיף אותם לכל הרוחות! לשים במקומם אנשים שסוף סוף יהיה אכפת מהבנות ומהבנים שלנו. לא רק מהתחת של עצם"

המוטיב המרכזי של המחזה, המזקק את עמדתו הבוטה של סובול כלפי הממסד, קובע נחרצות:

"התעללות בחסרי ישע זה שיא הרשע. והפקרת חסרי ישע זה פשע"

המפגש האנכרוניסטי: הדיאלוג עם שייקספיר

ברגעי הבידוד והטראומה, נפגש השחקן החטוף (בגילומו של קוסובסקי) בדמיונו עם המחזאי הלאומי של אנגליה, ויליאם שייקספיר. הדו-שיח ביניהם נע בין פילוסופיה קיומית לבין האשמה אקטואלית קשה:

שחקן חטוף: "אני תקוע כאן בחושך ימים ולילות, שבועות וחודשים, מנסה להשתלט על הפחדים שלי, רק מחכה שייכנס רוצח וישחט אותי כמו כבש, או יפוצץ לי את הראש במקור כדורים".

שייקספיר: "אמרתי לך, תדבר עם דוסטויבסקי, מוחות חולים זה התחום שלו" (*).

שחקן חטוף: "בכל זאת שייקספיר, משהו. . . אל תעזוב אותי גם אתה בלי מילה"

שייקספיר: "אל תלחם ברגש; אל תשתיק אותו. להפך! זכור את הרגעים היפים ביותר בחייך. המרגשים ביותר. תן לרגש להציף אותך. תן לו להגיד את שלו. והמילים הנכונות יבואו מעצמם…"

אולם המשפט הטעון ביותר בפי דמותו של שייקספיר, המהווה את לב הפרובוקציה ההיסטורית, הוא:

"אף פעם לא הופקרתי על חבריי בני עמי, אף פעם לא הופקרתי ע"י מלכתי או מלכי למות בבדידות גמורה בידי אויב רצחני המבקש את נפשי: כשאני מסתכל עליך. . . נגמרות לי המילים"

(*) למעשה, המשפט: "אמרתי לך, תדבר עם פיודור דוסטויבסקי, מוחות חולים זה התחום שלו" נושא אופי ציני, חד ולעיתים אף פרובוקטיבי. מדובר באמירה המשתמשת בשמו של הסופר הרוסי כמעין מטפורה לעיסוק בנפש האדם, בטירוף, באשמה, בייסורים ובצדדיה האפלים של התודעה האנושית.

הפרשנות האפשרית היא כי הדובר מבקש לרמוז שהמצב, האדם או מערכת המחשבות שעליהם נסובה השיחה כה קיצוניים, מעוותים או אפופי אפלה – עד שהם משתלבים באופן טבעי בעולמו הספרותי של דוסטויבסקי, אשר יצירותיו עסקו לא אחת בדמויות מיוסרות, אובססיביות, אלימות או מתפוררות נפשית.

בדברים קיים גם רובד ברור של לעג, ביטול ואף התרחקות רגשית: במקום להתמודד באופן ישיר עם הטענות או עם המציאות המתוארת, הדובר "מפנה" בציניות אל דוסטויבסקי, כאילו רק סופר הבקיא בנבכי הנפש הסדוקה והמעונה מסוגל להבין את אשר מתרחש.

בנוסף, ייתכן כי האמירה רומזת במיוחד ליצירה "החטא ועונשו", העוסקת בשאלות של אשמה, מוסר, ייסורי מצפון, טירוף פנימי והתפוררות נפשית. משום כך, המשפט עשוי להשתלב היטב בתוך הקשר תיאטרלי, פוליטי או פסיכולוגי טעון, שבו הגבול בין מציאות, אשמה ותודעה הולך ומיטשטש.

פולמוס נוקב: טיעוני הנגד וההגנה על המערכת

מול הקו החד-משמעי והפרובוקטיבי שמציג סובול על הבמה, מתעוררת ביקורת ציבורית ועובדתית נוקבת. מן הראוי לבחון את הטיעונים המאזנים, המציגים זווית שונה לחלוטין על האמירות הללו.

א. ההגנה על ראש הממשלה ומבנה הממשל המודרני

ההצגה מטילה את אשמת "ההפקרה" באופן ישיר ובלעדי על ראש הממשלה בנימין נתניהו. אולם, בנימין נתניהו לא היה הגורם היחיד שכיהן בממשלה ובמערכות השלטון והביטחון, וקשה ומורכב לטעון כי רק הוא לבדו "הפקיר".

יתרה מכך, האמירה הבוטה המכנה את הממשלה "בדיחה יהודית מהשטעטל" מתעלמת מהקשר היסטורי רחב ומשמעותי. מערכת הממשל בישראל מתאפיינת במורכבות פוליטית רבה, ומורכבת מנציגי ימין ושמאל, קואליציה ואופוזיציה כאחד. נבחרי ציבור רבים מציבים בראש מעייניהם אינטרסים פוליטיים ואישיים, על פני טובת האזרח. עדות מובהקת לכך ניתנה בהיעדר כמעט מוחלט של התנגדות מצד חברי הכנסת להעלאת שכרם, הממומנת מכיסו של משלם המסים, וזאת בשעה שרבים מעובדי המשק, ובהם קופאיות ברשתות השיווק ועובדי ניקיון במגדלי משרדים כדוגמת מרכז עזריאלי, נאלצים להסתפק בשכר זעום שאינו עולה על כ-4,600 שקלים בחודש.

תופעה זו אינה פוסחת על אף צד במפה הפוליטית; גם ממשלת בנט-לפיד העבירה, ככל הנראה, תקציבים ותמיכות אשר זלגו בפועל לרצועת עזה ולידי חמאס, וממשלתם אף נמנעה מלנקוט מהלך צבאי מכריע למיטוט הארגון. גם במישור הכלכלי, לא נרשמה פריצת דרך משמעותית במאבק ביוקר המחיה או בקידום רפורמות מבניות. אילו השכילה ישראל להעפיל לרמת רווחה ויציבות כלכלית בדומה למודל השווייצרי, ייתכן שהדבר היה מחולל תמורה עמוקה במפת ההצבעה בקלפי. למחנה השמאל והמרכז ניתנה בשעתו הזדמנות היסטורית לקדם רפורמות עומק, להתמודד נחרצות מול חמאס ולטפל במשבר יוקר המחיה, אך בפועל צעדים משמעותיים אלו לא הושלמו. בסופו של דבר, כל ממשלה בישראל היא ישות ארעית הפועלת מכוח המנדט של הבוחר. עם זאת, בראייה היסטורית רחבה, אין לשכוח את המשוואה הבסיסית: בעוד שבעבר היה העם היהודי פזור בתפוצות, חסר הגנה ונטול מולדת, הרי שכיום אנו אוחזים במדינה ריבונית משלנו.

גם בעת המשבר החריף של סוגיית החטופים, נוכחנו לדעת כי "הקשרים המיוחדים" של חברי הכנסת אחמד טיבי, איימן עודה ומנסור עבאס – כמו גם הצהרותיו של יאיר לפיד על קשריו הענפים בארצות הברית ובארגונים בינלאומיים מובילים – לא תורגמו למעשים, ואף אחד מהם לא השכיל להביא לשחרורם.

ראוי להזכיר כי חברת הכנסת אימאן ח'טיב-יאסין אף הגדילה לעשות והכחישה את זוועות השבעה באוקטובר (קרא עוד – לחץ כאן). לוּ היו עודה או ח'טיב-יאסין עומדים בראשות המדינה, סביר להניח ששמה של ישראל כבר היה מוחלף, ולחבל ארץ זה לא הייתה נותרת זיקה יהודית, לרבות שלילת הזכות למקלט פוליטי מפני רדיפות.

משום כך, יש להכניס את הדברים לפרופורציה: בשמאל הישראלי נוטים לטעון כי תחת הנהגתם היינו חיים במציאות אוטופית, אך ההיסטוריה מוכיחה אחרת. כבר חזינו בעבר בממשלות שמאל, והמציאות המיוחלת רחוקה מלהשתנות.

