• דים אמור
"יזכור, אמא שלי שנרצחה בפיגוע על ידי מחבל מתאבד פלסטיני בן 15". במילים אלה פתחה קטיה אקרמן את הפוסט שלה ביום הזיכרון, מילים שמאחוריהן עומד סיפור של אובדן, כאב, ומאבק מתמשך למען ההכרה ביתומי הטרור במדינת ישראל.
ב-1 בנובמבר 2004, יום שגרתי לכאורה הפך לאחד מאותם ימים שמשנים את מהלך חייה של משפחה שלמה. טטיאנה אקרמן, אישה צעירה בת 32, יצאה לשוק הכרמל בתל אביב כדי לקנות מצרכים בסיסיים לבית. המשימה הפשוטה – רכישת מצרכים בשוק – הסתיימה בטרגדיה אכזרית, כאשר מחבל מתאבד פוצץ את עצמו בסמוך למקום שבו עמדה.
טטיאנה הייתה אחת משלושה הרוגים באותו פיגוע קטלני, לצד שמואל לוי בן ה-65 מיפו ולאה לוין בת ה-64 מגבעתיים. למעלה מ-50 אנשים נפצעו באירוע. מאחורי כל אחד מהנרצחים עומד סיפור חיים מרגש, משפחה שנקרעה, וחיים שנגדעו באכזריות.
אובדן אם בפיגוע — סיפורה של טטיאנה אקרמן ז"ל
בתאריך 01.11.2004 התירה משטרת ישראל לפרסום את שמה של ההרוגה השלישית בפיגוע שאירע באותו בוקר בשוק הכרמל בתל אביב: טטיאנה אקרמן, בת 32 מתל אביב. טטיאנה, אישה צעירה שכל עתידה לפניה, נפלה קורבן למחבל מתאבד בן 15, כשקטיה, בתה בת ה-14, נותרה יתומה מאם.
טטיאנה אקרמן עלתה לישראל בשנת 2000 מהעיר אירקוטסק שברוסיה, יחד עם בעלה ובתם. ביום הגורלי ההוא הגיעה לשוק הכרמל בתל אביב כדי לרכוש מצרכים. אמה ואחותה נותרו ברוסיה, והסוכנות היהודית הציעה לסייע בהבאתן ארצה בעקבות האסון. טטיאנה, אישה רחבת לב, מצאה את מותה בנסיבות טראגיות – בעת שביקשה לעשות טוב לאחרים.
אנטומיה של פיגוע: הפיצוץ שהחריד את תל-אביב
הפיגוע בשוק הכרמל היה פיגוע התאבדות שביצע מחבל פלסטיני ב-1 בנובמבר 2004. שלושה בני אדם נרצחו בפיגוע ולמעלה מ-50 נפצעו. ארגון הטרור החזית העממית לשחרור פלסטין נטל אחריות לפיגוע.
ב-1 בנובמבר 2004, סמוך לשעה 11:15 בבוקר, הפעיל מחבל מתאבד מטען חבלה סמוך לדוכן ירקות בדרום שוק הכרמל בתל אביב. המטען, שהכיל חומר נפץ במשקל חמישה קילוגרמים והוטמן בתוך בקבוק חלב, גרם למותם של שלושה אזרחים: שמואל לוי בן 65 מיפו, לאה לוין בת 64 מגבעתיים, וטטיאנה אקרמן בת 32 מתל אביב. למעלה מ-50 אנשים נפגעו, ביניהם אחת שמצבה אנוש, שישה במצב קשה והיתר במצב קל עד בינוני.
ניצב דוד צור, מפקד מחוז תל אביב במשטרה דאז, הצהיר כי "לא היה מדובר במטען גדול, אבל הנפגעים היו סמוכים מאוד למחבל". הפיצוץ, שאירע סמוך לחנות גבינות שניזוקה אך לא נהרסה כליל, גרם להרס ברדיוס של כארבעה מטרים. רוב הדוכנים הסמוכים נותרו שלמים והסחורה עליהם לא נפגעה. בעקבות הפיגוע פרצה דליקה, עליה השתלטו כוחות מכבי האש תוך דקות ספורות, תוך שהם מסייעים בפינוי הנפגעים.
