• מעקב KIDS (2-6)
עיניו היו מלאות בדמעות שקטות, וחיוכו היה נדיר כמו פרח בחורף. בלילות, כשהירח האיר את חדרו, דני היה מסתכל החוצה דרך החלון, מביט בכוכבים ומייחל לחבר אמיתי.
יום אחד, כשהשמש זרחה בשמיים והציפורים שרו את שיריהן העליזים, דני הלך לגן הילדים. ליבו היה כבד כמו אבן, והוא הרגיש בודד יותר מתמיד. הוא התיישב לבדו בפינה, מסתכל בעצב על הילדים האחרים משחקים יחד, צוחקים וחולקים סודות. פתאום, ילדה קטנה עם צמות זהובות ועיניים כחולות כמו אגם עמוק ניגשה אליו.
"שלום", אמרה בקול רך כמו לטיפת כנף פרפר, "שמי טניה. למה אתה עצוב?".
דני הרים את עיניו והביט בטניה. הוא הרגיש כאילו קרן שמש קטנה חדרה ללבו. "אין לי חברים", לחש בקול שקט, כמעט בלתי נשמע.
טניה חייכה חיוך רחב, חיוך שהאיר את כל פניה. "גם אני הייתי בודדה כשהגעתי לכאן מאוקראינה", אמרה, "הרגשתי בודדה. אבל אז קרה דבר קסום!".
עיניו של דני נפקחו לרווחה, ניצוץ של סקרנות הבליח בהן. "מה קרה?", שאל, קולו רועד מהתרגשות.
"ההורים שלי אימצו כלב קטן ושחור מעמותת 'תנו לחיות לחיות'", סיפרה טניה בהתרגשות, קולה מתנגן כמו פעמונים קטנים. "קוראים לו ליבי, והוא הפך להיות החבר הכי טוב שלי! הוא תמיד שם בשבילי, מקשיב לי כשאני עצובה, ומשחק איתי כשאני שמחה. כשאני מטיילת איתו, אני פוגשת המון חברים חדשים. זה כאילו לבי פתח בפני דלת לעולם חדש ומלא הרפתקאות!".
"באמת?", שאל בהתרגשות, קולו רועד מתקווה.
טניה הנהנה, צמותיה מתנדנדות. "כן! ואתה יודע מה עוד?" היא התקרבה אליו, כאילו עומדת לגלות לו סוד גדול. "אתה גם יכול להיות חבר שלי! במידה ותרצה, כמובן!".
באותו רגע, זרע קטן של תקווה נשתל בליבו של דני. הוא הרגיש כאילו שמש קטנה התחילה לזרוח בתוכו, מפיגה את הצל שכיסה את ליבו זמן רב כל כך.
כשחזר הביתה, דני רץ להוריו, עיניו בורקות מהתרגשות. "אמא, אבא", קרא בקול רועד, "אני רוצה ללכת ל'תנו לחיות לחיות' ולאמץ כלב!".
הוריו של דני, שרה ודוד, הביטו זה בזה בהפתעה. הם ראו את ההתלהבות בעיניו של בנם, התלהבות שלא ראו כבר זמן רב. "זה רעיון נפלא, דני", אמרה שרה, קולה רך ומלא אהבה. "אבל לאמץ כלב זו אחריות גדולה. זה כמו להוסיף חבר חדש למשפחה. אתה חושב שאתה מוכן לכך?".
דני הנהן בנחישות, עיניו מלאות החלטיות. "כן, אמא. אני מבטיח לטפל בכלב הכי טוב שאפשר! אתן לו אהבה, אוכל, ואטייל איתו כל יום. אני רוצה להיות החבר הכי טוב שלו, כמו שהוא יהיה החבר הכי טוב שלי".
במהלך השבוע, שרה ודוד מילאו את טפסי הרשמה ליום האימוץ.
שרה ישבה עם דני וביחד הם למדו על האחריות הכרוכה בגידול כלב. "זה כמו לטפל בחבר קטן", הסבירה לו. "צריך להאכיל אותו פעמיים ביום, לתת לו מים טריים תמיד, לקחת אותו לטיולים יומיים כדי שיהיה בריא ושמח, ולקחת אותו לביקורים אצל הווטרינר כשצריך".
"והכי חשוב", הוסיף דוד, אביו של דני, "צריך לתת לו המון אהבה וחום. כלבים הם יצורים מיוחדים שיודעים לאהוב ללא תנאי".
דני הקשיב בריכוז, מהנהן בכל משפט. הוא הרגיש שליבו מתמלא באהבה עוד לפני שפגש את הכלב שיהפוך לחברו.