בנימין נתניהו פועל במסגרת מדינה דמוקרטית מודרנית, בעלת מערכת משפט עצמאית, פרלמנט תוסס, תקשורת חופשית, בחירות תקופתיות, אופוזיציה לוחמת וביקורת ציבורית ענפה. מציאות זו שונה לחלוטין ובאופן מהותי ממשטרי המלוכה האבסולוטיים של אירופה במאות ה-16 וה-17. בשונה ממלכי התקופה האליזבתנית, שהחזיקו בכוח בלתי מוגבל ויכלו להורות על הוצאות להורג, רדיפות או ענישה קשה בשם הכתר ללא דין וחשבון, ראש ממשלה בישראל כפוף לחוק, לביקורת שיפוטית קפדנית ולפיקוח ציבורי מתמשך. לכן, הטחת אמירות כה קשות כלפי הממשלה ללא מתן זכות ביטוי לקול הימני וללא שמירה על בלאנס (איזון) פוליטי, מעוררת תרעומת רבה.

ב. האבסורד והסילוף ההיסטורי בעניין שייקספיר

השימוש שעושה סובול בדמותו של ויליאם שייקספיר כדי לטעון שהמלוכה הגנה על נתיניה ולא הפקירה אותם, מייצר עיוות היסטורי חמור. כמובן שמבחינה ספרותית-דרמטית מותר לכתוב משפט כזה בפיה של דמות במחזה היסטורי-דרמטי, ואין מדובר בטענה מחקרית מילולית. עם זאת, מבחינה היסטורית טהורה, אין כל מקור ידוע שבו שייקספיר אמר או כתב רעיון כזה באופן ישיר.

חייו של שייקספיר עצמו לא היו נטולי קשיים והיו רחוקים מלהיות מוגנים על ידי הכתר: הוא חי בתקופה של מגפות קשות, מאבקים פוליטיים אלימים וחוסר יציבות עמוק באנגליה; עולם התיאטרון נסגר לעיתים תכופות בשל מגפת הדבר; בנו הצעיר, האמנט, נפטר בגיל צעיר; והוא עצמו פעל תחת מתחים פוליטיים מתמידים וחשש מצנזורה מלכותית דורסנית.

אין צורך להרחיק לכת, די אם נתבונן במחזה המפורסם "רומיאו ויוליה", המשרטט מציאות שבה לנשים לא היה כל מעמד, ונשללה מהן הזכות לאהוב את בחיר ליבן בשל חוקי הממלכה.

באותם ימים, נהגו ההורים לחפש עבור בנותיהן חתן על פי מעמדו החברתי והכלכלי, ללא כל קשר לרגש האהבה, והמפלט היחיד מפני עריצות השלטון נמצא לעיתים רק במוות. האם אנו נמצאים במצב כזה כיום? התשובה היא שלא. אמנם גם בימינו ישנן נשים הבוחרות בבן זוג בעל מעמד גבוה, אך הדבר נעשה מתוך בחירה חופשית, ולא תחת כפייה של חוקים אכזריים.

התקופה שבה חי ויליאם שייקספיר הייתה תקופה קשה, אלימה ולעיתים אכזרית מאוד מבחינה חברתית, דתית ופוליטית. באנגליה ובאירופה של סוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 התקיימו רדיפות דתיות אכזריות, הוצאות להורג פומביות, עוני קיצוני, אפליה מעמדית חריפה, שלטון מלוכני קשוח, ענישה אכזרית, קולוניאליזם, סחר בבני אדם, ויחס נחות ומפלה לנשים ולאוכלוסיות מוחלשות. בני אדם רבים מאוד "הופקרו" למותם או לגורלם המר בידי שליטים, מוסדות או החברה עצמה.

אין כל עדות היסטורית לכך ששייקספיר חווה באופן אישי סיטואציה שבה הכתר האנגלי הגן עליו או הפקיר אותו למוות בידי אויבים. ההסתייגות היא לגבי חייו האישיים, אך המציאות ההיסטורית הרחבה מוכיחה כי באותה תקופה ובמאות שלאחר מכן, עבדים ואנשים ממעמדות נמוכים סבלו מאלימות קיצונית ללא כל הליך משפטי הוגן. התרחשו הוצאות להורג ללא משפט תקין, עינויים פומביים, שריפות, תליות, ענישה קולקטיבית ודיכוי אכזרי של משרתים ונתינים. נשים הואשמו בכישוף ונשרפו חיות על בסיס אמונות טפלות ומאבקים דתיים. אנגליה האליזבתנית אמנם לא קיימה מערכת עבדות תעשייתית כמו באמריקה המאוחרת, אך הייתה חלק בלתי נפרד מהתפתחות הקולוניאליזם והסחר בבני אדם, והענישה בה הייתה קשה ביותר כלפי עניים, מורדים וקתולים שנחשבו לאיום. על כן, להציג את תקופת שייקספיר כתקופה מושלמת ומוגנת לעומת ימינו, זהו אבסורד מוחלט.

ג. העדר הגינוי לחמאס ושתיקת נפגעי הטרור

הביקורת החריפה ביותר המופנית נגד המחזה נוגעת להטלת האשמה החד-צדדית על הצד היהודי והישראלי, תוך התעלמות מוחלטת מהתוקפן הברברי. האמירה "הפקרת חסרי ישע זה פשע" מתעלמת מכך שכל העולם, כולל פוליטיקאים ממחנה הימין בישראל, לצד מנהיגים ואישי ציבור ברחבי העולם ואזרחים רבים, עשו כל שביכולתם בניסיון להביא להצלת החטופים ולהשבתם לביתם.

מדוע אין במחזה מילה ברורה ומגנה על ארגון הטרור חמאס שחטף, רצח וטבח באלפי בני אדם? מדוע לא נשמע קולם של הנרצחים בשבי, או קולותיהם של ניצולי שואה החווים את הטראומה מחדש? ההצגה נמנעת מתקיפת חמאס ומאשימה בעיקר את המדינה בהפקרה.

מן הראוי להזכיר את העובדות הקשות: טבח שבעה באוקטובר התרחש ב-7 באוקטובר 2023, כאשר אלפי מחבלי חמאס וארגוני טרור נוספים חדרו מרצועת עזה לשטח ישראל. במהלך המתקפה נרצחו, נהרגו או נפלו בקרב כ-1,163 בני אדם, רובם אזרחים. למעלה מ-3,300 בני אדם נפצעו, ו-251 בני אדם נחטפו לרצועת עזה, ובהם נשים, ילדים, קשישים וחיילים. המתקפה כללה חדירה אכזרית ליישובי עוטף עזה, לבסיסי צה"ל ולפסטיבל המוזיקה "נובה", שם התרחש אחד ממוקדי ההרג הקשים ביותר, ובעקבותיה נפתחה מלחמת "חרבות ברזל". מדובר באחד מאירועי הטרור הקטלניים ביותר בתולדות מדינת ישראל, אשר הוביל למשבר ביטחוני, מדיני והומניטרי רחב היקף. שתיקת המחזה מול זוועות אלו מעוררת תמיהה עמוקה.

בנוסף, הציטוט "אם רק הייתם מציעים כולם תמורת כולם" מציג את שחרור המחבלים כדבר חיובי בלבד, וממחיש כי סובול רואה בכך פתרון נכון. אולם המחזה מתעלם לחלוטין מקולן של משפחות נפגעי הטרור, שיקיריהן נרצחו בפעולות טרור של אותם מחבלים בדיוק ששחרורם מוצע כעת. קולן של משפחות אלו אינו נשמע במחזה. כמו כן, נשמעת ביקורת חריפה על הקריאה הכלולה בפי אם החטוף "לעלות על משרדי השרים ברבבות ולשטוף אותם בצונאמי", הגם שניתן להבין ללבה של אם שבנה בשבי ושרבים מהשרים לא עשו דבר כדי להצילו, הרי שקריאה לפעולות המריחות מוונדליזם אינה מהווה פתרון חוקי או מוסרי במדינה דמוקרטית.

ד. היעדר קולם של חיילי וחללי צה"ל

חוסר נוסף המעורר פולמוס ציבורי הוא היעדרו המוחלט של קול הלוחמים. במחזה לא נשמע קולם של חיילי צה"ל, המגיעים מכל קצוות הקשת הפוליטית, ימין ושמאל כאחד, אשר חירפו ומחרפים את נפשם בשדות הקרב כדי להגן על המדינה ולהשיב את החטופים. קולם של חללי צה"ל שנפלו במערכה וקולן של המשפחות השכולות נותר מחוץ לטקסט הדרמטי, מה שמדגיש כי יש עוד עבודה רבה על המחזה כדי להביאו לאיזון לאומי.

