דים אמור

שלאגר הפך לפדיחה  

סערה בעולם התיאטרון הישראלי: התיאטרון העברי, מוסד תיאטרוני ותיק עם עבר מפואר, ספג מכה קשה לאחר שעדן פסיה בן זקן, זוכת תוכנית הריאליטי "אקס פקטור", פרשה מהמחזמר "שלאגר" לאחר עשר הצגות בלבד. הפרישה המוקדמת היא התוצאה הישירה והצפויה של החלטה ניהולית קטלנית: להעסיק אדם ללא כל הכשרה תיאטרונית, ללא לימודי משחק, וללא כל ניסיון – למעשה ניסיון אפסי – כלומר, תקופת הוסטאז’ במסגרת לימודי משחק, כפי שנדרש לפי הקריטריונים של בתי הספר למשחק במסלולים התלת שנתיים.

מנכ"ל התיאטרון גדי צדקה והמפיקה מיכל אמדורסקי, שעמדו מאחורי ההחלטה, התעלמו מעיקרון יסוד פשוט: אי אפשר להעמיד על במה תיאטרונית מקצועית אדם שלא למד את המקצוע. והתוצאה לא איחרה לבוא.

למה התיאטרון העברי ציפה כאשר לקח לעבודה זוכת ריאליטי ללא שום בסיס שחקני? מדובר בגברת עדן בן זקן שפשוט החליטה שהיא יכולה לשחק בתיאטרון, למרות שלא למדה בשום בית ספר למשחק, אין לה שום ידע בתחום, ואין לה כל התמחות במקצוע. היא התפרסמה כזמרת בעקבות השתתפותה ב"אקס פקטור ישראל" בה הגיעה למקום השני – לא ראשון, אפילו לא זכתה. לפי המידע הציבורי הזמין בוויקיפדיה, הלימודים היחידים שלה הם בפנימיית רמת הדסה בקריית טבעון. שום דבר אחר. ועל בסיס זה, התיאטרון העברי החליט להעניק לה תפקיד ראשי במחזמר שאמור לגלם את עפרה חזה בהפקה המתיימרת להיות "מרהיבה וקצבית".

עדן בן זקן: 30 ש"ח (מתוך צילומי תוכנית הריאליטי "אקס פקטור")

צילום מתוך רשת האינטרנט – שימוש בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

והתוצאה? עשר הצגות בלבד. פרישה מוקדמת. נזק לתיאטרון. זו לא תקלה, זו לא מקרה, זו לא אי-התאמה – זו התוצאה הבלתי נמנעת של החלטה חסרת אחריות. כאשר מעסיקים אדם לא מקצועי לעשות עבודה מקצועית, אין לצפות לתוצאה אחרת. בן זקן קיבלה הצעה, התקבלה לעבודה, ופשוט מסרבת להמשיך לשחק. היא פרשה. זה לא כישלון שלה בלבד – זה בעיקר כישלון של התיאטרון שהאמין שאפשר לקחת מישהי ללא הכשרה ולהעמיד אותה על במה מקצועית.

מדובר בתיאטרון רפרטוארי שבעברו התהלל בשמות כבדי משקל כמו ליא קניג, נתן דטנר, גילה אלמגור וטוביה צפיר – שחקנים שעברו שנים של הכשרה, שצמחו בתוך המקצוע, שהקדישו את חייהם לאמנות המשחק. ועכשיו, אותו מוסד מחליט להעניק במה לאישה שלא למדה משחק יום אחד בחייה. זו לא רק החמצה, זו השפלה עצמית של המוסד. זו בחירה מודעת להעדיף פופולריות וכוכבנות על פני מקצועיות ואמנות. וכשבוחרים בדרך הזו, משלמים את המחיר.

המחזמר "שלאגר", שנכתב על ידי אסי דיין עם מוזיקה של צביקה פיק, אמור היה לשחזר את רוח שנות השבעים – תקופת הדיסקו, ההגשש וקסמה של עפרה חזה. הושקעו משאבים בכוריאוגרפיה, בתאורה, בעיבודים מוקפדים. אבל כל זה לא עוזר כאשר השחקנית הראשית, זו שאמורה לגלם את הדמות המרכזית, פשוט כנראה לא יודעת לשחק. מדובר ביוצאת ריאליטי שמתחזה, כך נראה, לשחקנית תיאטרון ללא לימודים, ללא הכשרה מקצועית וללא כל ערכים תיאטרוניים אמיתיים. את מה ששחקנים לומדים במשך שלוש שנים בבתי הספר למשחק, היא לא רכשה בין הקלעים של תוכנית ריאליטי כמו "אקס פקטור". סליחה.