החזית העממית לשחרור פלסטין נטלה אחריות על הפיגוע, וציינה בהודעתה כי המחבל המתאבד היה עאמר אל-פאר, צעיר בן 18 ממחנה הפליטים עסכר שליד שכם. גורמים במערכת הביטחון הישראלית קבעו, עם זאת, כי גילו האמיתי של המפגע היה 15 בלבד, מה שהופך אותו לאחד המחבלים המתאבדים הצעירים ביותר במהלך האינתיפאדה השנייה.
מיד לאחר הפיגוע הטילה המשטרה סגר על האזור ומנעה כניסה למתחם השוק מחשש למטענים נוספים. כוחות הביטחון סרקו את דוכני השוק, ועשרות שוטרים ממחוז תל אביב פרסו כוחות בשטח. מסוק משטרתי הוזנק לאוויר בניסיון לאתר את הסייענים שהסיעו את המחבל לזירה. צירי תנועה מרכזיים, כולל מחלף השבעה ומחלף גנות על כביש 4, נחסמו לתנועה. למקום הוזעקו תגבורות של כוחות משטרה וצבא.
שלוש טרגדיות אישיות
הפיגוע קטע שלושה חיים ופצע עשרות רבות, כשמאחורי כל אובדן עומד סיפור אנושי מזעזע.
שמואל לוי, בן 65 מיפו, איבד שבע שנים קודם לכן את בנו רפי, שנהרג בתאונת דרכים בגיל 26. ביום הפיגוע, יממה בדיוק לפני יום השנה השביעי למות בנו, נרצח האב. לוי הגיע לשוק עם חברו, אשר יצא ללא פגע, בעוד לוי, שספג את מלוא עוצמת ההדף, נהרג במקום.
לוי עלה לארץ מבולגריה עם אשתו ושני ילדיו 15 שנים קודם לכן. הוא עבד במפעל אלקטרוניקה בפתח תקווה, ויצא לפנסיה כחצי שנה לפני הפיגוע.
לאה לוין, בת 64 מגבעתיים, הייתה ניצולת שואה. רק ארבע שנים לפני מותה זכתה לפגוש לראשונה את אחיה, בתוכניתו של מני פאר. המנחה הידוע סייע בהבאת אחיה מרוסיה, ובמפגש המרגש גילתה לאה לראשונה את גילה המדויק. בעקבות המפגש עלה אחיה לישראל עם משפחתו.
חקירת הפיגוע: מחדלים וחוליות
סוחרים בשוק הכרמל מתחו ביקורת על רמת האבטחה במקום, אותה הגדירו כלקויה — מצב שלא השתנה עד היום (30.04.2025). הערכת שירות הביטחון הכללי הייתה כי המחבל המתאבד יצא ממחנה הפליטים עסכר שבפאתי שכם, פגש את שותפיו באבו דיס, מזרחית לירושלים, ומשם המשיכו יחד ברכב לתל אביב. נחשף כי משטרת ירושלים קיבלה התרעה מדויקת על הימצאות המחבל בעיר עשר דקות בלבד לפני הפיגוע.
ב-9 בנובמבר 2004 הותר לפרסום מידע על מעצר שני סייעניו של המחבל. בחקירתם נחשף כי הפיגוע תוכנן במקור להתבצע בשגרירות צרפת בתל אביב. כמו כן התברר כי חומר הנפץ שנשא המחבל יועד במקור לשתי סטודנטיות מאוניברסיטת א-נג'אח שתכננו לבצע פיגוע התאבדות כפול.