תגובת היוצר: החופש האמנותי מול חלום הבלהות

מול הביקורת הנוקבת וההאשמות על חוסר איזון, סיפק המחזאי והבמאי יהושע סובול תגובה רשמית לצוות "YNET", שבה הוא משרטט את קו הגבול הברור שבין תיעוד היסטורי לבין אמנות דרמטית המושפעת מתת-המודע:

"זהו תיאטרון, ולא ניסיון לטעון שכך התרחשו הדברים במציאות. איש מיוצרי ההצגה לא היה חטוף, אולם סוגיית החטופים חלחלה באופן מתמיד אל התודעה ואף אל תת-המודע. גם אני עצמי מצאתי את עצמי לא אחת חולם כי אני סגור במקום כלשהו, מבלי לדעת מי מחזיק בי או אחראי לגורלי. היו רגעים שבהם ראיתי את עצמי כלוא בחדר קטן וחסר מוצא".

מדובר בעשייה אמנותית מרגשת של סובול, אשר בגיל 86 אינו עוצר לרגע, הוא ממשיך ליצור, לכתוב ולבצע במרץ, ומתגלה כאדם מיוחד במינו וכאחד מגדולי המחזאים בישראל, המעז להעלות נושאים חברתיים ופוליטיים בוערים על הבמה המרכזית.

נחיצות המחזה והצורך בהרחבת היריעה

בסופו של דבר, באמנות אומרים לעיתים קרובות: "או שמבינים או שלא אוהבים". המחזה "פשע ורשע – אהבה בגיהנום" הוא הצגה חשובה מאין כמוה, הצגה שחייבת להמשיך לחיות ולהיות מוצגת, והיא מתאימה ואף מומלצת לצפייה עבור בני נוער. מטרתו האמיתית והעליונה של מוסד התיאטרון היא לתת לאדם קו מחשבה, לאלץ אותו להתמודד עם דילמות קשות, ולא רק להגיע לאולם לשם בידור, ניתוק וחוסר מחשבה.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שכרגע המחזה מדבר בעיקר אל אנשים בעלי נטייה פוליטית שמאלית, וזהו חיסרון בולט. בין החטופים המוחזקים בשבי ישנם עד היום אנשי ימין ואנשי שמאל; הם לא נחטפו עקב דעותיהם הפוליטיות או השתייכותם המפלגתית, אלא אך ורק בשל היותם יהודים וישראלים.

על מנת שההצגה תגיע לכדי שלמות ותהפוך ליצירה לאומית מקיפה, חובה להכניס לתוכה גם את הדעות והקולות של אנשי הימין, אנשי המרכז, ערביי ישראל, הדרוזים והנוצרים. בכל המחנות ובכל המגזרים במדינת ישראל ישנם קולות פגועים וכואבים הרוצים וזכאים להישמע. רק שילוב מגוון הקולות הללו, לצד מתן ביטוי לחיילי וחללי צה"ל ולנפגעי הטרור, יהפוך את המחזה של סובול ליצירה מושלמת המדברת אל כל אזרח ואזרח במדינה.

תעודת זהות של ההצגה:

• שם היצירה: פשע ורשע – אהבה בגיהנום

• מאת ובבימוי: יהושע סובול

• לחנים ועיבודים: אילה אשרוב

• שחקן: גבריאל קוסובסקי (בתפקיד החטוף)

• זמרת: חן דניאל

• נגינת גיטרה: איתי ויטמן

• תמיכה: קרן רבינוביץ

• משך ההצגה: 90 דקות

לחן ועיבוד מוזיקלי: אילה אשרוב, מתוך ההצגה "פשע ורשע"

נ.ב

יהושע סובול, מעמודי התווך של הקלאסיקה הישראלית, מוכיח שוב כי מחזותיו החדים הם אבן דרך תרבותית. צפייה בהצגה האחרונה הותירה בי חותם עמוק, המלווה אותי מזה מספר ימים. ביציאה מאולם התיאטרון נשזרת המציאות הבימתית במציאות חיינו: קווים מקבילים נמתחים בין אנגליה של סוף המאה ה-16, השבר של ישראל 2023 והמציאות המורכבת של ישראל 2026.

היצירה מעוררת הדים של גדולי הספרות כשייקספיר ודוסטויבסקי, ומציפה שאלות כואבות על גורל החטופים ועל אוזלת ידה של המערכת הממשלתית, במנותק מפוזיציה פוליטית של ימין או שמאל. תחלואיה של המדינה ליוו אותנו בעבר וילוו אותנו בעתיד, ודווקא משום כך כוחו של סובול כה חיוני. זהו אינו תיאטרון מסחרי לשם בידור בלבד, אלא אמנות קונספטואלית נוקבת ותובענית.

זוהי תמציתו של התיאטרון במיטבו, כזה שאינו מתפוגג עם עמודי המסך, אלא כופה עלינו דיון פנימי. כקהל, זכותנו להסכים או להתנגד לתפיסת האמן, אך ערכה של היצירה נמדד ביכולתה לחולל חשיבה, למידה ורגש. בעת הזו, שבה חופש הביטוי והזכות להשמיע אמת נתונים תחת מתקפה מתמדת, הזכות להגיב, לבקר ולהרגיש היא חובה מוסרית שאסור לנו לוותר עליה.

צילומים מתוך ההצגה "פשע ורשע" מאת יהושע סובול (צילום: "מעקב", תיאטרון בית צוותא).

לחן ועיבוד מוזיקלי: אילה אשרוב, מתוך ההצגה "פשע ורשע".

הפוסט סובול מאשים את נתניהו ב"פשע ורשע": דרמה נוקבת או הטיה פוליטית? הופיע לראשונה ב-מעקב.

חבר הכנסת איימן עודה, יו"ר רשימת חד"ש-תע"ל, פרסם סדרת פוסטים חריפה ברשת X המגנה את מדינת ישראל ומדיניותה. בזמן שהמדינה נמצאת במערכה ביטחונית, בוחר עודה להגדיר את המערכת הפוליטית כ"חמישים גוונים של מיליטריזם" ואת הממשלה כ"ממשלת דמים", כל זאת בעודו מקבל את שכרו מהקופה הציבורית.

בתאריך 28.02.2026, על רקע המתיחות הביטחונית מול איראן, פרסם ח"כ איימן עודה פוסטים נוקבים נגד המדינה שבכנסת שלה הוא מכהן. עודה, הממומן מכספי הציבור הישראלי והיהודי, בחר להשתמש בבמה הציבורית כדי לתקוף את הממסד הפוליטי והביטחוני בישראל.

בפרסומיו טוען עודה כי "אין אופוזיציה בישראל, אלא חמישים גוונים של מיליטריזם". לטענתו, היעדר האלטרנטיבה נובע מ"פחד וחוסר דמיון פוליטי", ולא בשל המלחמה עצמה. עודה מבקר בחריפות את חברי האופוזיציה על כך שהם מצטרפים ל"אחדות", מברכים את הנשיא טראמפ ומאמצים את הקו המדיני-ביטחוני של הממשלה, אותה הוא מגדיר כ"ממשלת הדמים של נתניהו".

עודה מוסיף ותוקף את הקונספציה הביטחונית: "שוב ושוב מנסים כאן את אותה נוסחה: עוד 'סבב', עוד מבצע, עוד דם. בכל פעם מבטיחים שהפעם זה יביא ביטחון, ובכל פעם המציאות מוכיחה אחרת". לטענתו, המערכת מציעה רק "עוד פחד, מלחמה ושכול" ואינה מציעה חזון או אומץ לדרך אחרת.

"ישראל כסופר-ספרטה"

בפוסט נוסף שהעלה באותו היום, פנה עודה לאזרחים ואמר: "שמרו על עצמכם, כי הממשלה הזו לא תעשה זאת במקומכם. היא תמשיך להפוך את ישראל מספרטה לסופר-ספרטה". עודה מאשים את ממשלת ישראל בבחירה מודעת לחיות "תחת החרב לעד", ומצהיר כי ימשיך להתנגד לגישה זו "עד שהחיים ינצחו את חרב המוות".

