דורון, תקשיב לי טוב. אתה לא תעשה את זה. אתה לא תספר לקוסיטה דבר. אתה מבין? לא מילה אחת.
אתה זוכר את הלילות ההם באגם, לפני 15 שנה? כמובן שאתה זוכר. המוזיקה, השירים, הצחוק שהדהד לאורך ששת בתי הקיץ. אתה היית ה-Jeune premier, האליל של כולם. אי אפשר היה לעמוד בפניך.
ואתה זוכר מה הבטחת לי באותו ערב? כן, אני רואה בעיניך שאתה זוכר היטב. הבטחת שלא תתערב. שתיתן לי ולבעלי לחיות את חיינו. ובכל זאת… (צוחקת מרירות) אתה הפרת את ההבטחה הזו, נכון? באותו לילה ארור.
בעלי היה אולי איש פשוט מקייב, אבל הוא היה שחקן מפורסם. והקנאה… אה, הקנאה הזו. אנשים חסרי כישרון תמיד מגנים את המוכשרים באמת. אבל אני… (עוצרת לרגע, מתרככת)
תסתכל עליי, דורון. איך אני נראית? צעירה, נכון? יודע למה? כי אני עובדת. אני מתרגשת. אני חיה! אני משרתת את האנושות, את האמנות הקדושה. אני רוצה לחיות, ליהנות, ללבוש חולצות בהירות. עשיתי לי חוק: לא להסתכל על העתיד. לעולם לא לחשוב על הזקנה או המוות.
ואתה… אתה רוצה להרוס את כל זה? אתה רוצה ללמד אותי מה נכון? אתה זוכר מה אמרתי לך אז? 'לחיות בסרחון זיעה של מיטת פריצות, מתבוססת בשחיטות, יונקת צוף ומתעלסת?' זה מה שאתה רוצה לחזור אליו?
אני עבדתי קשה, דורון. כל-כך קשה. הקריירה שלי, הרפוטציה שלי – זה כל מה שיש לי. ואתה רוצה להרוס הכל בשביל מה? בשביל 'לעבור את שארית חייך' עם בן שמעולם לא היית שם בשבילו?
לא. אני לא אתן לך. אתה לא תספר לקוסיטה דבר. אתה קיבלת את ההחלטה שלך אז, ועכשיו אתה צריך לחיות איתה. אני לא ארשה לך להרוס את חיי בשביל הגחמה האנוכית הזו שלך.
אז תשכח מזה, דורון. תשכח מהרעיון הזה לגמרי. כי אם אתה לא תשכח… (מתקרבת אליו, קולה רועד מזעם מרוסן) אני אדאג שתצטער על היום שבו חשבת בכלל להפר את ההבטחה שלך. האם אני מובנת?
