מערכת מעקב

דים אמור מתאר את בדידותו העשירה כבמאי תיאטרון ועיתונאי, ומרים את המסך על חוויותיו האישיות. הוא מספר על עלייתו לארץ ישראל, המעבר הקשה, שירותו הצבאי בצה"ל באזורי עזה וגוש קטיף, ואיבוד חברים יקרים במהלך השירות. פרק מיוחד מוקדש לעבודתו בשירות בתי הסוהר, כמו כן על הסיפורים הקשים של האסירים.

בתקופת שירותו הצבאי בגדוד 424, דים אמור נחשף לתמונות קשות, כולל התנתקות צה"ל מגוש קטיף, ומלחמת לבנון השנייה בשנת 2006.

ביצירתו אמור מתאר את חוויותיו עם הגזענות והאנטישמיות שפגש באוקראינה, ארץ מוצאו.

בספרו, דים אמור לא חוסך ביקורת על בית הספר למשחק "יורם לוינשטיין", שם לטענתו חווה גזענות קשה והשפלות רבות. "בבית הספר של יורם לוינשטיין הבנתי שאני רוסי מסריח", ציטוט מן הספר.

לאחר קריאת הספר, רבים עשויים לחוש גועל כלפי אנשים מפורסמים, כיוון שדים אמור חושף את האמת המרה מאחורי הקלעים של חיי הסלבריטאים.

פרק משמעותי בספר מוקדש להוריו, כולל אביו שנפטר בגיל 57.

בנוסף דים מפרט את המלחמה הקשה ולנכות (100%) שקיבל בגיל צעיר.

דים אמור משלב גם פרק על ילדותו וסבתו האהובה.

הספר כולל פרקים שלמים המוקדשים לבית הספר שהקים, וגם כן על המערכת "מאקו" ולשקרים ההרסניים שהתקשורת יכולה לפזר. הוא מתייחס לתלמידים המוכשרים שלימד, אך גם לאלו שגרמו לו סבל רב.

פרק מעניין נוסף עוסק בפסטיבל בקייב, שם הכיר דים אמור במאי איראני והתחרו ביחד. הוא גם מתייחס לארגונים "שח"ם" ו"אשכולות", ולניצחון האישי שלו מול גופים ענקיים אלה שלטענתו אינם רחוקים ממודל לחיקוי.

לבסוף, דים אמור מתאר את מורכבות חייו ואת האנשים שפגש עד גיל 40. הוא מציין שרק על עבודתו בבית הסוהר או שירותו הצבאי ניתן לצלם סדרת נטפליקס מרתקת.