הזיה פוליטית במימון ציבורי

העובדה שחבר כנסת מכהן מפרסם פוסטים המגדירים את פעולות המדינה כ"חרב המוות" דווקא בעת מלחמה, נתפסת כהזיה קשה. בעוד המדינה פועלת להגנה על ביטחון אזרחיה, נראה כי עבור עודה מציאות של שלום וטוב ליהודים היא בגדר "טרגדיה".

השימוש בבמה הפרלמנטרית ובמימון ציבורי כדי לגנות את המדינה ולפרסם פוסטים המערערים על מדיניותה הביטחונית, מעלה שאלות קשות על התנהלותו של עודה כחלק מהמוסדות הרשמיים של מדינת ישראל, בעודו פועל נגדם ברשתות החברתיות.

צילום מאתר הכנסת; השימוש נעשה בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים.

הפוסט בעת מערכה מול איראן: ח"כ עודה במתקפה חריפה נגד ישראל הופיע לראשונה ב-מעקב.

דים אמור

ביום שני האחרון, ה-24 בנובמבר, פרסם חבר הכנסת איימן עודה פוסט פרובוקטיבי ברשת החברתית X, שבו כינה את כוחות הביטחון הישראלים בכינוי "פאשיזם". הפרסום מעורר שאלות משפטיות כבדות משקל בנוגע להסתה ולשון הרע, ומלווה באירוע שהתרחש במזרח ירושלים ושם זרקורים על רשת מורכבת של מימון זר, קשרים בעייתיים וניהול חשאי.

עודה כתב ברשת X: "בתיאטרון האבסורד שנקרא הכיבוש יש רגעים שאי אפשר לתאר במילים, רגעים של אכזריות טהורה. הביטו בילדים האלה: בוכים, מבוהלים, ילדים תמימים שבאו רק להשתתף במופע אמנותי בתיאטרון אל-חכוואתי שבירושלים המזרחית. הפאשיזם הולך ומתפשט, אבל שורשיו נטועים בכיבוש. לכן חייבים לסיים אותו, חייבים לשחרר את שני העמים מעול הכיבוש. כי כולנו נולדנו בני חורין".

הרקע לפרסום הוא פשיטה שביצעה משטרת ישראל על תיאטרון אל-חכוואתי במזרח ירושלים ופיזור מופע ילדים שנערך שם. השר איתמר בן גביר הוציא צו לסגירת התיאטרון מכוח החוק ליישום הסכמי אוסלו בגדה המערבית וברצועת עזה. המשטרה פעלה על פי הצו, בטענה שקיים קשר בין האירוע בתיאטרון לרשות הפלסטינית וכי האירוע נערך ללא ההיתר הנדרש על פי החוק. המופע שפוזר נקרא "חלומות מתחת לעץ הזית" ותואר כמופע מוזיקלי של ילדים ובני נוער.

תיאטרון אל-חכוואתי אינו תיאטרון רגיל. הוא פועל בשטחה של מדינת ישראל אך מגדיר את עצמו כ"התיאטרון הלאומי הפלסטיני". התיאטרון מנהל חשבון בנק ברשות הפלסטינית, ולעיתים לרשם העמותות בישראל אין גישה לחשבון זה, ככל הנראה מדובר במצב המצביע על ניהול לא תקין.

אולם לא על כך הוצא צו הסגירה. לפי מקור בכוחות הביטחון, התיאטרון מחדיר בהצגות ילדים, החל מגיל שלוש, מסרים המלמדים ילדים ערבים ישראלים שהם "פלסטינים" ומעבירים תכנים שלא לאהוב את מדינת ישראל ולכאורה שלא לאהוב יהודים. המקור מסר כי כל ההצגות, מהצגות ילדים ועד הפקות למבוגרים, מהוות שנאה כלפי יהודים ולמדינת ישראל.

דברי חבר הכנסת עודה, המכנה בציבוריות את יהודים, את עם ישראל, שוטרים יהודים וכוחות הביטחון הישראלים בכינוי "פאשיסטים", מעלים שאלות משפטיות חמורות בדבר הסתה ולשון הרע. האבסורד הטמון בדבריו הוא שעודה משתכר מדי חודש מכספי הציבור של אותם "פאשיסטים" שאותם הוא מכנה בשמות.

בפרסום הסרטון שצורף למסר של עודה נכתב בערבית: "פועלים למנוע מן הילדים את הזכויות הבסיסיות ביותר, את משאלות ליבם ואת תחביביהם. בירושלים מוטלות מגבלות נרחבות שמטרתן לסכל כל ניסיון להבליט את זהותנו הפלסטינית באמצעות מורשתנו ותרבות הפולקלור שלנו". צו הסגירה לא הוצא סתם, ולפי דברי המקור, חומר ההצגות מסית לכאורה נגד מדינת ישראל.

בדיקה מעמיקה חושפת תמונה מורכבת של מימון זר וניסיונות הסתרה. בשבע השנים האחרונות קיבל התיאטרון מיליוני שקלים בתרומות מחוץ לארץ. בדוחותיו לרשם העמותות, התיאטרון ניסה להסתיר ולמחוק או לטשטש את שמות התורמים.

כעמותה הפועלת על פי חוקי מדינת ישראל, התיאטרון מחויב להיות שקוף כלפי הציבור, אולם גם הפרטים של יו"ר והנהלת התיאטרון הוסתרו מהציבור הרחב. רק לאחר ביקורת עומק שערך רשם העמותות ודרישתו לחשיפת שמות התורמים התגלה מקור המימון המרכזי.

אחד התורמים המרכזיים של התיאטרון הוא ארגון HBS, קרן היינריך בל (Heinrich Böll Foundation), קרן גרמנית פוליטית המקושרת למפלגה הירוקה הגרמנית, אשר תרם מאות אלפי שקלים לתיאטרון. הבעיה ב-HBS איננה רק בכסף. לארגון יש אינטרס להחזיק תיאטרון בישראל המגדיר את עצמו כפלסטיני ואשר לכאורה מסית נגד ישראל. הארגון HBS תומך כלכלית ותקשורתית בארגוני טרור הפועלים באופן מכוון נגד מדינת ישראל.

קרן היינריך בל היא קרן גרמנית פוליטית המקושרת למפלגה הירוקה הגרמנית ופועלת בתחומים של חינוך, דמוקרטיה, זכויות אדם וקיימות. לפי גורם שדיווח על כך, HBS שלחה בעבר מימון או הייתה קשורה מבחינת שותפות לכמה עמותות פלסטיניות שנחשדו בקשרים לגורמי קיצון או טרור. לדוגמה, לפי האתר NGO Monitor, HBS מימנה או הייתה קשורה לארגונים כמו Addameer. במקרים מסוימים, כמו כנס שזוהה עם השתתפות של חברי חמאס, HBS ארגנה את הכנס וככל הנראה תומכת בחמאס.

עמדות ופעילות פוליטית של HBS, לרבות שיתוף פעולה עם ארגונים פלסטיניים, קריאות מחאה ושיתוף לכאורה עם ארגון חמאס תחת כותרת "תמיכה בזכויות אדם", הביאו אותה תחת ביקורת של גורמים הטוענים לקשרים עם ארגונים חשודים. תחקירים מצביעים על מימון של ארגונים לא ממשלתיים שהועמדו בקשר עם קבוצות שהוגדרו כארגוני טרור.

אחד הדוברים של HBS, חסן יוסף, מתואר כבן לדמות מרכזית בתנועת חמאס בגדה המערבית וכמי שנעצר במשך שנים אחדות בידי רשויות ישראל. ארגון HBS מתייחס באופן רשמי לרשויות ישראל כאל "רשויות הכיבוש הישראליות". דוברים נוספים כוללים את יונס אל-ג'ארו, לשעבר מבכירי החזית העממית לשחרור פלסטין ולאחר מכן יו"ר מועצת המנהלים של עמותת אל-דמיר לזכויות אדם בעזה.

