• דים אמור


בזמן שהתקשורת עסוקה בסיקור נלהב של מלחמות הציוצים בין חברי הכנסת, משפחות ישראליות מתמודדות עם מציאות אבסורדית: טיטר חלב ב-9.30 שקלים, כיכר לחם פשוטה ב-20 שקלים, ואם חלילה התפנקתם על לחם בריאות, תצטרכו למשכן את הדירה – 40 שקלים לכיכר. מי אמר שאי אפשר להפוך לחם לתכשיט?


הרב יצחק יוסף, שאינו חבר כנסת אך זוכה לסיקור נרחב יותר מעליית המחירים, מדבר על גיוס חרדים. במקביל, שעון של עדן פינס מככב בכותרות עם תג מחיר של 270 אלף דולר – סכום שיכול לממן כמה אלפי כיכרות לחם, אבל מי סופר?


אחמד טיבי מצייץ ב-X, ביבי "הכי רע בעולם" לפי לפיד, ובצלאל סמוטריץ' מבשר לנו שאנחנו הכלכלה החזקה בעולם.
אכן, כה חזקה שהגירעון עומד על 150 מיליארד שקלים. אולי זו הסיבה שבקבוק מים חצי ליטר עולה מעל 10 שקלים? הרי צריך לממן את החור בתקציב איכשהו.
מירי רגב, שרת התחבורה שהפכה למומחית להסברה, עסוקה בלדבר על גיוס חרדים בזמן שנסיעה באוטובוס הפכה לחוויה יוקרתית. טרמינל 1 מתנהל כאילו היה ספא חמישה כוכבים, עם מחירים תואמים.
ובינתיים, בעולם הבריאות, אמבולנס עולה 900 שקלים וביקור במיון 1,500 שקלים. במחירים כאלה, כדאי פשוט להישאר בריאים. חולים רבים נאלצים להתמודד עם כאבים בלתי נסבלים כי תרופות חיוניות אינן בסל התרופות, אבל לפחות יש לנו את הדיווחים המקיפים על מי התראיין באיזה ערוץ.
השאלה המהדהדת היא – מדוע אנחנו שותקים? האם הפכנו לעדר צייתן שמעדיף לצפות בקרבות הרייטינג בין ערוץ 12 ל-14, במקום לדרוש תשובות על יוקר המחיה המאמיר? האם נחכה עד שכיכר לחם תעלה 300 שקלים וליטר חלב 500 שקלים?
הדיון הציבורי ממשיך להתמקד בציוצים, בהצהרות ובספינים, כאילו אלו הדברים החשובים באמת. התקשורת רודפת אחרי רייטינג, הפוליטיקאים אחרי כותרות, והאזרח הפשוט? הוא פשוט משלם את המחיר – תרתי משמע.
אולי הגיע הזמן להפסיק לספור את הצפיות בערוצי החדשות ולהתחיל לספור את העלויות האמיתיות של החיים במדינת ישראל. אבל מי יסקר את זה? הרי אין בזה רייטינג.
העיקר שנמשיך לדבר על שמועות ולחכות בהתרגשות לראיון הבא של טראמפ, כאילו שהוא בכלל קשור למדינה שלנו.
כשהעם מתנהג כמו עדר כבשים, קל מאוד לשלוט בו.