מתחת למעטה הדימוי הציבורי של עיריית בת ים, נחשפת כעת רשת סבוכה של חשדות לשחיתות שלטונית, זיוף מסמכים והפקרות פושעת שגבתה מחיר דמים. תחקיר מערכת "מעקב", שהחל בנובמבר 2025 ומתפרס עד לימים אלו, משרטט תמונה מחרידה של מנגנון עירוני המנוהל לכאורה כחצר ביזנטית, שבה חיי אדם נדחקים לטובת אינטרסים כלכליים וקשרים אישיים.

במוקד הפרשה עומד ראש עיריית בת ים, צביקה ברוט, ולצדו שורת בכירים בהם יורם בצלאל, גבי אלבז וגורמים בחברה הקבלנית "המרכז לרפואת חירום בע"מ".

המעבר הדרמטי של התיק מיחידת המשטרה בבת ים ליחידת ההונאה של משטרת מחוז תל אביב (תיק 503827/2025), לצד מעורבות ישירה של פרקליטות המדינה, כפי שאישרה אוריאן שם טוב מיכאלי, ראש לשכת היועצת המשפטית לממשלה – מתנהלים במקביל גם הליכי בדיקה וחקירה אצל מבקר המדינה. מכלול זה מלמד כי אין מדובר בכשל נקודתי, אלא בחשד לקיומו של מנגנון הונאה שיטתי ומסוכן.

הטרגדיה בחוף תאיו: מוות בצל ה"קומבינה"

לב הפרשה הוא מקרה טביעתו למוות של ילד בחוף תאיו. לפי ממצאי התחקיר, הילד היה יכול לכאורה להינצל אילו מערך החירום היה מתופעל על פי החוק. בזירה נכחה אלכסנדרה לנסקוי, שהועסקה כחובשת. אולם, חשיפת "מעקב" מעלה חשד מזעזע: ללנסקוי אין כל הסמכה רפואית המוכרת בחוק. לפי העדויות, בעת שהילד נאבק על חייו, לנסקוי כלל לא שהתה בעמדת החובשים כנדרש. היא בילתה לכאורה בעמדת המצילים עם המציל יורם בצלאל, עמו היא מנהלת על פי החשד קשר רומנטי.

העדויות מהשטח מציירות תמונה של אוזלת יד פושעת: לנסקוי לא ידעה לבצע פעולות החייאה בסיסיות, והזמן הקריטי אבד עד להגעת צוותי מד"א. הטענה המרכזית היא כי קבלתה לעבודה נעשתה כחלק מ"קומבינה" וקשרים אישיים בתוך העירייה, תוך התעלמות מוחלטת מחובת המקצועיות הנדרשת בדיני נפשות.

מכרזים פיקטיביים: כסף ציבורי עבור "ציוד רפאים"

מערכת "מעקב" חשפה כי המכרזים שאישר ראש העיר צביקה ברוט נראים כפיקטיביים לחלוטין. מדובר במנגנון שבו "כסף עובר ודברים נשארים על הנייר".

• הונאת הציוד: המדינה והתושבים משלמים מאות אלפי שקלים מדי חודש עבור אמבולנסים 4X4, טרקטורוני חילוץ ואופנועי ים. בפועל, ביום האסון ובשיגרה, הציוד הזה פשוט אינו קיים בשטח. הטרקטורונים והאופנועים שנרכשו בממון רב נותרו "על הנייר" ולא שימשו להצלה.

• זיוף דיפלומות: עולה חשד כבד כי חברת "המרכז לרפואת חירום בע"מ", בניהולם של גדי שקל ודודו אשרי, הגישה למכרז מסמכים שאינם תקינים, כולל חשד לזיוף דיפלומה רפואית מאוניברסיטת פולטבה באוקראינה.

• פעילות ללא רישיון: התחקיר מעלה כי החברה סיפקה שירותים רפואיים והפעילה מערכי "רענון מצילים", לצד קורסים להכשרת חובשים ונהגי אמבולנס, זאת בעת שפעלה – מאז מאי 2022 – ללא רישיון תקף ממשרד הבריאות להסמכתם. משמעות הדבר היא כי התעודות שהונפקו וההכשרות שניתנו עומדות בספק כבד מבחינת תוקפן והכרתן הרשמית, קראו את התחקיר המלא – לחצו כאן.

הזרוע המשפטית: החקירה עולה קומה

העברת החקירה למשטרת תל אביב אינה עניין שבשגרה. הדבר משקף, ככל הנראה, חוסר אמון ביכולתם של גורמים מקומיים להתמודד עם בכירים המעורבים בפרשה, ומרמז על היקף חשדות להונאה החורג מגבולות העיר. זאת, על רקע קשריהם הענפים של בכירים, אשר עלולים – לכאורה – להפעיל לחצים על גורמי האכיפה ברמה המקומית.

נכון ליום 21 במרץ 2026, החקירה מצויה בעיצומה ומתמקדת בראש העיר, צביקה ברוט, בבכירים בעיריית בת ים, בחובשת שפעלה, ככל הנראה, ללא הסמכה ובכך יצרה סכנה לחיי אדם, וכן בחברת "המרכז לרפואת חירום בע"מ". במסגרת הבדיקה נבחנת, בין היתר, אחריותו הניהולית של ראש העיר, כמי שחתום על אישור המכרזים וכמי שהיה, ככל הנראה, מודע למתרחש תחת סמכותו.

במקביל, מבקר המדינה מנהל תיק נפרד (מס’ 1224307) המטופל באגף רימו"ן, האמון על המאבק בשחיתות. בהנחיית לשכת היועצת המשפטית לממשלה הועבר התיק לבחינת פרקליטות המדינה, ולאחר עיון בחומר הוחלט על פתיחת טיפול בפרקליטות. החלטה זו, כפי שאישרה אוריאן שם טוב-מיכאלי, ראש לשכת היועצת המשפטית לממשלה, מעידה על העלאת רף החומרה המשפטית לרמה הגבוהה ביותר, קראו את התחקיר המלא – לחצו כאן.

הפקרות במימון הציבור

התחקיר "עיוורון מרשים בבת ים" מוכיח כי מדובר בכשל מערכתי רחב ולא במקריות. עיריית בת ים, בכיריה והקבלנים המקורבים אליה, יצרו לכאורה סביבה מסוכנת לציבור שבה כספי הציבור נעלמים במחילות הבירוקרטיה והקומבינות, בעוד הציבור מקבל שירות רפואי נחות, חובשים ללא הסמכה וציוד הצלה שקיים רק בפרוטוקולים של המכרזים.

החשדות למרמה, זיוף וסיכון חיי אדם מונחים כעת לפתחם של גורמי האכיפה בתל אביב ובפרקליטות המדינה. הגיע הזמן שמי שחתם על המכרזים ומי שנהנה מהכספים ייתן את הדין על הטרגדיות שניתן היה למנוע.

פסק הדין חושף ליקויים בהתנהלות עיריית בת ים

נדבך נוסף המעניק ממד עומק לתחקירים השונים הוא פסק דין מנומק ומבוסס, אשר מצביע על ליקויים מערכתיים ועל אי סדרים בהתנהלותם של גורמים מסוימים בעיריית בת ים. מן ההכרעה המשפטית מצטיירת תמונת התנהלות בעייתית, המעוררת שאלות בדבר תקינות המנגנונים המנהליים וסטנדרט הפעולה של בעלי תפקידים ברשות.

כך, בת"א 58840-06-13, שנדון בבית משפט השלום בראשון לציון, נדונה תביעת לשון הרע שהגיש אריה ארגז נגד יורם בצלאל, בעקבות מכתבי תלונה שנשלחו לגורמי עיריית בת- ים וללשכת עורכי הדין. בית המשפט בחן האם הפרסומים חרגו מגדר פנייה מנהלית לגיטימית והאם התקיימו יסודות עוולת לשון הרע. נקבע כי חלק מן הטענות שיוחסו לארגז היו חמורות, ובכללן ייחוס של הפקרת חיי אדם, אולם נבחנה גם תחולת ההגנות הקבועות בדין, ובהן אמת בפרסום ותום לב. פסק הדין עסק באיזון העדין שבין חופש הפנייה לרשויות לבין ההגנה על שמו הטוב של אדם.

לעיון בפסק הדין המלא – לחצו כאן

יצוין כי פסק הדין, בצירוף פרוטוקולים מן הדיונים והחקירות שהתנהלו במסגרת ההליך, הועברו לתיק החקירה המשטרתי. בחומר זה מצויים ממצאים ונתונים משמעותיים, אשר מעלים חשדות לקיומן של עבירות שונות.

-אנו במעקב-

הפוסט הונאה בחסות צביקה ברוט? חקירה פלילית בעיצומה הופיע לראשונה ב-מעקב.

תחקיר רחב היקף של מערכת "מעקב" עוסק בהתנהלותו של התסריטאי יניב שלום מול לקוחותיו, לרבות גביית כספים והצגת ניסיון מקצועי לציבור.

מן החומרים, העדויות והמסמכים שנאספו עולה תמונה עקבית של פער ניכר בין ההבטחות המוצגות בכתב ובפומבי לבין היישום בפועל: בין "חבילת הגשה" מקיפה ומקצועית המובטחת ללקוחות לבין תהליך המתואר, על פי העדויות, כרצף מפגשי זום שבהם עיקר מלאכת הכתיבה מוטלת על הלקוח עצמו, בעוד תפקיד הספק מתמצה בביקורת והערות כלליות, ובין רזומה פומבי מרשים, כפי שהוא מוצג באתרי ייצוג, לבין קושי מהותי לאתר אימותים חיצוניים, קרדיטים רשמיים או תיעוד מקצועי סדור התומך בטענות אלו.

סרטון מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי של יניב שלום (Yaniv Shalom – ‎@Yanivshalomwriter), שימוש בהתאם להוראות סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

התחקיר מתבסס על מסמכים חוזיים, עדויות של מרואיינים (רובם בשם בדוי), עדות אחת בשם גלוי, בדיקות עצמאיות של המערכת במאגרים, בארכיונים ובפלטפורמות מקצועיות, וכן פניות רשמיות לגופים הרלוונטיים בישראל ובחו"ל. המערכת מדגישה: אין מדובר בקטע דעה, אלא בפריסה עובדתית של טענות, מסמכים, פניות ותגובות כפי שנאספו. כמו כן, המערכת מתבססת על עדויות הלקוחות ועל המידע והמסמכים שנמסרו למערכת "מעקב" מטעם הלקוחות.

ברקע עומדת טענה מרכזית: יניב שלום "מוכר חלומות" ליוצרים צעירים, גובה אלפי שקלים בתמורה להבטחות של פיתוח תסריט והגשה למפיקים ולקרנות, אך בפועל, לפי החומר שבידי המערכת, אותם רכיבים מהותיים אינם מתממשים, ולעיתים אף מוצגת דרישת תשלום נוספת עבור רכיבים שכבר הובטחו בחוזה.

כבר בשלב הזיהוי הבסיסי של הגורם העומד מאחורי השירותים, עולה מן החומרים שנאספו בידי מערכת “מעקב” כי שמו המלא של יניב שלום הוא שלוים חיים יניב. המערכת אינה טוענת כי שימוש בשם מקצועי הוא, כשלעצמו, פסול; אולם כאשר מדובר בעסקאות בהיקפים כספיים משמעותיים מול ציבור צעיר, שקיפות אינה קישוט רטורי אלא יסוד מהותי. ובתחקיר הנוכחי, השקיפות – בלשון המעטה – אינה מתחילה בנקודת המוצא הראויה.

10,000 שקלים, שלושה חודשים, "תוצר מוגמר" – ומה קרה בפועל

ליבת התחקיר נשענת על תיק אחד שמובא בשם מלא: אסף שושן, בן 19, לפני גיוס לצה"ל, שעבד לדבריו קשה לפרנסתו במקביל, והחזיק חלום להפוך סיפור אישי לסרט קולנוע. לפי עדותו, הוא נחשף לפרסום שהציג את יניב שלום כמי שמסוגל להפוך סיפור לתסריט מקצועי, לבנות "חבילת הגשה" ולהוביל את הפרויקט לשלב של פנייה למפיקים ולקרנות.

שושן, כך לפי עדותו והמסמכים שבידי המערכת, שילם 10,000 שקלים וקיבל כ-8 מפגשי זום. לא התקיימה פגישה פרונטלית. לטענתו, במפגשים לא נלמד "שום דבר" במובן של הוראה מקצועית סדורה או ליווי כתיבתי שמייצר תוצר. לדבריו, הוא עצמו כתב, ויניב שלום נתן הנחיות כלליות כיצד לכתוב ואז חוות דעת על מה שכבר נכתב.

במילים אחרות: מר שושן נכנס לתהליך מתוך ציפייה לקנות פיתוח תסריט והכנה להגשה; לטענתו, הוא קיבל בעיקר ביקורת טקסטואלית על כתיבתו שלו. זה אולי שירות לגיטימי כשלעצמו, אך השאלה המהותית בתחקיר אינה אם מותר "לתת פידבק", אלא האם זה מה שהובטח, ואם זה מצדיק את המחיר וההבטחות.

הסכם חבילת הגשה ויסודות התסריט – סיפורו של אסף שושן – "נקודות שבירה":

הסכם לפיתוח חבילת הגשה לסרט, המבוסס על סיפורו של אסף שושן:

החוזה, כפי שנמסר למערכת, כולל התחייבויות מפורשות:

1. "מר יניב שלום יפתח תסריט בהשראת סיפור של מר אסף שושן".

2. "מר יניב שלום ייפתח את הסיפור לחבילת הגשה למפיקים וקרנות יחד עם אסף, החבילה כוללת: סינופסיס ובו תקציר הפרויקט והקונספט, תקציר דמויות וטריטמנט של התסריט להגשה".

עוד נמסר כי משך תקופת העבודה נקבע בחוזה לעד שלושה חודשים, אולם בפועל התקיימו מפגשי הזום למשך כחודשיים בלבד, ובהיקף של כ-8 מפגשים. בתמורה לכך נקבע תשלום "סכום פיתוח" בסך 10,000 ש"ח, כאשר 50% מן הסכום ישולמו עם החתימה על ההסכם ו-50% נוספים עם סיום העבודה, לאחר העברת התוצר המוגמר לידיו של אסף.

על פי הטענה, לא נמסר תסריט שפותח בפועל בידי יניב שלום, ולא בוצעה כל הגשה מטעמו לגורם מקצועי או מוסדי כלשהו, לרבות קרנות קולנוע או מפיקים. עוד נטען כי לא התקיימו פגישות עם מפיקים או גורמים בתעשייה. החומר היחיד שהועבר היה עמוד הכולל רשימת כתובות דוא"ל של קרנות, מידע הזמין גם באמצעים פתוחים וברשת. את התסריט עצמו הגיש אסף שושן באופן עצמאי, לאחר שהכין אותו בעצמו, עם זאת, ההכנה בוצעה, כך נטען, במסגרת שיעורי זום בהנחיית יניב שלום – אשר גבה עבור כך תשלום כספי.

כאן מופיע קו פרובוקטיבי אך ענייני: החוזה נראה כמו חוזה פיתוח תסריט; התהליך, לפי הטענה, נראה כמו שירות של הערות על טקסט; והתשלום נראה כאילו נועד לממן מסלול מלא. אם זה אכן כך, השאלה אינה ספרותית אלא ציבורית: מה בדיוק נמכר כאן – פיתוח, או תחושת פיתוח?

אנו במערכת "מעקב", בסיוע GPT, יצרנו עבורכם קורס קצר, ממוקד וענייני להכנת תסריט, הכולל גם פירוט של אפיקי ההגשה הרלוונטיים – ללא כל עלות ולשימושכם החופשי – לחץ כאן

"תוסיף עוד 12,000 ש"ח" 

לאחר סדרת המפגשים, כך לפי עדותו של שושן, הוא פנה ושאל מה עם החוזה ומה עם ההבטחות. לשיטתו, הוא לא קנה "קורס כתיבה" אלא תהליך שמוביל להגשה, ובהתאם לחוזה ציפה כי יניב שלום "יתחיל לעבוד סוף סוף" (למרות שמר אסף שושן מעריך את הטיפים שניתנו לו על ידי מר יניב שלום, מובהר כי התשלום לא נועד לייעוץ בלבד, אלא לשם התחייבות כי הסיפור יעובד לתסריט מלא בידי מר יניב שלום, וכי הוא יוגש ויקודם על ידו באופן מקצועי, לרבות שלבי פיתוח, ליווי ועריכה).

בתגובה, כך נטען, נמסר לו כי "הגשה והכנת התסריט"” עולות עוד 12,000 ש"ח.

בנקודה זו מקבלת המציאות נופך כמעט סאטירי: הלקוח פותח חוזה שבו מצוין במפורש כי ההגשה והמסמכים הנלווים מהווים חלק בלתי נפרד מן ההתקשרות, אך בהמשך נמסר לו כי אותו רכיב עצמו – שהובטח והוסדר בכתב – מוצג לפתע כ"שדרוג" הכרוך בתשלום נוסף.

למעשה, כלל הנראה, מדובר בדפוס פעולה מובהק: התחייבות רחבת היקף, ביצוע מצומצם, ולאחר מכן דרישת תשלום נוספת בעבור רכיבים שהובטחו מלכתחילה. אם הטענה נכונה, אין מדובר בתקלה נקודתית, אלא במנגנון שיטתי, לכאורה.

במישור העיתונאי, אין מדובר בפרשנות חיצונית או בהסקת מסקנות עצמאית; לפנינו רצף טענות שנמסר על ידי מי ששילם בפועל, ובידי המערכת מצוי מסמך חוזי אשר, על פניו, מדבר בעד עצמו. ההכרעה המשפטית איננה מתפקידה של הכתבה, אולם הפער המתואר כבר חוצה את רף הטענה והופך לממצא תחקירי: פער בין נוסח ההתקשרות לבין הביצוע הנטען.

הכסף עבר בביט, הקבלות לא הגיעו – והחוק לא מתבלבל

לפי החומרים שנמסרו למערכת, אסף שושן העביר 10,000 ש"ח בביט, בהעברות שבוצעו בין מאי לספטמבר 2025. לפי הטענה: לאחר כל העברה, ועל פי החוק במדינת ישראל, יניב שלום היה חייב להנפיק קבלה. קבלה כזו לא התקבלה עד 04.02.2026.

יניב שלום רשום כעוסק פטור. עוסק פטור אינו רשאי להוציא חשבונית מס, אולם הוא מחויב, על פי דין, להנפיק קבלה בגין כל תקבול ומיד עם קבלת התשלום. בהתאם להוראות החוק נקבע כי: "קבלה – חובה להפיק מיד עם קבלת התשלום, והיא המסמך העיקרי המאשר את ביצועו".

הפטור ממע"מ אינו פוטר מחובת הוצאת קבלות, מדיווח על הכנסות ואף לא מתשלום מסים וחובות סוציאליים. נציין פעם נוספת: אי הוצאת קבלה בגין תקבול מהווה הפרת דין, וכאשר מדובר בדפוס פעולה חוזר או בסכומים משמעותיים, חומרת המעשה עשויה לעלות מעבר לאירוע נקודתי וחד פעמי.

לצורך העניין, אין מדובר באירוע בודד: במספר מקרים נגבו ממר שושן כספים – בשלוש הזדמנויות נפרדות – בסכומים מצטברים של אלפי שקלים, מבלי שנמסרה קבלה כדין. דפוס פעולה זה מעורר חשד להתנהלות כרונית בתחום יסודי של שקיפות ודיווח. מר שושן מסר כי לא קיבל קבלה בשום שלב.

רשויות המס מוסמכות לקבוע שומה לפי מיטב השפיטה, להטיל קנסות מנהליים ולחייב בתשלומי מס בצירוף ריבית והצמדה. במקרים חמורים עשויה להיפתח גם חקירה פלילית. גם מול המוסד לביטוח לאומי קיימת חובת דיווח, אי דיווח גורר חיובים רטרואקטיביים, קנסות וריבית, ולעיתים פגיעה בזכויות.

גם אם מישהו מוכר "חלום", החוק מבקש לראות קבלה.

קורות חיים מרשימים, ראיות חסרות: שאלות קשות 

החלק השני של התחקיר עוסק במה שמוצג לציבור כ"ניסיון תעסוקתי", ומנסה להצליב אותו עם המציאות הפומבית. מוקד הבדיקה הוא האתר kotler.co.il, שבו מתפרסם רזומה מקצועי רחב המיוחס ליניב שלום.

לפי הרשימה שנמסרה למערכת, מופיעים בו בין היתר:

2020 – פיתוח סדרת דרמה ישראלית אמריקאית בשיתוף השחקנית איילת זורר.
2018 – כתיבה ובימוי פרסומות.
2017 – יוצר ותסריטאי ראשי של הסדרה "ת'קדמי", בהפקת "נוץ הפקות".
2015 – סדרת רשת קומית ישראלית חדשה בהשתתפות יפית אסולין וחן אמסלם ("זגורי אימפריה").
2015 – כתיבת סדרת רשת באנגלית, שלפי הטענה "זכתה לשבחים מן המחלקה הקומית" של BBC, ובהשתתפות קומיקאים פועלים בלונדון, בהם רוברט לינדזי, ניש קומר ודיאנה ווסטון, וכן נטען כי הפרק הראשון שודר באתר British Comedy Guide.
2012 – "בכפיים" – פיתוח סדרה קומית חדשה עבור yes.

מול זה, המערכת מציגה את תוצאת הבדיקה: לחלק ניכר מן הטענות אין ביסוס פומבי שניתן לאתרו. לא נמצאו קישורים פעילים, אזכורים במאגרים מקצועיים, קרדיטים רשמיים, תיעוד חזותי, הודעות לעיתונות או חומרי עבודה מאמתים. התוצאה אינה "שאלה קטנה" אלא סימן אזהרה בסיסי: הציבור משלם לעיתים עשרות אלפי שקלים עבור שירותים שמוצגים כ"פיתוח והגשה", אך מתקשה להבחין בין ניסיון מתועד לבין טענות שאין להן אימות חיצוני.

• "זגורי אימפריה"

נערכה בדיקה ייעודית ביחס לטענה המשתמעת מן האזכור בדבר השתתפות שחקנים המזוהים גם עם הסדרה "זגורי אימפריה". בתגובה רשמית שנמסרה למערכת מטעם חברת הוט נמסר כי הסדרה נוצרה ונכתבה על ידי מאור זגורי, וכי הקרדיטים הרשמיים מפורסמים בפלטפורמות השידור ובמאגרי מידע מקצועיים. עוד נמסר למערכת, באופן חד משמעי, כי אין כל אזכור פומבי או קרדיט רשמי הקושר את יניב שלום לסדרה – לא כיוצר, לא כתסריטאי, לא כבמאי ואף לא כחלק מצוות ההפקה.

• טענת "שבחים מהמחלקה הקומית של BBC"

מערכת "מעקב" פנתה לדוברות ה-BBC לקבלת הבהרה רשמית. מדוברות הארגון התקבלה תגובה חד משמעית, שאינה משתמעת לשתי פנים: יניב שלום לא הועסק ב-BBC, לא היה קשור אליו בכל דרך, לא שימש כפרילנסר מטעמו, ולא התקיים בינו לבין הארגון כל קשר מקצועי – לא בעבר ולא בהווה.

• "בכפיים" עבור yes

חברת yes מסרה למערכת כי אין כל היכרות עם פרויקט בשם זה, וכי לא קיימת כל אינדיקציה לפיתוח, להפקה או לצילום של סדרה כזו מטעמה.

מערכת "מעקב" מדגישה כי המידע היחיד שנמצא אודות "בכפיים" מופיע באתר kotler.co.il, שאינו מהווה מקור רשמי של החברה.

• "החיים של דיוויד אפפלד" (2013)

יניב שלום מציג עצמו כמי שביים וכתב סרט דוקומנטרי אשר הופק, לטענתו, על ידי חברת "פרש קאט". ואולם, בבדיקת המערכת לא נמצא כל תיעוד פומבי עצמאי או מאומת לקיומה של הפקה כזו, והאזכור היחיד לה מצוי בדף הייצוג האישי באתר קוטלר-כרמון, מקור שאינו רשמי ואינו מלוּוה באסמכתאות חיצוניות תומכות.

• "החתונה ההודית של סבא שלי" (2016)

מר יניב שלום מציין בקורות חייו וברזומה המקצועי שלו כי החזיק, לטענתו, בזכויות על תסריט לפיצ'ר קומי בריטי שהופק בידי חברת ההפקה "טוקינג לאנס" בלונדון. ואולם, מבדיקת מערכת האתר עולה כי לא אותר כל מקור אמין, פומבי או מקצועי המאמת טענה זו, וכי האזכור היחיד לפרויקט האמור מופיע אך ורק באתר kotler.co.il.

• ממצא מאומת אחד: ספר ילדים

הממצא שנמצא מאומת הוא ספר הילדים "לולי השבלול מחפש מקום לגור", הנמכר ברשת סטימצקי במחיר 59 ש"ח, במחיר מוזל 53.10 ש"ח, ולחברי מועדון 34.90 ש"ח.

• עבודה במעריב (2003)

על פי רשימת התעסוקה המרשימה המופיעה בקורות חייו של מר יניב שלום, עולה לכאורה כי שימש ככתב במערכת מעריב, במסגרת טור שכותרתו "קומיקס מעריב לילדים". ואולם, בדיקת מערכת האתר בארכיוני העיתון משנת 2003 העלתה שורה ארוכה של פרסומים מאותה תקופה, מבלי שנמצא בהם כל אזכור לשמו של יניב שלום ככתב, כעובד מערכת או כבעל טור תחת שמו. המערכת פנתה לעיתון מעריב בבקשה לקבל הבהרה רשמית בעניין, עד למועד פרסום הדברים טרם התקבלה תגובה.

כיצד ייתכן שרזומה רחב היקף, הכולל שיתופי פעולה נטענים בארץ ובחו"ל, מתקשה להותיר עקבות ממשיים מעבר לעמוד אינטרנט יחיד – ללא קישורים, ללא תיעוד חזותי של עבודות, ללא תיק עבודות סדור וללא אזכורים בביקורת מקצועית של מבקרי תרבות? האם מדובר במציאות שבה התעשייה "שכחה" להעניק קרדיט, או שמא במציאות שבה הקרדיט נכתב עוד בטרם קדמו לו העובדות?