על פי פרסום בעיתון "מקור ראשון" מיום 17 בנובמבר 2017, נחשף כי משרד קרן היינריך בל ברמאללה, קרן פוליטית הממומנת בידי ממשלת גרמניה ומשויכת למפלגת הירוקים, שותף בארגון כנס שכותרתו "האינתיפאדה של 1987: היסטוריה וזיכרון", לציון שלושים שנה לאינתיפאדה הפלסטינית הראשונה נגד ישראל. הכנס, שתוכנן להתקיים בעזה בין 24 ל-26 בנובמבר ובביירות בין 28 ל-30 באותו חודש, כלל ברשימת הדוברים משתתפים שהם חברים לשעבר או בהווה בארגוני הטרור חמאס והחזית העממית לשחרור פלסטין.

לפיכך, תיאטרון אל-חכוואתי פעל בכל הכוחות להסתיר את התורם המרכזי שלו. התורם HBS הוא מידע עובדתי – ארגון התומך בטרור מחזיק וגורם לתיאטרון פלסטיני בישראל להתקיים. כאשר חומר ההצגות הוא לכאורה הסתה, לא סתם התיאטרון קיבל צו סגירה וכוחות הביטחון הגיעו לאכוף את צו מדינת ישראל.

הנהלת התיאטרון מורכבת מערבים בעלי אזרחות ישראלית, האחראים על ניהולו בפועל. התיאטרון, כגוף מוסדי, מקבל מימון מארגון HBS, אשר על פי הטענות המועלות בעניינו מקיים, לכאורה, קשרים ישירים או עקיפים העלולים להתפרש כתמיכה בחמאס ובגורמים או פעילים בעלי אופי בעייתי.

חברי הוועד הם דימה אבו הלאל, האני גושה, וואל אבו ערפה, טארק סייד, סלאח עדאמה, עימאד מונה וראאד טוויל. רואה החשבון המבקר הוא סמיר סחאר (אליוסף סי פי איי), המוסמך לדווח הוא דינה וכילה, והיועץ המשפטי הוא עורך הדין סני חורי. ניסיונות ליצור קשר עם עורך הדין של התיאטרון, עם חברי הוועד ועם התיאטרון עצמו לקבלת תגובה לא צלחו.

התיאטרון מקבל גם תרומות מארגון SIDA, סוכנות סיוע ופיתוח בינלאומית שבדית, גוף ממשלתי הממומן מתקציב המדינה השבדי. הסוכנות תומכת בפרויקטים של סיוע, פיתוח, זכויות אדם, חינוך, בריאות וממשל דמוקרטי. התיאטרון לא הסתיר עובדה זו.

אולם דיווחים ומחקרים מצביעים כי SIDA מימנה, בעבר ובהווה, ארגונים פלסטיניים שלטענתם קשורים לגורמים קיצוניים או קבוצות שהוגדרו על ידי ישראל כארגוני טרור או בעלי קשרים לטרור. לדוגמה, לפי ארגון NGO Monitor, חלק ממקבלי המענקים של שבדיה דרך SIDA כללו ארגונים לא ממשלתיים שהואשמו בהטפה, הסתה והצדקת אלימות לאחר אירועי השביעי באוקטובר 2023.

הביקורת נגד SIDA, כפי שמוצגת על ידי NGO Monitor ומחקרים אקדמיים, טוענת כי הבקרה על אופן הזרמת הכסף והשימוש בו עלולה להיות לקויה. כלומר, למרות ש-SIDA לא העבירה ישירות כספי טרור, חלק מהארגונים שזכו למימון עשויים לקדם אידאולוגיה עוינת, הסתה או קמפיינים נגד ישראל, עובדה המעלה שאלות מוסריות ואסטרטגיות.

לחבר הכנסת איימן עודה אין ראיות לכך שממשלת ישראל, צו הסגירה נגד התיאטרון וכוחות הביטחון הם "פאשיסטים". לעומת זאת, ככל הנראה קיימות ראיות לכך שהתנהלות התיאטרון בעייתית, במיוחד בנוגע לגופים התורמים לו. כאשר מדובר בכסף, כנראה שלא מסריח. רק בפיגועים המתבצעים בישראל נפגעים בני אדם, יהודים, אזרחים ותיירים.

-אנו במעקב-

צילום של ח"כ עודה והשר בן גביר מתוך ארכיון הכנסת, שימוש בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים.

הפוסט אחרי צו בן גביר נגד התיאטרון: ח"כ עודה כינה את כוחות הביטחון "פאשיסטים" הופיע לראשונה ב-מעקב.

תקרית דרמטית אירעה הבוקר בכנסת במהלך ביקורו ההיסטורי של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בישראל, כאשר חברי הכנסת עופר כסיף ואיימן עודה התפרצו במהלך נאומו של הנשיא האמריקאי. השניים ניסו להפריע למהלך הנאום שעסק בעניין שחרור החטופים, והתנהגותם הסתיימה בהוצאתו של כסיף מהמליאה על ידי יושב ראש הכנסת. טראמפ עצמו התייחס לתקרית במהלך דבריו וציין כי הפעולה שננקטה הייתה יעילה.

הביקור המהיר של טראמפ בישראל החל בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר הנשיא נחת במדינה לביקור בזק שמטרתו העיקרית קשורה לעניין החטופים. עוד בטרם הנאום במליאת הכנסת, חתם טראמפ בספר האורחים של הפרלמנט הישראלי, שם רשם את המילים "זה שחר של יום חדש". בהצהרותיו למדיה, טראמפ הביע אופטימיות לגבי המצב האזורי וקבע כי "המלחמה נגמרה, זהו יום גדול", תוך הוספה שחמאס יציית להסכם. בטיסה לישראל, טראמפ צפה במטוס הנשיאותי אייר פורס 1 בשחרור החטופים.

לפני עליית טראמפ לדוכן, נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו נאום שבו פירט את הישגיו של הנשיא האמריקאי מול ישראל. נתניהו מנה שורה של צעדים דרמטיים שנקט טראמפ בכהונתו, ובהם ההכרה בירושלים כבירת ישראל, ההכרה בריבונות ישראלית ברמת הגולן וקידום הסכמי אברהם. ראש הממשלה הדגיש כי "זו רק רשימה חלקית" מהצעדים שנקט טראמפ לטובת ישראל.

נתניהו המשיך ואמר כי טראמפ הוא "החבר הכי טוב שהיה אי פעם לישראל בבית הלבן", תוך שהוא קובע בנחרצות ששום נשיא אמריקאי לא עשה למען ישראל את מה שטראמפ עשה. ראש הממשלה הוסיף כי הממשלה והעם הישראלי מקבלים את הנשיא האמריקאי בכדי לברך אותו על המנהיגות שהפגין ועל ההצעה הנוגעת לשחרור החטופים, שלטענתו זוכה לתמיכה רחבה ברחבי העולם ומטרתה להחזיר את כל החטופים הביתה. האירועים בכנסת, שכללו גם את תקרית ההתפרצות, מדגישים את המתח הפוליטי הפנימי בישראל ברקע הביקור החשוב.

צילום מתוך אתר הכנס — שימוש בהתאם לסעיף 27א לחוק זכויות היוצרים

הפוסט בריונות בכנסת: כסיף ועודה הפריעו לטראמפ הופיע לראשונה ב-מעקב.

חברת הכנסת מרב מיכאלי, יושבת ראש מפלגת העבודה לשעבר, פתחה היום במתקפה קשה נגד הקואליציה הנוכחית, כשהיא מעלה האשמות חמורות בדבר העברת כספים לארגון הטרור חמאס. במקביל, מיכאלי הביעה תמיכה בחבר הכנסת איימן עודה, תוך כדי ביקורת נוקבת על מדיניות הממשלה.

"אסור לוותר ואסור להתייאש, צריך להמשיך ולהילחם עד שנחליף אותם ונבנה מחדש את ישראל", הכריזה מיכאלי בסדרת התבטאויות נגד הקואליציה. דבריה הגיעו לשיא כאשר העלתה מדוכן הכנסת האשמות חמורות לפיהן הקואליציה מעבירה "מזוודות מזומן לקטר" הנמצאות בידי חמאס.

מיכאלי, שתקפה את הקואליציה בקשר לטיפול בנושא החטופים ובמלחמה, טענה כי מדובר בתופעה שפועלת "שנים רבות ללא הפסקה". עם זאת, מתעוררת שאלה חריפה בנוגע לכנותה של הח"כ לשעבר: מדוע שתקה על אותן "מזוודות מזומן" כאשר היא עצמה הייתה חלק מהקואליציה בממשלת נפתלי בנט?