סימנים למצוקה היו ברורים כבר מההתחלה: מאז עליית המחזמר בחודש שעבר, לא פורסם כל תיעוד מההפקה ברשתות החברתיות של בן זקן – דבר חריג לכוכבת שמפרסמת כל פעולה. על פי מקורבים, בן זקן חשה שההפקה לא תואמת את ציפיותיה. אבל השאלה האמיתית אינה מה ציפתה בן זקן – השאלה היא מה ציפה התיאטרון? האם באמת חשבו שאפשר לקחת זמרת ריאליטי ולהפוך אותה לשחקנית תיאטרון תוך לילה? האם באמת האמינו שתהילה טלוויזיונית מחליפה הכשרה מקצועית? התשובה קיבלה עשר הצגות בלבד לפני שנמחקה.

בעולם התיאטרון המקצועי, כל שחקן עובר שנים של הכשרה קפדנית: טכניקת קול, תנועת גוף, הבנת טקסט, עבודה עם דמות ורגש. זה מקצוע. לא תחביב, לא משהו שעושים בצד, לא משהו שמישהו יכול לעשות כי הוא מפורסם. אבל התיאטרון העברי בחר להתעלם מכך. הבחירה להעניק במה לאישה לא מקצועית היא כמו להזמין חובב רפואה לנתח בחדר ניתוח. זה מסוכן, זה חסר אחריות, וזה פוגע בכולם – במוסד, במקצוע, ובציבור שמגיע לראות הצגה מקצועית.

מבקרים משווים את המצב לתחומים אחרים:אם חובב רפואה היה נכנס לחדר ניתוח ומשמש כמנתח – הייתה פורצת סערה ציבורית. אם יוצא ריאליטי, שמגלה חיבה כללית לעולם המשפט, היה מתייצב לייצג נאשם בבית המשפט – הציבור היה מזדעזע. אך משום מה, כשמדובר במשחק – כולם מהנהנים, מעלימים עין וממשיכים הלאה.

תיאטרון רפרטוארי אמיתי אמור להבין: אסור להעסיק מתחזים או חובבים. זהו פגיעה ישירה באמנות, במקצוע ובכבוד הבמה. אדם שלא למד משחק ומשחק – הוא, בעיניי, מתחזה לכל דבר ועניין.

כשבמה תיאטרונית נפתחת בפני חובבת משחק, התגובה רפה. זה קורה כי הציבור הישראלי התרגל לזילות תרבותית. התרבות הפכה למוצר מסחרי שבו כל מי שיש לו עוקבים ברשתות החברתיות יכול להופיע. אבל המקרה הזה מוכיח שאי אפשר להונות את המציאות: ללא הכשרה, אין תוצאה. עשר הצגות – ואז בריחה.

גדי צדקה, מנכ"ל התיאטרון העברי, הקים את המוסד מתוך חזון של "תרבות עברית אותנטית". אבל החלטות כמו זו מעידות על אובדן דרך מוחלט. זה לא ניסיון להיות "צעירים" או "עכשוויים" – זה זילזול במקצוע. זה בחירה להעדיף קופות מלאות על פני כבוד אמנותי. ומי שמעדיף למכור כרטיסים על פני לכבד את אמנות המשחק אינו מנהל תיאטרון – הוא מנהל עסק בידור בזול. והמחיר שולם במהירות: פרישה מוקדמת, נזק למוסד, ותדמית מרוסקת.

אנשי תיאטרון שהגיבו לפרשה מדגישים שאין להטיל את האשמה העיקרית על בן זקן – היא קיבלה הצעה ועשתה את מה שהציעו לה. הבעיה האמיתית היא בהנהלת התיאטרון שהחליטה להציע לה את התפקיד. זו החלטה שמזלזלת בשחקנים שלמדו שנים, שמזלזלת בקהל שמגיע לראות הצגה מקצועית, ושמזלזלת במוסד התיאטרון עצמו. וכשמזלזלים כך, הנזק בא מהר: עשר הצגות ופרישה. זו התוצאה. אלו הפירות של להעסיק שחקנים לא מקצועיים.