פרס ספרותי למחבל
עשרים שנה לאחר הפיגוע הקטלני, בסוף אפריל 2024, התרחש אירוע שהדהים רבים וגרר זעם ציבורי: המחבל באסם חונדקג'י, אחד האחראים לפיגוע שגדע את חייה של טטיאנה אקרמן ושני ישראלים נוספים, זכה בפרס הבינלאומי לספרות ערבית (International Prize for Arabic Fiction, IPAF) על ספרו "מסכה, צבע השמיים", שכתב בזמן שריצה את עונשו בכלא הישראלי.
הפרס, בסך 50 אלף דולר, הוענק לחונדקג'י למרות שהוא יושב בכלא עופר בגין מעורבותו בפיגוע טרור קטלני. באתר התחרות צוין כי חונדקג'י כותב מכותלי הכלא, אך לא נאמרה אף מילה על סיבת מאסרו והרקע שהוביל לכליאתו.
באסם חונדקג'י, שהיה בן 21 בעת תכנון הפיגוע הקטלני, הועמד למועמדות בפרס היוקרתי בגין ספרו "מסכה, צבע השמיים", שכתב מתא כלאו. באתר התחרות הבינלאומי מצוין אמנם כי חונדקג'י כותב מכותלי הכלא — אך נמנעים מלציין את הסיבה למאסרו.
עצם המועמדות זיכתה את חונדקג'י באופן אוטומטי בסכום של 10,000 דולר, וזכייתו המלאה העניקה לו את מלוא סכום הפרס — 50,000 דולר.
פרסום מועמדותו של הספר נמסר בתוכנית "מה שכרוך" ששודרה בכאן תרבות. לפי אתר התחרות, העלילה נסובה סביב ארכיאולוג בשם נור, המתגורר במחנה פליטים ברמאללה. נור מוצא תעודת זהות ישראלית, מחליט להתחזות לבעליה כדי "להבין את המנטליות הישראלית", ומצטרף לקבוצת ארכיאולוגים צעירים הפועלים בהתנחלות. האתר מציין כי הספר עוסק בשני נרטיבים — זה האותנטי של נור וזה של "המסכה" שהוא עוטה.
חונדקג'י שימש כסייענו של המחבל המתאבד עאמר אל-פאר בן ה-15 בפיגוע בנובמבר 2004, והיה האחראי להסעתו לתל אביב. הוא השתמש בתעודת עיתונאי שהונפקה לו באוניברסיטת א-נג'אח, שבה למד, לצורך מעבר חופשי במחסומי צה"ל. לאחר הפיגוע, במסעו חזרה לאזור שכם, נבדק חונדקג'י במחסום באזור תפוח — אך הציג את תעודת העיתונאי שלו ושוחרר לדרכו.
האבסורד זועק לשמיים: אדם שאחראי לאובדן חיי שלושה אזרחים והרס משפחות רבות, לומד לתואר אקדמי בכלא הישראלי על חשבון משלם המיסים, וזוכה בפרס בינלאומי יוקרתי. תרחיש סוריאליסטי שקשה לדמיין את התרחשותו במדינה אחרת.
מימון הפרס מגיע ממחלקת התרבות והתיירות של אבו דאבי (Department of Culture and Tourism – Abu Dhabi, DCT Abu Dhabi) דרך מרכז השפה הערבית של אבו דאבי (Abu Dhabi Arabic Language Centre). בנוסף, ה-IPAF מקבל ייעוץ מקרן פרס בוקר (Booker Prize Foundation) בלונדון, אם כי הארגונים פועלים באופן עצמאי ואינם קשורים ישירות.
ספרות מתגמלת טרור
פרס הספרות הערבית הבינלאומי (International Prize for Arabic Fiction) מטיל צל כבד על עולם התרבות והספרות, משום שבחסותו מוענקת לגיטימציה לפעילות טרור. מאחורי חזית תרבותית מכובדת לכאורה, מסתתרת מציאות מטרידה שבה הארגון מעניק גושפנקא לאלו שידיהם מוכתמות בדם קורבנות חפים מפשע.