מיכאלי, שכיהנה בקואליציה של בנט רק לפני כמה שבועות, נמנעה מלהעלות את הנושא החמור הזה באותה תקופה. כעת, כשהיא יושבת בספסלי האופוזיציה, היא מעלה האשמות דרמטיות על אותו מנגנון שלטענתה פעל גם כשהיא הייתה שותפה לקואליציה ונושאת באחריות לפעולותיה.

השתיקה הבוחקת של מיכאלי בזמן כהונתה בממשלת בנט מעמידה סימן שאלה גדול על מהימנות האשמותיה הנוכחיות. אם אכן מדובר בתופעה חמורה של העברת כספים לחמאס, כפי שהיא טוענת כיום, מדוע לא פעלה להפסיק אותה כשהיא עצמה הייתה בעמדת כוח לעשות זאת?

ההתנהגות הכפולה הזו מעלה שאלות קשות על המניעים האמיתיים מאחורי האשמות מיכאלי. האם מדובר בדאגה אמיתית לביטחון המדינה, או שמא בתמרון פוליטי מחושב שמטרתו לפגוע בקואליציה הנוכחית? העובדה שמיכאלי בחרה להעלות את הנושא רק כשהיא עברה לאופוזיציה מצביעה על כך שייתכן שמדובר במהלך פוליטי יותר מאשר בדאגה לביטחון.

התבטאויותיה הנוכחיות של מיכאלי, לצד תמיכתה בח"כ עודה, מציירות תמונה מורכבת של פוליטיקאית שמשנה את עמדותיה בהתאם לאינטרסים הפוליטיים הנוכחיים שלה. השאלה היא האם הציבור הישראלי יבחר להאמין לח"כ שלא הרימה את קולה נגד תופעה "חמורה" כשהיא הייתה בעמדה לעשות משהו בקשר אליה.

צילום מאתר הכנסת לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים

הפוסט ח"כ מיכאלי האשימה בהעברת כספים לחמאס — ושתקה בממשלת בנט הופיע לראשונה ב-מעקב.

חבר הכנסת איימן עודה פרסם היום פוסט נוקב בחשבונו הרשמי ברשת החברתית X, אשר ככל הנראה מהווה תגובה ליוזמות של חברי כנסת מן הימין המבקשים להדיחו מהכנסת. בפוסט, שניתן לתארו כפרובוקטיבי, מתאר עודה את המאבק הפוליטי הנוכחי במונחים דרמטיים וחריפים במיוחד.

"המאבק הוא לא בין קואליציה לאופוזיציה. המאבק הוא בין פשיזם לדמוקרטיה. אנחנו נעמוד איתנים על העקרונות שלנו. והדמוקרטיה תנצח!", כתב עודה בפוסט שזוכה לתשומת לב נרחבת ברשתות החברתיות.

הפוסט מגיע על רקע פעילות מוגברת של חברי כנסת מהימין לקדם הליכים להדחתו של עודה מהכנסת. במסגרת התהליך הדמוקרטי, מתקיימות ישיבות וועדות בכנסת הבוחנות את האפשרות להעביר את עודה מתפקידו כח"כ.

עודה, המכהן כראש הרשימה הערבית המשותפת, מציג את הניסיון להדיחו כמאבק אידיאולוגי בין כוחות דמוקרטיים לפשיסטיים. לטענתו, חברי הכנסת מהימין – המהווים את רוב הכנסת ואשר נבחרו על ידי הציבור הישראלי – מייצגים את הפשיזם, בעוד שהוא עצמו מייצג את הדמוקרטיה.

הצהרותיו של עודה מעלות שאלות בנוגע לעמדותיו כלפי משטרים אחרים באזור. בעוד שהוא מתאר את חברי הכנסת הישראלים כ"פשיסטים", הוא נמנע מלהביע ביקורת דומה כלפי ארגון חמאס או משטרים פלסטיניים אחרים. ארגונים ומשטרים אלה ידועים בהתנהגותם כלפי קהילת הלהט"ב ובמדיניות הדיכוי שלהם כלפי מתנגדים פוליטיים.

בפועל, פלסטינים, בני הקהילה הגאה, ואף יחידים המחזיקים בדעות החורגות מהקו האידאולוגי הרשמי, מצויים לא אחת תחת רדיפות קשות. חירויות היסוד – ובראשן חופש הביטוי וחופש העיתונות – מוגבלים באורח חמור באותם אזורים. אף על פי כן, חבר הכנסת עודה אינו ממהר לפרסם קריאות לדמוקרטיזציה או להגנה על זכויות האדם במקומות הללו. תושבי רצועת עזה נותרים לעיתים קרובות מנותקים מסיוע הומניטרי – לא בשל מחסור חומרי כשלעצמו, אלא עקב מדיניות שיטתית של המשטר, השולח ידו אל המשאבים ולוקה בשחיתות עמוקה. ברם, כל מי שמעז להשמיע קולו נגד שלטון חמאס – חשוף לחיסולים שקטים או לחקירות שעינויים בצדן. על מציאות זו – חבר הכנסת עודה שותק, בין אם בפוסטים שברשת X ובין אם בכל במה אחרת.

הפרדוקס מתחדד כאשר בוחנים את המציאות הישראלית: בעצם המסגרת הדמוקרטית של הכנסת, מתקיימות ישיבות וועדות שבוחנות את התנהגותו של עודה. זהו תהליך דמוקרטי שקוף ומבוסס על כללי המשחק הפרלמנטריים. עודה, המקבל משכורת מתקציב המדינה ומשלם מיסים כמו כל אזרח, זוכה לייצוג פוליטי מלא במסגרת המערכת הדמוקרטית הישראלית.

הקריאות להדחתו של עודה נובעות מהתנהגויות והצהרות שחברי כנסת אחרים רואים בהן בלתי הולמות את מעמדו כנציג ציבור. הביקורת כלפיו מתמקדת בכך שהוא אינו מייצג את המדינה והציבור הישראלי באופן מכובד, כפי שמצופה מחבר כנסת.

המתח בין הרטוריקה הדרמטית של עודה לבין המציאות הדמוקרטית בישראל ממחיש את המורכבות הפוליטית הנוכחית. בעוד שעודה מתאר את המאבק במונחים קיצוניים, התהליכים הפוליטיים המתרחשים נגדו הם חלק מהמנגנון הדמוקרטי הרגיל.

הפוסט של עודה זוכה לתגובות סותרות ברשתות החברתיות, כאשר תומכיו רואים בו קריאה לעמוד על עקרונות דמוקרטיים, בעוד שמבקריו טוענים שהוא מנסה לעוות את המציאות הפוליטית ולהציג עצמו כקורבן של דיכוי פוליטי.

השאלה המרכזית שעולה מהפוסט היא האם ניתן לקרוא למערכת פוליטית "פשיסטית" כאשר אותה מערכת מאפשרת לו לכהן כח"כ, לקבל שכר מתקציב המדינה, ואף לבקר אותה בחופשיות ברשתות החברתיות.

צילום מתוך רשת X, נעשה שימוש בהתאם לסעיף 27א לחוק זכויות יוצרים

הפוסט ח"כ עודה מסית: "הוא במאבק בין פשיזם לדמוקרטיה" הופיע לראשונה ב-מעקב.

דים אמור

בימים שקדמו לפרוץ המלחמה הנוכחית בין ישראל לאיראן ב-13 ביוני, נשמעו הקולות הביקורתיים של חברי כנסת שונים כלפי מערכת הביטחון וממשלת ישראל, במועדים הבאים עתה לכותרות בעיצומה של המלחמה.

חבר הכנסת אחמד טיבי, שמשפיל בכל הזדמנות את מערכת הביטחון ואת ראש הממשלה ושרי הממשלה, התבטא באופן הרגיל שלו במהלך התקופה שקדמה למלחמה. לפי התיעוד, טיבי השווה חיילים לפאשיזם וכינה יהודים "מחבלים" ו"כובשים" בהתבטאויות שונות.

לקריאת הכתבות – לחץ כאן

שר הבריאות גינה את התבטאויותיו של ד"ר גטאס, ולשכתו מסרה: "שר הבריאות רואה בחומרה רבה התבטאויות מעין אלה במערכת הבריאות. השר קורא מעל לכל במה להוציא את מערכת הבריאות מהמגרש הפוליטי ולהתמקד במשימות המרכזיות של המערכת – הצלת חיים, שמירה על בריאות הציבור והבטחת עתידה ואיתנותה של המערכת לדורות הבאים".

