• דים אמור
אמש נחשפה שוב התנהלותו הבעייתית של השמאל הישראלי, המתקשה לקבל החלטות דמוקרטיות ומנסה לכפות את דעותיו על הציבור הישראלי באמצעות אלימות והפרות סדר. פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו – צעד חוקי לחלוטין במסגרת סמכויותיו – הובילו לגל מחאה אלים ומסוכן.
המחנה השמאלי נטש את המצפן המוסרי המנחה. חלף כיבוד התהליכים הדמוקרטיים והסמכות החוקית המוקנית לראש הממשלה אשר נבחר כדת וכדין, בוחרים הם בנתיב של השחתה והצבת מכשולים בדרכים, תוך העמדת חיי אדם בסכנה ושיבוש מרקם החיים של אזרחים מן השורה.
בעוד שישראל כ"ץ, שר הביטחון החדש, מציג גישה ממלכתית ואחראית באומרו כי הוא "מקבל את האחריות בתחושת שליחות ובחרדת קודש למען ביטחונה של מדינת ישראל ואזרחיה", מנהיגי האופוזיציה בוחרים בהסתה פרועה. יאיר לפיד, למשל, הגדיל לעשות כשטען כי "ראש הממשלה יצא מדעתו" – רטוריקה מסוכנת המערערת את יציבות המערכת הפוליטית בעת מלחמה.
המציאות מוכיחה כי דווקא הימין מציג אחריות לאומית ומנהיגות שקולה. בעוד גלנט בחר להיפרד בצורה מכובדת ולהצדיע "לנופלים, לפצועים, לחטופים וללוחמי צה"ל", השמאל ממשיך במסע ההסתה והפילוג.
אי אפשר לנהל מדינה כשקבוצה קטנה אך קולנית מנסה לכפות את רצונה על הרוב. הדמוקרטיה מבוססת על קבלת החלטות הרוב, גם כשהן אינן נושאות חן בעיני המיעוט.
ישראל כ"ץ הציג חזון ברור להמשך ניהול המלחמה, הכולל יעדים מוגדרים: השבת החטופים, השמדת החמאס, הכרעת החיזבאללה ובלימת התוקפנות האיראנית. בניגוד לכך, השמאל ממשיך להתמקד בהפגנות אלימות ובערעור הסדר הציבורי.
השאלה המתבקשת היא: מתי יבין השמאל שדמוקרטיה אינה מתמצה רק בזכות המחאה, אלא גם בחובה לכבד את החלטות הממשלה הנבחרת? האם אין זה הזמן להניח בצד את המחלוקות הפוליטיות ולהתאחד מאחורי ההנהגה הנבחרת בעת מלחמה?
בעת אשר המערכת הפוליטית ניצבת בפני אתגרים סבוכים ורבי-פנים, נהיר לכל בר-דעת כי הפתרון אינו טמון בהפקרות ובהפרת הסדר הציבורי. לכידות העם וגיבושו נחוצים כיום מאין כמותם, ומן הראוי כי המחנה השמאלי יפנים תובנה זו אל ליבו.