נוסיף ונציין כי פנינו למר יניב שלום בבקשה לקבל ראיות המאמתות את טענת התעסוקה האמורה, לרבות אפשרות כי פעל תחת שם עט או שם במה, וכן בבקשה להציג אסמכתה קונקרטית כלשהי מתוך העשייה המקצועית המרשימה המיוחסת לו. ואולם, לבקשתנו לא נענינו: תחת זאת נתקבל סירוב משתמע, ולאחריו נחסמו ערוצי ההתקשרות עמו – בטלפון, בוואטסאפ, בפייסבוק ובאינסטגרם.

בדיקת תסריט שהוצגה כיצירה, ומיזמים שעדיין בשלב "תרמו עכשיו"

לאחר חיפוש ממושך ומעמיק, איתרה המערכת מספר מקרים מצומצמים שבהם היה מר יניב שלום, כך נראה, מעורב בדרך זו או אחרת. מטעמי הגינות ואובייקטיביות עיתונאית, ראוי לציין גם את אותם פרויקטים ושיתופי פעולה שלגביהם נמצא אזכור קונקרטי ומאומת לשמו.

אסקובנק

על-פי בדיקת מערכת "מעקב", מעורבותו של מר יניב שלום בפרויקט האמור הצטמצמה לביצוע בדיקת תסריט בלבד – קרי, ליטוש לשוני, תיקוני ניסוח, בדיקת שגיאות כתיב ועריכת טקסט – ככל הנראה במסגרת התקשרות פרילנסרית בתשלום. למר שלום לא הוקנו זכויות יוצרים בפרויקט, והוא אינו נמנה עם בעליו או יוצריו.

עם זאת, בפוסט מפורט שפרסם ברשתות החברתיות נוצר הרושם כי הפרויקט לא היה יוצא אל הפועל אלמלא מעורבותו.

מקור מטעם חברת HOT מסר למערכת, באמירה היתולית, כי למר שלום אכן ניחן בהומור ובנטייה לפרגון עצמי – אולם התיאור שהובא בפוסט רחוק, לדבריו, מן המציאות העובדתית.

Mamad

על פי בדיקות מערכת "מעקב", עולה כי מר יניב שלום מקושר לפרויקט בשם Mamad, ככל הנראה כסופר או כתסריטאי. ואולם, חרף הצגה פומבית של הפרויקט, זה טרם פורסם ולא הגיע לכדי מימוש מלא או יצירה מוגמרת.

מן המידע הזמין לציבור עולה כי מדובר במיזם המצוי בשלב גיוס תרומות, כאשר קשיים תקציביים מהותיים מעכבים את קידומו ואת הוצאתו אל הפועל. בשלב זה, הפרויקט מתנהל בעיקר במסגרת קמפיין מימון, ולא כהפקה קולנועית שהושלמה או מצויה בשלבי הפקה מתקדמים.

האתר הרשמי של Mamad מתפקד בפועל כעמוד קמפיין, וכולל הצגת רעיון כללי, קטעי וידאו קצרים ופנייה ישירה לציבור לתרום למיזם. מן הטקסטים המופיעים באתר עצמו עולה כי נכון למועד הבדיקה לא קיים סרט גמור, לא פורסם טריילר רשמי ערוך, לא נמסר כל מידע בדבר הקרנות, השתתפות בפסטיבלים או הפצה מסחרית, וכן לא הוצגו קרדיטים מלאים או סטטוס הפקה ברור ומוגדר.

The Tournament

מערכת "מעקב" קיימה ראיון עם הנהלת חברת ההפקה, הן בשיחה טלפונית והן בהתכתבות, וממנה נמסר כי מר יניב שלום אינו התסריטאי הבלעדי של היצירה. על פי דברי ההפקה, תרומתו של שלום התמקדה בגיבוש העלילה והסיפור הכללי, בעוד שהתסריט המלא נכתב בפועל בידי תסריטאית דתייה, אשר בחרה מיוזמתה שלא לפרסם את שמה. מטעם זה, ולבקשתה המפורשת, מופיע שלום בקרדיטים כתסריטאי, אף שבפועל לא שימש כתסריטאי המלא של היצירה.

עוד נמסר כי גם במקרה זה פורסמו פוסטים בעברית ובאנגלית, אשר יצרו רושם שלפיו בלעדיו לא היה הפרויקט יוצא אל הפועל. עם זאת, בהפקה מציינים כי בניגוד למקרים אחרים שנבדקו, במקרה זה אכן התקיימה עבודה ממשית מול ההפקה, וכי מר שלום קיבל תמורה כספית בעבור חלקו בפרויקט.

בנוסף נמסר מן ההפקה כי לאחר העברת התשלום הוציא מר יניב שלום קבלה כדין, וכי לא התעוררה כל בעיה או מחלוקת בנוגע לדיווח הכספי או להנפקת הקבלה.

באשר לקרדיטים, בהפקה מאשרים כי מר שלום רשום כתסריטאי יחיד, אך מבהירים כי מי שבפועל כתבה, השלימה וערכה את התסריט מראשיתו ועד סופו היא אותה תסריטאית שבחרה שלא להירשם. לדבריהם, אילו הייתה מבקשת להופיע בקרדיטים, היו השניים נרשמים במשותף כתסריטאים.

הפניות והתגובות: מי השיב, מי שתק ומי סגר את הטלפון במילה אחת

מערכת "מעקב" פנתה למר יניב שלום בבקשה לקבלת תגובה ולעריכת ראיון, והעבירה אליו את מכלול השאלות במלואן. תגובתו, כפי שנמסרה לנו במישרין, הייתה קצרה וחד משמעית: "לא מכיר את אתר ‘מעקב’, יאללה ביי", ולאחר מכן נותקה השיחה.

נציין כי במסגרת אותה פנייה ביקשנו לקבל הבהרות וראיות באשר לעבודות המיוחסות לו, להשלמת תואר ראשון, לאי הנפקת קבלות כדין, וכן לשורה של סוגיות נוספות שפורטו בכתבה – ובהן ראיות להגשת לקוחות לקרנות, ניהול משא ומתן עם חברות הפקה, קידום תסריטי לקוחות, וכן הצגת התסריט אשר התחייב, במסגרת התקשרות חוזית והבטחות שניתנו, להכין עבור מר שושן. כלל הטענות שפורסמו בכתבה הועברו אליו במסגרת שאילתה כתובה, וחלקן הועלו גם במהלך שיחה טלפונית. ואולם, ניסיונות להציג את השאלות במסגרת השיחה לא נענו, והשיחה נותקה בטרם ניתנה כל תגובה עניינית.

עם זאת, התברר לנו כי נחסמנו בערוצי תקשורת נוספים – ובהם פייסבוק, ווטסאפ, טלפון ואינסטגרם – ולפיכך לא התקבלה כל תגובה.

חובתנו כגוף עיתונאי הפועל על פי כללי האתיקה והעיתונאות האחראית היא לפנות למושא הכתבה, להציג בפניו את השאלות ולאפשר למר שלום למסור את תגובתו, הבהרותיו או ראיות מטעמו. כך אכן נעשה במקרה זה. עם זאת, מר יניב שלום בחר שלא להשיב לשאלות ולא לשתף פעולה עם הפנייה העיתונאית.

אנו מכבדים את זכותו שלא להגיב או לא להתראיין, לצד זאת, חובת הפנייה והצגת האפשרות לתגובה התקיימה במלואה.

המערכת פנתה לקו החם של רשות המסים והעבירה טענות בדבר אי מתן קבלות כפי שנמסרו לה על ידי אסף שושן. עד למועד פרסום הדברים, לפי הטקסט, לא התקבל מענה.

תגובת ה-BBC פורסמה במסגרת הכתבה.

איגוד התסריטאים טרם מסר את תגובתו לפנייתנו.

איגוד המפיקים הבהיר כי מר יניב אינו חבר באיגוד.

כמו כן, תגובותיהן של חברות יס והוט פורסמו אף הן בכתבה.

-אנו במעקב-

הפוסט יניב שלום: רזומה מפונטז, הבטחות שווא וטענות להפרת החוק? הופיע לראשונה ב-מעקב.

בעשורים האחרונים, וביתר שאת בשיח הציבורי והבינלאומי, נשמעות לעיתים טענות שלפיהן באוקראינה לא הוצעו כמעט ניסיונות הצלה ליהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, או שהחברה האוקראינית כולה עמדה מנגד. ואולם, בדיקה מדוקדקת של הנתונים הרשמיים של יד ושם מעלה תמונה מורכבת ושונה מן הנרטיב הפשטני הזה.

על פי נתוני יד ושם, נכון ל-1 בינואר 2024, אוקראינה מדורגת במקום הרביעי בעולם במספר חסידי אומות העולם שהוכרו רשמית – עם 2,713 בני אדם. דירוג זה מציב את אוקראינה אחרי פולין (7,318), הולנד (6,137) וצרפת (4,303), ולפני עשרות מדינות אחרות באירופה ובעולם.

הנתון הזה אינו קביעה ערכית או פוליטית, אלא ממצא תיעודי הנשען על הליך מחקרי קפדני. יד ושם מדגיש במפורש כי מספר חסידי אומות העולם אינו משקף בהכרח את מספר היהודים שניצלו בפועל בכל מדינה, אלא את מספר האנשים הלא יהודים שהוכרו לאחר בחינת עדויות, מסמכים והוכחות ברורות לסיכון אישי שנלקח לשם הצלת יהודים.

חשוב להדגיש: בכל מדינה שבה התקיימה השואה התקיימו גם תופעות של אנטישמיות, שיתוף פעולה עם הנאצים, אדישות ולעיתים אלימות מקומית. אוקראינה אינה חריגה בהיבט זה. אך לצד זאת, הנתונים מראים כי אזרחי אוקראינה – כיחידים – נטלו סיכון אישי ממשי להצלת יהודים, לעיתים תוך סכנת חיים מיידית, והיקף ההכרה בהם מציב את המדינה בקבוצת המדינות המובילות בעולם במונחי תיעוד הצלה מוכר.

לשם הבנת התמונה המלאה, ראוי להביא את כלל הנתונים כפי שהם מופיעים ביד ושם, לפי ארץ ומוצא אתני, נכון ל-1 בינואר 2024:

לפי נתוני יד ושם, נכון ל-1 בינואר 2024, המדינות המובילות במספר חסידי אומות העולם המוכרים הן פולין עם 7,318 איש, הולנד עם 6,137 וצרפת עם 4,303. אחריהן מדורגת אוקראינה עם 2,713 חסידים, ולאחר מכן בלגיה (1,819), ליטא (924), הונגריה (887), איטליה (810), בלרוס (683), גרמניה (666) וסלובקיה (639).

קרא עוד – לחץ כאן

בהמשך הדירוג נמצאות יוון עם 365 חסידי אומות העולם, רוסיה עם 231, סרביה עם 141, לטביה עם 138, קרואטיה עם 133, צ'כיה עם 129, אוסטריה עם 115, מולדובה עם 79, אלבניה עם 75, רומניה עם 69 ונורבגיה עם 68.

מדינות נוספות עם מספרים נמוכים יותר הן בוסניה ושווייץ (49 כל אחת), ארמניה (24), דנמרק והממלכה המאוחדת (22 כל אחת), בולגריה (20), סלובניה (16), מקדוניה ושוודיה (10 כל אחת), ספרד (9) וארצות הברית (5).

ברשימת המדינות שבהן הוכרו בודדים בלבד נמנות אינדונזיה, אסטוניה, פורטוגל ופרו (3 כל אחת), ברזיל, סין וצ'ילה (2 כל אחת), וכן אל סלוודור, אירלנד, מצרים, מונטנגרו, גרוזיה, קובה, לוקסמבורג, ויטנאם, טורקיה ויפן – עם חסיד אומות עולם אחד בכל מדינה.

בסך הכול הוכרו עד כה 28,707 חסידי אומות העולם ברחבי העולם.

מידע נוסף מופיע גם בוויקיפדיה, אולם העדכון האחרון בוצע בשנת 2014, לפיכך הנתונים שם מיושנים, חלקיים וברמת דיוק נמוכה יותר – לחץ כאן. עם זאת, יד ושם מהווה מקור ראשוני ואמין, בעוד ויקיפדיה נסמכת, בין היתר, על נתונים שמקורם ביד ושם.

יד ושם עצמו מזהיר מפני הסקת מסקנות פשטניות מן הדירוג המספרי. ברבות מהמקרים, ההכרה ניתנה רק כאשר יהודים ניצלו ויכלו להעיד לאחר המלחמה. במקרים שבהם ניסיונות ההצלה נכשלו והיהודים נרצחו – לא תמיד נותר תיעוד שיאפשר הכרה במצילים. בנוסף, במדינות מזרח אירופה שפעלו תחת שלטון קומוניסטי, עדויות רבות לא הוגשו במשך עשרות שנים בשל פחד, מחסור במידע או חסמים בירוקרטיים.

הדוגמה שמביא יד ושם מברלין ממחישה זאת היטב: אלפי יהודים ירדו למחתרת, אך רק חלקם שרדו. רבים מאלה שסייעו להם לא הוכרו מעולם, לא בשל היעדר מעשה, אלא בשל היעדר ראיות.

לפיכך, כאשר נטענת הטענה כי "באוקראינה לא הצילו יהודים", מדובר בטענה שאינה מתיישבת עם הנתונים הרשמיים של מוסד הזיכרון המרכזי לשואה. הנתונים אינם מלבינים עבר, אינם מתעלמים מפשעים, אך כן מעידים על קיומם של אלפי אזרחים אוקראינים שפעלו להצלת יהודים תוך סיכון אישי – בהיקף שמציב את אוקראינה בין ארבע המדינות המובילות בעולם במספר חסידי אומות העולם המוכרים.

יש להבהיר כי רשימות חסידי אומות העולם אינן ממצות בהכרח את כלל מקרי ההצלה. באוקראינה פעלו גם אזרחים שסייעו ליהודים אך לא הוכרו, בין היתר משום שנהרגו במהלך המלחמה או שטרם נכללו בתיעוד ובדיווחים הרשמיים בישראל.

עוד יש לציין כי היקף ההצלה משתנה ממדינה למדינה, בין השאר בהתאם לגודל האוכלוסייה היהודית המקומית; במדינות שבהן חיו פחות יהודים, מספר מקרי ההצלה המתועדים נמוך יותר, ואין בכך בהכרח כדי להעיד על היעדר סיוע.

אוקראינה מהללת גיבורים – והזיכרון היהודי זועק פרעות ופוגרומים

יש לציין כי בוגדן חמלניצקי, הנחשב באוקראינה לגיבור לאומי ושמו מונצח ברחובות, בערים ואף על המטבע הלאומי, זכור בזיכרון ההיסטורי היהודי כאחראי לפרעות קשות ביהודים. במהלך מרד הקוזאקים בשנים 1648-1649 הנהיג חמלניצקי התקוממות רחבת היקף נגד השלטון הפולני ליטאי, שבמהלכה נטבחו יהודים רבים בידי כוחות הקוזאקים ותומכיהם.

בנאומיו ובכרוזיו הציג את היהודים כחלק מ"שעבוד" פולני יהודי, ואף דרש, בין היתר, את הסגרת יהודי לבוב. על פי הערכות מחקריות מקובלות בספרות ההיסטורית, נהרגו בעימותים אלו עשרות אלפי יהודים, ולפי חלק מן המחקרים – עד כ-20 אלף. בשל כך נחרת שמו בזיכרון היהודי כמוביל הפרעות הידועות כ“גזרות ת״ח–ת״ט”, וכדמות מרכזית באחת התקופות הקשות בתולדות יהדות מזרח אירופה.

עם זאת, בכתבה שפורסמה באתר JDN נטען כי בתקופת פרעות ת"ח-ת"ט, שהתרחשו בראשית המחצית השנייה של המאה ה-17 על רקע מרד חמלניצקי, נרצחו במהלך כשנתיים, לפי "הערכות היסטוריונים", בין כ-100 אלף ל-500 אלף יהודים – גברים, נשים וטף – בשטחי אוקראינה. הכתבה מתארת את השנים הללו כתקופה שבה האזור הפך ל"בית קברות איום, מזוויע ומזעזע". יצוין כי הערכות אלו שנויות במחלוקת חריפה במחקר ההיסטורי, וחוקרים רבים מצביעים על פערים משמעותיים בין מקורות התקופה לבין הערכות דמוגרפיות מאוחרות.

לשם המחשה, לפי הטענה בכתבה, מספר של 500 אלף יהודים באותה עת היה שקול לכ-20% מן העם היהודי כולו – נתון הממחיש את עוצמת הזעזוע ההיסטורי הנטען, אך גם את עומק המחלוקת סביב היקף הקורבנות.

דמות נוספת המוגדרת כיום באוקראינה כגיבור לאומי היא סטפן בנדרה, מנהיג לאומני שפעל בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, אשר זוהה עם אידאולוגיה לאומנית קיצונית ושיתף פעולה, בשלבים שונים, עם גרמניה הנאצית.

במסגרת פעילות הארגונים הקשורים אליו, ובהם ה-UPA, בוצעו פוגרומים ומעשי אלימות קשים נגד יהודים, שבמהלכם נרצחו אלפים, בהם גם אלפי יהודים בלבוב. חרף עבר זה, בנדרה ממשיך להיות מונצח באוקראינה כדמות לאומית, עובדה המעוררת ביקורת חריפה מחוץ למדינה, ובפרט בישראל.

קרא עוד – לחץ כאן

נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי לא פעל לביטול האדרתן של דמויות היסטוריות כגון חמלניצקי ובנדרה – דמויות המזוהות, בין היתר, עם אלימות קשה ורדיפות כלפי יהודים. סוגיה זו מעוררת ביקורת וכעס בישראל, במיוחד לנוכח השיח הציבורי סביב מוצאו היהודי של זלנסקי.

עם זאת, ההיסטוריה האוקראינית מורכבת ורבת פנים: לצד פרקים מתועדים של רדיפות, פוגרומים ומעשי טבח ביהודים, קיימים גם מקרים מוכחים של הצלה, סיוע ומעשי חסד כלפי יהודים בתקופות שונות, ובהם אלפי חסידי אומות עולם מאוקראינה. מורכבות זו ממשיכה לעמוד בלב הוויכוח ההיסטורי, הציבורי והפוליטי סביב זיכרון העבר והאופן שבו הוא מונצח בהווה.

נ.ב: ההיסטוריה האוקראינית מורכבת – רדיפות לצד מעשי הצלה

נתוני יד ושם מצביעים על ממצא מחקרי מובהק: אזרחי אוקראינה, כיחידים, מדורגים במקום הרביעי בעולם במספר חסידי אומות העולם שהוכרו רשמית, עם 2,713 מצילים לא יהודים שפעלו להצלת יהודים בתקופת השואה. מדובר בממצא תיעודי הנשען על בחינה פרטנית של מקרי הצלה מוכחים, ולא בקביעה ערכית או קולקטיבית ביחס לחברה האוקראינית כולה.

המחקר ההיסטורי מצביע על הבחנה גאוגרפית ברורה: מרבית מקרי ההצלה תועדו בצפון ובמרכז אוקראינה, בעוד שבמערב המדינה – אזור שבו פעלו זרמים לאומניים רדיקליים בתקופת המלחמה, ובהם תנועות המזוהות עם סטפן בנדרה, שנודע בעמדותיו העוינות ליהודים – נרשמו פחות מקרי הצלה, לצד תיעוד נרחב של שיתוף פעולה עם הנאצים, אלימות ופגיעה ביהודים. הבחנה זו משקפת הקשרים היסטוריים ופוליטיים שונים, ולא מאפיינים אתניים גורפים.

התמונה הכוללת מורכבת וטעונה: לצד פרקים קשים של רדיפות, פוגרומים ושיתוף פעולה עם גורמי השמדה, התקיימו גם אלפי מעשי הצלה של אזרחים אוקראינים שפעלו כיחידים, לעיתים תוך סכנת חיים מיידית. רשימות יד ושם אינן ממצות את כלל ניסיונות ההצלה, אך הן מחייבות דיון אחראי, מדויק ומבוסס עובדות, הרחק מהכללות פשטניות.

הזיכרון היהודי נושא עמו גם פרקים קשים של פרעות והאדרת דמויות היסטוריות המזוהות עם אלימות כלפי יהודים, ובהן בוגדן חמלניצקי וסטפן בנדרה. המתח בין ההכרה במצילים לבין הביקורת על הנצחת פוגעים ממשיך ללוות את השיח הציבורי והבינלאומי סביב אוקראינה עד היום.

יד ושם עצמו מזהיר מפני קריאה פשטנית בנתונים: ההכרה בחסידי אומות העולם תלויה בעדויות ובתיעוד, ואינה מבקשת להלבין את העבר, אלא להציג תמונה היסטורית מורכבת – של זירת רדיפות קשות לצד מעשי הצלה אנושיים יוצאי דופן.

כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו.

הצילומים המשולבים בכתבה נלקחו ממאגרי יד ושם ומרשתות חברתיות באוקראינה, ונעשה בהם שימוש בהתאם לסעיף 27א'

הפוסט על בסיס נתוני יד ושם: אוקראינה בין המובילות בחסידי אומות העולם בשואה הופיע לראשונה ב-מעקב.

לא בכל יום מפרסמת מערכת "מעקב" חדשות שהיא מגדירה כחדשות טובות. אך במקרה זה, הגשת תביעת השתקה מצד כתב כאן 11, דניאל אלעזר, נגד מערכת "מעקב" ונגד גורמים נוספים, נתפסת במערכת כנקודת מפנה מהותית, בעלת חשיבות ציבורית רחבה. לא כהבעת חשש, אלא להפך: כאירוע שמחדד, את הצורך בבירור פומבי, פתוח ושקוף של דפוסי פעולה עיתונאיים, שימוש בכספי ציבור, ומנגנוני הרתעה משפטיים כלפי ביקורת תקשורתית.

המידע בדבר הגשת התביעה לא הגיע למערכת "מעקב" במסירה ישירה או רשמית. הידיעה נודעה למערכת דרך פרסום באתר "העין השביעית", אשר בחר לפרסם פרטים מתוך כתב תביעה שטרם נמסר כדין לנתבעים, מבלי לפנות אליהם לקבלת תגובה. מדובר בכשל עיתונאי מהותי: פרסום טענות משפטיות חד צדדיות, בטרם קיבל הצד המותקף את כתב התביעה עצמו, ובלא שניתנה לו הזדמנות להשיב.

מערכת "מעקב" מבהירה כי אין המדובר בהתנהלות ייחודית כלפיה, אלא בדפוס פעולה רחב יותר, אשר הופעל גם כלפי גורמים נוספים. כך, גם גורמים אחרים הנזכרים בתביעה, ובהם עו"ד אהב כהן, מישל טרוני ודניס צ'רקוב, לא התבקשו למסור את תגובתם טרם הפרסום. הימנעות זו מפנייה לקבלת תגובה מעוררת קושי עיתונאי מהותי, ופוגעת בעקרונות היסוד של עיתונות אחראית, זהירה ומאוזנת, המחויבת לבחינה מלאה של כלל העמדות הרלוונטיות בטרם פרסום.

במהלך עבודתנו על הכתבה התברר כי אתר "העין השביעית" מקיים זיקה למכון הישראלי לדמוקרטיה – גוף המצהיר על פעילותו לקידום ערכי הדמוקרטיה והשוויון בישראל. גילוי זה מעמיד בספק את אופן הפרסום, אשר נעשה, על פי התרשמותנו, בסטנדרט עיתונאי נמוך, ואינו מתיישב עם ערכי הדמוקרטיה והשוויון שעליהם מצהיר המכון.

הקשר האמור נחשף אגב עבודת המערכת על הכתבה. מערכת "מעקב" תפרסם תחקיר נוסף ונפרד העוסק בזיקה זו ובהשלכותיה הציבוריות והעיתונאיות.

מה פורסם באתר "העין השביעית"

בחודש ינואר 2026 פרסם אתר "העין השביעית" כתבה שעסקה בגל תביעות לשון הרע ובהליכים משפטיים הנוגעים לפרסומים ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת. במסגרת הכתבה צוין כי דניאל אלעזר, כתב תאגיד השידור כאן 11, הגיש ביום 20 בינואר 2026 תביעה על סך מיליון שקלים נגד מספר פעילי רשת, ובהם מישל טרוני ודניס צWרקוב. עוד נטען בפרסום כי התביעה כוללת טענות גם כלפי עו"ד אהב כהן, אשר ייצג את הנתבעים בהליכים קודמים, וכן כלפי אתר "מעקב". ואולם, לפרסום עצמו לא נודעה השפעה ציבורית ממשית, והוא לא זכה לסיקור או להדהוד מצד כלי תקשורת נוספים.

לפי הנטען בכתב התביעה, כפי שהובא בכתבה, אלעזר טוען לקיומו של "קמפיין הכפשה" שנוהל נגדו, הכולל פרסומים פוגעניים, כינויי גנאי, ואף טענות למעשה התחזות באמצעות חשבונות מזויפים ברשת. עוד נטען כי הפרסומים פגעו בשמו הטוב ובמוניטין המקצועי שלו.

ההליך המשפטי מצוי, נכון למועד הפרסום, בשלבים מקדמיים. טרם ניתנה בו הכרעה שיפוטית, ולא ניתן פסק דין. בנוסף, צוין קיומו של צו איסור פרסום, המגביל את היכולת לפרסם פרטים מלאים מתוך ההליך, לרבות טענות היסוד והראיות שצורפו לו.

לצד זאת, הזכיר אתר "העין השביעית" הליכים קודמים שהתנהלו בין אותם גורמים בשנים קודמות, לרבות קובלנה פלילית משנת 2021 וצו הרחקה משנת 2022, נתונים המעידים על מערכת יחסים משפטית מתמשכת ורבת-שנים.

שוב נציין כי הכתבה שפורסמה באתר "“העין השביעית" לוקה בחסר מהותי נוסף: הימנעות מהפניה ישירה לכתבות עצמן, אשר בעטיין הוגשה התביעה. מדובר בכתבות מסוימות שפורסמו באתר "מעקב" בנוגע לכאן 11 ולדניאל אלעזר, ואשר בעקבותיהן הוגשה נגד האתר תביעה כספית בהיקף של מיליון שקלים. חרף מרכזיותן של אותן כתבות להבנת ההליך המשפטי, בחרה הכתבה להתעלם מהן לחלוטין.