המקרה חושף את הכשל המוסרי המהותי כאשר פרס ספרותי יוקרתי מוענק למחבל המרצה מאסרי עולם על מעורבותו בפיגוע טרור קטלני, שקטע את חייהם של אזרחים חפים מפשע והותיר עשרות פצועים.
בשנת 2024, כאשר עיתונאים ישראלים חשפו בפני הנהלת הארגון את זהותו האמיתית של המועמד — מחבל מורשע הכלוא בישראל — התעוררה סערה ציבורית נרחבת. למרות הגילוי וגלי הזעם שעורר, בחר הארגון להתעלם מהעובדות המרשיעות ולהעניק את הפרס למחבל, תוך הפגנת זלזול משווע בקורבנות הטרור ובערכי המוסר האוניברסליים.
התנהלות זו מעוררת שאלות נוקבות בדבר זהותם האמיתית של תומכי הטרור — אלו המעניקים לו חסות כלכלית וסמלית.
פרס הספרות הערבית הבינלאומי (International Prize for Arabic Fiction, IPAF) נחשב לאחד הפרסים היוקרתיים בעולם הספרות הערבית. הוא נוסד בשנת 2007 באבו דאבי, באצטלה של קידום יצירות מצטיינות בפרוזה ערבית מודרנית והרחבת תפוצתן הבינלאומית באמצעות תרגומים.
הארגון רשום באנגליה ובוויילס תחת המספר 6679925. טקסי הענקת הפרסים מתקיימים באבו דאבי, וסביר להניח שהארגון מחזיק נציגות באיחוד האמירויות ובלונדון.
חיבוק מחבלים — בגידה בקורבנות
חמור לא פחות מהכרה בינלאומית במחבל הוא הגיבוי שמקבל מגורמים ישראליים רשמיים. בעוד אזרחים תמימים נרצחים, זוכים המחבלים לביקורים מחברי כנסת מכהנים.
כך פרסם העיתונאי שי פרידמן ב-29.07.2020: "אפשר גם לזכור שח"כ תומא סולימאן עלתה לבקר את באסם חנדקג'י איש החזית העממית בכלא, אמנם הוא לא השתתף בקטטות, רק פיקד על פיגוע התאבדות בשוק הכרמל בו נרצחו 3 ישראלים. עם הפשיסט הרצחני הזה אין לה בעיה להיפגש".
ואכן, ב-2016 ערכה ח"כ עאידה תומא-סלימאן (חד"ש) ביקור אצל חנדקג'י בכלא. הביקור עורר ביקורת ציבורית חריפה, במיוחד מגורמים פוליטיים בימין, שהאשימו אותה בתמיכה במחבלים. תומא-סלימאן טענה מצדה כי הביקור נועד לפקח על תנאי המאסר של האסירים הפלסטינים ולהגן על זכויות האדם שלהם.
הביקור חולל סערה בזירה הפוליטית. ח"כ עמיחי שיקלי (הליכוד) טען כי תומא-סלימאן תומכת בארגוני טרור כמו חמאס וחזבאללה, והביע התנגדות נחרצת לנוכחותה בכנסת. בתגובה טענה תומא-סלימאן כי היא מתנגדת לפגיעה באזרחים מכל צד, וכי ביקורה נועד אך ורק לקדם זכויות אדם ולא לתמוך בטרור.
נפתלי בנט, דאז חבר כנסת, הגיב בחריפות: "מאות ביקורי חברי הכנסת מהמפלגות הערביות אצל רוצחי גברים, נשים, ילדים ותינוקות ישראלים היא זוועה מוסרית למדינת ישראל ולכנסת ישראל. מדובר בארכי-רוצחים מהסוג הנורא ביותר. הנפנוף של משפטנים ב'זכויות אדם' ו'חופש התנועה' היא הבל מוחלט אל מול הכתם המוסרי והנזק הרתעתי. ככה לא מושלים".