השאלה העולה מהמקרה היא לא רק על בן זקן או על הפקה אחת. השאלה היא מה יהיה גורלם של שחקנים צעירים שהקדישו שנים ללימוד המקצוע, כאשר תפקידים מוענקים למפורסמים ללא הכשרה? מה יקרה לתיאטרון הישראלי כשמוסדות מרכזיים בוחרים בפופולריות על פני מקצועיות? והאם הקהל עדיין מבחין בהבדל בין שחקן אמיתי לבין כוכב טלוויזיה שמנסה לשחק?

"התיאטרון העברי", אחד המוסדות הבימתיים הבולטים בישראל, נותר בעיצומו של משבר זהות – מוסד ששמו מרמז על רפרטואר תיאטרוני וערכים אמנותיים, אך בפועל מתרחק מאותם עקרונות שאמור היה לייצג. כאשר ערך אמנותי מוחלף בערך כספי, כאשר כישרון מוחלף בתהילה, כאשר הכשרה מוחלפת בפופולריות – התוצאה ידועה מראש. עשר הצגות. פרישה. נזק. זו התוצאה הישירה של בחירה מנהלית רעה, של זילזול במקצוע, ושל אמונה תמימה שאפשר להחליף שנים של לימוד בשם מוכר מטלוויזיה.

בשורה התחתונה, עשר הצגות הן תוצאה מדברת. זו לא הפתעה, זו לא מקרה, זו לא כישלון בלתי צפוי – זו תוצאה הגיונית ובלתי נמנעת של החלטה לקחת אדם ללא הכשרה ולשים אותו במקום שדורש מקצועיות מלאה. התיאטרון העברי שילם את המחיר. ההפקה קרסה. ושם המוסד נפגע. זה מה שקורה כשבוחרים בדרך הקלה, כשמעדיפים כוכבנות על פני אמנות, וכשמאמינים שאפשר להונות את המקצוע.

המקרה של עדן בן זקן והתיאטרון העברי הוא סיפור אזהרה: על מוסד שאיבד את דרכו, על תרבות שהפכה למוצר, ועל השאלה הגדולה – מה הערך של מקצועיות בעידן בו כל מי שיש לו עוקבים חושב שהוא יכול לעלות על במה? התשובה באה במהירות: עשר הצגות ופרישה. זו התוצאה. אלו הפירות. ולא צריך להיות מבקר תיאטרון כדי להבין שכאשר מעסיקים אנשים לא מקצועיים, הנזק בלתי נמנע.

נ.ב

אנו ממליצים למר גדי צדקה לשקול ברצינות ללהק את שלי אלמקייס או את אביבית בר זוהר – אם כבר הפך התיאטרון למופע ריאליטי, לפחות שיעשה זאת עד הסוף.

קריקטורה גרפית מאת מערכת "מעקב"

צילום של עדן בן זקן מתוך עמוד האינסטגרם הרשמי שלה (Eden Ben Zaken) – שימוש לפי סעיף 27א’ לחוק זכויות יוצרים

הפוסט תיאטרון או בידור זול? בן זקן בורחת מהבמה – בושה לאמנות הופיע לראשונה ב-מעקב.

בעוד קולות המלחמה מהדהדים ברחבי המדינה, מתרחשת בחולון תופעה יוצאת דופן שמסרבת להיכנע לאפלה. בגלריה 58, במרכזה של העיר, פורצת האמנית שגית בלס את גבולות האמנות המסורתית עם תערוכתה המהפכנית "מסע – בין מילה וצבע", המציבה רף חדש בשדה האמנות הישראלית.

במהלך שעשוי להיחשב נועז במיוחד בימים אלה, עיריית חולון, בהובלת ראש העיר שי קינן, מוכיחה שתמיכה באמנות אינה מותרות אלא צורך קיומי. התערוכה, המוצגת בלב ליבו של בניין העירייה, מהווה הצהרה ברורה: התרבות בישראל לא תיכנע למציאות הקשה.

בלס, שצמחה מרחובותיה של חולון, מציגה שפה אמנותית פורצת דרך שטרם נראתה בנוף האמנותי המקומי. בניגוד לתפיסה המסורתית המפרידה בין אמנות חזותית לכתיבה, היא יוצרת סינתזה מרהיבה בין השניים. מה שמתחיל כציור הופך למחול של מילים וצבעים, כשכל יצירה פועמת בעוצמה שקשה להישאר אדיש אליה.