לקריאת הכתבות – לחץ כאן

• תמונות מתוך ההפגנה שנערכה בעיר נוף הגליל (14.05.25). ההפגנה התקיימה במחאה נגד חבר מועצת העיר, ד"ר ראיד גטאס. המוחים קראו לפיטוריו של גטאס, אולם ראש העיר, מר רונן פלוט, לא נענה לדרישה. נראה כי מטעמים אישיים ובהתאם להבנות פוליטיות, נוח לפלוט להותיר במועצה אדם שלכאורה מחזיק בעמדות עוינות כלפי צה"ל, ואף טוען כי בעזה מתרחשת "השמדת עם". צילום: מעקב

מקופת חולים כללית נמסר בתגובה: "בעקבות הפוסט ולמרות שאין בין הרופא לכללית יחסי עובד מעביד ומדובר ברופא עצמאי במעמד של ספק שירותים, התקיימה שיחת בירור עם הרופא על ידי המנהל הרפואי של האיזור בו הוא עובד, הרופא הבהיר כי לא הייתה כל כוונה לפגוע ואף התנצל אם דבריו הובנו אחרת".

חבר הכנסת איימן עודה, שנודע בביקורתו החריפה כלפי צה"ל והממשלה, המשיך גם בתקופה שקדמה למלחמה להסית ולמתוח ביקורת נגד המדינה. ב-16 ביוני 2025, ימים אחדים לאחר פרוץ המלחמה, פרסם עודה ברשת X: "הקואליציה והאופוזיציה הצביעו שתיהן להמשך מלחמתו של נתניהו. רק הרשימה שלנו, חד"ש-תע"ל, הצביעה נגד. הצבעת אי אמון בממשלה הפלילית הזו של מלחמה אינסופית".

בנוסף, עודה כתב: "אתמול ביקרתי בטמרה. ראיתי את ההרס. את ההלם. את הדממה המוחלטת. חברי, קאסם אבו אל-היג'א, שאיבד את בתו ואת נכדותיו, אמר אתמול: 'האובדן כבד מאוד. אני קורא לאחיי בחברה היהודית ולכל מי שאיבד את יקיריו – מלחמות אינן הפתרון. אנחנו צריכים להפגין יחד ולצעוק: עצרו את המלחמה!' אני מצטרף לקריאתו של חברי קאסם, ואומר את הדברים הללו, בקול ברור, חד, ובזעקה גדולה: די למלחמה עם איראן! די למלחמה על עזה! כן לעסקה כוללת! די לכיבוש – וכן, כן לשלום!".

בעוד שישראל נאבקת על זכותה לקיום אל מול איומים איראניים המתמשכים באיום על חייה, חבר הכנסת איימן עודה תומך במאבק נגד המדינה, תוך הסתה ופגיעה באחדות הלאומית. במקביל, פוסטים של חברי סיעתו קוראים להפסקת המלחמות ומציעים פתרונות המבקשים לבטל את האיום הביטחוני, בעוד שבפועל איראן ממשיכה להוות סכנה ישירה לקיומה של ישראל.

הרצח בטמרה בוצע על ידי איראן, ולא על ידי ממשלת ישראל. לפיכך, פוסט של חבר כנסת המביע הסתה הוא חסר אחריות, מתחת לרף הנדרש ומזיק (אנו משתתפים בצערן של המשפחות).

• תרגום:

"הקואליציה והאופוזיציה הצביעו שתיהן בעד המשך המלחמה של נתניהו.

רק הרשימה שלנו, חד"ש-תע"ל, הצביעה נגד. זו הייתה הצבעת אי-אמון בממשלה הפלילית הזו של מלחמה אינסופית.

צפו בנאום המלא שלי מהכנסת היום כאן"

באמתחתה של ישראל עומדת זכות מוצדקת להגן על עצמה במלחמה נגד איראן, ומדינות רבות בעולם תומכות בעמדה זו. איראן מאיימת להשמיד את המדינה היהודית, וליהודים יש מדינה אחת בלבד. לעומת זאת, לערבי איימן עודה עומדות לרשותו מדינות כמו איראן, לבנון, סוריה, ירדן, מצרים — אך ליהודים אין מדינות נוספות. על כן, כאשר נשקפת איום להשמדת מדינת ישראל, היא פועלת להגנה על עצמה.

הרצח בטמרה בוצע על ידי גורמים הממומנים ומונחים על ידי איראן, ולא על ידי ממשלת ישראל. לפיכך, פוסט של חבר כנסת המביע הסתה הוא חסר אחריות, מתחת לרף הנדרש ומזיק.

הפוסט פוליטיקאים שהתבטאו באמירות קשות נגד צה"ל בערב המלחמה הופיע לראשונה ב-מעקב.

במערבולת הסערה הפוליטית שהתעוררה בעקבות הפסקת האש, נשמעים קולות צורמים מכל עבר, כאשר במרכזם עומדת שאלה אחת מטלטלת שהעלתה ח"כ נעמה לזימי ברשת X: "מה עם החטופים?"

התגובות לשאלה זו חושפות את השסעים העמוקים בחברה הישראלית בזמן שהמדינה מתמודדת עם האתגרים המורכבים של ניהול מלחמה וניסיונות להחזיר את החטופים. יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר הדמוקרטים, לא היסס לשפוך שמן על המדורה כאשר הגיב בחריפות ברשת X.

"החיילים בחזית והחטופים בעזה הם רק קלפים במשחק ההישרדות שלו – נתניהו משתמש בחיי אזרחינו וחיילינו כי הוא רועד מפחד מאיתנו – מהמחאה הציבורית נגד פיטורי ראש השב״כ," כתב גולן, שהמשיך וקרא למחאה נרחבת. "לכן, אסור לתת לטירוף לנצח. המחאה חייבת להתפרץ בזעם כדי להציל חטופים, חיילים ואת מדינת ישראל מהידיים של האיש המושחת והמסוכן הזה. זה האחריות שלנו. זו החובה שלנו. ואם לא נתייאש – ננצח".

דבריו של גולן מהדהדים את הקריאות הגוברות מצד האופוזיציה להפעיל לחץ ציבורי על הממשלה בנוגע לטיפולה בסוגיית החטופים ובניהול המלחמה. הוא מציג את ראש הממשלה כמי שמשתמש בחיי אדם כקלפי משחק פוליטיים, האשמה חמורה שמשקפת את עומק הקיטוב הפוליטי.

במקביל, גם ח"כ איימן עודה הצטרף למקהלת המבקרים ברשת X עם אמירות חריפות במיוחד. "נתניהו בחר בלהחזיר את בן גביר—ולכן עוד מלחמה והרס, הפקרת החטופים, והמשך קידוש המוות ופולחן הדם", פרסם עודה, מאשים את הממשלה בהפקרת החטופים ובהאדרת הסכסוך האלים.

הדברים שפרסם עודה זכו לתהודה כאשר מוחמד מג'אדלה, ראש חטיבת החדשות ברדיו נאס ופרשן חדשות 12, דיווח על ראיון שנתן עודה. "איימן עודה, יו״ר חד״ש-תע״ל בראיון לרדיו נאס: נתניהו החליט לחזור למלחמה על עזה כדי להחזיר את בן גביר לממשלה, הציבור הערבי צריך להשתלב במחאה נגד הממשלה כדי לעצור את המלחמה", צייץ מג'אדלה.

האשמות אלה מטעם עודה מציגות את החלטות הממשלה בנוגע למלחמה כמונעות משיקולים קואליציוניים צרים, תוך התעלמות מגורלם של החטופים והאזרחים משני צדי הגבול.

בעת שהמערבולת הפוליטית מתחוללת בעוזה, דובר צה"ל מסר הודעה רשמית בדבר תמורות במדיניות ההתגוננות האזרחית, המעידות על בחינה מחודשת של המצב הביטחוני השורר: "בתום הערכת מצב, הוחלט כי היום (ג') בשעה 2:00, יתעדכנו הנחיות ההתגוננות של פיקוד העורף. במסגרת השינויים אזור הנחייה עוטף עזה יעבור ממדרג פעילות מלאה למדרג פעילות מצומצמת, שאינו מאפשר קיום פעילויות חינוכיות".

