תחקיר מיוחד חושף תמונה מורכבת של התנהלות אנסמבל אספמיה, מוסד תרבות הפועל בדירת מגורים בתל אביב ומתוקצב במאות אלפי שקלים מכספי ציבור מדי שנה. מסמכים רשמיים מעלים שורת שאלות לגבי אופן השימוש בכספי הציבור והשקיפות בניהול המוסד.

תכירו את צדדיה הנסתרים של דליה שימקו: סירובה העיקש להעניק הסברים לעיתונאי חוקר באשר לניהול מיליוני שקלים מכספי ציבור.

הפרדוקס המהותי המתגלם באישיותה של דליה שימקו: בעוד היא מטיפה לשקיפות בכל הנוגע לבנימין נתניהו וממשלת הימין, תהיות מטרידות עולות בדבר אופן ניהולה את מיליוני השקלים מקופת הציבור והימנעותה השיטתית ממתן מענה לשאלות העיתונאיות בנושא זה.

דליה שימקו: שקיפות לאחרים

דליה שימקו (הרשומה במשרד הפנים כדליה זוזנה שימקו), נושאת בתפקיד המנהלת האמנותית של פסטיבל עכו (לא בהתנדבות, אלא בתמורה לשכר נכבד המשולם מקופת הציבור), שחקנית, במאית ויושבת ראש לשעבר של איגוד הבמאים. שימקו, המזוהה בתודעה הציבורית כדמות מהשמאל הרדיקלי, מרבה להשמיע קריאות נחרצות להדחת ראש הממשלה נתניהו, תוך שהיא מייחסת לו חוסר שקיפות ושורת האשמות חמורות.

בעודה מציגה עצמה כלוחמת צדק חסרת פשרות ומופת לשקיפות ציבורית, מתגלה פער מטריד: בשנת 2007 הקימה שימקו את תיאטרון 'אנסמבל אספמיה' בדירת מגורים צנועה ברחוב בורוכוב 35 בתל אביב-יפו. מדי שנה מגייס המיזם כחצי מיליון שקלים מכספי ציבור, כאשר על פי הדיווחים למשרד המשפטים, מדובר במרחב ציבורי המפיק מופעים בהיקף של כ-350,000 ש"ח. התיאטרון רוכש מדי שנה ציוד וריהוט בשווי אלפי שקלים, אך כל זאת, למרבה התמיהה, מתנהל בין כותלי דירת מגורים פרטית.

ראוי לציין כי אף ראש ממשלה מכהן טרם נתפס בשימוש כה תמוה בחצי מיליון שקלי ציבור מדי שנה במסווה של מוסד ציבורי הפועל מדירה פרטית.

• וכעת נפנה אל הפרטים המדויקים, בהתבסס על דוחות ומסמכים אשר הוגשו על-ידי שימקו ועמיתיה לרשם העמותות במשרד המשפטים.

אנסמבל אספמיה: תקציבי ענק, דוחות חסרים

אנסמבל אספמיה, המציג עצמו כתיאטרון, מקבל מדי שנה תקציב העולה על חצי מיליון שקלים מקופת הציבור. המידע המתועד בידינו מתייחס עד לשנת 2021, שכן התיאטרון נמנע מהגשת דוחותיו לרשם העמותות בשנים 2022, 2023 ו-2024, או לחלופין – דוחות אלה טרם פורסמו באתר הרשמי של משרד המשפטים.

באתר משרד המשפטים מופיעים רק הדוחות המילוליים של התיאטרון לשנים 2022 ו-2023, בעוד הדוחות הכספיים נעדרים ממנו לחלוטין (נציין כי בין השנים 2007 ל-2021 הוגשו דוחות לרשם העמותות).

מוסד ציבורי בדירה פרטית

אנסמבל אספמיה, שנוסד ב-2007 על ידי דליה שימקו, פועל מדירה ברחוב בורוכוב 35 בתל אביב. לפי הדוחות הכספיים, המוסד מקבל מדי שנה תקציבים בהיקף של כחצי מיליון שקלים מכספי ציבור. מתוכם, כ-350 אלף שקלים מוקדשים להפקות תיאטרליות – לכאורה, מתקיימות באותה דירת מגורים.

על פי מערכת המיפוי של גוגל מדובר בדירת מגורים הממוקמת ברחוב בורוכוב 35, תל אביב-יפו. ברם, בדוחות שהוגשו לרשם העמותות מוצג המקום כמוסד ציבורי ותיאטרון. זאת ועוד, מטרות אנסמבל אספמיה מוגדרות כך: 'העמותה תעסוק בתרבות התיאטרון ובחינוך לתרבות תיאטרון'.