במסגרת הפרסום לא הוצגו ראיות כלשהן, לא פורטו עובדות רלוונטיות, ולא נזכרו הליכים משפטיים שהתנהלו בעניינו של דניאל אלעזר, לרבות פסקי דין שניתנו נגדו ואשר לא הוגש עליהם ערעור. פסקי דין אלה, על פי האמור בהם, כוללים קביעות שיפוטיות מהותיות בדבר הפרות חוק חמורות, וכן ביקורת שיפוטית נוקבת על מהימנות פרסומיו ככתב, קביעות שלהן אף נלווה חיוב כספי ששולם מכספי ציבור. חרף זאת, נתונים אלה – שהם עובדתיים, בני אימות ובעלי חשיבות ציבורית מובהקת – לא זכו לכל אזכור.

קרא עוד – לחץ כאן

בנוסף, לא צוינו תלונות שהוגשו במשטרה בעניינו של אלעזר, לרבות תלונות הנוגעות לחשדות חמורים, ובהם חשדות לקבלת שוחד ולסחיטה. כמו כן, נספחי כתב התביעה, אשר יש בהם כדי לשפוך אור על טענות הצדדים ועל התשתית הראייתית הנטענת, לא פורסמו ולא הובאו לעיון הציבור, באופן המונע בחינה ביקורתית מלאה של הדברים.

קרא עוד – לחץ כאן

במקביל, בחרה הכתבה לפרסם קביעות ושיפוט ערכי כלפי אתר “מעקב”, תוך הצגתו כמי שמפרסם, לכאורה, דברי שקר נגד מר דניאל אלעזר. ואולם, חרף חומרת הטענה, לא הוצגו כותרות הכתבות הרלוונטיות, לא צורפו צילומי מסך, ולא ניתנה לקוראים כל אפשרות לעיין בתוכן הפרסומים שבגינם נטען לקיומה של “הכפשה”. בכך נשללה מן הציבור האפשרות לבחון בעצמו את הטענות, להצליב נתונים ולגבש עמדה מושכלת ועצמאית.

התנהלות זו מעוררת תהיות כבדות משקל באשר לסטנדרט העיתונאי שננקט, ומעמידה בספק את היחס המיוחס לקהל הקוראים ולציבור התורמים, אשר מצופה ממנו לקבל מסקנות חמורות וחד־משמעיות מבלי שהונחה בפניו תשתית עובדתית מלאה, גלויה ושקופה.

הימנעות זו שוללת מן הציבור את האפשרות לעיין בחומר באופן בלתי אמצעי, להפעיל שיקול דעת עצמאי, ולהכריע האם מדובר בביקורת עיתונאית לגיטימית או בפרסום החורג מגדרי הדין. בכך נפגעת לא רק זכות התגובה של הנתבעים, אלא גם זכותו הבסיסית של הציבור לדעת.

"העין השביעית": שקיפות מוצהרת מול סימני שאלה

אתר האינטרנט הפועל תחת המיתוג "העין השביעית | ביקורת תקשורת ועיתונות" אינו פועל כישות משפטית בשם זה, ואף אינו רשום תחת השם "העין השביעית". שמו המשפטי והארגוני של הגוף המפעיל את האתר הוא "שקוף – למען שמירת הדמוקרטיה", עמותה רשומה (ע"ר 580489540). פער זה בין המותג הציבורי לבין הזהות המשפטית יוצר, לכאורה, קושי ממשי עבור הציבור המבקש לאתר את הגוף ברשומות רשם העמותות או החברות, ומעלה שאלות באשר לשקיפות ולבהירות זהות המפעיל.

הלכה למעשה, מי שמחפש ברשומות הרשמיות גוף בשם "העין השביעית" אינו מוצא ישות כזו, אלא רק לאחר עיון בתנאי השימוש ובפרטים המשפטיים באתר מתברר כי מדובר בעמותה בשם "שקוף – למען שמירת הדמוקרטיה". מדובר במבנה תפעולי העלול להטעות את הציבור באשר לזהות הגוף העומד מאחורי הפרסומים.

האתר מצהיר, על פי פרסומיו שלו, כי פעילותו ממומנת אך ורק מכספי תרומות, הרצאות ומקורות מימון דומים.

על פי דיווחים פומביים, בשנת 2023 בלבד דווח על תרומות בהיקף של כ-5 מיליון שקלים. במקביל, על פי נתוני חשיפה מקובלים בענף, היקף התנועה לאתר עומד על מעט למעלה מ-170 אלף כניסות חודשיות – נתון חריג בנמיכותו ביחס לאתרי חדשות ותחקיר אחרים, ובפער בולט מהיקף התקציב שעליו מדווח האתר.

הפער בין סדרי הגודל התקציביים לבין רמת החשיפה בפועל מתחדד אף יותר בבחינת הזירה החברתית: פרסומי האתר זוכים, דרך שגרה, למספרים חד ספרתיים של לייקים ולעיתים אף פחות מכך – נתונים שאינם מתיישבים, בלשון המעטה, עם היקף המשאבים המדווח ועם טענות להשפעה ציבורית רחבה.

צילום מסך מתוך עמוד הפייסבוק של "העין השביעית":

נתונים מצטברים אלה מעלים שאלות כבדות משקל באשר לאפקטיביות הפעילות, לזהות התורמים, למקורות המימון ולמבנה הכלכלי העומד בבסיס פעילות האתר.

עוד יודגש כי מתקיימת זיקה, ישירה או עקיפה, בין פעילות האתר לבין "המכון הישראלי לדמוקרטיה – לקידום דמוקרטיה ושוויון בישראל", זיקה אשר אף היא, לשיטת מבקריו, מחייבת גילוי מלא, מפורש ושקוף לציבור.

מבחינה אידאולוגית, האתר אינו מסתיר את עמדותיו הפוליטיות. פרסומיו מתאפיינים בקו ביקורתי חריף כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו וממשלותיו, וביקורת עקבית כלפי הימין הפוליטי. באתר מוצגת פעילות זו כמאבק מתמשך למען "שקיפות", תוך טענה כי הממשלה אינה פועלת בשקיפות מספקת כלפי הציבור.

במקביל, האתר מפרסם ביקורת קשה במיוחד כלפי ערוץ 14, אותו הוא מתאר, במקרים רבים, כגוף תעמולתי ולא כערוץ חדשות לגיטימי.

ציטוטים המובאים בכתבות שונות שפורסמו נגד ערוץ 14, הכוללים התבטאויות פוגעניות וציטוטים חריפים בעלי אופי של לשון הרע:

האתר מביע תמיכה במחאות ובהפרות סדר אזרחיות, לרבות חסימות צירי תנועה מרכזיים, מתוך תפיסה אידאולוגית הרואה בפעולות אלה אמצעי לחץ לגיטימי על השלטון. קו זה, כך נטען, מלווה בביקורת חריפה ולעיתים מסיתה כלפי מחנה הימין.

ואולם, מתגלה לכאורה פרדוקס מהותי בין הרטוריקה של "שקיפות" לבין התנהלותה הפנימית. לפי מידע שהובא בפנינו, העמותה אינה מחזיקה באישור לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה, ומאז שנת 2023 לא הוגשו, לכאורה, דוחות כספיים ודוחות מילוליים לרשם העמותות ולמשרד המשפטים – חובה הקבועה בדין. אי הגשת דוחות אלה, אם אכן כך, מהווה הפרה של חובות סטטוטוריות בסיסיות שנועדו להבטיח שקיפות כלפי הציבור ורשויות הפיקוח.

העמותה אינה מפרסמת לציבור את רשימת תורמיה, וזאת בניגוד לרוח השקיפות שעליה היא מצהירה. כך, אתר המתהדר בשם "שקוף – למען שמירת הדמוקרטיה" מוצג, לטענת מבקריו, כמי שאינו עומד בעצמו בסטנדרטים של שקיפות ודיווח (הכוונה היא כי בדוחות הכספיים ובדוח המילולי מצוין המונח "תורמים" בלבד, ללא פירוט, זיהוי או הבחנה כלשהי באשר לזהותם, היקף תרומתם או מאפייניהם).

יובהר כי האמור לעיל אינו אלא טעימה ראשונית ממידע שנאסף, וכי פעילות אתר "העין השביעית" והעמותה העומדת מאחוריו עומדות במוקד תחקיר נפרד, מקיף ומעמיק, שיפורסם בהמשך.

בזכות פעולתו של דניאל אלעזר זכה אתר "העין השביעית" לתחקיר מעמיק מטעמנו. ביקורת על התקשורת אינה נחלתם הבלעדית של גורם אחד, וגם אנו נפעל לחשיפת המידע, להגברת השקיפות ולהמשך המעקב. כספים ציבוריים ותרומות שמקורן בציבור מחייבים רף עליון של שקיפות, אחריות ודין וחשבון לציבור.

הטענות כלפי דניאל אלעזר והקשרן הציבורי

מערכת "מעקב" סבורה כי התביעה שהוגשה נגדה אינה מתקיימת בחלל ריק. לשיטתה, מדובר במהלך הננקט על רקע שורת תחקירים שפרסמה באשר לפעילותו של דניאל אלעזר ככתב כאן 11. תחקירים אלה עסקו, בין היתר, במנגנוני מימון הייצוג המשפטי, בהליכי התקשרות שבוצעו שלא באמצעות מכרז, ובהוצאות כספיות אשר, לטענת המערכת, הושתו על הקופה הציבורית.

עמדת מערכת "מעקב" ברורה וטענותיה עקביות. במסגרת תיעוד מצטבר שנאסף לאורך שנים, בליווי הליכים משפטיים ובהסתמך על בדיקות במאגרים משפטיים ובמקורות פתוחים, עולה כי בעניינו של דניאל אלעזר התקיימו הליכים משפטיים רבים בעבר. בהליכים אלה נמתחה ביקורת שיפוטית על התנהלותו ועל פרסומיו, לרבות קביעות שיפוטיות מפורשות שלפיהן "אין אמת בפרסומים". עוד נקבע בפסקי דין שונים כי חויב בתשלום פיצויים בגין לשון הרע, וכי לאורך תקופות מסוימות פעל ללא תעודת עיתונאי תקפה.

מתוך פסק הדין בתיק 42864-07-21 נקבע כי דניאל אלעזר פגע בשמו הטוב של אדם, שלא כדין וללא הצדקה. התחקיר שביסוד ההליך פורסם במסגרת שידורי כאן 11, ובפסק הדין צוין כי הפרסום כלל השפלה של מושא הכתבה. ההליך המשפטי שהתנהל בעקבות הפרסום לווה בייצוג משפטי מטעם התאגיד, בעלות שנאמדת במאות אלפי שקלים מכספי ציבור. חרף זאת, בפסק הדין חויב אך ורק דניאל אלעזר, כתב כאן 11, בתשלום פיצוי בגין לשון הרע.

אף שהאמת העובדתית התבררה בסופו של יום במסגרת ההליך המשפטי, הנזק לשמו הטוב של הנפגע כבר נגרם. ההליך הממושך – שנפתח בשנת 2021 והסתיים במתן פסק דין ביום 12.02.2025 – ממחיש את המחיר הכבד שגבה הפרסום. להלן מובאים ציטוטים מהותיים מתוך פסק הדין והחומר שבתיק:

בתיק אחר, תאד"מ 22816-12-22, קבע בית המשפט אף הוא כי מר דניאל אלעזר מסר פרסומים שאינם אמת. חרף זאת, ובניגוד להיקף ההליך, חויב אלעזר לבדו בתשלום פיצוי בסך 8,000 ש"ח. יודגש כי מדובר בפרסום אישי שבוצע באמצעות פרופיל פרטי ברשת X, ולא בפרסום מערכתי:

עם זאת, ההליך המשפטי לווה בייצוג משפטי שמומן, ככל הנראה, בהיקף של מאות אלפי שקלים, על חשבון המדינה. אף שהחיוב הכספי נפסק לחובתו האישית של דניאל אלעזר, בפועל את עלות פסק הדין וההליך נשא התאגיד.

גם במקרה זה נקבע כי דניאל אלעזר השפיל ופגע בשמה הטוב של אזרחית תמימה, אישה ואם, בעקבות פרסום פוסט | כתבה ברשת X. בית המשפט קבע באופן חד משמעי כי אין אמת בפרסומים. ההליך המשפטי נפתח בשנת 2022 והסתיים רק סמוך לשנת 2025, בפסק דין מיום 09.12.2024 – פרק זמן הממחיש עד כמה ממושך, יקר ושוחק הוא המאבק לניקוי שם טוב שנפגע מפרסום שקרי.

ההליך מדגים כי טיהור שמו של אדם אינו עניין נגיש לכלל הציבור. הוא מחייב משאבים כלכליים משמעותיים, זמן ממושך ויכולת נפשית להתמיד בהתדיינות משפטית. במקרה זה, עמדה לנפגעת היכולת לממן ייצוג משפטי ולהופיע בפני בית המשפט. ואולם, יש להדגיש כי אדם המצוי בהליכי פשיטת רגל כלל אינו רשאי להגיש תביעה, ומשמעות הדבר היא כי נפגעי פרסומים שקריים המצויים במצב כלכלי קשה עלולים להיוותר חסרי סעד משפטי לחלוטין.

מציאות זו מחדדת פער חמור: בישראל, בפועל, רק מי שמחזיק באמצעים כלכליים וביכולת לנהל הליך משפטי ממושך יכול לפעול לניקוי שמו הטוב, בעוד אחרים נאלצים לשאת לאורך שנים – ולעיתים לכל חייהם – את נטל ההשפלה והשקר, ללא אפשרות ממשית להשיב את כבודם.

מר אלעזר לא קיים פסקי דין שניתנו בעניינו, וכי אי קיום זה הוביל לפתיחת הליכי הוצאה לפועל, באופן המעלה, לשיטתה, חשש לביזיון בית המשפט.

בסופו של דבר התברר כי תאגיד השידור כאן 11 סילק, מכספי ציבור, חובות אישיים של דניאל אלעזר במסגרת הליכי הוצאה לפועל. תופעה חריגה זו, הגובלת באבסורד ציבורי, מתקיימת בפועל חרף חומרתה. די להעלות על הדעת תרחיש היפותטי שבו משרד ראש הממשלה, או ראש הממשלה עצמו, היה עושה שימוש בכספי ציבור לצורך סגירת חוב פרטי שאינו שייך למדינה או ללשכתו – מהלך כזה היה מעורר סערה ציבורית מיידית.

אותו אלעזר עצמו פקד בעבר את הפגנות קפלן ותיעד מחאות נגד השלטון, אולם כאשר גוף שידור ממלכתי עושה שימוש בכספי הציבור כדי לסלק חוב אישי של עובד ציבור – דניאל אלעזר – במסגרת הליכי הוצאה לפועל, מתקבל הדבר, לכאורה, כמעשה שבשגרה, ללא ביקורת ציבורית, מוסדית או תקשורתית. לשיטתנו, מדובר בהתנהלות חמורה, העולה כדי פגיעה בוטה בכללי המינהל התקין ובדין.

אם מבקר המדינה בוחר להתעלם מן הסוגיה, חובת העיתונות להצביע עליה כעל עבירה חמורה. ואם גם "העין השביעית" והמכון הישראלי לדמוקרטיה אינם מוצאים לנכון לעסוק בכך – הרי שלפנינו תשתית מלאה לתחקיר עצמאי העוסק בשאלה אחת ברורה: כיצד תאגיד שידור ציבורי משלם חוב פרטי של עובדיו מכספי הציבור. השאלה המתבקשת היא האם הביקורת מופעלת רק כאשר מדובר בראש הממשלה ובשרי הקואליציה, בעוד שכאשר מדובר בגוף תקשורתי המזוהה פוליטית – הכל מותר.

נכון לעת הזו, מתבהר מדוע בכתבת אתר "העין השביעית" לא הובאה ולו ראיה אחת מתוך כתב התביעה, לא הוצגה ולו כותרת אחת מכתבות מערכת "מעקב", ואף לא צורף צילום מסך מן הפרסומים עצמם. הצגת חומרים אלה הייתה מפנה את הציבור ישירות לאתר "מעקב" ולתחקירים המקיפים שאנו מפרסמים בנוגע לתאגיד השידור כאן 11 ולדניאל אלעזר.

מוקד עיסוקנו איננו שולי ואיננו אישי: השאלה המרכזית היא כיצד תאגיד שידור ציבורי מאפשר פרסומים שקריים, ומדוע הוא ממשיך להעסיק כתב חסר תעודת עיתונאי, אשר, לשיטתנו, מטעה את הציבור ומבזבז כספי ציבור. הפגיעה כאן חורגת בהרבה משמם הטוב של בני אדם בודדים או מהרס חייהם האישיים; אין מדובר רק בריבוי הקורבנות שנפגעו מפרסומים כוזבים, אלא בפגיעה עמוקה ומתמשכת בעיתונאות עצמה, ובכתם כבד המוטל על שמה ועל אמינותה.

בין השנים 2021 ל-2022, פעל אלעזר ללא תעודת עיתונאי תקפה:

להורדת מסמך רשמי מטעם לשכת העיתונות הממשלתית – לחץ כאן

לאורך השנים יוחסו למר אלעזר התבטאויות פוגעניות וגסות כלפי הציבור וכלפי גורמים שונים, לרבות במסגרת תיעוד מצולם. במהלך ניסיון שערכתי לראיינו, הופנו כלפיי, כעיתונאי מערכת "מעקב", גידופים אישיים וביטויים מבזים, בהם כינויים כגון "נוכל", "שמן" ו"רמאי". התבטאויות אלה פוגעות בזולת, ועל פי פרשנות משפטית מקובלת עשויות לעלות כדי הפרת דיני לשון הרע.

העלויות הנוגעות לייצוג המשפטי ולתשלומי הפיצויים הושתו בפועל על כספי ציבור, במסגרת פעילותו של תאגיד השידור כאן 11, וזאת אף שפסקי הדין הטילו את החיוב על דניאל אלעזר באופן אישי ולא על התאגיד. יתרה מכך, תשלומים אלה בוצעו גם בגין פרסומים שנעשו מחשבונות פרטיים ברשת X, שאינם שייכים ואינם מזוהים עם תאגיד כאן 11.

לשם המחשה, משווה המערכת מצב זה לתרחיש שבו עיריית תל אביב הייתה נושאת בתשלום פיצויי לשון הרע שנפסקו נגד עובד עירייה זוטר, בגין פרסום פרטי, כוזב ופוגעני שביצע בחשבון אישי ברשתות החברתיות. השוואה זו, לשיטת המערכת, מדגישה את חוסר הסבירות הציבורי ואת חומרת השימוש בכספי ציבור לצורך כיסוי אחריות אישית שאינה קשורה לפעילות המוסדית.

חרף סגירת תיקים במשטרה וקביעות שיפוטיות שניתנו לטובת מושאי תחקיריו של אלעזר, לא פורסמו הבהרות פומביות, תיקונים או התנצלות כלשהי. מחדל זה, לשיטת המערכת, גרם לפגיעה מתמשכת בשמם הטוב של אנשים פרטיים ולנזק ממשי לעסקיהם ולחייהם המקצועיים.

קיימים ממצאים המעוררים חשד כבד לניסיונות פסולים לקבלת טובות הנאה או כספים, בהיקפים של אלפי שקלים, כתנאי להימנעות מפרסום תחקירים שליליים. טענות אלו נידונו בעבר במסגרת תחקיר שפורסם, ולטענת המערכת הן מתועדות בחומר שנאסף במהלך עבודת התחקיר.

במסגרת תביעת ההשתקה המתנהלת נגדנו ביוזמת דניאל אלעזר, יוזמנו עדים רלוונטיים וייבחנו הטענות האמורות בפני בית המשפט. בין היתר, יוזמנו עדים הנוגעים לטענות בדבר מתן שוחד, וכן עשרות נפגעים אשר, לטענתם, נפגעו ממעשיו של אלעזר ללא כל הצדקה. עצם ניהול ההליך פותח פתח לבירור עובדתי רחב, לחקירה פומבית של המעורבים ולהצגת מלוא התמונה בפני בית המשפט והציבור גם יחד.

מה רואה "מעקב" בתביעה: לא איום, אלא הזדמנות

הגשת התביעה אינה נתפסת כניסיון הרתעה, אלא כהזדמנות חסרת תקדים לבירור פומבי ומעמיק. לראשונה יתאפשר, במסגרת הליך משפטי סדור, לדרוש גילוי מסמכים, לזמן עדים, ולחקור תחת אזהרה, מעל דוכן העדים בבית המשפט, את כתב כאן 11 וכן גורמים בהנהלת הערוץ.

מערכת "מעקב" הגישה מאות פניות ושאלות רשמיות לגורמי כאן 11, ובהם הנהלת הערוץ, הדוברות, הייעוץ המשפטי, יחידת חופש המידע, פניות הציבור, מנכ"ל התאגיד, חטיבת החדשות, מבקרי הפנים והמחלקה המשפטית, וכן למבקר המדינה ולגורמי פיקוח נוספים.

בסך הכול נשלחו למעלה מ-200 שאלות שונות, שעסקו, בין היתר, בטענות לכאורה בדבר אי קיום מכרזים, שחיתות, לשון הרע, אי אפקטיביות של חטיבת החדשות, תפירת מכרזים, ניסיונות לקבלת שוחד בידי עובדי הערוץ, אי דיווח על ניסיונות לקבלת שוחד ועבירות נוספות על פי דין. זאת, אף במקרים שבהם חלה על הגורמים הרלוונטיים חובה חוקית למסור מענה מכוח חוק חופש המידע – מענה שלא ניתן בפועל.

שוב נציין כי פניות מערכת "מעקב" נותרו, ברובן המכריע, ללא כל מענה, או שנענו בתגובות פוגעניות ואישיות, שאינן הולמות גוף ציבורי ואינן עומדות בסטנדרטים המצופים מגוף הממומן מכספי ציבור.

לפיכך, עצם הגשת התביעה וההתנהלות בקו ההגנה, על רקע הצווים שניתנו, יובילו לזימון עדים ולהתייצבות גורמים רלוונטיים למתן עדות בבית המשפט, תחת אזהרה ובדוכן העדים. בכך נפתחה, הלכה למעשה, תיבת פנדורה: יידרשו תשובות, תיבחן התנהלות הנהלת הערוץ, ובכירים המעורבים, לכאורה, בהסדרים ובקומבינציות שונות, יעמדו לחקירה פומבית. הדברים יתבררו באולם הדיונים, יתועדו בפרוטוקולים הרשמיים, וההליך צפוי להיות טעון ובעל משמעות ציבורית רחבה.

עניינים שערוץ כאן 11 פעל במשך שנים להסתיר מן הציבור, לרבות הפרות דין מתמשכות ובכללן אי מתן מענה לבקשות לפי חוק חופש המידע, נחשפים כעת במלואם. לראשונה יידרשו בכירי הערוץ למסור תשובות ישירות וברורות באשר להתנהלותם: הם אשר נשאו בסילוק חובותיו של דניאל אלעזר בלשכת ההוצאה לפועל, הם אשר נמנעו מקיום הליכי מכרז כדין לייצוג המשפטי, והם אשר נתנו אישור לפרסומים משפילים ולביטויים בעלי אופי של לשון הרע וכו'. מכלול המעשים הללו עומד כעת לבחינה ציבורית ומשפטית מקיפה. תביעתו של אלעזר נגד מערכת "מעקב", אינה אלא מהלך אשר האיץ את חשיפת ההתנהלות כולה והציב אותה, לראשונה, תחת אור הזרקורים הציבורי.

ההליך המשפטי עשוי להוביל לחשיפת היקף ההוצאות הציבוריות, אופן קבלת ההחלטות בערוץ, וכן להציף שאלות מהותיות הנוגעות לאחריות מקצועית ואתית. במערכת "מעקב" סבורים כי השלכות ההליך אינן צפויות להצטמצם למקרה הפרטני, אלא עשויות להקרין על השיח הציבורי הרחב באשר לתפקידה של תקשורת ציבורית, לגבולות הכוח העיתונאי ולשימוש בהליכים משפטיים ככלי הרתעה. בהקשר זה, ובאירוניה שאינה נסתרת, מציינים במערכת כי עצם פתיחת ההליך – בזכות יוזמתו של מר דניאל אלעזר – היא אולי התרומה הציבורית המשמעותית היחידה שנרשמה מצדו.

תגובות:

מערכת "מעקב" פנתה למערכת אתר "העין השביעית" בבקשה לקבלת תגובה, אולם עד למועד פרסום הדברים לא התקבל כל מענה. עם זאת, ברשותנו תגובה רשמית קודמת של מערכת "העין השביעית" בנוגע לערוץ 14, אשר פורסמה בתחקיר מערכת "מעקב" ביום 21 ביולי 2024. במסגרת אותה תגובה נמסר מטעם "העין השביעית":

"ערוץ 14 מפרסם באופן קבוע שקרים, הסתה ותעמולה פוליטית".

 

בנוסף, נשלחה פנייה עיתונאית לדוברות כאן 11. הפנייה התקבלה, ודוברת התאגיד, גב' אדוה גלנטי, מסרה לנו בהודעת מסרון כי יש להפנות את הבקשה לגב' רוני וילדר, האחראית על תחום החדשות. בהתאם לכך הועברה הפנייה, בצירוף כלל השאלות והנתונים שפורסמו בכתבתנו, לגב' וילדר. חרף זאת, עד למועד זה לא נמסרה כל תגובה מטעמה.

יודגש כי מחלקת הדוברות של כאן 11 קיבלה את הפנייה ואת השאלות במלואן, אולם בפועל התקיים הליך של העברת אחריות פנימית ללא מתן מענה ענייני. הפנייה בוצעה תחילה באמצעות דואר אלקטרוני, ובהמשך הועבר המשך ההתכתבות ליישומון ווטסאפ פרטי של גורמי הדוברות, אך גם בדרך זו לא התקבלה תגובה מהותית.

"המכון הישראלי לדמוקרטיה: לקידום דמוקרטיה ושוויון בישראל" מסר בתגובתו כי מערכת "העין השביעית" אינה שייכת, לשיטתו, בשום אופן למכון.