ההחלטה להציג דווקא עכשיו, כשהמדינה במלחמה, היא מעשה של מרד תרבותי. זהו קול ברור הקורא: "האמנות לא תשתוק". האוצר רפאל יעקב וזנה ויותם אורן, שהובילו את המהלך האמנותי הנועז, יצרו מרחב שהוא יותר ממקום תצוגה – זהו מקדש של יצירה בלב הסערה.

מה שהופך את התערוכה לתופעה חסרת תקדים הוא האומץ של בלס לחשוף את נפשה ללא מסכות. כל יצירה היא עדות חיה למסע אישי שהופך לאוניברסלי. הטכניקה הייחודית שפיתחה, בהשראת מורתה מימי רוזנברג, שוברת את כל המוסכמות המסורתיות של עולם האמנות.

הקהל שגודש את חלל התצוגה מעיד על צימאון אדיר ליופי בימים של כאב. המבקרים מדווחים על חוויה טרנספורמטיבית – רגע נדיר שבו אמנות חודרת מבעד למעטה של שגרה ונוגעת בנקודות העמוקות ביותר של הנפש.

במציאות שבה רשויות מקומיות רבות מקצצות בתקציבי תרבות, עיריית חולון מציבה מודל חדש של תמיכה נועזת באמנות עכשווית. זוהי הוכחה חיה שאפשר לקיים תרבות משגשגת גם בצל המלחמה, ושאמנות אינה מותרות אלא חמצן לנשמה.

התערוכה, שתימשך עד ה-15 בפברואר 2025, היא יותר מאוסף יצירות – היא מניפסט חי של התעוזה האמנותית הישראלית. בלס מוכיחה שאפשר ליצור אמנות פורצת דרך גם כשהמציאות מנסה להכתיב נרטיב אחר (לפרטים נוספים, לחץ כאן).

גלריה 58, רחוב ויצמן 58 בחולון, הפכה למוקד עלייה לרגל עבור שוחרי אמנות מכל רחבי הארץ. הכניסה החופשית מאפשרת לכל אחד להיות חלק מהמהפכה השקטה הזו, שמוכיחה שהרוח האנושית חזקה מכל מציאות חיצונית.

"זו יותר ממשימה אמנותית – זו שליחות. בתקופה כה מורכבת, כשהלב של כולנו פועם במקצב של דאגה ותקווה, האמנות היא המקום שבו אנחנו יכולים להתחבר מחדש לאנושיות שבנו. כל יצירה בתערוכה היא חלק ממסע שמשותף לכולנו – מסע של כאב, של תקווה, של אמונה בכוח היצירה לרפא", מסרה שגית בלס בתגובה מיוחדת ל'מעקב'.

בלס מדגישה את חשיבות הקשר עם הקהל: "כשאני רואה את העיניים הבורקות של המבקרים, כשאני שומעת את התגובות הנרגשות, אני מבינה שהצלחנו ליצור כאן משהו שהוא הרבה מעבר לתערוכת אמנות רגילה. יצרנו מרחב של ריפוי, של תקווה, של חיבור אנושי. בימים אלה, כשאנחנו זקוקים לכל קרן אור, אני גאה להיות חלק מהתנועה התרבותית שממשיכה ליצור, להאמין, ולהאיר".

"אני מודה לראש העיר שי קינן ולצוות המקצועי בהובלת יותם אורן, שהבינו שדווקא עכשיו, כשהכל חשוך, חשוב להדליק אור של תרבות. התמיכה שלהם היא הוכחה שאמנות היא לא מותרות – היא צורך בסיסי של הנפש".

-אנו במעקב-

צילום: תוכן ע"פ סעיף 27א'

הפוסט אור בזמן מלחמה: שגית בלס מובילה מהפכה אמנותית בחולון הופיע לראשונה ב-מעקב.

הזמרת והאמנית הרב-תחומית דפנה ארמוני מרחיבה את פעילותה האמנותית ומשיקה פרויקט חדש בנוף התרבותי הישראלי. בימים אלה היא מקימה סדנה ייחודית המשלבת תחומי אמנות מגוונים עם התפתחות אישית, המיועדת לקבוצה מצומצמת של נשים.

הסדנה, שתיפתח כבר בשבת הקרובה, תתפרס על פני שלושה חודשים ותכלול מפגש שבועי קבוע. התוכנית כוללת 12 מפגשים, כל אחד מהם מתמקד בתחום שונה מעולם האמנות והיצירה. בין הנושאים שיילמדו: ציור אינטואיטיבי ומקצועי, פיתוח קול, משחק, שפת גוף, איפור מקצועי, מדיטציה ומיינדפולנס.