בדוח שהוגש לרשם העמותות, המפרט את מטרות התיאטרון, מוטבעת חותמת הנושאת את אותה כתובת: רחוב בורוכוב 35, תל אביב.

אולם, הסתירה מתחדדת: סקירת המבנה במערכת המיפוי של גוגל מעלה כי אין כל סימן לקיומו של תיאטרון ציבורי בדירת המגורים האמורה.

אנסמבל אספמיה, המתיימר לפעול כתיאטרון ברחוב בורוכוב 35 בת"א, מדווח בדוחותיו (2021) על הפקות שנתיות בהיקף של כ-350,000 שקלים. תמוה כיצד מתקיימות הפקות בסדר גודל שכזה בדירת מגורים – האם מדובר בהצגות רחוב? או שמא בהפקות מסוג אחר? היקף התקציב מעורר תהיות, בייחוד לאור היעדר הסברים מניחים את הדעת באשר לשימוש בכספי ציבור אלה.

תקציבים, ציוד, ושאלות פתוחות

הדוחות הכספיים מעלים מספר תמיהות:

– תשלומי שכר בסך כ-200 אלף שקלים מופיעים בדוח הכספי של 2021, אך בדוח המילולי לא מוזכרים עובדים בשכר

• מצב זה מעורר דאגה, שכן נראה כי כספי הציבור מוצאים תחת מגוון חשבוניות וקבלות, בעוד אנו, הציבור, נותרים באפלה באשר לפרטים המהותיים: מהו היקף שכרם של עובדי העמותה, כיצד מתבצע תשלום המשכורות, מיהם מקבלי התשלומים, וכדומה. היעדר שקיפות זה בדוחות הכספיים עומד בסתירה מובהקת להתנהלות הנדרשת ממוסד הנתמך בכספי ציבור.

מנגד, מעיון בדוחות העמותה עולה כי מועסקים בה נותני 'שירותים מקצועיים', המקבלים תשלומים בסך אלפי שקלים כנגד חשבוניות מס וקבלות. אולם, קיים קושי מהותי בהבנת המתרחש בתיאטרון: דוח אחד מצהיר על היעדר עובדים, בעוד דוח אחר מעיד על קיומם של עובדים וקבלני משנה.

– הוצאות של עשרות אלפי שקלים על ציוד וריהוט, ללא הבהרה היכן מאוחסן הציוד בדירת המגורים (בורוכוב, 35, ת"א)

נוסף על כך, מניתוח הדוחות הכספיים של אנסמבל אספמיה בניהולה של דליה שימקו, עולה תמונה מטרידה: התיאטרון כמעט ואינו מייצר הכנסות עצמאיות, אך זוכה לתקציב שנתי העולה על חצי מיליון שקלים מקופת המדינה. למעשה, התיאטרון הפועל ברחוב בורוכוב 35 בתל אביב מתגלה כנטל על הקופה הציבורית, כאשר תרומתו התרבותית לציבור נותרת עלומה.

מסקירת פרסומים במנוע החיפוש גוגל עולה כי לעיתים התיאטרון מקיים הופעות אורח בתיאטראות כ'הבימה' ו'תמונע', ומפיק הכנסות זעומות של כ-70,000 שקלים בשנה. חרף זאת, הוא ממשיך לקבל מימון ציבורי בסך חצי מיליון שקלים מדי שנה – סכום המצטבר למיליוני שקלים לאורך שבע שנות פעילותו.

יתרה מזאת, התיאטרון אינו מגלה יוזמה להגדלת הכנסותיו, אם באמצעות הרחבת מספר ההצגות והסדנאות, ואם דרך גיוס תרומות – אפשרות הפתוחה בפניו כעמותה. נראה כי הישענותו על כספי ציבור שאינם מלווים בדרישה לשקיפות, מייתרת את הצורך בהתייעלות.

המבחן המכריע הוא זה: האם ניתן להצביע ולו על אדם אחד שנכח בהצגה בתיאטרון זה ברחוב בורוכוב 35? התשובה השלילית מדברת בעד עצמה.

בהיעדר פעילות תיאטרונית בדירה זו, עולה התהייה מדוע לא נשקלה האפשרות להשכיר את הנכס ובכך לייצר מקור הכנסה נוסף לתיאטרון, דבר שעשוי היה להפחית את התלות בתקציבי המדינה. זאת במיוחד לאור הביקוש הגבוה לדירות באזור. יצוין כי מקובל בקרב מוסדות תרבות להשכיר את מתקניהם לציבור הרחב לצורך יצירת הכנסות עצמאיות.