מערכת "מעקב" מציינת כי תגובה זו מעוררת סימני שאלה מהותיים באשר לדיוק הדברים ולאופן הצגתם לציבור. סוגיה זו תיבחן ותתועד בהרחבה במסגרת תחקיר המשך, כפי שהובטח מראש.

-אנו במעקב-

הפוסט תביעת כתב כאן 11 פותחת חשבון ציבורי שלא נוח לערוץ הופיע לראשונה ב-מעקב.

כשהמדינה סוגרת את הברז: שח"ם נחשף כארגון תלוי וחסר מודל קיום עצמאי. בפועל, ארגון שח"ם ללא כספי ציבור מצטייר כגוף שלא פיתח לאורך השנים תשתית כלכלית עצמאית, ושקיומו נשען כמעט במלואו על תמיכות המדינה. עבור רבים מדובר בדוגמה מובהקת לשימוש ממושך בכספי ציבור ללא יצירת ערך בר קיימא. בשנת 2026, כך נראה, המדינה חדלה מלהתעלם – והתקציב הופסק. אך אין מדובר באירוע נקודתי, אלא בתחילתו של תהליך עמוק יותר. המשחק, כך נדמה, מתקרב לסיומו: גוף שטופל לאורך שנים ולא נדרש לעמוד בזכות עצמו, מגלה כעת כי לא רכש את היכולת לייצר קיום עצמאי.

מערכת "מעקב" מציגה תחקיר חדשותי מקיף: נתונים שנאספו בבדיקות מערכתיות, דוחות רשמיים (דוח מילולי ודוח כספי לשנת 2024), וכן דוח ביקורת עומק של רשות התאגידים במשרד המשפטים (ביקורת שנערכה בשנת 2021 ביחס לשנים 2018-2019). לצד זאת מובאת עמדת שח"ם כפי שפורסמה בהודעת אינסטגרם בעקבות החלטת משרד התרבות להפסיק תמיכה באיגודים מקצועיים החל משנת 2026, וכן ניתוח ביקורתי של מערכת "מעקב" ביחס להודעה זו – כטקסט נפרד, מוגדר ומסויג, הנשען על תוכן ההודעה בלבד.

שח״ם משנה תקנון, החברים עוזבים: ירידה של כ-10% בארגון השחקנים

שיעור העוזבים את ארגון שח"ם עומד, לפי בדיקת "מעקב", על כ-10% מחבריו בתוך פרק זמן קצר. עבור ארגון מקצועי קטן יחסית, הנהנה מתקציבים ותמיכות ציבוריות (במסגרות שונות) ושפועל בזירה שבה גודל בסיס החברים הוא נתון בעל משמעות – מדובר בירידה דרמטית בעלת השלכות ארגוניות וציבוריות.

על פי הדוח המילולי לשנת 2024, שהוגש לרשם העמותות, נמנו בשח"ם כ-2,761 חברים.

ואולם, נכון ל-13 בינואר 2026, בבדיקת "מעקב" נמצא כי מספר החברים עומד על כ-2,500 בלבד.

השינוי הזה – מעבר מאלפי חברים לכ-2,500 – מוצג כחיתוך של כ-10% במצבת החברים. לפי הניתוח שנמסר למערכת, לא מדובר בתנודת שוליים, אלא באיתות למשבר אמון מצטבר.

על פי המידע המפורסם באתר ארגון שח"ם, נכון ליום 15 בינואר 2026 מונה הארגון 2,350 חברים בלבד. נתון זה אינו תואם את המספר 2,761 חברים, אשר דווח לרשם העמותות. הפער מעלה שתי אפשרויות מטרידות: האחת, כי ארגון שח"ם מסר לרשם העמותות נתון מנופח ומטעה באשר למספר חבריו, לכאורה ביודעין. הדבר חמור במיוחד נוכח העובדה שמספר החברים המדווח משמש בסיס לשיקולי תמיכה, הקצאת תקציבים והתייחסות רגולטורית ותקשורתית מצד רשויות המדינה. האפשרות השנייה היא כי מאז הדיווח האחרון חלה ירידה חדה במספר החברים, כך שהדוח שהוגש בשנת 2025 ומתייחס לשנת 2024 אינו משקף עוד את המציאות העדכנית, ומעיד על נטישה מצטברת של כ-15% מחברי הארגון.

שתי האפשרויות מדאיגות במידה דומה. אם אכן מדובר בהצגת נתונים שאינם משקפים את המצב בפועל, הרי שמדובר בהטעיית הציבור, רשם העמותות והמדינה, לצורך יצירת מצג שווא או קבלת תקציבים על בסיס נתונים שאינם קיימים. מנגד, אם מדובר בגל עזיבה נרחב של חברים, המשמעות הכלכלית אינה פחות חמורה: דמי החברות מהווים מקור הכנסה מהותי לארגון, וירידה בהיקף זה משמעה הפסד כספי מוערך של כ-304 אלף שקלים בשנה.

מן הנתונים עולה כי שח"ם חזרה, הלכה למעשה, להיקפי החברות של השנים 2020-2021. לפי הדוח המילולי שהוגש בשנת 2021 לרשם העמותות, מנה הארגון באותה עת כ-2,500 חברים. משמעות הדבר היא כי שחיקה מתמשכת במספר החברים מציבה את הארגון בנקודת זמן הדומה לזו שלפני מספר שנים.

נתון זה מעורר שאלות מהותיות באשר לנטישת שחקנים את העמותה, המתיימרת להגדיר עצמה כ"ארגון מקצועי". בתוך כך מתחדדת אי בהירות באשר למהותו של שח"ם: האם מדובר באיגוד מקצועי המייצג שחקנים ומגן על זכויותיהם, או שמא בגוף הפועל הלכה למעשה כמעין בית ספר למשחק, המתמקד במכירת קורסים, סדנאות והכשרות. שאלת הזהות הארגונית, נוכח הירידה במספר החברים, הופכת מרכזית יותר מתמיד.

דמיינו מציאות שבה איגוד הרופאים מציע מסלול לימודי רפואה מקוצר, שבסיומו מתקבלים בוגריו כרופאים מן המניין; או שלשכת עורכי הדין מפעילה קורס בן חודשים ספורים, אשר בסיומו מוענקת למשתתפיו זהות מקצועית של עורכי דין; או שאיגוד העיתונאים מקים מסלולי הכשרה מזורזים, שבאמצעותם נכנסים הלומדים בשערי האיגוד. תרחישים מעין אלה נשמעים, על פניהם, אבסורדיים לחלוטין, ואף מעלים חשש מיידי לקיומו של ניגוד עניינים חמור.

ואולם, במציאות הארגונית של שח"ם דפוס פעולה דומה אינו נתפס כחריג: גוף המתיימר לפעול כאיגוד מקצועי מייצג משלב, במקביל, פעילות של הכשרה מקצועית, מכירת קורסים וסדנאות, ואף קליטה לשורותיו של בוגרי אותם מסלולים. שילוב תפקידים זה מעורר, לכאורה, שאלות כבדות משקל באשר לקיומו של ניגוד עניינים מובנה, ומטשטש את קו הגבול בין ייצוג מקצועי עצמאי ובלתי תלוי לבין פעילות כלכלית שמטרתה המרכזית היא הרחבת מעגל הלומדים והחברים.

ברקע לירידה במספר החברים, עולה טענה מרכזית בנוגע לשינויי תקנון שהתרחשו לאורך השנים. בעבר תנאי הקבלה לארגון כללו לימודי משחק והכשרה מקצועית. כיום, בהתאם לתקנון המעודכן, נטען כי אין עוד חובה ללימודי משחק: די בנוכחות ברשתות החברתיות, במספר עוקבים, או בהשתתפות בפרסומת, כדי להתקבל כחבר תחת הסיווג "שחקן מבצע".

• לפי תקנון הארגון, אין כל חובה בהכשרה מקצועית או בלימודי משחק כתנאי לחברות. די בכך שאדם יופיע או יוכיח השתתפות בהפקה כלשהי – פרסומת, סדרה, או תפקיד מזדמן אחר – כדי להיות מוכר כ"שחקן" וכחבר באיגוד המקצועי. בפועל, משמעות הדבר היא כי יוצאי ריאליטי, בלוגרים או משפיעני רשת, אשר הצטלמו בפרסומת אחת או הופיעו לרגע על המסך, יכולים להיכנס בשערי האיגוד במעמד זהה לזה של שחקנים מקצועיים.

מנגד, בבתי הספר למשחק מתקיימת הכשרה אינטנסיבית וממושכת: שלוש שנות לימוד מלאות, בהיקף של כ-8 שעות ביום, שישה ימים בשבוע, הכוללות לימודי משחק, תיאוריה, פרקטיקה, קול, תנועה ועבודה בימתית ומצלמתית. הפער בין דרישות ההכשרה המקצועית לבין תנאי הקבלה לאיגוד מעורר שאלות כבדות משקל באשר לאופן שבו האיגוד עצמו תופס את מקצוע המשחק ואת מעמד השחקנים.

כך, לכאורה, גוף המתיימר לשמש איגוד מקצועי פועל באופן שעלול לשחוק את ערך המקצוע ולהעמיד על אותה מדרגה הכשרה רבת שנים ועבודה מקצועית ממושכת, לצד הופעה חד־פעמית או מזדמנת. מצורף תקנון שח"ם – לחץ כאן

לפי הטענות שהובאו, שינוי זה יוצר מציאות שבה ארגון המתיימר לייצג מקצועיות בענף השחקנות פותח את שעריו גם בפני מי שמעולם לא עבר הכשרה מקצועית בתחום. גורמים בענף מציגים זאת כפגיעה ישירה במקצוע השחקנות וכזילות של מי שלמדו, השקיעו והוכשרו לאורך שנים. על פי אותה עמדה, עצם ההשוואה בין שחקן שעבר מסלול הכשרה מקצועי לבין מי שלא עבר הכשרה, נתפסת כסטירה לשחקנים המקצועיים וכפגיעה במעמד המקצוע.

המוטיבציה לשינוי התקנון אינה ניטרלית: הרחבת שורות החברים מוצגת כמהלך שמגדיל את מספר החברים ובאמצעותו את היקף התמיכה התקציבית מהמדינה, בעוד שהשחקנים עצמם, זוכים בעיקר להטבות שוליות (למשל הנחה חלקית בקורסי משחק), ולא לכלים אפקטיביים של אכיפה, שיפור תנאים או הגנה מקצועית.

שוב נציין, למען השוואה והבהרה, כי בענף מדמים מצב שבו איגוד רופאים או לשכת עורכי הדין היו מקבלים לשורותיהם מי שמעולם לא למד רפואה או משפטים, אך מגדיר עצמו "חובב" בתי חולים או בתי משפט. תרחיש כזה היה נתפס כהזוי ובלתי מתקבל על הדעת. לפי אותו דימוי, בשח"ם ניתן לזהות מהלך דומה שהפך לנורמה.

כאשר איגוד מקצועי מטשטש את גבולות המקצוע שאותו הוא אמור לייצג, הפגיעה אינה נעצרת בתחומי הארגון עצמו, אלא מחלחלת אל יחסו של השוק כולו כלפי אנשי המקצוע.

משבר שח"ם: סוף עידן ההכתבה בתעשיית המשחק בישראל

מעבר לנתוני החברות ולשאלת התקנון, החומר שנמסר מצביע על צומת מרכזי נוסף: ההחלטה של איגוד המפיקים שלא לחדש את ההסכם עם שח"ם. ככל הנראה מדובר במהלך המסמן את סיומו של עידן, שבו ארגון אחד החזיק בכוח משמעותי להכתיב תנאי שכר והעסקה לכלל השחקנים בהפקות טלוויזיה, קולנוע ופרסום.

במקביל, נראה כי חלה ירידה במעמדו הציבורי והארגוני של שח"ם. נתונים המעידים על עזיבת חברים ועל שחיקה באמון מצביעים, על פי הניתוח, על משבר עומק שאינו מתמצה רק בהיבט ההסכמי מול המפיקים. מן התמונה המצטיירת נדמה כי עבור חלק מן השחקנים חדל שח״ם להיתפס כגורם המקדם מקצועיות, והפך בעיניהם לארגון שמבקש בעיקר להגדיל את מספר חבריו ולשמר כוח ותקציבים.

ככל הנראה, בקרב שחקנים שהשקיעו ימים ולילות בלימודי משחק מקצועיים בני שלוש שנים, גוברת תחושת מיאוס מהשתייכות לאיגוד הנתפס בעיניהם ככזה המטשטש את הגבול בין מקצועיות לחובבנות. בהתאם לאותה הערכה, נדמה כי כ-15% מן השחקנים המקצועיים, אשר נמנו עם גרעין הליבה של האיגוד, בחרו לעזוב את שח"ם.

מן התמונה הכוללת עולה כי אין הכרח בקיומו של איגוד שחקנים במתכונתו הנוכחית. לנוכח קיומם של מנגנונים מוסדיים חלופיים – ובראשם בתי המשפט, ההסתדרות וגופים ציבוריים נוספים – מתחדדת השאלה בדבר ההצדקה למימון ציבורי של עמותה המגדירה עצמה כ"ארגון מקצועי". על פי ההערכה המובאת, מדובר בגוף הנשען ככל הנראה על כספי ציבור, כאשר חלק ניכר מתקציבו מופנה לשכר ולהוצאות תפעול.

השאלה העומדת כעת על הפרק היא האם המשבר הנוכחי יוביל להגדרה מחודשת של מקצוע השחקן בישראל, ככזו המבוססת על הכשרה, מקצועיות ויכולת מוכחת, או שמא תתגבש מציאות אחרת – שבה הביטחון התעסוקתי נשחק, והמאבק על תנאים הוגנים מועבר לידיים פרטיות ולכוח מיקוח אישי, על חשבון ייצוג קולקטיבי.

ריבוי תפקידים, הצהרות נשחקות: בין מטרות שח"ם למציאות בשטח

בחומר שנמסר מופיעה רשימת בעלי תפקידים ונושאי משרה, כפי שנמסרה מתוך הדוח המילולי האחרון שנקלט במערכת. לפי הרשימה:

חברי ועד: אור משיח, אורי יניב, דניאל מורשת, דפנה שושנה אלפרן, טל קלאי, יניב ביטון, יניב פולישוק, קארין סרויה שגיא, רבקה בליך קראוס, רוני מרחבי, שונסלה מונגוזה מבואה, תום יהושע חודרוב. מורשי חתימה: אבי בן הלל אבנון, אורי יניב, רוני מרחבי, תום יהושע חודרוב.

במערכת "מעקב" פורסם תחקיר העוסק בהתנהלותו של אורי יניב, אשר כלל הנראה בחר להגן על שחקן תיאטרון גשר שלומי ברטונוב, על רקע פרסומים שעוררו ביקורת ציבורית ונקשרו, לכאורה, בתמיכה בחמאס. לפי התחקיר, מר יניב לא הסתייג מהדברים, לא הסיר את הלייקים ואף דחה פניות לבירור עמדתו, מה שעורר שאלות באשר למשמעות התמיכה המשתמעת ולהשלכותיה הציבוריות – קרא עוד

יו"ר שח"ם הנוכחי, מר אורי יניב, נכנס לתפקידו לאחר כהונתה של ריקי בליך, דמות המזוהה עם קו שמאל קיצוני, אשר כלל הנראה הובילה את הארגון לעמדה ציבורית ופוליטית מעוררת מחלוקת. לפי תחקיר מעקב, בליך כינתה את מדינת ישראל "המדינה הכובשת" – ביטוי שנתפס בעיני רבים כהשפלה ישירה של המדינה וכמתן לגיטימציה לרטוריקה קיצונית נגדה. הדברים, שנאמרו בפומבי, עוררו זעם ציבורי ונתפסו כפגיעה חמורה במעמדה של המדינה, במיוחד נוכח תפקידה הציבורי והייצוגי – קרא עוד

פרסום ראשון במערכת "מעקב" העלה כי שחקנים בשח"ם הביעו התנגדות חריפה לפעילותה הציבורית של יו"ר הארגון לשעבר, ריקי בליך, וטענו כי כלל הנראה הובילה את הארגון לזירה פוליטית מובהקת, בניגוד לייעודו המקצועי.

לפי הפרסום, מהלכיה עוררו מחלוקת פנימית ותחושת ניכור בקרב חברים. בהמשך פורסמו טענות דומות גם בכלי תקשורת ארציים, בהם YNET, שעסקו במעורבותה הפוליטית ובביקורת הגוברת כלפיה.

לעיון בכתבה, בצפייה בתמונות ובחומרי הווידאו כראיות – לחצו כאן

לפי מטרותיה הרשמיות, שח"ם נועדה לפעול כאיגוד שחקנים מקצועי: לשמור ולטפח את התרבות והיצירה בישראל, להגן על זכויות האמנים, לדאוג לשכרם ולתנאי עבודתם, ולקדם את מעמד האמנים המבצעים בארץ ובחו"ל. ואולם, על פי עדויות שנמסרו למערכת "מעקב", בשנים מסוימות נוצר הרושם כי הנהגת הארגון ניסתה, לכאורה, להסיט את פעילותו למישור פוליטי המזוהה עם שמאל רדיקלי.

לפי העדויות, שחקנים המחזיקים בעמדות המזוהות עם הימין חששו להביע את דעותיהם בפומבי, מתוך תחושה כי הדבר עלול לפגוע במעמדם המקצועי. חלקם טענו כי איבדו תפקידים בתיאטרון ובהפקות שונות, בין היתר בשל שמירת שבת או בשל זיהוי פוליטי שאינו תואם את הקו הדומיננטי בארגון. במקרים מסוימים נטען כי לאחר אירועים נקודתיים, נסגרו בפניהם דלתות מקצועיות, באופן שיצר תחושה של הדרה שיטתית.

עוד נמסר כי, לטענת גורמים בענף, הדמוקרטיה הפנימית בארגון באה לידי ביטוי בעיקר כלפי שחקנים המזוהים עם מחנה פוליטי מסוים, בעוד אחרים חוו יחס שונה. בתוך כך הובא לידיעת "מעקב" מקרה של שחקן מוכר, אשר על פי הנטען איבד את עבודתו בתיאטרון הבימה, רק ככל הנראה בשל שמירת שבת ואי הזדהות עם יו"ר הארגון, גב' בליך.

(המידע נמסר למערכת "מעקב" מטעם מקורות, נוכח טענות בדבר התנהלות נקמנית של הארגון, הגורמת לחשש בקרב שחקנים מלהתבטא בגלוי)

ברם, ובאותה נשימה, החומר שנאסף בידי מערכת "מעקב" מצביע על פער מהותי בין ההצהרות הפומביות לבין המציאות הארגונית כפי שהיא משתקפת מן הנתונים: בפועל, הארגון מפעיל קורסי משחק בעלות גבוהה, נושא בעלויות שכר משמעותיות, ואף איבד את ההסכם עם איגוד המפיקים – מהלך שתואר על-ידי גורמים בענף כפגיעה אנושה במנגנון שכר המינימום של חברי שח"ם.

עוד עולה כי נכון לשנת 2026 אין לעמותה אישור לזיכוי מס בגין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה.

בזמן ששחקנים רבים מתקשים לסגור את החודש, מנכ"ל ארגון שח"ם נהנה משכר שנתי החוצה את רף חצי מיליון השקלים. נתון זה מעורר שאלות נוקבות, בייחוד נוכח היותו של הארגון גוף קטן יחסית, המתמודד עם גרעון תקציבי מתמשך.

על פי נתונים רשמיים, העלות הכוללת של העסקת מנכ"ל ארגון שח"ם עומדת על כ-539,700 ש"ח לשנה. בעוד שהארגון מדווח על שכר ברוטו של כ-409 אלף ש״ח, סכום נוסף של כ-131 אלף ש"ח משקף את "עלות המעביד" – ובכלל זה הפרשות סוציאליות, פנסיה, תנאים נלווים והטבות שונות. פיצול זה יוצר מצג חלקי של השכר בפועל, שעה שהעלות המלאה ממומנת מכספי החברים – השחקנים עצמם.

האבסורד מתחדד נוכח העובדה כי על פי הדין, עמותה אינה מחויבת כלל להחזיק במנכ"ל. החוק מאפשר ניהול באמצעות התנדבות, ואף העסקת מנהל בשכר מתון – למשל שכר חודשי של כ-7,000 ש"ח, סכום הגבוה משכר המינימום ועדיין נתפס כשכר הוגן וסביר לגוף ציבורי.

משמעות הדברים היא כי מדובר בלמעלה מחצי מיליון שקלים – כספים שהיו יכולים להיוותר בידי השחקנים – אילו ועד הארגון היה מתנהל כראוי ופועל ביעילות, וללא צורך ממשי במשרת מנכ"ל כלל. לחלופין, ניתן היה למנות מנכ"ל בהתנדבות מלאה. לפי המידע שבידי מערכת "מעקב", הועלו אף הצעות קונקרטיות מצד גורמים שהביעו נכונות לכהן כמנכ"ל הארגון ללא שכר, אולם אלו לא התקבלו. בפועל, בחר ארגון שח"ם להעסיק מנכ"ל בשכר העולה על חצי מיליון שקלים, המשולם מכספי החברים והציבור – החלטה המעלה שאלות מהותיות באשר לשיקולי הניהול והעדיפויות הכספיות של הארגון.

הנתונים מתייחסים לשנת 2024, כפי שדווחו והוגשו בשנת 2025. באותה שנה עמד שכר המינימום בישראל על 5,880.02 ש"ח לחודש (32.30 ש"ח לשעה). על רקע זה, הפער בין שכר המינימום במשק לבין שכרו של מנכ״ל שח"ם בולט במיוחד. מדובר במשרה המתוקצבת מכספי ציבור החברים, מבלי שנבחרה בבחירה ציבורית כלשהי, כאשר הציבור הרחב וחברי הארגון הם הנושאים בעלות – ללא הסבר מניח את הדעת.

בשנת 2024 עמד שכרו של מנכ"ל שח"ם על כ־541 אלף ש"ח בשנה – סכום השווה, הלכה למעשה, למחירה של דירת מגורים בערים מרכזיות, ואף נמצאו דירות זולות ממנו. מדובר בעמותה המצויה בגירעון ונתמכת בכספי ציבור, בעוד שעיקר ההשקעה בשחקנים נדחקת לשוליים, וככל הנראה ההוצאה המרכזית מופנית לשכר הבכיר.

המנכ"ל, שאינו נבחר ציבור ואינו עומד לבחירת החברים, משתכר ברמה הדומה ואף גבוהה מזו של נבחרים. לשם השוואה, שכרו של חבר כנסת בשנת 2024 עמד על כ-47,583 ש"ח לחודש, ואילו שכר סגני ראשי ערים נע סביב כ-30 אלף ש"ח לחודש, בהתאם לגודל הרשות ולעדכוני משרד האוצר. בניגוד להם, מנכ״ל שח"ם ממומן מכספי הציבור – מבלי שהציבור בחר בו.

לפי הוראות רשות המסים לעניין סעיף 46 לפקודת מס הכנסה, סעיף 6.1.7 לחוזר מס הכנסה 9/2015, שכותרתו "קווים מנחים להחלת סעיף 46", קובע כי שכר עובדי מוסד ציבורי ומנהליו לא יעלה על עלות השכר המרבית של מנכ"ל במשרד ממשלתי, אלא אם חלים הסכמי שכר ענפיים או קיבוציים.

על רקע קביעה זו מתחדדת השאלה מדוע ארגון יוותר על ההכרה לפי סעיף 46. שכן, כל עוד הסעיף חל, קיימת מגבלה ברורה על שכר ההנהלה. מנגד, ביטולו עשוי לאפשר תשלום שכר גבוה בהרבה. זאת, בשעה שבשירות המדינה ישנם גם מנכ"לים ומנהלים בכירים המשתכרים סכומים הנעים סביב כ-8,000 ש"ח לחודש, כלומר כ-96 אלף ש"ח בשנה (נכון לשנת 2024).

מכאן עולה פרשנות מערכת "מעקב" בלבד: אם הנהלת הארגון מבקשת להגדיל את שכר המנכ"ל באופן מהותי, ייתכן שביטול סעיף 46 נתפס כמהלך משתלם. ובמציאות שבה שחקנים רבים כלל אינם מודעים להשלכות התקנוניות או הכלכליות, או שאינם מגלים מעורבות, עולה השאלה – מדוע שמישהו יבחר לשמר מגבלה, אם ניתן להסירה. מדובר בפרשנות עיתונאית בלבד, ולא בקביעה עובדתית.

ובכלל ראוי לשים לב לנתון מהותי נוסף: הוצאות השכר של שח"ם – הכוללות עובדים ו"אמנים" פרילנסרים – עומדות על כ-3 מיליון ש"ח מתוך תקציב שנתי של כ-5 מיליון ש"ח. במונחים תקציביים, מדובר בכ-60% מן התקציב הכולל. במקום להפנות משאבים לפרויקטים, לפיתוח הענף ולרווחת השחקנים, עיקר הכסף מופנה למשכורותיהם של תשעה עובדים וקבוצה נוספת של פרילנסרים. בפועל, רוב כספי הארגון נבלעים בהוצאות שכר.

ואולם, שאלות הנוגעות לדוחות הכספיים, לשכר ולהתנהלות התקציבית של שח"ם ייבחנו במסגרת תחקיר נפרד ומקיף. די אם נזכיר בשלב זה דוגמה אחת: אתר האינטרנט של שח"ם. מדובר באתר מידע בסיסי – לא אתר חדשות, לא רשת חברתית, ולא פלטפורמה עתירת תוכן – ובכל זאת, לפי הנתונים, הארגון משלם על תחזוקתו כ-300 אלף ש"ח בשנה.

לפי מקורות מערכת "מעקב", אתר "ישראל היום" מתוחזק בעלות שנתית המוערכת בכ-220-250 אלף ש"ח. שח"ם, יש להבהיר, איננו מתחרה לא ב-CNN ולא במאקו. אתר "מעקב", לעומת זאת, מפעיל שרתים עצמאיים, מעלה תכני וידאו ותמונות, רושם למעלה ממיליון כניסות בחודש – ומשלם כ-1,500 ש"ח בלבד לחודש עבור שרתים ותחזוקה.