ההודעה ממשיכה ומציינת כי "איזורי ההנחייה מערב הנגב ומערב לכיש נותרו ללא שינוי – פעילות מלאה. יש להמשיך ולעקוב אחר ההנחיות המפורסמות על ידי פיקוד העורף באמצעי ההפצה הרשמיים. ההנחיות המלאות מעודכנות בפורטל החירום הלאומי וביישומון פיקוד העורף".

השינויים בהנחיות פיקוד העורף מתרחשים בזמן רגיש במיוחד, עם הפסקת האש המתהווה והמשך המאמצים להחזרת החטופים, כאשר גורמים פוליטיים משני צדי המתרס מנסים להשפיע על דעת הקהל ולהטות את הכף לטובתם.

המחלוקת החריפה סביב גורל החטופים ואופן ניהול המלחמה מדגישה את האתגרים העצומים העומדים בפני המנהיגות הישראלית בתקופה מורכבת זו, כאשר כל החלטה נבחנת תחת זכוכית מגדלת ומעוררת ביקורת מכיוונים מנוגדים.

בעוד שהממשלה מנסה לאזן בין הצורך בהשגת יעדי המלחמה לבין ההכרח להחזיר את החטופים, נראה כי הדרך להשגת קונצנזוס לאומי רחוקה מתמיד. הרטוריקה החריפה מצד דמויות מרכזיות באופוזיציה רק מעמיקה את השסעים ומקשה על גיבוש אסטרטגיה מוסכמת.

סוגיית החטופים, שנשארה כפצע פתוח מאז תחילת המלחמה, ממשיכה להוות את אחת הנקודות הרגישות ביותר בשיח הציבורי, עם לחץ גובר מצד משפחות החטופים והציבור הרחב להעמיד את החזרתם בראש סדר העדיפויות הלאומי.

האם הפסקת הלחימה תוביל להתקדמות משמעותית בסוגיית השבויים? האם זעקת ההמונים תשכיל להטות את מדיניות הקברניטים? שאלות אלו נותרות ללא מענה, בעת שמדינת ישראל מתמודדת עם אחת המערבולות המורכבות ביותר בקורותיה המודרניים.

שאלתה התמציתית והמכמירה של חברת הכנסת לזימי – "מה עם החטופים?" – ממשיכה להדהד באוויר הציבורי, בהיעדר פתרון הולם, תוך שהיא חושפת את המארג הסבוך של דילמות פוליטיות, ביטחוניות ומוסריות האופף את החברה הישראלית.

צילומים: מתוך עמודי הפייסבוק הרשמיים של: יאיר גולן, נעמה לזימי, איימן עודה

הפוסט קרב פוליטי על גורל החטופים הופיע לראשונה ב-מעקב.

במקביל, ח"כ איימן עודה בחר להשתמש ברגע הרגיש של שחרור החטופות כדי לקדם אג'נדה פוליטית משלו. בציוץ שעורר זעם רב כתב: "שמח על שחרור החטופים והאסירים. מפה חייבים לשחרר את שני העמים מעול הכיבוש. כולנו נולדנו בני חורין". בחירתו המכוונת להשתמש במילה "אסירים" לתיאור מחבלי חמאס שרצחו אזרחים חפים מפשע, מעידה על התעלמות מוחלטת מהטרגדיה שפקדה את העם היהודי ב-7 באוקטובר.

התנהלותם של שני חברי הכנסת מעלה שאלות נוקבות לגבי מידת נאמנותם לערכי המדינה. בעוד שמשפחות החטופות חיכו בדאגה לשובן של יקיריהן, בחרו טיבי ועודה להתמקד בקידום אג'נדות פוליטיות שנויות במחלוקת. השימוש במונח "אסירים" לתיאור מחבלים שביצעו פשעים נגד אזרחים חפים מפשע, והתמיכה המשתמעת בערוץ תקשורת שמזוהה עם תמיכה בטרור, מעידים על פער עמוק בין תפיסת המציאות שלהם לבין הקונצנזוס הישראלי.

נראה כי גם ברגעים הרגישים ביותר, כאשר העם כולו מתאחד סביב שחרור החטופות, מעדיפים חברי הכנסת הללו להתבדל ולהדגיש את עמדותיהם הקיצוניות. התנהלות זו מעוררת זעם רב בציבור הישראלי, שמצפה מנבחרי הציבור שלו לגלות רגישות ואחריות בעת משבר לאומי.

הפוסט פרובוקציית ח"כ ערבים בשחרור החטופות: טיבי בוכה על אלג'זירה, עודה מכנה מחבלים 'אסירים הופיע לראשונה ב-מעקב.

סערה חדשה מטלטלת את משכן הכנסת בירושלים, כאשר חבר הכנסת איימן עודה העלה הצעת חוק שמעוררת שאלות נוקבות על גבולות החופש הפרלמנטרי והנאמנות למדינה. הצעת החוק, המבקשת להכיר במדינת פלסטין, מציתה דיון סוער על מהות הדמוקרטיה הישראלית ועל מקומם של חברי כנסת המייצגים עמדות המנוגדות לקונצנזוס הלאומי.

"146 מדינות כבר הכירו בה, שמהוות 88% ממדינות העולם", טען עודה מעל דוכן הנואמים, כשהוא מוסיף: "אני תומך במדינה פלסטינית כי אני בן אדם, כי אני פלסטיני, כי אני אזרח ישראל, וגם כי אני אזרח ערבי במדינה". הצהרה זו עוררה תגובות נזעמות באולם המליאה, כאשר ח"כ טלי גוטליב הגיבה בקריאת ביניים נחרצת: "אין שני עמים".

בעוד שעודה משלם מיסים למדינת ישראל, חלקם מממנים את צה"ל, הוא מכנה את המדינה "כובשת" ופועל לקידום אג'נדה המנוגדת למדיניות הממשלה.

זוהי צביעות במיטבה, לא יתכן שחבר כנסת יקבל את כל הזכויות והפריבילגיות של היותו נבחר ציבור ישראלי, ובו זמנית יפעל נגד האינטרסים הבסיסיים של המדינה.

גם דעות שאינן נעימות לאוזן הרוב חייבות לקבל במה? זהו המבחן האמיתי של דמוקרטיה?

הדילמה העולה מפרשה זו נוגעת בשורש הויכוח על גבולות הסובלנות הדמוקרטית: האם יש מקום בפרלמנט הישראלי לקולות המערערים על עצם הגדרתה של המדינה? האם ניתן לתת במה למי שמגדיר עצמו כפלסטיני בכנסת ישראל?

השאלה איננה האם לאפשר ביקורת על מדיניות הממשלה, אלא היכן עובר הגבול בין ביקורת לגיטימית לבין פעילות המערערת על עצם קיומה של המדינה.

אין ספק כי פרשה מטלטלת זו מהווה ראי נאמן למתח העז והבלתי פוסק השורר בין עקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי לבין סוגיית הנאמנות הבלתי מעורערת לריבונות הלאומית. השאלה המנקרת היא: האם ישכיל בית המחוקקים למצוא את שביל הזהב העדין בין השמירה הקפדנית על חירות הביטוי לבין ההגנה האיתנה על צביונה וערכיה של מדינת ישראל? התשובה לכך טמונה בחיק העתיד.

בעוד הצעת החוק התקדימית של ח"כ עודה מזעזעת את אמות הסיפים של הדמוקרטיה הישראלית ומציתה פולמוס ער על טיבה וגבולותיה, ניצבת בפנינו דילמה נוקבת: כיצד נשכיל לקיים איזון עדין בין ערכי יסוד דמוקרטיים לבין הצו העליון של שמירת הריבונות הלאומית ונאמנות בלתי מסויגת למדינה? סוגיה זו, הטעונה בדם ליבה של החברה הישראלית, מחייבת התמודדות מעמיקה וחשיבה מחודשת על יסודות המשטר הדמוקרטי בישראל.

צילום: איימן עודה أيمن عودة Ayman Odeh, רשת X

הפוסט חוק הבגידה של ח"כ עודה: להקים פלסטין על חשבון ישראל! הופיע לראשונה ב-מעקב.