אתר אנסמבל אספמיה: מימון ציבורי, בעלות חסויה

תופעה מעניינת נוספת עולה מעיון בדוחות הכספיים לשנת 2021: הציבור מממן, בין היתר, את אתר האינטרנט של אנסמבל אספמיה, הפועל תחת הדומיין aspamia.theater. ואולם, פרטי הבעלות על האתר, המתוחזק מכספי ציבור, חסויים לחלוטין. משמע, האתר קיים ומתוקצב מהקופה הציבורית, אך זהות בעליו נותרת עלומה. פנייתי לגברת שימקו בנושא זה נותרה אף היא ללא מענה.

תיאטרון כושל: הכנסות דלות, הוצאות מיותרות

שוב, לעיתים נדירות מעלה התיאטרון הצגות בפלטפורמות של תיאטראות מבוססים, וניכר כי הכנסותיו הדלות משקפות את חולשת פעילותו, הכנסתו השנתית מסתכמת ב-70 אלף שקלים בלבד. עם זאת, נתון מטריד נוסף נחשף בפנינו – הוצאה שנתית בסך כ-44 אלף שקלים על פרסום, המהווה כמעט מחצית מהכנסתו הכוללת.

• הכנסה זו, המוגבלת לכדי 70 אלף שקלים בשנה, מעידה בבירור על היעדר צורך במאמץ ממשי או בפעילות בעלת משמעות.

תובנות אלו מצטרפות למסקנה כי התיאטרון אינו זוכה לביקוש ציבורי ומהווה נטל מיותר על אוצר המדינה.

בקשה לתגובה ותשובה תמציתית

פנינו לדליה שימקו, מנכ"לית וכנראה מנהלת אמנותית של האנסמבל, עם שורת שאלות מפורטת בנוגע להתנהלות המוסד. בתגובה התקבלה ההודעה הבאה:

"לכבוד דים אמור
עיתונאי וחוקר מטעם עצמו
אנסמבל אספמיה מתנהל לפי שורת הדין נמצא בפיקוח מתמיד של מנהל תרבות ורשם העמותות. דיווח מחויב האנסמבל רק לגופים אלו. בברכה ודרך צלחה בקרירה החדשה
דליה שימקו  מנכ"לית, מנהלת אומנותית".

בהתייחס לתגובתה של גברת שימקו: התיאטרון שבניהולה, הפועל מדירה פרטית, ממומן בין היתר מכספי המיסים שאני, כעיתונאי, משלם. מתוקף כך, עומדת לי הזכות החוקית המלאה לבחון את התנהלות העמותה שבניהולה. יתרה מזאת, כעיתונאי מוטלת עליי החובה המקצועית להביא את האמת לציבור ולחקור את הנושא לעומקו. פניותיי הרבות לגברת שימקו בשאלות הנוגעות לדוחות הכספיים ולניהול התקציב נותרו ללא מענה.

טענתה כי היא מחויבת למסור דין וחשבון לרשויות בלבד אינה מספקת, שכן גם בהקשר זה ניכרים כשלים: היעדר דוחות כספיים לשנים 2022, 2023 ו-2024 מעורר שאלות נוקבות. אמנם ייתכן שהדוחות טרם עודכנו באתר משרד המשפטים, אך עובדה זו רק מחזקת את הצורך בשקיפות מלאה מצידה.

שאלת השקיפות

בעוד שימקו ידועה בעמדותיה הציבוריות התומכות בשקיפות שלטונית, התנהלות המוסד המצוי תחת ניהולה מעוררת תהיות באשר לשקיפות הנוהגת בשימוש בכספי הציבור.

ראוי ונכון לדרוש מראש הממשלה לנהוג בשקיפות, ואף לפנות אליו לעיתים בגישה ישירה, תוך קריאה מפורשת לפעולותו; אולם, חובה מקבילה מוטלת על המוסד לנהוג בשקיפות מלאה כלפי הציבור. אין מקום להתנהלות דו-פרצופית בתחום זה.

מחד גיסא, היא נוקטת ביקורת חריפה כלפי ציבור הימין ואינה מפגינה כל אהדה כלפיו, תוך כתיבת פרסומים מיותרים המכוונים נגד ערוץ 14, מאידך גיסא, נדמה כי אהבתה לכספי הציבור אינה מבחינה בין מגזרים, והיא מקבלת אותם מכלל האוכלוסיות ללא משוא פנים.

