אתם רואים אותי עומד כאן במדים, חייל בצה"ל, לוחם בגדוד צבר. אבל מה שאתם לא רואים זה את הדרך שעברתי כדי להגיע לכאן. דרך ארוכה, מפותלת, מלאה במכשולים ובספקות. דרך שלפעמים חשבתי שלא אצליח לעבור בה.

אני ערבי מוסלמי, גדלתי בכפר קטן בצפון הארץ. מילדות ספגתי מסרים מנוגדים – מצד אחד, אהבה למולדת, למקום שבו נולדתי וגדלתי. מצד שני, תחושת ניכור, של להיות 'האחר', 'הזר'. שמעתי סיפורים על אפליה, על קיפוח. ראיתי את הכעס בעיניים של השכנים כשדיברו על המדינה.

אבל בתוך כל זה, היה משהו שבער בי. רצון עז להשתייך, להיות חלק, לתרום. כי בסופו של דבר, זו המדינה שלי. כאן נולדתי, כאן גדלתי, כאן החלומות שלי, כאן העתיד שלי.

וכך, יום אחד, קיבלתי את ההחלטה – אני מתגייס לצה"ל. נשמע פשוט, נכון? אבל עבורי, זו הייתה ההחלטה הכי קשה בחיים שלי. ידעתי שברגע שאלבש מדים, אני הופך ל'בוגד' בעיני רבים בקהילה שלי. ידעתי שאני מסתכן בנידוי, באובדן חברים, אולי אפילו משפחה.

אבל החלטתי. בלילה, ארזתי תיק קטן. השארתי פתק להורים – 'אל תדאגו, אני בסדר. אני עושה את מה שאני מאמין בו.' ויצאתי מהבית. עזבתי הכל מאחור – את העבודה, את החברים, את החיים שהכרתי. הרגשתי כמו מרגל במדינה זרה, מסתיר את הסוד הגדול שלי.

הגעתי ללשכת הגיוס. הפקידה הסתכלה עלי בתימהון כשאמרתי שאני רוצה להתגייס. 'אתה בטוח?' היא שאלה. 'כן,' עניתי, 'בטוח יותר מתמיד.'

ומשם התחיל המסע. טירונות, אימונים, קורסים. בכל שלב הייתי צריך להוכיח את עצמי פי שניים, פי שלושה. להראות שאני נאמן, שאני מסור, שאני ראוי. היו רגעים של תסכול, של כעס. למה אני צריך להוכיח את עצמי יותר מאחרים? אבל לא ויתרתי.

זוכר את הפעם הראשונה שירינו במטווח. עמדתי שם, האצבע על ההדק, ופתאום הבנתי – אני עלול להילחם נגד אנשים שדומים לי, שמדברים את אותה שפה. זה היה רגע קשה. אבל אז נזכרתי למה אני כאן – להגן על המדינה שלי, על הבית שלי, על כל האזרחים – יהודים וערבים כאחד.

היו לילות ארוכים של שמירה, כשעמדתי לבד מול הנוף החשוך. חשבתי על המשפחה שלי, על החברים. מה הם חושבים עלי עכשיו? האם הם מתביישים בי? האם הם גאים בי? האם אי פעם יבינו?

אבל היו גם רגעים מדהימים. הפעם הראשונה שחבר ליחידה הזמין אותי הביתה לארוחת שישי. הפעם שהמפקד טפח לי על השכם ואמר 'כל הכבוד'. הפעם שהצלחתי במשימה קשה במיוחד והרגשתי שאני באמת חלק מהצוות.

ואז הגיעה המלחמה. פתאום, כל מה שהתאמנו עליו הפך למציאות. ראיתי חברים נפצעים, שמעתי על אבדות. הלב שלי נקרע – מצד אחד, הכאב על כל חיי אדם שאבד. מצד שני, הנחישות להגן על המדינה שלי, על האנשים שלי.

ובאותו רגע החלטתי – אני לא מסתתר יותר. אני גאה במי שאני ובמה שאני עושה. פרסמתי פוסט ברשתות החברתיות, חשפתי את האמת. 'אני עלי, ערבי מוסלמי, לוחם בצה"ל, ואני גאה בזה.'

התגובות לא איחרו לבוא. היו כאלה שקראו לי בוגד, מוכר נשמה. אבל היו גם הרבה שתמכו, שאמרו 'כל הכבוד'. קיבלתי הודעות מערבים אחרים שאמרו 'נתת לנו תקווה, הראית שאפשר להיות גם וגם'.

אני עומד כאן היום ואומר – כן, אני ערבי. כן, אני מוסלמי. וכן, אני ישראלי גאה. אני לא צריך לבחור בין הזהויות שלי. אני יכול להיות נאמן למורשת שלי, לתרבות שלי, ובו זמנית להיות אזרח נאמן של מדינת ישראל.

זו לא דרך קלה. יש ימים שאני מרגיש שאני נקרע בין העולמות. אבל אני מאמין שזו הדרך הנכונה – לגשר על הפערים, להראות שאפשר לחיות יחד, להילחם יחד.

אני קורא לכל אחד ואחת – אל תיתנו לאחרים להגדיר אתכם. אל תיתנו לפחד או לדעות קדומות לעצור אתכם. תהיו נאמנים למי שאתם, למה שאתם מאמינים בו. כי בסופו של דבר, כולנו רוצים אותו דבר – לחיות בשלום, בביטחון, בכבוד.

אני עלי, ערבי מוסלמי, חייל בצה"ל. וזו המדינה שלי. אין לי ארץ אחרת".

מבוסס על הכתבה – קרא עוד

צילום: תוכן ע"פ סעיף 27א'