חברת הכנסת תומא-סלימאן, שמבקריה מאשימים אותה בכיבוד מחבלים ותמיכה בהם, ממשיכה לכהן בכנסת ולקבל שכר מכספי הציבור הישראלי. האבסורד בולט במיוחד בהתחשב בעובדה שבמדינות רבות אחרות, אנשים המביעים תמיכה בטרור או מקיימים קשר עם מחבלים אינם רשאים כלל להשתתף בבחירות.
בישראל קובע סעיף 7 א' לחוק יסוד: הכנסת, כי מועמד או רשימה לא יוכלו להתמודד לכנסת אם יש במטרותיהם או במעשיהם:
- שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
- הסתה לגזענות
- תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל
כנראה, לפי הוראות החוק, חברי כנסת רבים לא היו אמורים להיות רשאים להתמודד בבחירות.
מעניין האם השב"כ והמשטרה בודקים מפעם לפעם פרופילים ברשת X של חברי כנסת הנדמים כמזוהים עם תומכי מחבלים — למשל חברי כנסת כמו אחמד טיבי, איימן עודה ועאידה תומא-סלימאן ממשיכים לפעול באופן חופשי נגד מדינת ישראל, ללא בושה משפילים חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, מכנים את הממשלה כפושעת וכותבים על השר בן גביר כמחבל.
רק לאחרונה חבר הכנסת טיבי השווה את חבר הכנסת משה סעדה לנאצי, וזאת למרות שרשתותיהם החברתיות מתאפיינות לעתים במה שנתפס בעיני רבים כהסתה נגד מדינת ישראל. כל זאת מתרחש תחת מטריית הדמוקרטיה וחופש הביטוי.
הפער בין הסטנדרטים בישראל לאלה המקובלים במדינות מערביות אחרות הוא עצום. קשה לדמיין מצב שבו חבר קונגרס אמריקאי מבקר באופן שיטתי מחבלים שרצחו אזרחים אמריקאים, אך בישראל תופעה זו מתקיימת לצד דאגה של נבחרי ציבור לתנאי הכליאה של מי שרצחו אזרחים ישראלים.
על רקע כל האמור לעיל, מתבלט מאבקה האציל והנעלה של הגברת קטיה אקרמן, בתה של המנוחה טטיאנה זיכרונה לברכה.
אקרמן, פעילה חברתית מסורה, אשר התמחתה באמנות המשחק ומימשה את זיקתה האזרחית באמצעות שירות במשטרה כחלופה למסלול הצבאי, הינה אישיות פטריוטית הרוויה באהבה עמוקה למדינת ישראל. מעבר לכך, היא מקדישה חלק משמעותי מזמנה היקר לפעילות הומניטרית למען הצלת בעלי חיים. דמותה משקפת אישיות ערנית ומעורבת בהוויה החברתית, המחזיקה בלב רחב השופע חמלה וחום אנושי.
במסגרת ריאיון שהעניקה לכתב העת "מעקב", חשפה קטיה אקרמן פרדוקס מטלטל ומקומם במדיניות הממלכתית הישראלית: יתומי פעולות האיבה אינם זוכים לתמיכה מוסדית הולמת וראויה, בעוד בני זוגם של נפגעי פעולות טרור זוכים למעטפת תמיכה והכוונה מקיפה ומעמיקה.
קטיה קיימה פגישות עם גורמים רשמיים ובכירים, ביניהם נבחרי ציבור מבית המחוקקים, מנהלי ארגונים רלוונטיים, וניהלה שיחות מעמיקות עם נציגי המוסד לביטוח לאומי (לרבות תכתובות מתועדות), אולם ללא הועיל וללא תוצאות ממשיות — המוסד לביטוח לאומי אינו מעניק הכרה הולמת וראויה ליתומי טרור או לצאצאים אשר הוריהם קיפחו את חייהם בפעולות טרור עוינות.