בעוד היא מביעה התנגדות גלויה לממשלה, אהדתה לתמיכות הכספיות הניתנות מטעמה נותרת בעינה. דואליות זו מעידה על סטנדרטים כפולים. בינתיים, הציבור נושא בעלויות מימון התיאטרון, המופעל מדירה פרטית.

שימקו: שאלות רבות, תשובות מעטות

באחד מפרסומיה, הגב' דליה שימקו הציעה לחברה ולציבור את ההמלצה הבאה: 'אחת הבעיות המרכזיות שלנו כחברה היא שלכולם יש תשובות, אך אין די שאלות'. ואולם, דווקא היום התעוררו בלבנו שאלות רבות, אותן הפנינו אליה. לצערנו, קיבלנו מענה מצומצם בלבד.

אמנם, למזלנו היא עדיין איננה בפוליטיקה, על אף שנראה כי התכונות המתאימות לכך מצויות ברשותה: חיבה עמוקה לכספי הציבור, נטייה להימנע ממתן תשובות ענייניות ודיבור בלתי פוסק.

תגובות מגורמים רשמיים כמו משרד האוצר, עיריית תל אביב ורשם העמותות טרם ניתנו.

-אנו במעקב-

צילום: תוכן ע"פ סעיף 27א'

הפוסט דליה שימקו דורשת שקיפות מנתניהו, אך מסרבת להסביר מה קורה עם חצי מיליון ששייכים לציבור! הופיע לראשונה ב-מעקב.

אתה זוכר את הלילות ההם באגם, לפני 15 שנה? כמובן שאתה זוכר. המוזיקה, השירים, הצחוק שהדהד לאורך ששת בתי הקיץ. אתה היית ה-Jeune premier, האליל של כולם. אי אפשר היה לעמוד בפניך.

ואתה זוכר מה הבטחת לי באותו ערב? כן, אני רואה בעיניך שאתה זוכר היטב. הבטחת שלא תתערב. שתיתן לי ולבעלי לחיות את חיינו. ובכל זאת… (צוחקת מרירות) אתה הפרת את ההבטחה הזו, נכון? באותו לילה ארור.

בעלי היה אולי איש פשוט מקייב, אבל הוא היה שחקן מפורסם. והקנאה… אה, הקנאה הזו. אנשים חסרי כישרון תמיד מגנים את המוכשרים באמת. אבל אני… (עוצרת לרגע, מתרככת)

תסתכל עליי, דורון. איך אני נראית? צעירה, נכון? יודע למה? כי אני עובדת. אני מתרגשת. אני חיה! אני משרתת את האנושות, את האמנות הקדושה. אני רוצה לחיות, ליהנות, ללבוש חולצות בהירות. עשיתי לי חוק: לא להסתכל על העתיד. לעולם לא לחשוב על הזקנה או המוות.

ואתה… אתה רוצה להרוס את כל זה? אתה רוצה ללמד אותי מה נכון? אתה זוכר מה אמרתי לך אז? 'לחיות בסרחון זיעה של מיטת פריצות, מתבוססת בשחיטות, יונקת צוף ומתעלסת?' זה מה שאתה רוצה לחזור אליו?

אני עבדתי קשה, דורון. כל-כך קשה. הקריירה שלי, הרפוטציה שלי – זה כל מה שיש לי. ואתה רוצה להרוס הכל בשביל מה? בשביל 'לעבור את שארית חייך' עם בן שמעולם לא היית שם בשבילו?

לא. אני לא אתן לך. אתה לא תספר לקוסיטה דבר. אתה קיבלת את ההחלטה שלך אז, ועכשיו אתה צריך לחיות איתה. אני לא ארשה לך להרוס את חיי בשביל הגחמה האנוכית הזו שלך.

אז תשכח מזה, דורון. תשכח מהרעיון הזה לגמרי. כי אם אתה לא תשכח… (מתקרבת אליו, קולה רועד מזעם מרוסן) אני אדאג שתצטער על היום שבו חשבת בכלל להפר את ההבטחה שלך. האם אני מובנת?

הפוסט הסודות של אירנה הופיע לראשונה ב-מעקב.

אני ערבי מוסלמי, גדלתי בכפר קטן בצפון הארץ. מילדות ספגתי מסרים מנוגדים – מצד אחד, אהבה למולדת, למקום שבו נולדתי וגדלתי. מצד שני, תחושת ניכור, של להיות 'האחר', 'הזר'. שמעתי סיפורים על אפליה, על קיפוח. ראיתי את הכעס בעיניים של השכנים כשדיברו על המדינה.