אתר פשוט בסדר הגודל של אתר שח"ם ניתן לתחזק בעלות של מאות שקלים בודדים בחודש. מול מציאות זו, תשלום של כ-300 אלף ש"ח בשנה מעורר סימני שאלה כבדים. מדובר בכספי השחקנים ובכספי ציבור. והאתר הוא רק דוגמה אחת: לצדם קיימות הוצאות נוספות, חריגות ומעורפלות, אשר כולן יעמדו במוקד תחקיר ייעודי נוסף – המבוסס על הדוחות הכספיים בלבד.

שח"ם מוצג כעמותה ללא מטרות רווח, אולם בפועל עולה כי חלק מעובדי המנגנון נהנים מתגמול שאינו מבוטל. מציאות זו מעוררת שורה של שאלות מהותיות באשר לאופיו ולתפקודו של הארגון. אין מדובר רק בסוגיה תדמיתית, אלא בבעיה מבנית עמוקה: מהו ארגון שח"ם כיום – איגוד מקצועי שמטרתו להגן על תנאי ההעסקה ועל המעמד המקצועי של השחקנים, או מנגנון רחב המפעיל שירותים, קורסים ומערך שכיר, אך מתקשה להציג הישגים ממשיים של אכיפה והשפעה מול השוק?

שח"ם 2024: ארגון יציג, מנגנון כבד ושאלות פתוחות על ניהול, שקיפות ויעילות

החומר שנמסר למערכת "מעקב" מטעם רשם העמותות מבסס פרק נרחב על נתוני הדוחות הרשמיים לשנת 2024. מן הדוח המילולי ומהדוח הכספי המבוקר עולה כי מחזור פעילותה של שח"ם עמד על כ-5.04 מיליון ש״ח. מנגד, היקף ההוצאות הכולל הגיע לכ-5.08 מיליון ש״ח, כך שהעמותה סיימה את שנת הדיווח בגירעון של כ־37 אלף ש"ח.

יש להבהיר כי אף שמדובר בגירעון שאינו חריג בהיקפו, הדוחות אינם כוללים כל התייחסות להסבר הגירעון, לנסיבות שהובילו להיווצרותו או לקיומה של תוכנית אופרטיבית לצמצומו בשנים הבאות. היעדר ההבהרה מוצג בחומר כנקודת חולשה ניהולית: הדוח מציג נתונים מספריים, אך נמנע מלפרט את שיקולי המדיניות וההחלטות העומדים בבסיסם.

על פי החומר שנבחן, עיקר הכנסות הארגון נשען על דמי חבר, הכנסות שוטפות מפעילות שגרתית ותמיכות מכספי ציבור, ובהן תקציבי משרד התרבות, עיריית תל אביב יפו ומפעל הפיס. מנגד, בולט היעדר כמעט מוחלט של תרומות משמעותיות, היעדר תרומות מישויות זרות, והישענות מצומצמת בלבד על מקורות חוץ תקציביים. מבנה זה, ככל הנראה, מהווה מודל הכנסות שאינו מגוון דיו, ולפיכך הוא חשוף לפגיעוּת במקרה של ירידה במספר החברים או בעת משבר מתמשך בענף התרבות.

סעיף השכר בדוחות מעורר שאלות מהותיות נוספות: חמשת מקבלי השכר הגבוה בעמותה מועסקים בהיקף משרה מלא, ושכרם השנתי המצטבר, לרבות עלויות המעסיק, מהווה רכיב משמעותי מסך הוצאות הארגון. ואולם, כלל הנראה מן הדוח המילולי כי לא מוצגים מדדי תפוקה, יעדים כמותיים או מנגנון פומבי המאפשר לחברי הארגון לבחון את הזיקה בין עלות המנגנון הניהולי לבין הישגים מדידים בפועל. במילים אחרות, בעוד שהנתונים הכספיים מובאים בפירוט יחסי, מדידת האפקטיביות הניהולית אינה מוצגת. מדובר בפרשנות מערכת "מעקב" לדוח.

נתון נוסף שהודגש בחומר הוא מספר המתנדבים: אפס. בארגון המונה 2,761 חברים (לפי הדוח לשנת 2024) ופועל כארגון עובדים יציג, היעדר פעילות התנדבותית מתואר כחריג ומעורר שאלות על מעורבות החברים, על הקשר בין הבסיס להנהלה, ועל יכולת הארגון לייצר כוח מקצועי שאינו נשען רק על מנגנון שכיר.

גם תחום הממשל התאגידי עולה מן החומר כזירה מורכבת ובעייתית: ארגון שח"ם מחזיק או שולט, במישרין או בעקיפין, באופן מלא או חלקי, במספר תאגידים ועמותות קשורות, ובהם חברה בע"מ ועמותות נוספות. החזקות אלו מדווחות כנדרש, אולם הדוחות אינם כוללים ניתוח סיכונים, אינם מפרטים מנגנונים למניעת ניגודי עניינים, ואינם מספקים הסבר ברור ומבוסס באשר לאופן יישום ההפרדה הניהולית והכספית בין הגופים השונים בפועל.

היעדים לשנים הבאות מנוסחים באורח כללי: קידום מעמד השחקנים, שמירה על תנאי העבודה, פיתוח מקצועי ופעילות חברתית. עם זאת, יעדים אלה אינם מלווים בלוחות זמנים, ביעדים כמותיים או במדדים ברורים להצלחה. בהיעדר קריטריונים מדידים, כך נטען בחומר, מתקשה הביקורת לבחון בדיעבד אם היעדים הושגו, באיזו מידה, ומהי האחריות הניהולית במקרה של כישלון.

בד בבד, הדוחות מצביעים על התנהלות פורמלית העומדת בדרישות הדין: מתקיימים ועד, ועדת ביקורת, רואה חשבון מבקר ומורשי חתימה כדין.

התמונה העולה מן החומר לשנת 2024 היא של ארגון יציב במובנו הפורמלי, הפועל באמצעות מנגנון כבד, נשען על הכנסות קבועות, מתמודד עם גירעון תפעולי שלא הוסבר בפירוט, וללא הצגת מדדים ניהוליים ברורים.

התנדבות על הנייר: חברי ועד שח"ם קיבלו אלפי שקלים כ"תשלומים"

לפי הדוח המילולי לשנת 2024 שהוגש לרשם העמותות, חברי ועד קיבלו בפועל סכומים כספיים תחת ההגדרה "גמול והחזר הוצאות". בחומר נמסרו שלושה שמות וסכומים:

רבקה בליך (ריקי בליך): גמול כולל ששולם במהלך 2024 – 5,445 ש"ח (החזר הוצאות בעד השתתפות בישיבות).

רוני מרחבי: גמול כולל – 2,750 ש"ח (החזר הוצאות בעד השתתפות בישיבות).

תום יהושע חודרוב: גמול כולל – 1,100 ש"ח (החזר הוצאות בעד השתתפות בישיבות).

השתתפותם בישיבות לא נעשתה, הלכה למעשה, על בסיס התנדבותי גרידא: עבור פעילות זו שולם גמול מכספי ציבור. מדובר בסכומים של אלפי שקלים, אשר יכלו להיות מופנים לרווחת השחקנים – לרבות סיוע בסיסי – אך הועברו בפועל לכיסם של ריקי בליך, רוני מרחבי ואחרים. בכך מתחדדת שאלת מהותו ותכליתו של השכר המשולם לחברי הוועד המנהל.

על פי תיקון 10 לחוק העמותות, חל איסור על תשלום שכר או הענקת טובות הנאה לחברי ועד ולעמיתיהם הקרובים. עם זאת, החוק מאפשר קבלת גמול והחזרים כספיים בגין הוצאות, מסגרת אשר מוצגת לעיתים כפעילות "התנדבותית", אף שמדובר בתשלום בפועל (הגמול הוא קומבינציה: תשלום בפועל, שאינו מוגדר כשכר).

כלומר, בדוח מוגדרים הסכומים כ"גמול" ולא כ"שכר", בהיקפים של אלפי שקלים, אך השאלה המהותית נותרת בעינה: כיצד מתיישבת ההצהרה על "התנדבות מלאה וללא תמורה" עם העברת תשלומים כספיים בפועל, גם אם אלו מסווגים כהחזרי הוצאות.

מן ההיבט הציבורי, נטען כי אין מדובר בפער סמנטי גרידא, אלא בסוגיה הנוגעת בליבת האמון. כאשר ארגון מציג בפני חבריו מצג של התנדבות "טהורה", בעוד שבמסמך רשמי מתועדים תשלומים כספיים, נוצרת שחיקה נוספת באמון הציבורי – בייחוד בעיתוי שבו הארגון נתון במחלוקת רחבה סביב תקציביו, יעילותו והישענותו על תמיכות ציבוריות.

שוב עולה מן החומר תמונה שלפיה חברי ועד שח"ם אינם פועלים ללא תמורה: חברי הוועד מקבלים תגמולים בהיקף של אלפי שקלים, בעוד שלחברי העמותה נמסר כי מדובר בפעילות המוגדרת כ"התנדבות מלאה". במקביל, העמותה נהנית גם מהזרמת כספי ציבור מתקציב המדינה לקופתה. אין מניעה שפעילות הוועד תמומן מכספי החברים, אולם מתעוררת שאלה מהותית כאשר מימון זה נשען גם על משלם המסים.

מדוע הציבור נדרש לשאת במימון שכר מנכ"ל בהיקף העולה על חצי מיליון ש"ח בשנה – סכום המשתווה למחירה של דירה – וכן בתשלומים נוספים המוגדרים כ"גמול" לבכירים ולחברי הנהלה. בפועל, מן הנתונים עולה כי השחקנים נושאים בנטל כפול: הן כחברי עמותה המממנים את פעילות הארגון מכיסם, והן כאזרחים המשתתפים במימון באמצעות כספי המסים.

מערכת "מעקב" פנתה לרשויות: דוח ביקורת עומק קובע ליקויים מהותיים בהתנהלות שח"ם

ביולי 2021 פרסמה רשות התאגידים במשרד המשפטים דוח ביקורת עומק חריג בהיקפו נגד עמותת שח"ם. לפי החומר שנמסר, הדוח נערך בעקבות פנייה שהתקבלה ברשות, והביקורת עסקה בשנים 2018-2019. הביקורת נערכה בין החודשים ינואר למאי 2021 וכללה בדיקות מדגמיות, עיון במסמכים חשבונאיים, דוחות כספיים ומילוליים, פרוטוקולים, שיחות עם בעלי תפקידים וביקור במשרדי העמותה.

מטרת הביקורת, כפי שנמסר, הייתה לבחון האם שח״ם פועלת בהתאם למטרותיה הרשומות, לחוק העמותות ולהנחיות רשם העמותות, וכן האם מתקיים חשש להפרת איסור חלוקת רווחים.

ועדת ביקורת – גוף פיקוח שכשל בתפקיד
אחד הממצאים המרכזיים והחמורים המובאים בחומר נוגע לתפקוד ועדת הביקורת. לפי ממצאי הרשות, ועדת הביקורת לא מילאה את תפקידיה המהותיים כנדרש בחוק. בפרוטוקולים לשנים 2018-2019 נמצאו בעיקר המלצות לאישור הדוחות הכספיים והמילוליים, ללא בחינה מעמיקה של סוגיות נוספות המחויבות על פי דין.

לפי החומר, רשות התאגידים קבעה כי מדובר בליקוי מהותי והורתה לעמותה להעביר דוח מפורט של ועדת הביקורת לשנת 2021, הכולל ממצאים, מסקנות והמלצות, בהתאם לתוכנית עבודה סדורה.

ניהול כספים והתקשרויות ללא מנגנוני בקרה
לפי החומר, הדוח קובע כי העמותה התקשרה עם ספקים ונותני שירותים, לרבות בתחום המשפטי, מבלי לקבל הצעות מחיר מראש, בניגוד לנוהל שנקבע. שח"ם טענה כי הדבר נבע מנסיבות חריגות, בין היתר מעבר משרדים, אך לפי החומר הרשות ציינה כי אין בכך כדי להצדיק חריגה מכללי ניהול תקין.

נמסר כי אף שהעמותה הציגה לאחר הביקורת מסמכים שנועדו להוכיח תיקון מסוים, הביקורת הבהירה שבשנים שנבדקו מדובר בליקוי ממשי הפוגע בשקיפות ובהתנהלות התקינה של גוף ציבורי.

שכר בכירים והגדרת תפקידים בעייתית
ממצא מהותי נוסף שהובא בחומר נוגע להעסקת עובד בכיר שהוגדר כ"רכז פעילות", בעלות שכר שנתית של כחצי מיליון שקלים בשנת 2019. לפי החומר, הביקורת קבעה כי בפועל מילא העובד תפקיד הדומה במהותו לתפקיד מנכ"ל, אף שהעמותה דיווחה כי אינה מעסיקה מנכ"ל (באותה עת כיהן כמנכ"ל מר אורי רשתיק. בראש הוועד עמדו אסתי זקהיים וגיא לואל – המבליטים כלפי חוץ שיח של ביקורת וצדק, אך בתוך הארגון אפשרו, בפועל, התנהלות של קומבינציות מתוחכמות).

עוד עולה מן הדוח כי שכרו של אורי רשתיק, אשר הועסק וסווג כ"רכז פעילות", נכלל בדוחות הכספיים במסגרת עלויות הפעילות ולא כהוצאות הנהלה – סיווג שהוגדר בדוח כדיווח שאינו נאות. עוד מצוין כי רק החל מחודש מאי 2021, ולאחר סיום תקופת הביקורת, מונה לעמותה מנכ״ל רשמי. הרשות הבהירה כי אף שמדובר בשינוי שעשוי להיחשב תיקון לעתיד, אין בו כדי לגרוע או לשנות את ממצאי הביקורת ביחס לשנים שנבחנו.

כשלי דיווח ופגיעה בשקיפות הציבורית
לפי החומר, בדוח נקבע כי שח"ם לא דיווחה במועד על מינוי מורשי חתימה בניגוד לחוק. בנוסף נמצאו ליקויים בדיווחים על חמשת מקבלי השכר הגבוה בעמותה: הדוחות כללו שכר ברוטו בלבד, ללא פירוט תשלומים נלווים והתחייבויות עתידיות כנדרש בדוחות מילוליים.

עוד נמסר כי הדוחות לא כללו דיווח מלא ונאות על צדדים ותאגידים קשורים, לרבות גופים שבהם העמותה חברה או מקיימת עמם קשרים כספיים. לפי החומר, רשות התאגידים הגדירה ממצאים אלו כפגיעה מהותית בחובת השקיפות כלפי הציבור.

דוח רשמי – ושאלות שעדיין פתוחות
על פי החומר שנמסר, דוח ביקורת העומק אינו מסמך טכני בלבד, אלא מסמך רשמי הקובע כי בשנים שנבדקו התגלו ליקויים מהותיים בליבת הניהול: פיקוח פנימי חסר, דיווחים לא נאותים, בעיות בשכר ובשקיפות, והתנהלות שאינה עומדת במלואה בסטנדרטים הנדרשים מגוף ציבורי. גם אם חלק מן הליקויים תוקנו בדיעבד, כפי שנרמז בחומר, הדוח מצייר תמונה בעייתית של ארגון רב־השפעה שפעל במשך שנים תחת סימני שאלה ניהוליים.

לעיון בדוח המלא ולהורדתו, לחצו כאן

מעקב פנתה לשר מיקי זוהר: דרישה לבחינה מחודשת של תמיכות המדינה בשח"ם

מערכת "מעקב" פנתה לשר התרבות והספורט, ח"כ מיקי זוהר, בפנייה רשמית מקיפה הקוראת לבחינה מחודשת של המשך התמיכות הציבוריות לעמותת שח"ם.

מערכת "מעקב" מסרה במכתב, כלומר בפנייה רשמית, כי מדובר ב"תמונת מצב מצטברת", המעידה על משבר עומק מתמשך בהתנהלות הארגון, החורג ממחלוקת נקודתית או מאירוע בודד. פרטי הפנייה:

1. שינויי תקנון והרחבת תנאי קבלה – טענה לפגיעה בהגדרת המקצוע ובמעמד השחקנים המקצועיים, ובמקביל טענה שמדובר במהלך שנועד להגדיל מספר חברים ובהתאם לכך היקף תקציבים ציבוריים.

2. ירידה במספר החברים – הצגת הנתון של כ-10% עזיבה בין 2024 לינואר 2026.

3. אובדן ההסכם הקיבוצי עם איגוד המפיקים – הצגה של המהלך כערעור על מעמד שח"ם כארגון יציג וכאבן יסוד שנשענה לאורך שנים על תעריפי מינימום ותנאי העסקה.

4. דוחות 2024 – הצגת גירעון תפעולי, תלות גבוהה בדמי חבר, היעדר מדדי תפוקה, נתון של אפס מתנדבים.

5. סוגיית "התנדבות" מול תשלומים – הצגת הפער בין הצהרות לבין גמולים/החזרים לחברי ועד.

6.דוח ביקורת עומק של רשות התאגידים (2021) – הצגת ממצאי ליקויים מהותיים בהתנהלות והדגשה כי מדובר בדוח רשמי של משרד המשפטים.

לעיון במכתב המלא – לחצו כאן

הדרישה לבחינה מחודשת ואף לביטול התמיכה אינה מוצגת כפגיעה בתרבות או באמנים, אלא כקריאה לשמירה על כספי הציבור, על סטנדרטים של ניהול תקין, על שקיפות ועל מימוש תועלת ציבורית.

בתאריך 14.01.2026 התקבל בידי המערכת מענה רשמי מטעם לשכת שר התרבות והספורט, מיקי זוהר, ולפיו: "פנייתך הועברה לטיפול הגורם הרלוונטי".

ארגוני האומנים בעקבות הפסקת התמיכה באיגודים המקצועיים: "פגיעה ישירה ביצירה הישראלית"

כלל הנראה, בין היתר בעקבות פניות מערכת "מעקב" בשנים 2024-2026 – ובהן שורת פניות למשרד האוצר ולמשרד התרבות בדרישה לביטול התמיכות, בצירוף חומרי ביקורת עומק – הודיע משרד התרבות כי החל משנת 2026 תופסק תמיכת המשרד באיגודים המקצועיים בתחום התרבות. בכתבה זו פורסמה הפנייה האחרונה בלבד, מחודש ינואר 2026, אף כי קדמו לה פניות נוספות, לרבות פרסום מכתבים פתוחים לשר התרבות מיקי זוהר בעניין הפסקת התמיכות לשח"ם ולאמ"י.

ייתכן כי להפסקת חלק מן התמיכות נלוו גורמים נוספים, וכי אין מדובר במהלך הנובע מגורם יחיד בלבד. ההחלטה אינה חלה על כלל התמיכות, וסוגיית ביטולן המלאה – כמו גם שאלת המשך הזרמת כספי הציבור – עודנה מחייבת בחינה ועיסוק נוסף. מערכת "מעקב" מדגישה כי ייתכן שגם גורמים נוספים פנו לרשויות בעניין זה, וכי פעילותה נעשית מתוך עמדה ברורה של אי אדישות לבזבוז כספי ציבור, ולא מתוך טענה לבלעדיות או מיצוי מלא של כלל הגורמים שפעלו בנושא.

בכל מקרה, הודעתו של שר התרבות והספורט, מיקי זוהר, על הפסקת התמיכות עוררה מחאה מצד שח"ם. הארגון טען כי מדובר בפגיעה בתשתית מקצועית הכוללת ליווי משפטי, הכשרות, שמירה על תנאי עבודה ויכולת התאגדות.

לא הוצג עד כה הסבר קונקרטי לאופן שבו הפסקת התמיכות צפויה לפגוע בפועל בתחומים אלה, שחלקם אף צומצמו בשנים האחרונות. עוד מציינת המערכת כי קיצוץ בשכר הבכירים או צמצום שכבת הניהול – ובכלל זה ביטול תפקיד המנכ"ל, היו עשויים לפנות משאבים בהיקף משמעותי, מבלי לפגוע בפעילות הליבה או בשחקנים עצמם.

מנגד, לפי החומר, משרד התרבות טען כי מדובר "בארגוני עובדים" ולא בגוף תרבותי, ולכן אין הצדקה לתמוך בהם מתקציב המשרד.

ולמעשה, עמדת משרד התרבות ברורה: שח"ם נדרשת להכריע בזהותה הארגונית. אין זה מתקבל על הדעת כי גוף אחד יפעל בעת ובעונה אחת כמעין בית ספר למשחק או כגוף העוסק בהכשרה מקצועית, ובמקביל יתיימר לשמש ארגון עובדים.

אם שח"ם מבקשת להיחשב איגוד מקצועי המייצג שחקנים, עליה לחדול מפעילות לימודי המשחק, לעדכן את תקנונה ולהבהירו באופן חד משמעי. נכון להיום, ברישומי רשם העמותות מוגדרת שח"ם כארגון עובדים בלבד. הוספת שורה ארוכה של מטרות לפעילות העמותה אינה מקנה לה אפשרות לבצע הסדרים מבניים גמישים או לדרוש תמיכות מדינה נפרדות לכל תחום. לא ניתן לדרוש תמיכות כגוף תרבות, ובה בעת לגייס שחקנים ולהציג עצמך כארגון המייצג עובדים – נדרשת הכרעה. כך נמסר למערכת "מעקב" מפי גורם בכיר במשרד התרבות, אשר ביקש להישאר בעילום שם, ומוגדר על ידי המערכת כמקור.

שח"ם: איגוד או מועדון סגור

בעבר פעל ארגון שח"ם נגד בתי ספר למשחק ומסגרות להכשרה מקצועית שנתפסו בעיניו כמתחרות, במטרה לצמצם את פעילותן העצמאית ולהחלישן מבחינה כלכלית. סוגיית זכויות העובדים באותן מסגרות לא עמדה במוקד פעילות הארגון – זאת אף שמורים בבתי ספר אלה היו חברי שח"ם. במקביל, פעל הארגון נגד מוסדות שסירבו להכפיף עצמם אליו, תוך ניסיון לצרף לשורותיו תלמידים ושחקנים חדשים, בין היתר לשם הרחבת בסיס ההכנסות.

במקרה נוסף, שנמסר למערכת "מעקב" מפי שחקנים המעורבים בהליך משפטי, כ-20 שחקני תיאטרון באר שבע הגישו בשנת 2023 תביעה נגד התיאטרון (תיק מספר 23981-06-23), בטענה לפגיעה בזכויותיהם.

לדברי השחקנים, אף שהם חברי שח"ם, הארגון לא נקט צעדים בעניינם. בשיחות עם מערכת "מעקב", שנערכו בעילום שם, מסרו השחקנים כי להבנתם היעדר המעורבות של שח"ם נובע מזהותם הפוליטית ומעמדותיהם. לדבריהם, בהיותם מזוהים עם הימין ואינם עומדים לצד הנהגת הארגון או לצד פעילות ציבורית המזוהה עמה, הם נאלצים לנהל את מאבקם לבדם, ללא סיוע מצד שח"ם.

חלק מן השחקנים מסרו למערכת "מעקב", בעילום שם: "אין לנו תמיכה מצד שח"ם, משום שאיננו עומדים לצד ריקי בליך בקפלן. אנו מזוהים עם הימין, ולפיכך נאלצנו להיאבק לבדוֹת, ללא כל סיוע מצד הארגון".

בתיק מספר 23981-06-23 ניתן פסק דין חלקי, וביום 11.02.2026 צפוי להתקיים דיון הוכחות נוסף. מערכת "מעקב" תתייצב לדיון לצורך סיקור ההליך, מתוך מחויבות לשקיפות, לזכות הציבור לדעת ולעניינם של השחקנים המעורבים.

עד כה, שח"ם נמנעה מלהתייצב לדיונים ולתמוך בשחקני תיאטרון באר שבע, ונוכחות נציגי הארגון בהליכים המשפטיים לא נצפתה. התנהלות זו מתוארת על ידי גורמים המעורים בפרטים כהתעלמות מוחלטת, שלטענתם פגעה במיוחד בשחקנים המזוהים עם הימין.

האם הפעם יופיעו נציגי שח"ם לדיון? ייתכן. ואולם בקרב השחקנים שוררת ספקנות עמוקה. לטענתם, לאורך זמן לא נמצא בארגון גורם מוסמך שניתן לנהל מולו שיח ענייני, והתחושה היא כי עניינם המקצועי של השחקנים נדחק לשוליים, בעוד שיקולים אחרים – אישיים או ארגוניים – זוכים לעדיפות. הדברים מובאים כטענה, ולא כקביעה עובדתית.

עם זאת, אף שמדובר בשלב מתקדם של ההליך, ובישיבה הנחשבת לאחרונה בתיק, שבה היכולת להעניק תמיכה מעשית מוגבלת, לעצם הנוכחות עשויה להיות משמעות. נוכחות כזו יכולה לאפשר לארגון להיחשף ישירות למתרחש בתיאטרון באר שבע ולשמוע מקרוב את טענות השחקנים – גם אם עמדותיהם הפוליטיות אינן עולות בקנה אחד עם הקו המזוהה עם הנהגת הארגון.

צילומים שבידי מערכת "מעקב", מחודש אוקטובר 2025, מתעדים את אבי בן הלל, מנכ"ל שח"ם, ואת עמיחי גרין, מנהל המחלקה לאיגוד המקצועי. על אף פניות חוזרות, השניים לא השיבו לשאלות שהופנו אליהם. הימנעות זו לוותה בגישה שנתפסה כמזלזלת באי המענה, ושאלות רבות הנוגעות להתנהלות הארגון נותרו ללא תשובה. על רקע זה, אין זה מפתיע כי במשרד התרבות נשקלת הפסקת מתן התמיכות לארגון.

• אבי בן הלל, מנכ"ל שח"ם

• עמיחי גרין, מנהל המחלקה לאיגוד המקצועי

תגובות: חרף עשרות פניות של מערכת "מעקב", שח"ם לא מסרה כל תגובה. ריקי בליך, אבי בן הלל, אורי רשתיק, אסתי זקהיים וגיא לואל לא השיבו לפניות ולא מסרו תגובה מטעמם.

גם הוועד המנהל של שח"ם – הן בהרכבו הנוכחי והן בהרכבו הקודם – בחר שלא להגיב.

תגובת משרד התרבות ולשכת השר מיקי זוהר פורסמה במלואה במסגרת הכתבה.