במסגרת התוכנית המקיפה, המשתתפות יתנסו במגוון רחב של פעילויות אמנותיות. החל מעבודה עם קלפי טארוט לגילוי עצמי, דרך יצירת קולאז'ים ממגזינים לפיתוח היצירתיות, ועד לשיעורי ציור ריאליסטי לפיתוח הדיוק והעין האמנותית. בנוסף, יושם דגש על פיתוח מיומנויות תקשורת, כולל שפת גוף ופיתוח קול.

"הסדנה מציעה מסע של התפתחות אישית דרך האמנות", מסר גורם המעורב בפרויקט. "המשתתפות יקבלו כלים מעשיים בתחומים שונים, החל מטכניקות איפור מקצועיות ועד לפיתוח קול ושירה".

הסדנה תתקיים בקבוצה אינטימית, כאשר נכון להיום נותרו חמישה מקומות אחרונים בלבד. המפגשים יתקיימו בימי שבת או שני, בהתאם לקבוצה שתיפתח. התוכנית כוללת גם פעילויות חברתיות, משחקי חברה ומתנות למשתתפות.

מפגש הסיום של הסדנה מתוכנן להיות אירוע מיוחד, שפרטיו נשמרים בסוד. ארמוני, שהפכה בשנים האחרונות לדמות מוכרת בתחום האמנויות הרב-תחומיות בישראל, מביאה לסדנה את ניסיונה העשיר בתחומי המוזיקה, המשחק והאמנות החזותית.

ההרשמה לסדנה נפתחה, כשהמארגנים מדגישים כי המקומות האחרונים צפויים להתמלא במהירות. המעוניינות להצטרף לתוכנית מוזמנות ליצור קשר ולקבל פרטים נוספים לגבי תכני הסדנה ותנאי ההרשמה.

להרשמה, יש ללחוץ כאן

צילום: מתוך עמודה הפייסבוק של דפנה ארמוני, תוכן ע"פ סעיף 27א'

הפוסט דפנה ארמוני חושפת: המהפך הנשי שישנה הכל! הופיע לראשונה ב-מעקב.

בעידן של תקשורת מהירה ומידע זמין, קשה למצוא את האמת מבעד לרעש. אתר "מעקב", בהובלתו של העיתונאי המוערך דים אמור, מציב רף חדש בעולם התקשורת הישראלית ומביא את העיתונות האיכותית בחזרה למרכז הבמה.

עם צוות מסור של שבעה אנשי מקצוע מובילים, הכולל כתבים, עורכים ואנשי דיגיטל, "מעקב" מספק לקוראיו תוכן איכותי, מעמיק ובלעדי. החזון שמוביל את האתר הוא פשוט אך חזק: להחזיר את העיתונות למקומה הראוי – כשומרת הסף של הדמוקרטיה וכמקור אמין למידע משמעותי.

הצלחת האתר מדברת בעד עצמה: מיליון כניסות חודשיות מעידות על האמון הרב שרוכש הציבור הישראלי ל"מעקב". זהו הישג מרשים המשקף את הצמא של הציבור לעיתונות אמיתית, חוקרת ובלתי מתפשרת.

מה מייחד את "מעקב"?

תחקירים מעמיקים: צוות האתר מתמחה בחשיפת סיפורים משמעותיים שאחרים חוששים לגעת בהם. כל תחקיר עובר תהליך קפדני של בדיקת עובדות ואימות מידע.

מגוון תכנים: לצד התחקירים, האתר מציע סיקור מקיף של חדשות, אקטואליה, ספורט, תרבות ופוליטיקה. הגישה המקצועית והמעמיקה באה לידי ביטוי בכל תחום.

פלטפורמה לקולות חדשים: "מעקב" מאמין בטיפוח הדור הבא של העיתונאים הישראלים. האתר מספק במה לכותבים מוכשרים המביאים נקודות מבט חדשות ורעננות.

דיגיטל מתקדם: הפלטפורמה הטכנולוגית המתקדמת של האתר מאפשרת נגישות מקסימלית לתכנים ואינטראקציה משמעותית עם הקוראים.

העתיד של "מעקב" מבטיח עוד יותר. תוכניות ההתרחבות כוללות גיוס כוחות חדשים, פיתוח פורמטים חדשניים והעמקת הקשר עם הקהילה. האתר ממשיך לצמוח ולהתפתח, תוך שמירה על הערכים המובילים אותו: אמת, מקצועיות ואומץ עיתונאי.