אבל בתוך כל זה, היה משהו שבער בי. רצון עז להשתייך, להיות חלק, לתרום. כי בסופו של דבר, זו המדינה שלי. כאן נולדתי, כאן גדלתי, כאן החלומות שלי, כאן העתיד שלי.

וכך, יום אחד, קיבלתי את ההחלטה – אני מתגייס לצה"ל. נשמע פשוט, נכון? אבל עבורי, זו הייתה ההחלטה הכי קשה בחיים שלי. ידעתי שברגע שאלבש מדים, אני הופך ל'בוגד' בעיני רבים בקהילה שלי. ידעתי שאני מסתכן בנידוי, באובדן חברים, אולי אפילו משפחה.

אבל החלטתי. בלילה, ארזתי תיק קטן. השארתי פתק להורים – 'אל תדאגו, אני בסדר. אני עושה את מה שאני מאמין בו.' ויצאתי מהבית. עזבתי הכל מאחור – את העבודה, את החברים, את החיים שהכרתי. הרגשתי כמו מרגל במדינה זרה, מסתיר את הסוד הגדול שלי.

הגעתי ללשכת הגיוס. הפקידה הסתכלה עלי בתימהון כשאמרתי שאני רוצה להתגייס. 'אתה בטוח?' היא שאלה. 'כן,' עניתי, 'בטוח יותר מתמיד.'

ומשם התחיל המסע. טירונות, אימונים, קורסים. בכל שלב הייתי צריך להוכיח את עצמי פי שניים, פי שלושה. להראות שאני נאמן, שאני מסור, שאני ראוי. היו רגעים של תסכול, של כעס. למה אני צריך להוכיח את עצמי יותר מאחרים? אבל לא ויתרתי.

זוכר את הפעם הראשונה שירינו במטווח. עמדתי שם, האצבע על ההדק, ופתאום הבנתי – אני עלול להילחם נגד אנשים שדומים לי, שמדברים את אותה שפה. זה היה רגע קשה. אבל אז נזכרתי למה אני כאן – להגן על המדינה שלי, על הבית שלי, על כל האזרחים – יהודים וערבים כאחד.

היו לילות ארוכים של שמירה, כשעמדתי לבד מול הנוף החשוך. חשבתי על המשפחה שלי, על החברים. מה הם חושבים עלי עכשיו? האם הם מתביישים בי? האם הם גאים בי? האם אי פעם יבינו?

אבל היו גם רגעים מדהימים. הפעם הראשונה שחבר ליחידה הזמין אותי הביתה לארוחת שישי. הפעם שהמפקד טפח לי על השכם ואמר 'כל הכבוד'. הפעם שהצלחתי במשימה קשה במיוחד והרגשתי שאני באמת חלק מהצוות.

ואז הגיעה המלחמה. פתאום, כל מה שהתאמנו עליו הפך למציאות. ראיתי חברים נפצעים, שמעתי על אבדות. הלב שלי נקרע – מצד אחד, הכאב על כל חיי אדם שאבד. מצד שני, הנחישות להגן על המדינה שלי, על האנשים שלי.

ובאותו רגע החלטתי – אני לא מסתתר יותר. אני גאה במי שאני ובמה שאני עושה. פרסמתי פוסט ברשתות החברתיות, חשפתי את האמת. 'אני עלי, ערבי מוסלמי, לוחם בצה"ל, ואני גאה בזה.'

התגובות לא איחרו לבוא. היו כאלה שקראו לי בוגד, מוכר נשמה. אבל היו גם הרבה שתמכו, שאמרו 'כל הכבוד'. קיבלתי הודעות מערבים אחרים שאמרו 'נתת לנו תקווה, הראית שאפשר להיות גם וגם'.

אני עומד כאן היום ואומר – כן, אני ערבי. כן, אני מוסלמי. וכן, אני ישראלי גאה. אני לא צריך לבחור בין הזהויות שלי. אני יכול להיות נאמן למורשת שלי, לתרבות שלי, ובו זמנית להיות אזרח נאמן של מדינת ישראל.

זו לא דרך קלה. יש ימים שאני מרגיש שאני נקרע בין העולמות. אבל אני מאמין שזו הדרך הנכונה – לגשר על הפערים, להראות שאפשר לחיות יחד, להילחם יחד.