-אנו במעקב-

צילום: מיקי זוהר – מתוך חשבון הפייסבוק הרשמי; מר יניב – מתוך עמוד האינסטגרם של שח״ם; ריקי בליך – צילום: מוטי קמחי. שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים.

צילום: אורי רשתיק, אבי בן הלל ואסתי זקהיים – תיעוד מערכת "מעקב"

הפוסט שח"ם בלי כספי ציבור: איגוד שלא למד להתקיים לבד – המשחק נגמר? הופיע לראשונה ב-מעקב.

במרכז תחקיר עיתונאי רחב היקף שמנהלת מערכת "מעקב" עומדת פרשה חריגה, אשר חוצה גבולות של משפט, חינוך, הסתה, זהות לאומית וביטחון הציבור. עניינה של הפרשה בהתבטאויות, הצהרות ומעשים שיוחסו לאנסטסיה רולובץ נוביקובה, אזרחית ישראלית, אשר על פי פרוטוקולים רשמיים של בית המשפט, מסרה בדוכן העדים כי הזדהתה עם נאציזם וכינתה עצמה "נאצית", בין היתר בטענה שמדובר ב"טרנד".

• יודגש כי גב' נוביקובה משמשת כגננת במדינת ישראל

הפרשה נחשפה בעקבות בדיקה עיתונאית שנפתחה לאחר שנודע למערכת "מעקב" כי במהלך הליך משפטי, בעדות שנמסרה תחת אזהרה, הצהירה נוביקובה הצהרות המעוררות שאלות ציבוריות קשות. מערכת "מעקב" החלה בבחינה מעמיקה של הפרטים, נוכח העובדה שנוביקובה הגיעה לישראל כמי שאינה יהודייה, וכי חרף זאת קיבלה אזרחות ישראלית מלאה, על כל הזכויות והפריבילגיות הנלוות למעמד זה. במסגרת הבדיקה עלה פער חריף בין מעמדה כאזרחית במדינת ישראל לבין התכנים שפרסמה, לכאורה, ברשתות החברתיות, והאמירות שמסרה בבית המשפט.

בשלב הראשון נחשפו פרוטוקולים רשמיים של בית המשפט, מהם עולה כי נוביקובה מסרה בדוכן העדים, באופן מפורש, כי כינתה עצמה "נאצית", והסבירה זאת כמעשה שנעשה על רקע אופנתי. בהמשך נבחנו סרטונים שפורסמו על ידה ברשתות החברתיות, שבהם היא נראית משתמשת בביטוי "נאצית", וכן תועדה מנשקת תמונה של סטפן בנדרה, דמות היסטורית אשר מזוהה עם שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית ועם פוגרומים נגד יהודים בלבוב.

בסרטון הווידאו נראית גב' נוביקובה כשהיא מנשקת דגל שעליו מופיעה דמותו של סטפן בנדרה – מי ששיתף פעולה עם גרמניה הנאצית והיה שותף לרצח יהודים. בהמשך הסרטון כתבה: "תהילה לסטפן בנדרה ולשוחביץ', גיבורי אוקראינה". בסיומו נשמעת קללה אנטישמית מפיה, בה היא משתמשת בביטוי "ז'ידים"

"ז'יד" או "ז'ידים" הם מונחים פוגעניים ומשפילים ביותר, הנחשבים בעולם המערבי לכינויי גנאי אנטישמיים מובהקים. תחת קריאות אלה, בין השנים 1939-1945, נרצחו יהודים רבים בידי הנאצים ותומכיהם. כבר במאות ה-18 וה-19 נערכו מאות פוגרומים תחת הסיסמה "הכו בז'ידים והצילו את רוסיה". באוקראינה, עד שנות החמישים, נהגו לומר "ז'יד או ז'ידיאקו – על העץ".

קרא עוד – לחץ כאן

בהמשך נבחנו סרטונים שפורסמו על ידה ברשתות החברתיות, שבהם היא נראית עושה שימוש בביטוי "נאצית". עוד תועד מקרה שבו היא מנשקת תמונה של סטפן בנדרה, דמות היסטורית המזוהה עם שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית ועם פוגרומים נגד יהודים בעיר לבוב.

במסגרת הבדיקה הפנתה מערכת "מעקב" למידע פומבי המצוי בידי יד ושם, המוסד הרשמי של מדינת ישראל והעם היהודי להנצחת השואה והגבורה, הפועל מכוח חוק זיכרון השואה והגבורה. על פי המידע, בנדרה מזוהה כתומך נאציזם, וכמי שהיה מעורב בפשעים נגד יהודים. נתונים אלו חיזקו את שאלת העניין הציבורי בפרשה.

בהמשך, במסגרת התחקיר הראשון שפרסמה המערכת, שכותרתו "'נאצית' מוצהרת קיבלה אזרחות ישראלית", נערך ראיון טלפוני עם נוביקובה, שבמהלכו, כך נמסר, חזרה והביעה הזדהות עם בנדרה, ואישרה כי פרסמה סרטונים שבהם כינתה עצמה "נאצית".

קרא עוד – לחץ כאן

על רקע הדברים הוגשו מספר תלונות למשטרה, לרבות תלונות בגין הזדהות עם נאציזם, הסתה ואיומים. בין היתר הוגשה תלונה על ידי העיתונאי רומן ציפין, שטען כי נוביקובה איימה עליו ברשת טיקטוק, קראה להגיע לביתו ולפגוע בו פיזית.

גם מערכת "מעקב" הגישה תלונה רשמית למשטרת ישראל, וזאת על יסוד הפרוטוקולים והחומרים שנאספו במסגרת התחקיר. התלונה הוגשה, בין היתר, על רקע חוק איסור הכחשת השואה, תשמ"ו–1986, ובכלל זה נוכח איסור הכחשת השואה ואיסור פרסום דברי אהדה לפשעי הנאצים.

בנוסף, הועלו בתלונה טענות הנוגעות לניסיון לארגון פיגוע, להזדהות עם פגיעה באזרחי מדינת ישראל, וכן לחשדות להסתה, גזענות וקריאה להשמדת עם.

• ומעניין אם היה מדובר בתושב ערבי המבקש לארגן פיגוע בישראל בהיקף דומה – מה הייתה עושה משטרת ישראל? ככל הנראה, לכל הפחות, היה מזומן לחקירה

יודגש כי במסגרת הפנייה הועלתה גם תהייה עקרונית באשר לאופן אכיפת הדין ולסטנדרטים הנהוגים, נוכח מקרים היפותטיים אחרים בעלי חומרה דומה. חרף הגשת התלונות והעברת החומרים, לא ננקטו צעדים פליליים, ובכלל זה לא הוגש כתב אישום, אף שהחוק קובע כי כתב אישום בעבירות אלו יוגש בידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו.

נוביקובה מיוצגת בהליכים משפטיים על ידי עורכי הדין יגאל פיטקביץ ורועי אסור, אשר המשיכו בייצוגה גם לאחר שנחשפו האמירות המיוחסות לה.

ביום 5 בנובמבר 2025 פנתה מערכת "מעקב" לבית משפט השלום בקריית גת בבקשה רשמית להתיר עיון ציבורי בפרוטוקולים של תיק שהתנהל בדלתיים סגורות, או לחלופין להתיר פרסום חלקי של פרוטוקול הדיון. הבקשה הוגשה במסגרת פעילות עיתונאית, מבלי שהמערכת הייתה צד להליך הפלילי. מן הבקשה עלה כי נוביקובה הייתה קובלת בהליך פלילי קודם, שכלל גם קטינים, ואשר הסתיים. המערכת הדגישה כי אין בכוונתה לפתוח מחדש את ההליך, אלא לפרסם עמודים מסוימים מן הפרוטוקול, העוסקים בהתבטאויותיה של נוביקובה בלבד, ואינם כוללים פרטים מזהים של קטינים.

בבקשה צוין כי במהלך חקירה נגדית שנערכה בבית המשפט נרשמו בפרוטוקול הצהרות של נוביקובה בדבר הזדהות עם נאציזם, וכן אישור לפרסום תכנים ברשתות החברתיות. עוד הודגש כי מדובר בעדות שנמסרה תחת אזהרה, וכי יש לה משמעות ציבורית רחבה, בין היתר מאחר שהתכנים הופצו לציבור הרחב. המערכת ציינה גם כי מן הפרוטוקול עולה שנוביקובה עבדה באותה עת במסגרת חינוכית.

ביום 6 בנובמבר 2025 נתנה כב' השופטת דגנית משעלי ביטון החלטה המורה לצדדים להגיב לבקשה.

בתשובה שהוגשה מטעם נוביקובה, באמצעות באי כוחה, נמסר בין היתר כי היא פרסמה סרטון בטיקטוק שבו הופיע הכיתוב "נאצית", ואף צורף צילום מסך של הסרטון. עוד נכתב כי נוביקובה הזדהתה כ"בנדריבקה", מונח המזוהה עם הלאומנות האוקראינית על שם סטפן בנדרה.

שוב יודגש כי במסגרת כתב התשובה צורפו אף תרגומים לחלק מן האמירות הרלוונטיות. יש לציין כי מדובר בתיעוד שהוגש והתקבל בבית המשפט, ולפיכך הוא מהווה מסמך ראייתי בעל חשיבות ציבורית ומשפטית כאחד.

כמובן, עצם הגשת כתב תשובה חריף זה לוּותה ברצון להשיג צו איסור פרסום, או לחלופין להותיר את ההליך בדלתיים סגורות ולמנוע את פתיחת הפרוטוקולים לעיון הציבור הרחב, בטענה כי חשיפתם עלולה לפגוע בלקוחתם.

מן האמור בכתב התשובה עולה אפוא כי גב' נוביקובה הציגה עצמה בפני הציבור הרחב כ"נאצית", וכן כ"בנדריבקה" – מונח המזוהה עם הלאומנות האוקראינית ונגזר משמו של סטפן בנדרה. יודגש כי אף שבאוקראינה קיימים גורמים הרואים בבנדרה דמות לאומית, הרי שמבחינה היסטורית מדובר בדמות המזוהה עם תמיכה בגורמים נאציים ועם מעורבות בפוגרומים ובפשעים חמורים נגד יהודים.

גב' נוביקובה, המתגוררת בישראל, מחויבת להבין את משמעותם של סמלים ודמויות אשר היו שותפים לרדיפת יהודים, להשמדת קהילות שלמות – ובכלל זה יהדות לבוב – ולתמיכה באידאולוגיה הנאצית, שהובילה לרציחתם של למעלה משישה מיליון יהודים באירופה. חרף זאת, הסרטון פורסם בישראל, בעת שגב' נוביקובה מתגוררת באשדוד ומחזיקה באזרחות ישראלית – עובדה המעוררת שאלות ותמיהה ציבורית עמוקה.

בולטת במיוחד היעדרה המוחלט של כל הבעת חרטה, התנצלות או הסתייגות. להפך: באי כוחה של גב' נוביקובה מציינים בכתב התשובה כי היא עצמה פרסמה סרטונים שבהם הזדהתה כ"נאצית" וכ"בנדריבקה", ואף השוותה את עצמה לסטפן בנדרה – ללא בושה וללא כל ביטוי של מצפון. אמירות אלה מצטרפות לדברים נוספים שנאמרו על־ידה ותועדו בפרוטוקול החקירה הנגדית.

ביום 26 בנובמבר 2025 ניתנה החלטה סופית של בית המשפט, אשר התירה את העיון בתיק ק"פ 55317-07-23 ואת פרסום פרוטוקולי הדיונים, בכפוף לחיסיון שמם ופרטיהם של הקטינים. בהחלטה נקבע כי יש להעדיף את עקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת, וכי פרסום דין וחשבון נכון והוגן על הליך שיפוטי פומבי חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק.

לעיון בהחלטה המלאה – לחצו כאן

מן הרקע להחלטה עולה כי הקובלנה הפלילית הוגשה ביולי 2023, ובמהלך ניהול ההליך התקיים דיון מרכזי ביום 26 ביוני 2024, שבו נחקרה נוביקובה בחקירה נגדית. בהמשך, בינואר 2025, חזרו הקובלים בהם מן האישום וההליך בוטל.

הפרוטוקולים שנחשפו שופכים אור על החקירה הנגדית שנוהלה ביום 26 ביוני 2024 על ידי עו"ד יניב כהן, אשר ייצג את הנתבע. במהלך החקירה עלו, על פי הפרוטוקול, שורה של אמירות והתבטאויות שיוחסו לנוביקובה. בין היתר נשאלה האם פרסמה סרטון שבו כינתה עצמה "נאצית", והשיבה תחילה בשלילה. לאחר שהוצג בפניה סרטון, חזרה בה והסבירה כי מדובר ב"טרנד". בהמשך נשאלה על אמירות כגון "תמות כל רוסיה", ואישרה כי שרה שיר שבו נאמרו מילים אלו.

מן הפרוטוקול עולה גם כי סרטון כזה הועלה לחשבון הקשור לגן ילדים, ובו הופיעה נוביקובה לצד בתה הקטינה. עוד נרשמו בפרוטוקול אמירות נוספות שיוחסו לה, ובהן "רוסי טוב זה רוסי מת" וקריאות פוגעניות נוספות. במהלך החקירה נבחנה גם טענתה כי היא יהודייה, טענה אשר בהמשך חזרה בה ממנה והבהירה כי אינה יהודייה, אלא "מרגישה כך".

עוד עולה מן הפרוטוקול כי נוביקובה נשאלה על אמירה שלפיה איימה, לכאורה, לארגן פיגוע נוסף בסמוך להדולפינריום, והשיבה בחיוב. הדולפינריום מזוהה עם פיגוע ההתאבדות הקשה שאירע במקום בשנת 2001, שבו נרצחו 21 בני אדם, רובם נערים, ונפצעו למעלה ממאה.

חשיפת הפרוטוקולים: אמירות נאציות והסתה לפגיעה המונית

• מבוא

הפרוטוקולים שנחשפו מתארים את החקירה הנגדית שנערכה ביום 26 ביוני 2024 בידי עו"ד יניב כהן, בא כוח הנתבע. מן הפרוטוקול עולה כי נוביקובה נשאלה על פרסום סרטון שבו כינתה עצמה "נאצית", הכחישה תחילה, ולאחר הצגת הסרטון טענה כי מדובר ב"טרנד". עוד אישרה כי שרה שיר שבו נאמרו המילים "תמות כל רוסיה".

כן עולה כי סרטון זה הועלה לחשבון הקשור לגן ילדים, ובו הופיעה נוביקובה לצד בתה הקטינה, וכי יוחסו לה אמירות נוספות כגון "רוסי טוב זה רוסי מת". במהלך החקירה חזרה בה מטענתה להיותה יהודייה והבהירה כי אינה יהודייה אלא "מרגישה כך".

הסבר: ניתוח חד של הדיון והפרוטוקול, לפרטי פרטים:  

ביום 26 ביוני 2024 ניהל עו"ד יניב כהן את החקירה הנגדית של גב' אנסטסיה רולובץ נוביקובה, במסגרת הליך פלילי שהתנהל בבית משפט השלום בקריית גת. עו"ד כהן ייצג את הנתבע, אדם שנתבע בידי נוביקובה בקובלנה פלילית פרטית. הקובלנה הוגשה בעקבות פרסום סרטון ברשתות החברתיות, שבו הביע הנתבע זעזוע מאמירות שיוחסו לנוביקובה, ובראשן שימוש בביטוי "נאצית".

במהלך החקירה הנגדית, כפי שעולה מן הפרוטוקול, אישרה נוביקובה כי אמרה את הביטוי האמור. לאחר שמיעת העדות והחקירה, ובהמשך להתפתחויות שתועדו בפרוטוקול, חזרה נוביקובה בה מן הקובלנה הפלילית, וההליך בוטל.

הפרוטוקולים, שפרסומם הותר בהחלטת בית המשפט, שופכים אור על מהלך החקירה, על השאלות שנשאלו ועל התשובות שניתנו, ומהווים מסמך משפטי משמעותי להבנת השתלשלות האירועים שהובילה למשיכת התביעה ולסיומו של ההליך.

יש להדגיש כי עו"ד יניב כהן ניהל את החקירה הנגדית במקצועיות, בקור רוח ובדיוק משפטי, באופן שתרם תרומה ממשית לבירור העובדות.

מן הפרוטוקול עולה כי נוביקובה, אשר עוסקת בחינוך ילדים כגננת, הודתה בין היתר כי הצהירה על עצמה כ"נאצית". במהלך החקירה נשאלה האם פרסמה סרטון שבו כתבה "נאצית", והשיבה תחילה בשלילה. לאחר שהוצג בפניה הסרטון, נשאלה מדוע שיקרה, והשיבה כי מדובר היה ב"טרנד". בהמשך סירבה לשוב ולהסביר את הדברים ואמרה לפרוטוקול: "כבר הסברתי ואני לא אחזור לזה".

• שקר בדוכן העדים בבית המשפט הוא עבירה פלילית חמורה, הנקראת "עדות שקר", עבירה לפי סעיף 237 לחוק העונשין, והעונש עליה הוא עד 7 שנות מאסר

עו"ד כהן חקר גם בנוגע לביטויים נוספים, ובהם קריאות כמו "תמות כל רוסיה". בתחילה הכחישה נוביקובה כי מסרה מסר כזה לציבור, אולם לאחר שהוצגו בפניה ראיות נוספות, הודתה כי שרה בסרטון את המילים "תמות כל רוסיה". כאשר נשאלה האם היא מבינה כי פרסום כזה יוצר אנטגוניזם כלפי מאות אלפי דוברי רוסית, ובהם אזרחי ישראל, השיבה בשלילה.

מן החקירה עלה עוד כי סרטונים בעלי תוכן גזעני ופוליטי פורסמו גם בחשבון הקשור לגן הילדים, ובאחד מהם הופיעה נוביקובה לצד בתה הקטינה, כאשר מושמעים בו ביטויים פוגעניים. נחשפו גם אמירות נוספות, ובהן קללות גסות כלפי נשיא רוסיה, וכן שירים וביטויים כמו "לזיין את הרוסים", "פוטין זין" ו"רוסי טוב זה רוסי מת". נוביקובה אישרה חלק מן האמירות.

כלל הנראה, לאחר שהוגשו נגדה תלונות במשטרה, פרסמה נוביקובה לציבור מצג שלפיו היא יהודייה. ואולם, כאשר נשאלה ישירות על כך מעל דוכן העדים, הודתה כי אינה יהודייה, והוסיפה כי "כך היא מרגישה". דברים אלה עמדו בסתירה לפרסומיה הקודמים ולהזדהותה עם דמויות ואידאולוגיות אנטישמיות, והם מציגים, כעולה מן הפרוטוקול, דפוס של מסירת גרסאות משתנות.

חשיפת הפרוטוקול בתיק ק״פ 55317-07-23, בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 26.11.2025 – להורדה ללא שמות הקטינים

נושא חמור נוסף שנבחן במסגרת החקירה נגע לאמירה בדבר רצון, לארגן פיגוע

מן הפרוטוקול עולה כי, כלל הנראה, עלה מצדה של גב' נוביקובה דיבור על כוונה לארגן פיגוע ממניע אידאולוגי בישראל, המכוון נגד יהודים ואזרחי מדינת ישראל. בפרוטוקול נרשם כי היא אישרה ששוחחה על כך עם חברים, ואף כי לפרשה היו ביטויים פומביים ברשתות החברתיות.

עולה פרשנות מערכתית שלפיה הרקע הנטען לאמירות אלה קשור, לכאורה, לתפיסות אנטישמיות ולעוינות כלפי יהודים ואזרחי ישראל, בין היתר על רקע טענות בדבר תמיכת ישראל ברוסיה ונוכחותם של אזרחים ועולים דוברי רוסית במדינה. במסגרת פרשנות זו הוזכר גם פיגוע הדולפינריום כדוגמה למקום המזוהה עם קהילת עולים ודוברי רוסית. יודגש כי מדובר בפרשנות מערכת "מעקב" בלבד, וכי על פי הידוע למערכת, עצם הכוונה וההצהרות שתועדו בפרוטוקול לא נבחנו, לכאורה, במסגרת חקירה של גורמי הביטחון והמשטרה.

הסוגיה עמדה במוקד חקירה נוספת שנוהלה על ידי בא כוח הנתבע, ומהפרוטוקולים עולה ציטוט בעל משמעות מיוחדת. כך, על פי הפרוטוקול, נשאלה נוביקובה אם אמרה: "אם לא תתנו לי להיכנס לשם, אני אארגן פיגוע נוסף ליד הדולפינריום", והשיבה בחיוב. בסיכומם של דברים, מן הפרוטוקול עולה כי היא אישרה קיומם של רצון וכוונה ברורים לבצע פיגוע בישראל.

מדובר באמירה המתייחסת לפיגוע הדולפינריום, פיגוע התאבדות שאירע בתל אביב ב-1 ביוני 2001, שבו נרצחו 21 בני אדם, רובם נערים, ונפצעו כ-120 נוספים.

• התמונות המובאות בכתבה נלקחו מאתרי חדשות, ארכיונים וויקיפדיה, והשימוש בהן נעשה בהתאם להוראות סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים

הפרוטוקול, שהועבר לגורמי האכיפה, מתעד אפוא שורה של אמירות קשות, פוגעניות ומסיתות, וכן סתירות ושקרים שנמסרו בדוכן העדים. חרף חומרת הדברים, נוביקובה לא נעצרה והיא מתגוררת בישראל כבעלת אזרחות, תושבת אשדוד. הפרשה מעוררת שאלות כבדות משקל באשר להתמודדות הרשויות עם תכנים של הסתה, הזדהות עם אידאולוגיות קיצוניות ואמירות המעידות על רצון לפגיעה בביטחון המדינה.

למרות החומרים, הפרוטוקולים וההחלטה השיפוטית המתירה את פרסומם, נוביקובה לא נעצרה, והיא ממשיכה להתגורר בישראל כאזרחית מן המניין. הפרוטוקולים והמסמכים שנחשפו מציבים שאלות ציבוריות כבדות משקל באשר לאכיפת החוק, להתמודדות הרשויות עם הסתה, הזדהות עם נאציזם ואמירות בעלות פוטנציאל אלים, ולמשמעותן של הצהרות שנמסרות בדוכן העדים בבית משפט במדינת ישראל.

"חוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016", שקובע עבירות פליליות הנוגעות לקריאה לטרור, תמיכה בארגון טרור והזדהות איתו, כולל איסור על צריכת פרסומי טרור שיטתית

מערכת "מעקב" פנתה בבקשה לראיין את עורכי הדין המייצגים את גב’ נוביקובה, אולם אלה בחרו שלא למסור תגובה.

בתחקיר הבא יינתן מיקוד מעמיק בפרשת הדולפינריום, לרבות הצגת סרטון שבו היא מוסרת את הדברים המיוחסים לה, תיעוד של תקיפת החטופים בדבריה, וכן ביטויי צער שהשמיעה ביחס לשחרור החטופים.

הפוסט אנסטסיה נוביקובה: אוקראינית השוהה בישראל – הזדהות עם נאציזם וניסיון לארגן פיגוע נגד ישראלים הופיע לראשונה ב-מעקב.

חדשות 12 (N12) עומדים במרכז עימות תקשורתי חריג עם משטרת ישראל, לאחר פרסום כתבה שעסקה בפעילות כוחות הביטחון בכפר תראבין שבנגב. המשטרה מאשימה את הערוץ ואת אתר החדשות בפרסום סיקור חלקי, מגמתי ומטעה, אשר לטענתה אינו משקף את מהלך האירועים המלא ופוגע בלגיטימציה הציבורית של פעילות השוטרים והלוחמים בשטח.

הכתבה, שפורסמה ביום 28 בדצמבר 2025 ועודכנה למחרת, עסקה בפעילות משטרתית בכפר תראבין ונשאה את הכותרת: "לא נותנים לנו לפעול בתראבין: שוטרים בורחים מעימות – ומקבלים הנחיות רופסות ממפקדים | חשיפה".

לטענת המשטרה, כבר ברמת הכותרת מוצג מסגור חד משמעי המייצר תודעה של כישלון מבצעי, נסיגה ואובדן שליטה, מבלי שניתנת לצופה האפשרות להיחשף למכלול הנתונים המבצעיים שהובילו לסיום הפעילות במקום.

הסיקור, מתמקד כמעט באופן בלעדי בשלב יציאת הכוחות מן הכפר, תוך התעלמות מהשלבים שקדמו לכך: מטרת הפעולה, משכה, היקף ההתנגדות בשטח, תנאי הסיכון, שיקולי הפיקוד והנהלים המבצעיים שעל פיהם פעלו הכוחות. בחירה עריכתית זו יוצרת, לפי עמדת המשטרה, תמונה חלקית המובילה את הצופה למסקנה משתמעת של "בריחה", מבלי לבחון האם מדובר בסיום יזום של משימה לאחר השגת יעדיה.

מעבר למסגור החלקי, הכתבה עושה שימוש בשפה טעונה ובדימויים רגשיים חריפים במיוחד, כגון "בריחה", "השפלה" ו"אובדן משילות", מבלי להציג ניתוח מקצועי של דוקטרינת פעולה, שיקולי בטיחות או נוהלי עבודה באזורים מאתגרים. השפה הדרמטית מחליפה ניתוח אנליטי ומעמיק, ומעצימה אפקט רגשי על חשבון הצגת עובדות והקשרים מבצעיים.

במוקד ביקורת נוספת עומד, לטענת המשטרה, טשטוש הגבול בין סיקור ביטחוני לבין ביקורת פוליטית. הכתבה קושרת בין האירועים בתראבין לבין מדיניות השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, ומציגה את הפעילות המשטרתית כחלק מנרטיב רחב יותר של ביקורת על תפקוד המשטרה תחת אחריותו. לטענת גורמים במשטרה, הקישור הפוליטי נעשה מבלי להבהיר לצופה היכן מסתיים הדיווח העובדתי והיכן מתחילה פרשנות בעלת אופי ציבורי פוליטי, ובכך נפגעת האובייקטיביות העיתונאית.

הכתבה יוצרת רושם מערכתי רחב על בסיס אירוע נקודתי, כאשר מן המקרה הספציפי נגזרות מסקנות כלליות על תפקוד המשטרה בנגב כולו, מבלי להציג נתונים השוואתיים, רצף אירועים, או הקשר רחב יותר של פעילות אכיפה באזור. לפי המשטרה, אופן הצגה זה עלול להטעות את הציבור ולבסס תפיסה כוללת שאינה נשענת על תמונה מלאה.

