• מאת דים אמור

כשהגיעו לישראל, החליטו הוריו של ואדים לשנות את שמו לאליאור, שם ישראלי יפה שמשמעותו "אלוהים הוא מקור האור". אבל ואדים לא הבין למה צריך לשנות את שמו. הוא אהב את השם ואדים, זה היה השם שסבתא שלו נתנה לו, והוא לא רצה לוותר עליו.

"אמא, למה אני צריך שם חדש?" שאל ואדים את אמו יום אחד.

רוזה חייכה חיוך עצוב, "זה כדי שתתאים יותר לחיים החדשים שלנו כאן, מותק. אבל אתה לא חייב להשתמש בו אם אתה לא רוצה."

ואדים הנהן, אבל בליבו הרגיש בלבול. הכל היה חדש עבורו – השפה, המנהגים, החגים, ועכשיו גם השם שלו. הוא הרגיש כאילו הוא מאבד חלק מעצמו.

יום אחד, כשטייל ברחובות דימונה עם כלבו החדש ריקו (כלב מעורב חמוד שאימצו מעמותת "תנו לחיות לחיות"), ראה ואדים דבר מוזר. בכל מקום היו מבנים קטנים ומוזרים, עשויים מעץ ובד, ואנשים ישבו בתוכם, אוכלים ושמחים.

"מה זה?", שאל את עצמו בפליאה. הוא מעולם לא ראה דבר כזה באוקראינה.

כשחזר הביתה, שאל את אמו, "אמא, למה יש בתים קטנים בכל מקום?".

רוזה חייכה, "אה, אלה סוכות. זה בשביל חג סוכות".

"חג סוכות? מה זה?", שאל ואדים בסקרנות.

רוזה הסתכלה על בעלה ולדימיר במבוכה קלה. הם היו עולים חדשים בעצמם ולא ידעו הרבה על החג. "זה… זה חג יהודי", אמרה בהיסוס. "אני אבדוק באינטרנט ואספר לך יותר".

באותו ערב, כששכניהם, אסתר ומרדכי, דפקו בדלת, הם הביאו איתם הפתעה נעימה.

"שלום שכנים!", קרא מרדכי בחיוך רחב. "רצינו להזמין אתכם לחגוג איתנו את חג הסוכות בסוכה שלנו!".

עיניו של ואדים נפערו בהתרגשות. הוא תמיד רצה לראות את הסוכות האלה מקרוב!

בערב הראשון של החג, ואדים והוריו הגיעו לסוכה של אסתר ומרדכי. הסוכה הייתה מקושטת בפירות ופרחים צבעוניים, ואורות קטנים נצנצו מהתקרה.

"וואו!", קרא ואדים בהתפעלות.

מרדכי חייך, "בוא, אליאור, בוא תשב איתנו".

ואדים קפא במקומו. הוא לא אהב שקראו לו בשם החדש. "אני… אני ואדים", אמר בשקט.

מרדכי הביט בו ברכות, "סליחה, ואדים. בוא, הצטרף אלינו".

ואדים נכנס פנימה, מרגיש קצת יותר בנוח. הוא התיישב ליד בנם של אסתר ומרדכי, אלי, שהיה בן גילו.

"למה אנחנו יושבים בסוכה?", שאל ואדים בסקרנות.

מרדכי הסביר בחום, "חג הסוכות מזכיר לנו את המסע של עם ישראל במדבר, כשהם יצאו ממצרים. הם גרו בסוכות זמניות במשך 40 שנה. אנחנו בונים סוכות כדי לזכור את החסד של אלוהים, שהגן עליהם במדבר".

ואדים הקשיב בעניין רב. פתאום, הוא הרגיש חיבור עמוק למשהו. "גם אנחנו עשינו מסע ארוך," אמר בשקט. "מאוקראינה לכאן".

אסתר הנהנה ברכות, "נכון מאוד, ואדים. וכמו שאלוהים הגן על בני ישראל במדבר, הוא מגן עלינו גם היום".

במהלך הארוחה, ואדים למד על ארבעת המינים – הלולב, האתרוג, ההדס והערבה. הוא אהב במיוחד את הריח המתוק של האתרוג.

כשהגיע הזמן ללכת, ואדים לא רצה לעזוב. "אפשר לבוא שוב מחר?", שאל בתקווה.

"כמובן!", אמר מרדכי. "החג נמשך שבעה ימים. אתם מוזמנים בכל יום".

במהלך השבוע הבא, ואדים והוריו ביקרו בסוכה של אסתר ומרדכי כל יום. הם למדו על המנהגים השונים, שרו שירים, ואכלו מאכלים מסורתיים. ואדים ואלי הפכו לחברים טובים, משחקים יחד ומדברים על בית הספר שיתחילו בשנה הבאה.