"מעקב" הוא יותר מאתר חדשות – זוהי תנועה של שינוי בנוף התקשורת הישראלית. האתר מזמין את כל מי שמאמין בכוחה של עיתונות אמיתית להצטרף למסע: קוראים, כותבים ושותפים לדרך.

בעולם שבו המידע הוא כוח, "מעקב" מוביל את המהפכה של החזרת האמת למרכז השיח הציבורי. עם מיליון קוראים נאמנים וצוות מקצועי ומסור, האתר ממשיך לצמוח ולהשפיע על השיח הציבורי בישראל.

הצטרפו אלינו ל"מעקב" – כי האמת חשובה, והקול שלכם משנה.

לפרטים נוספים ויצירת קשר, בקרו באתר "מעקב" או עקבו אחרינו ברשתות החברתיות. יחד נוביל את העיתונות הישראלית לעתיד טוב יותר.

הפוסט "מעקב" – הקול האמיתי של העיתונות הישראלית הופיע לראשונה ב-מעקב.

בעולם המוזיקה הגלובלי של ימינו, נדיר למצוא להקה ישראלית שמצליחה לפרוץ את גבולות המדינה ולהדהד ברחבי העולם. אך Indie Butterflies Dream, או בעברית "חלום של פרפרי אינדי", מוכיחה שזה אפשרי. הלהקה, שהחלה את דרכה ב-2018, הפכה לתופעה ייחודית בנוף הרוק הישראלי, עם הצלחה מסחררת ברדיו העולמי – הצלחה שלא זכתה לה עדיין בארץ מולדתה.

מאז הקמתה, שחררה הלהקה 20 סינגלים שזכו לתהודה רבה בתחנות רדיו ברחבי העולם. מארצות הברית ועד אוסטרליה, מקנדה ועד ברזיל, ואפילו באיחוד האמירויות, שיריהם של Indie Butterflies Dream מתנגנים באופן קבוע. ההצלחה מתורגמת לאלפי השמעות רדיו מדי חודש – הישג מרשים ללהקה ישראלית.

• להאזנה – לחץ כאן

פשה, הסולן וכותב השירים של הלהקה, מתייחס לפער בין ההצלחה בחו"ל לחוסר החשיפה בארץ: "זה לא מפתיע שלא משמיעים ברדיו בישראל, כמות התחנות הרלוונטיות פה זה כמו בעיירה אחת בארה"ב. בישראל הרוק היה טרנד, בחו"ל יש מקומות שעדיין יש מכשיר רדיו במטבח, ומשמיעים בו רוק שמשדרת תחנה מקומית, אנחנו מגיעים אליהם, קיבלנו עשרות הודעות ממעריצים בעולם".

ההצלחה של הלהקה באה לידי ביטוי לא רק בהשמעות, אלא גם במיקומים גבוהים במצעדי הרדיו. שיריהם הגיעו לעשרות מצעדי טופ 10, כשהשיא הגיע באפריל האחרון, כאשר השיר "Lucid Song" הגיע למקום הראשון במצעד של תכנית הרוק המרכזית בתחנת רדיו באינדיאנה, ארצות הברית.

• להאזנה – לחץ כאן

למרות ההצלחה הבינלאומית, הלהקה לא זונחת את הקהל המקומי. הם ממשיכים להופיע בארץ, כשההופעה האחרונה התקיימה בבית היוצר בנמל תל-אביב לפני כחודש. "אנחנו צוברים קהל בהופעות, ונהנים, שזה מה שחשוב", מסביר פשה.

הסיפור של Indie Butterflies Dream מעלה שאלות מעניינות על תעשיית המוזיקה הישראלית ועל האופן שבו אמנים מקומיים יכולים להצליח בזירה הבינלאומית. האם ההצלחה בחו"ל תוביל בסופו של דבר להכרה רחבה יותר בארץ? האם הלהקה מסמנת מגמה חדשה של אמנים ישראלים שפונים ישירות לקהל הבינלאומי?

נכון לעת הזאת, Indie Butterflies Dream מוסיפים להפיק יצירות חדשות ולהתפתח אמנותית. שיר בודד חדש עתיד לראות אור ולהישמע בגלי האתר בשבוע הקרוב, והלהקה שרויה בתקופה של פוריות יצירתית בלתי פוסקת. דומה כי משאת נפשם של "פרפרי האינדי" הישראליים ממשיכה להתגשם, גם אם הנתיב להגשמתה עובר דרך גלי האתר של העולם הרחב.