את הכתבה בחדשות 12 ערך העיתונאי אלמוג בוקר, המוכר לציבור ככתב העוסק דרך קבע בענייני ביטחון. ואולם, לפי תגובת המשטרה, בפרסום האמור לא הופעלה עיתונאות אחראית: לטענתה, חומר עובדתי מהותי שפורסם על ידה והציג תמונה שונה מן המתוארת בכתבה – לא נכלל בפרסום, מסיבות שלא הובהרו. במשטרה סבורים כי מדובר בהשמטה מכוונת, אשר תרמה, לשיטתם, להצגת נרטיב חד צדדי הפוגע בגוף האוכף. עוד נמסר כי המשטרה רואה בפרסום חלק ממגמה רחבה יותר של סיקור ביקורתי, אשר במקרה זה חרג, לטענתה, מגבולות הדיווח המאוזן.

בתגובה לכתבה מסרה משטרת ישראל הודעה חריגה בניסוחה. בהודעה נכתב: "מדובר בפרסום מגמתי המטיל דופי בשוטרים ובלוחמים, המבצעים פעילות תקדימית ועוצמתית, לילות כימים למען ביטחון תושבי הנגב הנורמטיביים. הטענה אודות ‘בריחת’ הכוחות הינה עיוות מוחלט של המציאות, כשבפועל הכוחות סיימו פעילות מבצעית בהתאם ליעדיה ולאחר השגת המטרות, עזבו את המקום באופן מבוקר ועל פי נהלים".

לצד ההודעה פרסמה המשטרה סרטון מלא של הפעילות, שלטענתה מציג רצף מבצעי שונה מזה שהוצג בכתבה, ומדגים סיום משימה יזום ולא נסיגה תחת לחץ. המשטרה טוענת כי פרסום הסרטון נועד לחשוף את הפער בין המציאות המבצעית לבין האופן שבו הוצגה לציבור במסגרת הסיקור הטלוויזיוני.

צילום דוברות המשטרה, שימוש בהתאם לסעיף 27א לחוק זכויות יוצרים; הסרטון המלא אשר לא פורסם בידי N12

ביום 2 בינואר 2026 פרסמה דוברות משטרת ישראל הודעה נוספת, שבה חידדה את עמדתה. בהודעה נכתב כי הכתבה ששודרה הציגה "תמונה חלקית ומגמתית", תוך התמקדות ביציאת הכוחות בלבד, וכי הסרטון שפרסמה המשטרה נועד "להעמיד דברים על דיוקם" ולהציג לציבור את ההתרחשות בשלמותה. לדברי הדוברות, הסרטון ממחיש כי לוחמי חטיבת סה"ר וכוחות השיטור של המחוז הדרומי פעלו בכפר תראבין במקצועיות, בנחישות ובהתאם למצופה מהם, בניגוד לרושם שנוצר בעקבות הסיקור.

בהמשך ההודעה ציינה המשטרה כי במקביל לפעילות הגלויה נפתחה חקירה לאיתור המעורבים בהפרות הסדר, באמצעים גלויים וסמויים, וכי המשטרה תפעל להביא את העבריינים לדין. עוד הודגש כי אמצעי בטיחות, היערכות בכוחות מתוגברים ותנועה מבצעית מבוקרת הם חלק בלתי נפרד מעבודת משטרה מקצועית ואחראית, במיוחד באזורים מאתגרים, וכי הצגתם כהיעדר משילות משקפת, לשיטתה, חוסר הבנה בסיסי של עבודת כוחות הביטחון.

למערכת N12 ולעיתונאי אלמוג בוקר נמסרה גם תגובת משטרת ישראל. בתגובה הרשמית נמסר כדלקמן:

"ממשטרת ישראל נמסר:
'מדובר בפרסום מגמתי המטיל דופי בשוטרים ובלוחמים, המבצעים פעילות תקדימית ועוצמתית, לילות כימים למען ביטחון תושבי הנגב הנורמטיביים. הטענה אודות “בריחת” הכוחות הינה עיוות מוחלט של המציאות, כשבפועל – הכוחות סיימו פעילות מבצעית בהתאם ליעדיה ולאחר השגת המטרות, עזבו את המקום באופן מבוקר ועל פי נהלים. במקביל נפתחה חקירה לאיתור המעורבים בהפרת הסדר, באופן גלוי וסמוי, והמשטרה תשים ידיה על העבריינים ותביאם לדין.

בנוסף, אמצעי בטיחות, היערכות בכוחות מתוגברים ותנועה מבצעית הם חלק בלתי נפרד מעבודת משטרה מקצועית ואחראית, במיוחד באזורים מאתגרים, וכל פרשנות אחרת וניסיון להציג שיקולי בטיחות מבצעיים כהיעדר משילות מעידים על חוסר הבנה בסיסי של עבודת כוחות הביטחון, והציבור מוזמן להתעדכן. כלל האמצעים עומדים לרשות הלוחמים והשוטרים, וככל שקיים חסר – הוא מסופק במיידי. משטרת ישראל תמשיך לפעול בנחישות, באחריות ובמקצועיות נגד כל גורם אלים, תוך שמירה על חיי השוטרים והאזרחים כאחד".

בקריאה מקצועית של תגובות המשטרה, במסגרת פרשנות מערכת "מעקב", עולה כי מדובר בתגובות טעונות, מתגוננות ואף תוקפניות, שנועדו, לשיטתה של המשטרה, להתמודד עם פגיעה תדמיתית חמורה. על פי פרשנות זו, אין המשטרה מסתפקת בהכחשת פרטים עובדתיים גרידא, אלא פועלת לערעור הלגיטימציה העיתונאית של הפרסום עצמו, באמצעות הצגתו כ"מגמתי" וככזה ש"מטיל דופי".

הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר עיתונאי מחזיק בראיות מסוימות ומפרסם אך ורק חלק מהן, מציאות זו עשויה להיחשב כהטעיית הציבור, ואף ניתן לפרשה, בנסיבות מסוימות, כעבירה אפשרית על חוק איסור לשון הרע, נוכח פגיעה בשם הטוב ופרסום אי אמת, הפוגעים, בין היתר, במשטרת ישראל, בשוטרים שהיו במקום ובשר איתמר בן גביר.

עוד נטען בפרשנות כי השימוש בביטויים טעונים כגון "לילות כימים", "פעילות תקדימית ועוצמתית" ו"ביטחון תושבי הנגב הנורמטיביים" משקף ניסיון לייצר חומת מגן מוסרית סביב השוטרים והלוחמים, וכי המאבק המרכזי הוא על השפה עצמה: דחיית המונח "בריחה" והחלפתו בנרטיב של "סיום משימה" ו"עזיבה מבוקרת". בנוסף, נטען כי האמירה שלפיה פרשנות אחרת מעידה על חוסר הבנה של עבודת כוחות הביטחון מהווה האשמה מרומזת בחוסר מקצועיות עיתונאית.

העימות בין משטרת ישראל לבין חדשות 12 מדגיש מחלוקת עמוקה סביב אופן סיקור אירועים ביטחוניים רגישים, שאלות של מסגור, איזון, והגבול שבין ביקורת עיתונאית לגיטימית לבין פרסום שעלול, לטענת המשטרה, להטעות את הציבור ולפגוע באמון בכוחות האכיפה.

אמירות ועובדות שלא פורסמו ב-חדשות 12

נקודה נוספת שלא הובאה בפרסום של N12 היא תגובותיו הפומביות של השר איתמר בן גביר, אשר מסר לציבור התייחסות ישירה וחד משמעית לאירוע.

ביום 28.12.2025 פרסם השר ברשת X את הדברים הבאים:
"בסיור משילות בתראבין. יהיה חוק וסדר בנגב – אנחנו בעלי הבית כאן!"

וכן הוסיף:
"מי שלא מרוצה – שילך לשתות מים בעזה".

רשת X

בהמשך לכך, ביום 31.12.2025, פרסם השר בן גביר ברשת X הודעה נוספת, ובה כתב:

"תארבין. הבוקר, יחד עם המשמר הלאומי וכוחות המשטרה. בפעם השלישית השבוע ובפעם ה-28 בנגב בחודשיים האחרונים. אנחנו לא מתכוונים למצמץ – מי שלא נורמטיבי אנחנו נכסח אותו, המשטרה תטפל בו, המשמר הלאומי יכריע אותו!".

בקריאה פרשנית של התבטאויותיו הפומביות של איתמר בן גביר, ניתן לזהות קו עקבי של מימוש הבטחות פוליטיות והפגנת נוכחות שלטונית בשטח. בניגוד לגישות שנקטו ממשלות קודמות, ובפרט בתקופת ממשלת נפתלי בנט, בן גביר בוחר להגיע פיזית לזירות חיכוך מורכבות, להצהיר הצהרות ברורות ולפעול באופן גלוי, גם במחיר ביקורת ציבורית ותקשורתית.

מן האמירות עולה תפיסת משילות חד משמעית, המבקשת לשדר מסר של ריבונות, אכיפת חוק ואי היסוס מול תופעות של אלימות, עבריינות והפרת סדר. בעיני תומכיו, מדובר בגישה אמיצה שאינה מסתפקת בדיווחים מרחוק או בהודעות כלליות, אלא מתורגמת לפעולה רציפה בשטח, בשיתוף המשטרה והמשמר הלאומי.

עוד ניתן לראות בדבריו המשך ישיר להצהרותיו טרם הבחירות – הבטחות בדבר החזרת תחושת הביטחון, חיזוק הנוכחות הממשלתית בנגב והפסקת מדיניות ההכלה. מנקודת מבט זו, בן גביר מצטייר כשר הפועל בהתאם לקו שהציג לבוחריו, ללא ניסיון לריכוך מסרים או הסתתרות מאחורי ניסוחים דיפלומטיים, ובכך מחזק בעיני תומכיו את אמינותו הפוליטית.

פרסום חלקי וערעור אמון הציבור בחדשות 12

כאשר עיתונאי זה או אחר מפרסם תמונה חלקית בלבד – ובמקרה זה אלמוג בוקר – אין מדובר אך ורק בפגיעה בעיתונאות ובזילות המקצוע, אלא גם בזלזול ממשי בצופי החדשות, בקהל של חדשות 12, במעריצים ובציבור רחב של בני אדם המאמינים, לעיתים באמון עיוור, לתכני הערוץ.

לכל עיתונאי עומדת זכותו לפרש את המציאות מנקודת מבטו, אולם עד ליום 04.01.2026 ניתן היה לפרסם שורה ארוכה של עדכונים, ובפרט נוכח העובדה שמאז 28.12.2025 חלפו ימי חדשות רבים, שבמהלכם לא פורסמה גרסה עדכנית או משלימה. לטענת המערכת, לערוץ 12 קיימת אג'נדה ברורה הפועלת נגד השר איתמר בן גביר, תוך ניסיון להכפיש שמות של פוליטיקאים ממחנה הימין – גם במחיר השפלת שוטרים, פגיעה במשטרת ישראל ופגיעה בשר מכהן בממשלת ישראל.

למען הבהירות יודגש: אין חולק כי בן גביר אינו דמות מושלמת, וכי קיימים לגביו לא מעט כשלים וביקורות. בדומה לכך, גם משטרת ישראל מחויבת לביקורת ציבורית ונדרשת לבחינה מתמדת של התנהלותה – ואף מערכת זו פרסמה לא אחת ביקורת קשה הן על השר והן על המשטרה. ואולם, הביקורת חייבת להיעשות בדרך ראויה, תוך הבחנה מדויקת בין טענות לעובדות, ותוך היצמדות קפדנית לאירוע עצמו ולנתונים המוכחים בלבד.

נ.ב

עיתונאי פועל מתוך מטרה אחת ויחידה – מימוש זכותו של הציבור לדעת את האמת, שהיא תכלית העל של המקצוע. העיקרון המנחה, הנלמד ומוטמע בכל הכשרת עיתונאים – "זכות הציבור לדעת" – אינו סיסמה ריקה, אלא מושג מהותי שמרכיבו המרכזי והמחייב הוא האמת עצמה.

הצילום באדיבות עמוד הפייסבוק הרשמי של אלמוג בוקר, ונעשה בו שימוש בהתאם להוראות סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים

ערוץ 12 בחר שלא למסור תגובה לפניית המערכת, ואילו העיתונאי אלמוג בוקר לא העביר את תגובתו עד למועד פרסום הדברים.

-אנו במעקב-

הפוסט אלמוג בוקר מסלף? לפי המשטרה: כתבתו ב-N12 מטעה הופיע לראשונה ב-מעקב.

לאורך תקופה מתמשכת פרסמה מערכת "מעקב" שורה של תחקירים עיתונאיים עצמאיים, שבמסגרתם נאספו, תועדו ונבחנו ממצאים, מסמכים, פרסומים, בקשות משפטיות ונתונים טכניים, הנוגעים לפעילותו של לירן אלחרר ולקשרו, כלל הנראה, לאתר "עדנה קרנבל". תחקירי "מעקב" מציגים רצף אירועים ודפוסי פעולה, אשר מעלים שאלות כבדות משקל באשר להתנהלות המתוארת, להשפעתה על גורמי אכיפת החוק והמשפט, ולפגיעה הנטענת באנשים פרטיים ובמוסדות המדינה.

לקריאת הכתבה המלאה, לחצו כאן

לקריאת הכתבה המלאה, לחצו כאן

על פי תחקירי "מעקב", לירן אלחרר קשור, ככל הנראה, להפעלתו של האתר "עדנה קרנבל", אתר אשר מיוחסת לו פעילות מתמשכת הכוללת פרסומים קשים ופוגעניים כלפי נבחרי ציבור, עורכי דין, שופטים, שוטרים, אנשי מערכת המשפט ואנשי ציבור נוספים. בתחקירים נטען כי מדובר בדפוס פעולה שיטתי, שאינו מתמצה בביקורת לגיטימית, אלא כולל הטרדות, איומים, פרסומים מכפישים, מסירת מידע כוזב, הסתה והפעלת מנגנוני הפחדה ולחץ.

לצד התוכן, הציגה מערכת "מעקב" גם ממצאים טכניים מדאיגים. על פי הבדיקות שפורסמו, כתבות מסוימות באתר "עדנה קרנבל" כללו קישורים מסוכנים, אשר בלחיצה עליהם הוטמע קוד שאפשר, שליטה מרחוק במכשירים סלולריים ובמחשבים של גולשים. עוד נטען כי נשלחו הודעות דוא״ל לאנשי עסקים ולאנשים פרטיים, שבהן נכתב כי קיימות לכאורה "תמונות עירום" שלהם באתר, וכי לחיצה על הקישור תוביל לצפייה בהן. לפי תחקירי "מעקב", לחיצה זו הכניסה את הנמען ל"מלכודת" טכנולוגית, שבמסגרתה נחשף מידע אישי למנהלי האתר. ממצאים אלה הוצגו כראיות לכך שהאתר מהווה, לכאורה, סכנה ממשית לציבור.

בהקשר זה יצוין כי בעבר הוגש כתב אישום נגד אמיר מלמד (51), אשר זוהה כבעל האתר "עדנה קרנבל". ב-18.11.2024 הגישה הפרקליטות כתב אישום נגד מלמד, ובמסגרתו ביקשה מאסר בפועל. על פי כתב האישום, מלמד פרסם באופן שיטתי תכנים משפילים ופוגעניים כלפי עובדי ציבור, שופטים ושוטרים, הן באתר והן ברשתות החברתיות. נטען כי במהלך כשנתיים הטריד עובדי ציבור ובני משפחותיהם, פרסם עליהם פרסומים שקריים ומכפישים בהיקפים נרחבים בפייסבוק, טיקטוק, יוטיוב והאתר, בעצמו ובסיוע אחרים. בין היתר יוחסו לו פרסומים של תמונות וסרטונים ערוכים, לרבות פוטושופ של עירום.

עוד נמסר בכתב האישום כי מלמד הגיע לבתי שוטרים ללא הסכמתם, הטריד אותם ואת בני משפחותיהם עד כדי אלימות מילולית ופיזית, תלה כרזות מכפישות וחילק חומרי השמצה בתיבות דואר של שכנים. בהמשך יוחסו לו פרסומים של שמות, קללות, פרטים אישיים, תמונות ואיומים נגד שוטרים ושוטרות, לרבות פרסום תמונתה של שוטרת לצד בנה הקטין בן ה-13. כתב האישום מייחס לו גם הטרדה מינית של שופטת בבית המשפט במחוז מרכז, באמצעות פרסום תמונות ערוכות שלה, וכן מסכת איומים והטרדות כלפי מפקד תחנת משטרה, לאחר שתלונתו לא טופלה לשביעות רצונו.

על פי ממצאי "מעקב", חרף ההליכים המשפטיים, פעילות האתר נמשכה גם לאחר מכן. בשנת 2025, המשיך האתר לפרסם תכנים פוגעניים, להטריד, לאיים, לסחוט, להפר את חוק הספאם ולהפיץ מידע מכפיש כלפי שוטרים, שופטים, נבחרי ציבור ואנשים מפורסמים, בהם גם אנשי ציבור מוכרים.

בתוך הקשר זה חוזר ועולה שמו של לירן אלחרר. בשנת 2017 שודר בתאגיד השידור הציבורי כאן 11 תחקיר שעסק בטענות של מתלונן, שהוצג בשם האות "ל׳", ולפיהן חוקר משטרה איים עליו. על פי ממצאי תחקירי "מעקב", אותו מתלונן שהוצג כ"ל׳" הוא לירן אלחרר.

ההקלטות שפורסמו בתחקיר (כאן 11) נשמעו ערוכות וחתוכות, והוצגו לציבור באופן מגמתי, תוך מסירת מידע שגוי ושקרי באשר להתנהלות קצין המשטרה ולתחנת המשטרה שבה שירת.

הלכה למעשה, עצם הדלפת שיחה עם חוקר, שנערכה במהלך מילוי תפקידו, מהווה פגם חמור. יתרה מכך, עריכת ההקלטה והצגתה בפרשנות חד־צדדית גרמו לפגיעה בעובד ציבור ובשמה הטוב של משטרת ישראל. התחקיר ששודר בכאן 11 לא לווה בבירור עובדתי מינימלי או בבדיקה מעמיקה של הטענות, והדברים הוצגו לציבור כעובדות מוגמרות.

במסגרת אותו תחקיר של כאן 11 צוטט עו"ד דניאל חקלאי, אשר ייצג באותה עת את אלחרר, כמי שהביע תקווה כי המחלקה לחקירות שוטרים תגיש כתב אישום פלילי נגד קצין המשטרה.

מנגד, משטרת ישראל מסרה אז כי לא קיבלה כל עדכון ממח״ש על תלונה שהוגשה, וכי בהיעדר חומרים לא ניתן להתייחס למקרה. נמסר כי ככל שיועברו חומרים כנדרש, ייבחן העניין במחלקת המשמעת.

הפרשה לא הסתיימה בשנת 2017. בחודש אוקטובר 2025 הגיש לירן אלחרר בקשה לבית המשפט, שבה טען כי קצין משטרה בכיר, אבינועם בשארי, איים עליו במהלך דיון שהתקיים ביום 29.09.2025. לטענתו, הקצין נכח מחוץ לאולם הדיונים, הפעיל עליו לחץ והרתעה, והדבר היווה חלק מדפוס מתמשך של איומים והטרדות. אלחרר טען כי עדותו הייתה מהימנה, עקבית ואמינה, וכי הסתירות הנטענות נוגעות לפרטים טכניים בלבד.

בבקשה נטען כי במהלך ניהול ההליכים חווה אלחרר מסכת מתמשכת של איומים ולחץ פסול מצד הקצין, תוך שימוש במעמדו ובסמכותו. עוד נטען כי התובע בתיק 45991-04-23 מקושר, לטענתו, לגורמים במשטרה, וכי קשרים אלה הובילו להפעלת לחץ עליו. לבקשה צורפו מסמכים, פרסומים וכתבות שאלחרר ראה בהם תימוכין לגרסתו, כן הועלו טענות כלפי אתר "מעקב" וכלפי ככתב המערכת, בצד בקשה לנקיטת צעדים נגד האתר ונגדי.

ביום 08.10.2025 דחה בית המשפט את הבקשה.

בעקבות הטענות החמורות, יצרה מערכת "מעקב" ביום 29.12.2025 קשר עם קצין המשטרה אבינועם בשארי וקיימה עמו ראיון עיתונאי. במהלך הראיון מסר הקצין כי ביום 29.09.2025 היה במהלך יום עבודה מלא במשרדו, ניהל חקירות ולא יצא כלל מהמשרד. לדבריו, קיימים תיעודים, מסמכים וראיות חד־משמעיות המעידים על כך שלא נכח בבית המשפט ולא איים על איש. הקצין הדגיש כי מעולם לא איים על לירן אלחרר, וכי הטענות שנמסרו לבית המשפט אינן אמת ומהוות פגיעה חמורה בשמו הטוב ובמקצועיותו. עוד מסר כי בכוונתו לשקול הגשת תלונה, לאחר שנחשף לראשונה לבקשה רק בעקבות פניית מערכת "מעקב".

מערכת "מעקב" מבהירה באופן חד משמעי כי צוות מטעמה נכח בדיון שהתקיים ביום 29.09.2025, ולא הבחין בנוכחותו של קצין משטרה כלשהו מחוץ לאולם הדיונים. בתום הדיון ניסתה מערכת "מעקב" לאתר את אותו "קצין מאיים", כנטען – אולם לא נמצא כל ממצא המעיד על קיומו או על נוכחותו במקום. בדיון הוזכר לכאורה תחקיר בעניינו של הקצין ב"כאן 11", אך בשלב זה אין בידי המערכת תמלול מלא של הדיון, ולא ידוע האם הדברים נרשמו בפרוטוקול הרשמי.

בדיקה נוספת של "מעקב" העלתה כי בסמיכות לדחיית בקשתו של אלחרר בתיק 45991-04-23 פורסמה באתר "עדנה קרנבל" כתבה שלילית ופוגענית נגד השופט יאיר דלוגין, נתון המעלה שאלות באשר ללחצים אפשריים על גורמים שיפוטיים. בנוסף, בדיקה טכנית הצביעה, לכאורה, על התאמה בין כתובת ה-IP של האתר לבין כתובת מגוריו של לירן אלחרר, ממצא המוסיף נדבך נוסף למכלול הטענות.

• באתר "עדנה קרנבל" פורסמו כתבות נגד השופט יאיר דלוגין, הכוללות ביקורת חריפה וטענות קשות, באופן בלתי ראוי וללא סמכות. לפרסומים אלה אופי של ניסיון להשפיע על עבודתו השיפוטית או להטרידו, בין היתר באמצעות העברתם לדוברות בתי המשפט, אשר אינה מתייחסת לתוכנם.

לצד כל אלה, תיעדה מערכת "מעקב" את אלירן אלחרר כמי שפועל כצלם לצדו של דניאל אלעזר, כתב חדשות בתאגיד השידור הציבורי כאן 11. המערכת פנתה עשרות פעמים לדוברות התאגיד ולממונה על חופש המידע, בבקשה לקבל הבהרה באשר למעמדו התעסוקתי של אלחרר – שכיר, פרילנסר או שיתוף פעולה אחר – אך לא קיבלה כל מענה. מדובר בהתעלמות מתמשכת מגוף עיתונאי, חרף היותו של התאגיד גוף ציבורי הממומן מכספי ציבור (את הראיות ניתן לראות בתחקירים, באמצעות הקישורים שצורפו בראשית הכתבה).

כאשר פנתה המערכת אל דניאל אלעזר עצמו, הוא לא מסר תגובה עניינית, ובמקום זאת השיב בקללות ובגידופים שהופנו כלפיי באופן אישי, ככתב מערכת "מעקב".

על פי ממצאי "מעקב", הדברים שנמסרו לבית המשפט והפרסומים הנלווים להם פוגעים באנשים פרטיים, במוסדות המדינה ובשמה הטוב של משטרת ישראל, ומביאים לבזבוז זמן שיפוטי יקר. נגד לירן אלחרר הוגשו, תלונות למשטרה לא אחת, אך עד למועד זה לא הוגש בעניינו כתב אישום.

הפרשה, כפי שהיא משתקפת מתחקירי "מעקב", מציבה שורה של שאלות כבדות משקל באשר לשימוש בכלים תקשורתיים, להפעלת לחצים לכאורה על גורמי אכיפת החוק והמשפט, ולגבולות שבין חופש ביטוי לבין פגיעה חמורה באנשים ובמוסדות המדינה.

נ.ב

מסירת ידיעה כוזבת לבית המשפט מהווה עבירה פלילית חמורה, המעוגנת בסעיף 244 לחוק העונשין, והעונש הקבוע בצידה הוא עד שלוש שנות מאסר. הדין הישראלי מתייחס בחומרה מיוחדת למסירת דברי שקר במסגרת הליכים משפטיים, נוכח הפגיעה הישירה והעמוקה בשלמות ההליך השיפוטי, בחקר האמת ובאמון הציבור במערכת המשפט.

האיסור הפלילי נועד להגן על טוהר ההליך ועל מימוש עקרון עשיית הצדק, מתוך הכרה בכך שכל ניסיון להטות הליך שיפוטי מערער את יסודות המשפט והמשטר הדמוקרטי. היקף הענישה נגזר מחומרת המעשים, מאופן ביצועם ומהשלב שבו בוצעו במסגרת ההליך המשפטי.

וכך קובע סעיף 244 לחוק העונשין:

"העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת, דינו – מאסר שלוש שנים; לעניין זה, ‘הליך שיפוטי’ – לרבות חקירה פלילית והוצאה לפועל של הוראת בית משפט".

-אנו במעקב-

צילום קצין משטרה, מתוך אתר BE106, שימוש בהתאם להוראות סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים.

הפוסט לירן אלחרר ייחס עבירה פלילית חמורה לקצין בכיר והכפיש משטרה הופיע לראשונה ב-מעקב.