סוף סוף הגיע יום שישי, היום הגדול. דני קם מוקדם בבוקר, נרגש כל כך עד שבקושי הצליח לאכול ארוחת בוקר. הוא והוריו נסעו לירושלים, לבית המחסה של 'תנו לחיות לחיות'. הדרך נראתה לדני ארוכה אין סוף, וליבו פעם בחוזקה כשהגיעו סוף סוף.
כשנכנסו לבית המחסה, עיניו של דני נפקחו לרווחה. היו שם כל כך הרבה כלבים! גדולים וקטנים, שחורים, לבנים וחומים. כולם נבחו ומשכו בשמחה כשראו את המבקרים החדשים.
ואז, בפינה שקטה, דני ראה אותה. כלבה יפהפייה עם פרווה חומה רכה כמו קטיפה, ולצידה גור קטן עם כתמים לבנים. עיניה של הכלבה היו חומות וגדולות, מלאות בחוכמה ועצב. "מי אלה?", שאל דני את המטפלת, קולו רועד מהתרגשות.
"זו לוצ'י", הסבירה המטפלת בחיוך עדין, "והגור הקטן הוא פיצ'. הם ניצלו במהלך המלחמה בעזה על ידי חיילים אמיצים שהביאו אותם לכאן. לוצ'י עברה הרבה קשיים, אבל היא תמיד דאגה קודם כל לפיצ'. היא אמא אמיצה ומסורה".
דני הרגיש את ליבו מתמלא באהבה ורחמים. הוא התקרב בזהירות ללוצ'י ופיצ'. לוצ'י הרימה את ראשה והביטה בדני בעיניים חומות וגדולות, מלאות בתקווה זהירה. פיצ' התקרב בהתלהבות וליקק את ידו של דני, זנבו הקטן מכשכש בשמחה.
"אמא, אבא", אמר דני בקול רועד מהתרגשות, דמעות של שמחה מציפות את עיניו, "אני חושב שמצאנו את החברים החדשים שלי. הם צריכים אותי, ואני צריך אותם".
שרה ודוד חייכו זה לזה, עיניהם גם כן מלאות דמעות. הם ידעו שזה הרגע בו חייו של בנם ישתנו לטובה. "אתה צודק, דני", אמרה שרה ברכות. "נראה שיש כאן התאמה מושלמת".
בדרך הביתה, דני ישב מאחור, מחבק את לוצ'י ופיצ' בעדינות. "תודה", לחש להם, "בזכותכם יש לי עכשיו לא רק חבר אחד, אלא שלושה חברים חדשים – אתם וטניה. אני מבטיח לאהוב אתכם ולדאוג לכם תמיד".
מאותו יום, דני לא היה עצוב יותר. כל בוקר הוא קם מוקדם, נרגש לצאת לטייל עם לוצ'י ופיצ'. הם הלכו לפארק, שם פגשו ילדים חדשים מהשכונה. דני סיפר לכולם על החברים החדשים שלו, עיניו מלאות גאווה ואהבה.
בגן הילדים, דני שיחק עם טניה. הם החליפו סיפורים על הכלבים שלהם ותכננו טיולים משותפים. לפעמים, כשדני היה עצוב או מתוסכל, לוצ'י הייתה מניחה את ראשה על ברכיו, מביטה בו בעיניים מבינות. פיצ', תמיד שובב ומלא אנרגיה, היה מביא לדני את הצעצוע האהוב עליו, מזמין אותו למשחק שתמיד הצליח להעלות חיוך על פניו.
לוצ'י ופיצ' מילאו את ביתו של דני באהבה ושמחה. הם לימדו אותו על נתינה, אחריות ואהבה ללא תנאי. דני למד לדאוג לאחרים, להקשיב ולהבין רגשות שלא תמיד מבוטאים במילים. הוא הבין שלפעמים, החברים הטובים ביותר מגיעים בצורות לא צפויות.
ודני? הוא למד את השיעור החשוב ביותר – שלפעמים, כדי למצוא חבר, כל מה שצריך זה לפתוח את הלב ולתת הזדמנות לאהבה להיכנס. הוא גילה שהעולם מלא בחברים – צריך רק להיות אמיץ מספיק כדי להושיט יד ולקבל אותם לחייך.
כך, בזכות לב פתוח, קצת אומץ, והרבה אהבה, דני מצא לא רק חברים, אלא משפחה חדשה. וכל ערב, כשהיה מסתכל על הכוכבים דרך חלון חדרו, הוא כבר לא הרגיש בודד. במקום זאת, הוא הרגיש מוקף באהבה, חום וחברות אמיתית.
לפעמים, כשאנחנו עוזרים לאחרים ופותחים את ליבנו, אנחנו מגלים שבעצם עזרנו לעצמנו למצוא את האושר שחיפשנו כל הזמן.