• להאזנה – לחץ כאן

צילום: Indie Butterflies Dream, תוכן ע"פ סעיף 27א'

הפוסט להקת רוק ישראלית כובשת תחנות רדיו בינלאומיות הופיע לראשונה ב-מעקב.

וקנין, בעל ניסיון עשיר של 30 שנה בתחום, מביא איתו ידע וניסיון מהארץ ומחו"ל. הוא למד בלוס אנג'לס וסיים את לימודיו באוניברסיטה הפתוחה, מה שמעניק לו פרספקטיבה ייחודית על עולם המשחק. "חשבתי שנים רבות לפתוח את בית הספר, אך לא היה לי זמן ואת האומץ", מספר וקנין. "בסופו של דבר, אשתי עזרה לי לפתוח את העסק, וברוך השם יש מספר קורסים שרצים. היא מאוד הפתיעה אותי ונתנה לי אין סוף תמיכה".

מה שמייחד את "יסודות" הוא הגישה החדשנית ללימודי משחק. בניגוד למוסדות אחרים, אין כאן תהליך אודישנים בתשלום, והלימודים מתקיימים בשעות הערב, מה שמאפשר לתלמידים לשלב עבודה ולימודים. בנוסף, בוגרי הקורסים יזכו להשתתף בסרט מטעם "יסודות" ויקבלו תיק עבודות מקצועי, כלים חיוניים להשתלבות בתעשייה.

צוות המורים ב"יסודות" כולל את טובי המקצוענים בתחום: הרצל טובי, קלוד דדיה, עודד מנסטר, שאול עזר, שחר אור ומאירה בן עטר, לצד וקנין עצמו. "אנחנו מביאים את הטובים ביותר כדי להעניק לתלמידים את הכלים הנכונים להצלחה", מדגיש וקנין.

השאיפות של "יסודות" גדולות: בעתיד הקרוב, מתכנן וקנין להרחיב את בית הספר ולפתוח מסלולים שנתיים, כולל לימודי בימוי וקולנוע. "אנחנו רוצים להיות בית לכל מי שחולם על קריירה בעולם המשחק והקולנוע", הוא מסביר.

מה שמבדיל את "יסודות" הוא השקיפות והמחויבות לתלמידים. וקנין מתכנן לפגוש סוכנים מהתעשייה כדי ליצור הזדמנויות נוספות עבור תלמידיו. "אנחנו לא רק מלמדים, אנחנו בונים קריירות", הוא מדגיש.

העלויות ב"יסודות" נגישות יותר בהשוואה למוסדות אחרים, מתוך הבנה של המצב הכלכלי המאתגר. "אנחנו רוצים לאפשר לכל מי שיש לו חלום, להגשים אותו", אומר וקנין.

ההקמה של "יסודות" בתקופה זו מעידה על אומץ ואופטימיות. בעוד שענפים רבים במשק נאבקים, וקנין רואה הזדמנות לצמיחה והתחדשות בתחום האמנות. "דווקא בתקופות קשות, אנשים זקוקים לאמנות ולביטוי עצמי יותר מתמיד", הוא מסביר.

"יסודות" מבטיח להיות יותר מסתם בית ספר למשחק. זהו מקום שבו חלומות הופכים למציאות, וכישרונות צעירים מקבלים את ההזדמנות להתפתח ולהצליח. עם שילוב של ניסיון, חדשנות ומחויבות לתלמידים, "יסודות" עשוי להיות המפתח לדור הבא של כוכבי הקולנוע והטלוויזיה בישראל.

בעולם שבו התעשייה היצירתית נמצאת תחת לחץ מתמיד, היוזמה של וקנין מהווה קרן אור של תקווה. "יסודות" לא רק מלמד משחק, אלא גם מעניק לתלמידיו את היסודות להצלחה בעולם התחרותי של הבידור.

הפוסט "יסודות" – מהפכה בעולם לימודי המשחק בישראל הופיע לראשונה ב-מעקב.

ההצגה, המתוארת כ"פנטזיה טרגית-קומית מסעירה", היא חוויה תיאטרלית מהפנטת שאסור להחמיץ.