המוסד לביטוח לאומי העביר תשלומים למבצעי פעולות טרור (עד ליום 31 במרץ 2025) ועד עצם היום הזה להורים אשר גידלו מחבלים ומכיר בזכויותיהם של מבצעי פעולות טרור, אך מתעלם באופן שיטתי מזכויותיהם של יתומי פעולות האיבה.
מזה שנים ארוכות נאבקת הגברת אקרמן ללא לאות להעלאת המודעות הציבורית למצוקתם הקשה והבלתי נסבלת של יתומים או ילדים אשר אחד מהוריהם נפל קורבן לפיגוע או לאירוע ביטחוני על רקע לאומני. היא ניצבת איתנה באמונתה בזכותם הבסיסית והבלתי מעורערת לתמיכה ממלכתית, ושוללת בתוקף את ההתנערות המוסדית וההפקרות הממסדית. אולם למרבה הצער והכאב, קולה הצודק נותר כקול קורא במדבר.
יש להדגיש כי אך בחודש מרץ שנת 2025 (31.03), אישרה מליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק אשר נועדה לשלול קצבאות ביטוח לאומי ממחבלים אשר הורשעו בדין. החוק, פרי יוזמתו של יושב ראש הקואליציה, חבר הכנסת אופיר כץ, מבטל את הזכאות לקבלת גמלאות מקופת המדינה עבור אלו אשר הורשעו בעבירות טרור בעלות חומרה יתרה.עד למועד החקיקה הנוכחית, המחבלים המורשעים נהנו מזכאות למגוון רחב של קצבאות מטעם המוסד לביטוח לאומי, ובכללן: קצבת נכות, גמלת סיעוד, קצבת לידה, דמי לידה, קצבת שארים, תכנית חיסכון לכל ילד, קצבת ילדים, דמי קבורה, דמי אבטלה ומענקים נוספים. על פי הערכות מקצועיות, היקף התשלומים הכולל היה עשוי להגיע לכדי אלפי שקלים מדי חודש בחודשו.
בנוסף לכך, החוק החדש מבטל אף את האפשרות של בני משפחת המחבל לקבל הבטחת הכנסה כתוצאה מכניסתו למאסר, הטבה אשר הייתה בתוקף עד לעת הזאת. החקיקה שאושרה קובעת שלילה מוחלטת ומקיפה של כלל הקצבאות ממחבלים אשר הורשעו ברצח, בניסיון לרצח ובעבירות טרור חמורות אחרות.
בעקבות אישור החוק, מסר ח"כ אופיר כץ, את הדברים הבאים:
"המציאות שהתקיימה עד כה, שבה מחבל שרצח יהודי היה זכאי לקבל כספים מקופת מדינת ישראל — היא מציאות הזויה ובלתי נתפסת. הבאנו לסיומו של הטירוף הזה. הצעת החוק רבת החשיבות שיזמתי אושרה, ומעתה מחבל לא יזכה ולו לשקל אחד מקופת המדינה".
גורמים משפטיים העריכו כי החוק צפוי להיבחן בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, אולם מנסחיו סבורים כי נוסח החוק יציב דיו ויוכל לעמוד בפני ביקורת שיפוטית
בג"ץ שוב ישקול: לשלם למחבלים?
החוק לשלילת קצבאות ביטוח לאומי ממחבלים, אשר אושר במליאת הכנסת בחודש מרץ 2025, צפוי לעמוד למבחן שיפוטי בפני בג"ץ. גורמי המשפט העריכו כי החוק עלול להיתקל במכשולים חוקתיים, בייחוד באשר לזכויות היסוד ולעקרון השוויון בפני החוק. היועץ המשפטי לכנסת אף הביע את הסתייגותו מן החוק, מחשש להשלכותיו המשפטיות ולקביעות בג"ץ.
לאור ההתנגדויות במישור המשפטי והציבורי, סביר להניח כי החוק יובא לבחינה בפני בג"ץ בעתיד הקרוב.