אני קורא לכל אחד ואחת – אל תיתנו לאחרים להגדיר אתכם. אל תיתנו לפחד או לדעות קדומות לעצור אתכם. תהיו נאמנים למי שאתם, למה שאתם מאמינים בו. כי בסופו של דבר, כולנו רוצים אותו דבר – לחיות בשלום, בביטחון, בכבוד.

אני עלי, ערבי מוסלמי, חייל בצה"ל. וזו המדינה שלי. אין לי ארץ אחרת".

מבוסס על הכתבה – קרא עוד

צילום: תוכן ע"פ סעיף 27א'

הפוסט הסיפר של עלי – מונולוג הופיע לראשונה ב-מעקב.

שיאו של הפרויקט צפוי להתרחש בספטמבר 2024, עם הצגת טרילוגיה מרהיבה של מחזות מאת סופוקלס – "אדיפוס המלך", "אדיפוס בקולונוס" ו"אנטיגונה" – באמפיתיאטרון. ההפקה תשאף ליצור דיאלוג עדין עם האופן בו הוצגו המחזות לפני כ-2500 שנה, תוך שימת דגש על הרלוונטיות שלהם לימינו.

אולם עוד לפני כן, ב-9 ביולי, יזכה קהל מצומצם להציץ אל מאחורי הקלעים של היצירה. בחלל הקופסה הלבנה בת"א תרבות דה וינצ'י, תוצג גרסת "אנפלאגד" מיוחדת של "אדיפוס המלך". לאחר ההצגה, יתקיים דיון פתוח עם הצופים, שיסייע לצוות היוצרים בעיצוב החלקים הבאים של הפרויקט.

ההפקה מתהדרת בצוות יוצרים מהשורה הראשונה, כולל תרגום מאת אהרן שבתאי, בימוי משותף של לירון דינוביץ', עיצוב תפאורה ותלבושות של מריה בוטוסובה, ומוזיקה מקורית מאת בעז ברקת. על הבמה יככבו שחקנים מוכרים כמו תובל שפיר, תמר אלקן, ערן בוהם וגד קינר קיסינגר.

מרט פרחומובסקי מדגיש את חשיבות הפרויקט: "זהו מסע מרגש ומאתגר, המאפשר לנו לחקור את שורשי התיאטרון ולהביא את עוצמתן של הטרגדיות היווניות אל הקהל המודרני". הפרויקט, הנתמך על ידי מפעל הפיס ות"א תרבות דה וינצ'י, מבטיח להיות אחד האירועים התרבותיים המשמעותיים של השנה.

כרטיסים – לחץ כאן

צילום: תוכן ע"פ סעיף 27א'

הפוסט "הטרגדיות של בית אדיפוס" – מסע תיאטרלי מרגש חוזר לשורשי התרבות היוונית הופיע לראשונה ב-מעקב.

ההצגה 'הימים הבאים' מאת יהושע סובול בבימוי נולה צ'לטון, בשנת 1971 העלה תיאטרון חיפה (בתאריך ה-27.08.1971).

מחזה דוקומנטרי 'הימים הבאים' בעצם אוסף של חומרים בנושא הזיקנה, יהושע סובול תיעד וערך את הסיפורים של דיירי בתי אבות.

המחזה הפגיש קבוצה של שחקנים צעירים (ביניהם לצורך העניין ליאורה ריבלין, גדליה בסר, רחל דובסון, אמנון מסקין, אילן תורן) עם סיפורים על מציאות והפילוסופיה מתוך נקודת המבט של הקשישים.

בשנת 2023 יהושע סובול חידש את המחזה וביים אותו בעצמו, ובכן לאחר העיבוד, ההצגה 'הימים הבאים' (2075) שוב בתיאטראות (מרכז תרבות חיפה, תיאטרון יפו, תיאטרון הקאמרי), ההצגה עולה במסגרת תיאטרון ארצי ישראלי (קרא עוד).

תלמידים של בית הספר למשחק של דים אמור זכו לעבוד עם יהושע סובול! כבוד וגאווה.

תיאטרון ארצי ישראלי מתארח ב-

מרכז תרבות חיפה (צמוד לתיאטרון חיפה): 20.04.2023

תיאטרון יפו: 02.05.2023

תיאטרון הקאמרי: 15.06.2023

קרא עוד: לחץ כאן

כרטיסים: 0503350753

הפוסט ההצגה 'הימים הבאים' מאת ובבימוי יהושע סובול – תיאטרון ארצי ישראלי הופיע לראשונה ב-מעקב.