הסיפור מתרחש בניו יורק של סוף שנות ה-80, בשיאה של מגפת האיידס. הדמויות המוכרות – פריור, ג'ו, לואיס, הרפר ורוי – ממשיכות במסען הרגשי המורכב, נעות בין אהבה, אובדן ובדידות. קמחי מצליח להעביר את עוצמת הרגשות והקונפליקטים בצורה מרשימה, תוך שמירה על האיזון העדין בין הדרמה לקומדיה.

צוות השחקנים המצוין מביא לחיים את הדמויות המורכבות בכישרון רב.

"מלאכים באמריקה" היא לא רק הצגה; היא אמירה חברתית חשובה. היא מתמודדת עם נושאים כמו זהות מינית, פוליטיקה, דת ומוות בצורה ישירה ונוקבת, אך גם רגישה ומלאת חמלה. קושנר מצליח לשלב הומור חד עם תובנות עמוקות על המצב האנושי, וקמחי מעביר את המסרים הללו בצורה אפקטיבית ומרגשת.

חשוב לציין כי ההצגה מכילה תכנים בוגרים, כולל עירום, ומומלצת לצפייה מגיל 16 ומעלה. עם זאת, למבוגרים, זוהי חוויה תיאטרלית מעשירה ומעוררת מחשבה שתישאר איתם זמן רב לאחר שיעזבו את האולם.

לסיכום, "מלאכים באמריקה" היא הצגה מהפנטת, מרגשת ובעלת חשיבות תרבותית עצומה. היא מציגה את כוחו של התיאטרון לגעת בנפש האנושית ולעורר שיח חברתי משמעותי. התיאטרון הקאמרי ראוי לשבחים על הבאתה של יצירת מופת זו לקהל הישראלי. זוהי הצגה שכל חובב תיאטרון, ולמעשה כל אדם המעוניין בחוויה תרבותית מעמיקה, חייב לראות.

משתתפים: נדב נייטס, אביגיל הררי, יואב לוי, אלעד אטרקצ'י, שהם שיינר, עירית קפלן, מיה לנדסמן, דודו ניב, מתן און ימי.

צילום: תיאטרון הקאמרי, תוכן ע"פ סעיף 27א'

הפוסט 'מלאכים באמריקה' בתיאטרון הקאמרי: חגיגה תיאטרלית מרהיבה הופיע לראשונה ב-מעקב.

שיאו של הפרויקט צפוי להתרחש בספטמבר 2024, עם הצגת טרילוגיה מרהיבה של מחזות מאת סופוקלס – "אדיפוס המלך", "אדיפוס בקולונוס" ו"אנטיגונה" – באמפיתיאטרון. ההפקה תשאף ליצור דיאלוג עדין עם האופן בו הוצגו המחזות לפני כ-2500 שנה, תוך שימת דגש על הרלוונטיות שלהם לימינו.

אולם עוד לפני כן, ב-9 ביולי, יזכה קהל מצומצם להציץ אל מאחורי הקלעים של היצירה. בחלל הקופסה הלבנה בת"א תרבות דה וינצ'י, תוצג גרסת "אנפלאגד" מיוחדת של "אדיפוס המלך". לאחר ההצגה, יתקיים דיון פתוח עם הצופים, שיסייע לצוות היוצרים בעיצוב החלקים הבאים של הפרויקט.

ההפקה מתהדרת בצוות יוצרים מהשורה הראשונה, כולל תרגום מאת אהרן שבתאי, בימוי משותף של לירון דינוביץ', עיצוב תפאורה ותלבושות של מריה בוטוסובה, ומוזיקה מקורית מאת בעז ברקת. על הבמה יככבו שחקנים מוכרים כמו תובל שפיר, תמר אלקן, ערן בוהם וגד קינר קיסינגר.

מרט פרחומובסקי מדגיש את חשיבות הפרויקט: "זהו מסע מרגש ומאתגר, המאפשר לנו לחקור את שורשי התיאטרון ולהביא את עוצמתן של הטרגדיות היווניות אל הקהל המודרני". הפרויקט, הנתמך על ידי מפעל הפיס ות"א תרבות דה וינצ'י, מבטיח להיות אחד האירועים התרבותיים המשמעותיים של השנה.

כרטיסים – לחץ כאן

צילום: תוכן ע"פ סעיף 27א'

הפוסט "הטרגדיות של בית אדיפוס" – מסע תיאטרלי מרגש חוזר לשורשי התרבות היוונית הופיע לראשונה ב-מעקב.

הפוסט ההצגה 'חוות החיות' בבימוי רן ליאל שחף תיאטרון הקאמרי הופיע לראשונה ב-מעקב.