יום אחד, כשישבו בסוכה, ואדים פנה למרדכי. "למה ההורים שלי רוצים לקרוא לי אליאור?", שאל בסקרנות.

מרדכי חייך, "זה שם יפה מאוד. אליאור משמעותו 'אלוהים הוא מקור האור'. זה מזכיר לנו שיש תקווה ואור בחיים, גם כשקשה".

ואדים הרהר בזה לרגע. הוא חשב על המסע שלו מאוקראינה, על הקשיים שעבר, ועל החברים החדשים שמצא כאן.

"אבל אני אוהב את השם ואדים", אמר בשקט. "זה השם שסבתא נתנה לי".

מרדכי הנהן בהבנה. "ואדים זה שם יפה מאוד גם כן. אתה יודע, לפעמים אנשים משתמשים בשני שמות. אולי תוכל להיות ואדים אליאור?".

עיניו של ואדים נדלקו. "באמת? אפשר?".

"בוודאי", חייך מרדכי. "ככה תוכל לשמור על השם שסבתא נתנה לך, וגם להוסיף שם חדש שמסמל את החיים החדשים שלך כאן".

ואדים חייך חיוך רחב. לראשונה, הוא הרגיש שהוא יכול להיות גם ואדים וגם אליאור. הוא יכול לשמור על העבר שלו ובו זמנית לקבל את העתיד החדש.

בסוף החג, כשהגיע הזמן לפרק את הסוכה, ואדים הרגיש קצת עצוב. אבל מרדכי הפתיע אותו.

"ואדים אליאור", אמר, "בשנה הבאה, אני אעזור לאבא שלך לבנות סוכה משלכם. מה דעתך?".

עיניו של ואדים נצצו מהתרגשות. "באמת? זה יהיה נהדר!".

כשחזרו הביתה, ואדים אמר להוריו, "אני רוצה להיות ואדים אליאור. ככה אני יכול להיות גם ואדים וגם אליאור".

רוזה וולדימיר (שהחליט לשנות את שמו לדוד) חייכו בגאווה. הם הבינו שבנם מצא דרך לשלב את העבר והעתיד, את הישן והחדש.

שנה חלפה מהר, וואדים אליאור גדל והתחזק. הוא למד עברית, התחיל ללכת לבית הספר עם אלי, והתרגל לחיים בישראל. כשהגיע חג הסוכות שוב, הוא כבר ידע בדיוק מה לצפות.

הפעם, מרדכי הגיע לביתם כמה ימים לפני החג. "נו, דוד", אמר בחיוך, "מוכן לבנות סוכה?".

דוד נראה קצת מבולבל, אבל ואדים אליאור קפץ בהתרגשות. "כן, כן! בוא נבנה סוכה!".

במשך יומיים, מרדכי, דוד וואדים אליאור עבדו קשה. הם הקימו את המסגרת, כיסו אותה בסכך, וקישטו אותה בציורים ופירות. ואדים אליאור אפילו תלה ציור מיוחד שהכין בבית הספר – ציור של משפחתו עומדת ליד הסוכה, עם שני השמות שלו כתובים בגאווה מעל.

כשסיימו, ואדים אליאור עמד בגאווה מול הסוכה שלהם. היא אולי לא הייתה מושלמת, אבל בעיניו היא הייתה הסוכה היפה ביותר בעולם.

"תודה, מרדכי", אמר בחיוך רחב. "עכשיו יש לנו סוכה משלנו!".

מרדכי הניח יד על כתפו של ואדים אליאור. "אתה יודע, הסוכה הזאת היא כמו החיים שלנו. לפעמים אנחנו עוברים למקומות חדשים, כמו סוכה זמנית. אבל בסוף, אנחנו מוצאים את הבית שלנו – את המקום שבו אנחנו מרגישים שייכים".

ואדים אליאור הנהן בהבנה. הוא חשב על המסע שלו מאוקראינה, על השמות שלו, ועל החברים והמשפחה שמצא כאן. הוא הבין שלמרות שעזב את ביתו הישן, הוא מצא בית חדש – בית שבנה בעצמו, עם אהבה וחברות.

באותו ערב, כשישבו בסוכה החדשה שלהם, ואדים אליאור הסתכל סביב על משפחתו, על השכנים שהפכו לחברים קרובים, ועל ריקו הכלב שהתכרבל לרגליו. הוא הרגיש חום בלב ותחושה עמוקה של שייכות.

"אמא, אבא", אמר בשקט, "אני שמח שבאנו לכאן. אני שמח שאני ואדים אליאור".