בנוסף, החוק לשלילת קצבאות ביטוח לאומי ממחבלים, אשר אושר בכנסת ביום שלושים ואחד לחודש אדר שני תשפ"ה, התקבל ברוב של שלושים וארבעה תומכים לעומת שני מתנגדים. על אף התמיכה הרחבה, היו חברי כנסת אשר הביעו את התנגדותם לחוק.
לשם המחשה, בעבר נחקק חוק דומה הנוגע למחבלים ערבים מתחת לגיל 18, כאשר הכנסת קבעה שהורי המחבלים לא יקבלו קצבאות מהביטוח הלאומי, אך בזכות עורך דין ממוצא עברי בעל אזרחות ישראלית הוגשה עתירה לבג"ץ – ובג"ץ פסק כי הביטוח הלאומי מחויב לשלם קצבאות להורי המחבלים (שימו לב – בית משפט ישראלי קובע שהורי מחבלים צריכים לקבל כסף, כלומנר כנראה צ'ופר על הפיגוע – שווה לרצוח יהודים – אם כבר).
וכמובן שלא חסרים בישראל עורכי דין עבריים-ישראליים שלצורך העניין הם אוהדי מחבלים, אשר סביר להניח יעשו כל מאמץ כדי שהמחבלים יקבלו קצבאות והחוק יבוטל, בהתייחס לחוק החדש מה-31.03.2025, החוק לשלילת קצבאות ביטוח לאומי ממחבלים.
החלטת בג"ץ לבטל חוק שלילת קצבאות מהורים של קטינים אסירים ביטחוניים.
עו"ד סאוסן זהר ממרכז עדאלה מסרה בתגובה לפסק הדין: "ברור כי אין אפשרות חוקתית לעגן את הכלי הנקמני הזה בחוק שמייצר דין אחד לאסירים קטינים פלסטינים ודין אחר לאסירים קטינים בהליך הפלילי".למשל, מחבל בן 15 אשר קיפד את חייה של טטאינה אקרמן ועוד שני קורבנות נוספים, והותיר למעלה מחמישים איש פצועים (אילו היה נותר בין החיים, הוריו היו זוכים לגמול כספי מאוצר המדינה היהודית), בנוסף, נכון לאפריל 2025, במתקני הכליאה בישראל מוחזקים 9,792 אסירים ביטחוניים, המהווים כמחצית מכלל האסירים במדינה. מבין אלה, כארבע מאות הינם מחבלים קטינים אשר טרם מלאו להם שמונה-עשרה שנים.
(נכון לאפריל 2025, מניין הכלואים הכולל במתקני הכליאה בישראל עומד על כ־22,874, מתוכם כ־9,792 הינם אסירים ביטחוניים)
כאב שלא נרפא
עשרים שנה חלפו מאז אותו יום נורא בשוק הכרמל, אך הכאב והאובדן נותרו טריים. עבור קטיה אקרמן, היום יום הזיכרון מסמל לא רק את האובדן האישי שלה, אלא גם את המאבק המתמשך למען הכרה והוקרה ליתומי הטרור בישראל.
"יזכור אמא שלי שנרצחה בפיגוע על ידי מחבל מתאבד פלסטיני בן 15". המילים שבהן פתחה קטיה את הפוסט שלה ביום הזיכרון מהדהדות לא רק כזיכרון אישי של בת לאמה, אלא כתזכורת לחברה הישראלית כולה על החוב המוסרי שלה כלפי אלה שאיבדו את יקיריהם לטרור, ובמיוחד אלה שנותרו יתומים בגיל צעיר.
טטיאנה אקרמן ז"ל, הותירה אחריה מורשת של אהבה וחמלה, המתבטאת כיום במאבקה של בתה למען ילדים אחרים שחוו אובדן דומה. בעוד שהמחבלים ותומכיהם זוכים לפעמים להכרה ותמיכה, על החברה הישראלית מוטלת החובה להבטיח כי קורבנות הטרור ומשפחותיהם לא יישכחו, ויזכו לתמיכה והכרה שהם ראויים לה.