תעשיית הוויטמינים בישראל פועלת בשיטה שגובלת במרמה מתוחכמת: מיליוני צרכנים משלמים מדי חודש מאות שקלים על קופסאות ויטמינים בעוד שחלופה זהה כמעט בהרכבה, ואף עדיפה ממנה, עומדת על המדף במחיר שווה לכוס קפה. תחקיר "מעקב" חושף כיצד בתי מרקחת, רופאים ורשתות שיווק יוצרים מערכת שלמה של הסתרת מידע שמטרתה היחידה להרוויח על גב צרכנים תמימים שמחפשים לשמור על בריאותם.

בשורות המדפים של סופר פארם, בתי מרקחת ורשתות BE, בולטות האריזות הצבעוניות של המותגים המוכרים: CENTRUM במחירו המסחרר של 149 שקל ל-60 כדורים, אלטמן במחירו של כ-104 שקל לאותה כמות.

עובדי בתי המרקחת ימהרו להמליץ לכם על המותגים האלה, יסבירו לכם בסבלנות על ההבדלים "החשובים" בין הגרסה לגברים לזו לנשים, יציעו לכם להוסיף מוצרים משלימים.

מה שהם לא יגידו לכם, מה שמכבי לא תגלה לכם, מה שרופאים של מאוחדת וכללית לא ימליצו לכם עליו, זה המוצר הזהה כמעט שעומד בתוך המגירות הפנימיות של אותם בתי מרקחת: מולטי ויטמין של Maccabi Care, במחיר של 20-21 שקל ל-30 כדורים.

• מחיר התרופה עומד על 20.23 ש״ח בהצגת מרשם; ללא מרשם – 20.46 ש״ח בבתי המרקחת של מכבי, ובסופר־פארם פורסם מחיר של כ-30 ש״ח.

המתמטיקה פשוטה וכואבת. צריכה סטנדרטית של מולטי ויטמין מחייבת כדור אחד ביום, כלומר 30 כדורים לחודש או 90 כדורים לשלושה חודשים. מולטי ויטמין של Maccabi Care עולה כ-21 שקל לחודש, סך של כ-63 שקל לשלושה חודשים. CENTRUM בגרסתו הרגילה עולה כ-75 שקל לחודש, כלומר כ-223 שקל לשלושה חודשים.

אלטמן, הנתפס בעיני רבים כחלופה "סבירה" יותר, נמכר בטווח מחירים של כ-95 עד 225 שקלים לתקופה של כחודשיים (60 יום). בפועל, הצרכן הישראלי משלם פי שניים ואף פי ארבעה עבור אותו מוצר, לאותו צורך, ובעל הרכב כמעט זהה – מבלי לדעת זאת, שכן מידע זה כלל אינו מובא לידיעתו.

תעשיית בתי המרקחת פועלת על בסיס רווחים ועמלות. כאשר סופר פארם או רשת BE מוכרים לכם קופסת CENTRUM או אלטמן, הם מרוויחים כ-50-60 אחוז מהמחיר על CENTRUM וכ-70 אחוז על אלטמן, על פי מידע מקורות פנימיים של מכבי פארם. החברות הבינלאומיות האלה נותנות לרשתות בונוסים גדולים, תמריצים, תוכניות שיווק משותפות.

להורדת הקובץ, לחצו כאן

מולטי ויטמין של Maccabi Care, לעומת זאת, לא נותן להם כלום. הוא מוצר פרטי של קופת חולים שרוצה לתת לחבריה פתרון זול, לא מוצר שמטרתו לעשות רווחים למשווקים. לכן הוא לא יהיה על המדף. לכן הוא לא יומלץ. לכן עובדי בתי המרקחת "ישכחו" לספר לכם עליו גם אם תשאלו על חלופות זולות יותר.

הרופאים, שאמורים להיות השומרים על בריאותנו, משתתפים במערכת הזו ביודעין או שלא ביודעין. רופאים של מאוחדת וכללית לא יתנו לכם מרשם למולטי ויטמין של Maccabi Care כי זה המתחרה של הקופות שלהם. הם יכתבו לכם מרשם ל-CENTRUM, יפנו אתכם לאלטמן, יציעו לכם את המותגים "המוכרים והמוכחים". הקופות מקבלות עמלות מהחברות האלה, יש להן הסכמים עם רשתות השיווק, יש שיתופי פעולה ותוכניות קידום. רופא שימליץ לכם על מוצר שעליו הקופה לא מרוויחה, על מוצר של המתחרה, זה רופא שפועל נגד האינטרס של המעסיק שלו. גם אם הרופא רוצה לעזור לכם, גם אם הוא יודע שהמוצר הזול זהה בהרכבו, המערכת מונעת ממנו לומר את זה.

המניפולציה הגדולה ביותר היא החלוקה בין "מולטי-ויטמין לגברים" ו"מולטי-ויטמין לנשים". חברות כמו CENTRUM ואלטמן משכנעות את הצרכנים שחיוני לרכוש מוצר ספציפי לפי המין, שההבדלים ההורמונליים והפיזיולוגיים בין גברים לנשים מחייבים הרכב שונה של ויטמינים ומינרלים. זה נשמע מדעי, זה נשמע הגיוני, זה נשמע כאילו החברות האלה באמת דואגות לכם. בפועל, תחקיר "מעקב" מגלה שמולטי ויטמין של Maccabi Care מתאים לגברים ולנשים כאחד, ומכיל דווקא רכיבים ומינרלים במינונים שמותאמים באופן מושלם לשני המינים. החברות האלה לא מפצלות את המוצרים כי זה טוב יותר לצרכן, הן מפצלות כי זה מכפיל את המכירות. זוג שגר ביחד יקנה שתי קופסאות במקום אחת, ישלם 300 שקל במקום 150, והכל בשם "התאמה אישית" שלא באמת קיימת.

כשבודקים את ההרכב בפועל, האמת מתחילה לצוף

מולטי ויטמין של Maccabi Care מכיל 746 מיקרוגרם ויטמין A, 60 מיליגרם ויטמין C, 400 יחידות בינלאומיות ויטמין D3, 30 מיליגרם ויטמין E, 25 מיקרוגרם ויטמין K. ויטמיני B בכמויות מלאות: B1 במינון 1.5 מיליגרם, B2 במינון 1.7 מיליגרם, B3 במינון 20 מיליגרם, B6 במינון 2 מיליגרם, B12 במינון 6 מיקרוגרם, חומצה פולית 400 מיקרוגרם, ביוטין 30 מיקרוגרם, חומצה פנטותנית 10 מיליגרם. המינרלים כוללים ברזל 18 מיליגרם, אבץ 15 מיליגרם, נחושת 2 מיליגרם, יוד 150 מיקרוגרם, סלניום 20 מיקרוגרם, כרום 120 מיקרוגרם, מוליבדן 75 מיקרוגרם, סידן 162 מיליגרם, מגנזיום 100 מיליגרם. הרשימה לא מסתיימת שם: לוטאין 250 מיקרוגרם, ליקופן 300 מיקרוגרם, זרחן 109 מיקרוגרם, בטא קרוטן 304 מיקרוגרם, בורון 150 מיליגרם, סיליקון 2 מיליגרם.

כשמשווים את זה ל-CENTRUM Adult, המוצר הכי קרוב מבחינת הרכב, מגלים שההתאמה היא כ-80 אחוז. ויטמין A דומה, ויטמין C דומה, ויטמין D3 זהה, ויטמין K זהה, ויטמיני B דומים מאוד, ברזל זהה, אבץ זהה, נחושת זהה, יוד זהה. אבל CENTRUM חסר או חלש במספר תחומים קריטיים: הסידן והמגנזיום נמוכים יותר, הלוטאין והליקופן לא תמיד קיימים בכל הגרסאות, הבורון והסיליקון לא קיימים כלל, הזרחן לא מצוין או נמוך בהרבה. כלומר, המוצר של Maccabi Care לא רק זול יותר פי שלושה או ארבעה, הוא גם טוב יותר מבחינת הכיסוי המלא של ויטמינים ומינרלים.

ההשוואה לאלטמן מגלה תמונה דומה. אלטמן מכיל רמות טובות של חלק מהוויטמינים והמינרלים, לפעמים אף מעט יותר מ-Maccabi Care בוויטמין A, בוויטמין B12, באבץ. אבל הוא חסר בתחומים אחרים: חומצה פולית נמוכה בחצי, 200 מיקרוגרם לעומת 400 ב-Maccabi Care, הברזל נמוך בכמעט חצי, 10 מיליגרם לעומת 18, הכרום נמוך בצורה דרמטית, 25 מיקרוגרם לעומת 120. הלוטאין והליקופן לא קיימים בכלל ברוב הגרסאות. אלטמן מוסיף קו-אנזים Q10 וג'ינסנג כתוספות שיווקיות, אבל זה לא מפצה על החוסרים הבסיסיים בוויטמינים ומינרלים חיוניים.

להורדת הקובץ, לחצו כאן

המערכת הזו של הסתרת מידע והטיית צרכנים היא לא תוצאה של רשלנות או אי הבנה. היא מכוונת, מתוכננת, ומניבה רווחים עצומים. כל שנה, מיליוני ישראלים קונים מולטי ויטמינים. אם רוב הציבור קונה CENTRUM או אלטמן במקום Maccabi Care, התעשייה מרוויחה מאות מיליוני שקלים בשנה. הכסף הזה לא הולך למחקר, לא הולך לפיתוח מוצרים טובים יותר, הוא הולך לפרסום, לעמלות, לבונוסים, לשיתופי פעולה בין חברות תרופות לבין קופות חולים, בתי מרקחת ורשתות שיווק. הצרכן הישראלי משלם את המחיר.

האירוניה היא שהפתרון קיים ונגיש

מולטי ויטמין של Maccabi Care זמין בכל בית מרקחת בארץ. חברי מכבי עם מרשם רופא יכולים לרכוש אותו ב-20.23 שקל בלבד, ללא מרשם ב-20.46 שקל. חברי הקופות האחרות וכל אזרח ישראלי יכולים לקנות אותו בסופר פארם וברשת BE במחיר של 30.20 שקל, ואם יש להם מרשם, גם הם יכולים לקבל אותו במחיר של כ-21 שקל. המוצר קיים, הוא איכותי, הוא זמין. אבל הוא לא יהיה על המדף. הוא יהיה בתוך המגירות של הרוקחים, מוסתר מעיני הציבור, כי הוא שובר את השוק. הוא מוכיח שאפשר לתת לצרכנים מוצר איכותי במחיר הוגן, והתעשייה לא רוצה שהציבור יידע את זה.

השיטה עובדת כי הצרכן הישראלי מתבסס על מה שהוא רואה במדיה, על מה שעובדי בתי המרקחת ממליצים לו, על מה שהרופאים שלו אומרים לו. אם כל המערכת אומרת לך ש-CENTRUM ואלטמן הם המותגים הטובים, אם כל הפרסומות מדברות על איכות ומדע ודאגה לבריאות, הצרכן מאמין. הוא לא יודע שהמדע זהה, שההרכב כמעט זהה, שהוא משלם פי שלושה או ארבעה על מיתוג ופרסום ולא על איכות. מי שמנסה לשאול שאלות, לברר על חלופות, נתקל בחומה של שתיקה. עובדי בתי המרקחת לא יספרו, רופאים לא ימליצו, הקופות לא יעודדו. המידע קיים, אבל הוא מוסתר.

תופעה זו לא ייחודית לוויטמינים. היא משקפת בעיה רחבה הרבה יותר במערכת הבריאות והצריכה בישראל: מידע נשמר בידי בעלי עניין, צרכנים מופלים לכיוון מוצרים יקרים יותר לא בגלל שהם טובים יותר אלא בגלל שהם מניבים רווחים גדולים יותר, והשקיפות שאמורה להיות הבסיס של שוק חופשי פשוט לא קיימת. כאשר רופא לא מספר לך על מוצר זול יותר כי זה לא משרת את הקופה שלו, כאשר בית מרקחת מסתיר מוצר איכותי בתוך מגירה כי הוא לא מניב רווחים, כאשר תעשייה שלמה מפצלת מוצרים לגברים ונשים רק כדי להכפיל מכירות, המערכת כבר לא משרתת את הצרכן. היא משרתת את עצמה.

החישוב הכלכלי ברור: משפחה שקונה מולטי ויטמינים לשני בני זוג תחסוך כ-300-400 שקל בשנה אם תעבור ל-Maccabi Care. אם מדובר על שני ילדים נוספים, החיסכון מגיע לכ-600-800 שקל בשנה. עבור משפחה ישראלית ממוצעת, זה לא סכום זניח. זה גז לחודש, זה קניות שבועיות, זה התחלה של חיסכון לחופשה. אבל התעשייה לא רוצה שתדעו את זה. היא רוצה שתמשיכו לשלם, שתמשיכו להאמין שמה שיקר יותר טוב יותר, שתמשיכו לחשוב שהמותגים הגדולים דואגים לכם.

השאלה היא מה עושים עם המידע הזה. האם הצרכן הישראלי ימשיך לשלם מחירים מופרזים כי זה מה שכולם עושים, כי זה מה שהתעשייה רוצה? או שהוא יתחיל לשאול שאלות, לדרוש שקיפות, לחפש את המוצרים הזולים והאיכותיים שמוסתרים ממנו בכוונה? כשתיכנסו הפעם הבאה לבית מרקחת ועובד ימליץ לכם על CENTRUM או אלטמן במחיר של 150-200 שקל, תבקשו לראות את מולטי-ויטמין של Maccabi Care. תשאלו למה הוא לא על המדף. תדרשו לקבל הסבר מדוע מוצר זהה בהרכבו ואיכותי יותר עולה פי שלושה או ארבעה פחות אבל לא מוצג לכם. תדרשו את המידע שמגיע לכם.

התעשייה לא תשנה את עצמה מרצון. בתי מרקחת לא יתחילו להמליץ על מוצרים שמניבים להם פחות רווחים. קופות חולים לא יפסיקו לקבל עמלות מחברות התרופות הגדולות. השינוי יכול לבוא רק מהצרכנים, כשהם יידעו את האמת ויפעלו לפיה. כשמספיק אנשים יתחילו לבקש את Maccabi Care, כשהמכירות של CENTRUM ואלטמן יתחילו לרדת, כשהתעשייה תבין שהצרכנים לא מוכנים יותר לשלם מחירים מופרזים על מיתוג ופרסום, אולי משהו ישתנה. עד אז, המידע הוא הנשק היחיד שלכם.

חשוב להדגיש שכתבה זו נכתבה על ידי עיתונאי ולא על ידי רופא. כל החלטה לגבי נטילת ויטמינים או תוספי תזונה צריכה להתקבל בהתייעצות עם רופא או רוקח מוסמך. אבל בחירה מושכלת מחייבת מידע מלא, והמידע הזה בדיוק מה שהתעשייה מנסה להסתיר מכם.

הפוסט עוקץ חוקי: ויטמינים ב-21 שקל טובים מ-200 – בתי המרקחת עובדים עליכם הופיע לראשונה ב-מעקב.

אתמול, בשעה 18:00, התקיים בתל אביב טקס חגיגי להענקת פרסי עיריית תל אביב לעיתונות הכתובה ולתקשורת האלקטרונית, פרס סוקולוב על שם נחום סוקולוב. על במת מרכז ענב לתרבות עמד ראש העיר רון חולדאי ונשא נאום נלהב על חופש הביטוי, על חובתם של עיתונאים לדבר אמת אל מול הכוח, ועל הצורך להגן על העיתונות החופשית מפני ניסיונות השתקה.

אלא שהמתרחש באותו ערב בין קירות האולם חשף תמונת מראה שונה לחלוטין, תמונה שבה עיתונאי המעז לשאול שאלות לא נוחות מוזמן לצאת החוצה, ושבה עובדת ציבור בכירה דורשת מעיתונאי להסיר כתבות ביקורתיות ומנסה להכתיב לו עם מי מותר לו לדבר ועם מי אסור. האירוניה הטמונה בפער הזה בין הרטוריקה הנאה לבין המציאות הקשה אינה נעלמת מהעין, והיא מעלה שאלות יסודיות על טיבו האמיתי של חופש הביטוי בעיר שמתיימרת להיות מגדלור של דמוקרטיה ושל תרבות ליברלית.

טקס פוליטי עם נוכחות סלקטיבית

הטקס עצמו נשא אופי פוליטי מובהק מהרגע הראשון. בין המוזמנים זוהו בעיקר כתבים וכלי תקשורת המזוהים עם השיח המרכזי והליברלי בישראל, כתבי עיתון הארץ, כתבי ערוץ 12 וערוץ 13, ואנשי כאן 11. את האירוע הנחה העיתונאי דני קושמרו מערוץ 12, ובין האורחים ניכרה נוכחותו של העיתונאי רביב דרוקר (רשת 13).

להורדת קובץ – לחץ כאן

כאשר הוכרזו שמות הזוכים, לא הייתה זו הפתעה: ג'וש בריינר וניר חסון מעיתון הארץ זכו בפרס סוקולוב לעיתונות הכתובה, אמנון רבי, סימה קדמון וגלעד טוקטלי זכו על הסדרה התיעודית האחת בכאן אחת עשרה, ענת גורן זכתה על עבודתה הדוקומנטרית, ואורי פינק זכה בפרס דוש לקריקטורה. אלה אמנם עיתונאים ויוצרים מכובדים, אך השאלה המתבקשת היא לא על איכות עבודתם, אלא על מי שלא היה שם, על מי שלא זכה, ועל מי שכלל לא הוזמן.

היעדרות בולטת: איפה כלי התקשורת של הימין

במבט חטוף על רשימת הזוכים והמוזמנים ניתן להבחין בהיעדרות בולטת ומכוונת. כלי התקשורת המזוהים עם הימין הישראלי, ישראל היום, ערוץ 14, ערוץ 7, אתר 0404, רדיו גלי ישראל, אתר מידה, הקול היהודי, סרוגים וכיפה, לא זכו בשום פרס, ולפי שיחות עם עיתונאים הפועלים במערכות הללו, אף לא הוזמנו כלל לאירוע. הסיבה, על פי הערכותיהם של עיתונאים המזוהים עם המרכז ימין, היא כי גופי תקשורת אלה נוטים לפרסם דיווחים ביקורתיים וחריפים על הנעשה בעיריית תל אביב, ועל כן, ככל הנראה, הם אינם רצויים בעיני מי שמכתיבים את מדיניות ההזמנות.

בשנים האחרונות פרסמו אותם כלי תקשורת תחקירים וכתבות על מעצרי חשודים בשוחד בתאגידים עירוניים, על פשיטות של יחידת להב 433 בחשד לקידום בלתי חוקי של קבלנים, על מעצרי חשודים בירי לעבר משרדי הפיקוח העירוני, על טענות לאכיפה בררנית בדרום תל אביב, על ביקורת פוליטית על תפקודו הציבורי של חולדאי, על התנהלות העירייה מול מפגינים, על טענות ליחס מפלה כלפי פעילים דתיים, ועל ביקורת מערכתית חריפה על מדיניות התחבורה בעיר. אלה לא סיפורים זניחים או טריוויאליים, אלה כתבות המעלות שאלות קשות על השקיפות, על התפקוד התקין של הרשות המקומית, ועל זכותו של הציבור לדעת מה קורה במוסדות המתוקצבים מכספו.

גם מערכת מעקב, כלי תקשורת עצמאי המפרסם תחקירים על אירועים ועל ליקויים בעיריית תל אביב, תחקירים שחשפו אלימות, עבירות חוק, פגיעה בנכים, תפקוד לקוי של מחלקת הדוברות וחוסר שקיפות – נחשבת בעיני גורמים בכירים בעירייה ככלי תקשורת לא רצוי. לטענת גורמים בשטח, עצם פרסום האמת, עצם התיעוד של כשלים מערכתיים ושל מקרים שבהם הרשות הציבורית לא עמדה בסטנדרטים הנדרשים ממנה, מעוררים אי נוחות עמוקה אצל גורמים בכירים המעדיפים לשמר שקט תדמיתי ולא להתמודד עם מה שהמציאות חושפת בפניהם.

קרא עוד – לחץ כאן

מדובר במצב שבו הרשות הציבורית בוחרת להעניק פרסים ולחלק כבוד לעיתונאים שלא מטרידים אותה יתר על המידה, ובמקביל לדחוק הצידה ולהדיר מהאירוע את אלה שמפרסמים את מה שלא נוח לה. זהו מצב שיש בו ריח של ניגוד עניינים, של ניסיון לרכוש שקט עיתונאי באמצעות הכרה ופרסים כספיים, ושל יצירת מנגנון שבו עיתונאים יודעים שאם ירצו להיות מוערכים ומוכרים, עדיף להם לא לחטט יותר מדי.

השאלה שהפכה לעימות: מדוע הדוברות לא משיבה

לפני פתיחת הטקס, עוד בטרם הוכרזו הזוכים ונישאו דברי הברכה, ניגשתי ככתב מערכת מעקב אל ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, והפניתי אליו שאלה פשוטה וישירה: מדוע מחלקת הדוברות של עיריית תל אביב נמנעת מלהשיב לפניות עיתונאים? זוהי שאלה לגיטימית לחלוטין, שאלה שעומדת בלב תפקידן של רשויות ציבוריות.

מחלקת הדוברות של העירייה מתוקצבת במאות אלפי שקלים בשנה, והתפקיד המוצהר שלה הוא לספק מידע ותשובות לעיתונאים, גם כאשר מדובר בתחקירים ביקורתיים. היעדר מענה מהווה פגיעה בחופש העיתונות, זלזול בציבור המממן את אותה מחלקה בכספי המסים שלו, ופגיעה ישירה בזכותו של הציבור לדעת מה קורה ברשות המקומית שמתיימרת לייצג אותו. מדובר בשאלה עיתונאית ראויה, בשאלה שהיה צריך לענות עליה באופן ענייני ומקצועי, בשאלה שכל נבחר ציבור המכבד את עצמו היה צריך להתמודד איתה בכובד ראש.

תשובתו של ראש העיר לא הייתה עניינית. חולדאי, שבדקות ספורות קודם לכן חילק פליירים שבהם נכתב כי חופש הביטוי ועבודה עיתונאית אמיתית הם ערכים חיוניים, השיב בתגובה: "חביבי, את החשבונות שלך תלך לעשות בהזדמנות אחרת". זוהי תשובה מזלזלת, תשובה שיש בה בוז, תשובה שמבטאת יחס של מי שלא רואה צורך להתמודד עם שאלה מקצועית ולגיטימית של עיתונאי.

אדם שבאופן קבוע מקשקש על חשיבותם של עיתונאים, על חופש הביטוי ועל הצורך שעיתונאים יכתבו ללא פחד – בחר להשיב בזלזול מוחלט לעיתונאי ששאל אותו שאלה מקצועית על תפקודו של גוף ציבורי המתוקצב מכספי משלמי המסים. האירוניה היא כה עמוקה עד שקשה להאמין שהיא לא נראית גם למי שהיה נוכח באולם.

קרן רומאנו: ניסיון סגירת פה בטקס לעיתונות חופשית

בשלב זה התערבה גברת קרן רומאנו, בכירה במינהל התקשורת של העירייה. עובדת ציבור ניגשה אליי והעבירה את המסר: "אתה לא מראיין אותו". לאחר מכן היא הוסיפה לראש העיר: "אני לא סתם אומרת את זה".

בהמשך הדברים הדגישה שוב בפני: "אתה לא יכול לראיין אותו". השאלה המתבקשת היא פשוטה וברורה: כיצד זה שעיתונאי הממלא את שליחותו הציבורית מנוע מלראיין נבחר ציבור המתוקצב מכספי משלמי המסים. מי מסמיך עובדת ציבור לקבוע לעיתונאי עם מי מותר לו לדבר ועם מי אסור. מדובר בהתנהלות שיש בה ריח של סגירת פה, של ניסיון להשתיק ביקורת, של מנגנון שבו עובדי ציבור בכירים רואים לנכון להכתיב לעיתונאים את גבולות עבודתם. זוהי בדיוק אותה סוג של התנהלות שנאומו של חולדאי, לכאורה, התריע מפניה.

אך בכך לא הסתיים הדבר. גב' רומאנו, פנתה אלי ודרשה ממני: "תוריד את הכתבה שכתבת עליי". כלומר, עובדת ציבור בכירה דרשה להסיר פרסום עיתונאי חוקי, רק משום שהמידע שפורסם בו אינו נוח לה.

(ציטוטיה של דוברת העירייה, גב' קרן רומאנו, נאמרו בחדות: "אתה לא מראיין אותו" (ביחס לראש העיר) ו-"תוריד את הכתבה שכתבת עליי". אמירות אלה פוגעות בחופש הביטוי, חורגות מסמכות ונושאות אופי של ניצול מעמד ציבורי)

למעשה, אין בידה כל סמכות לדרוש זאת, ואין ולא יכול להיות אולטימטום שעובדת ציבור מציבה לעיתונאי במדינה דמוקרטית. זוהי פגיעה ישירה וחמורה בחופש הביטוי ובעיתונות עצמאית, וזאת, באירוניה מרה מכול, באירוע המוקדש לעיתונות חופשית ועצמאית. יש להזכיר כי ב-16.09.2024 פרסמה מערכת מעקב תחקיר בכותרת "תל אביב גטו לנכים גן עדן לבדיחות עירייה".

בתחקיר זה הופיע שמה של גברת רומאנו כמי שסיפקה את תגובות העירייה בשם מחלקת הדוברות. מדובר בתפקיד מקצועי לחלוטין במסגרת עבודתה הציבורית. אין כל עילה לדרוש הסרת כתבה רק משום ששמה של עובדת ציבור הופיע בה במסגרת תפקידה הרשמי.

בצילום מקבלת הפנים של טקס פרס סוקולוב, לאחר שגב' רומאנו הבחינה כי הדברים מתועדים, היא החלה לטעון שאינה מהדוברות – טענה המופיעה במלואה בסרטון שפורסם בכתבה. אלא שלשון החתימה הרשמית במייל ממנו השיבה העירייה לפניות עיתונאיות היא ברורה וחד משמעית: "דובר – יחידת הדובר, קרן רומאנו, מרכזת תקשורת ויחסי ציבור מינהל תקשורת יחסי ציבור ותקשורת".

בסופו של דבר, ומשהתברר לה כי דבריה מתועדים, היא ביקשה שלא לצלם אותה. בקשה זו מעלה שאלה קשה נוספת: כיצד עובדת ציבור בכירה, האמורה להיות אחראית על שקיפות ועל תקשורת פתוחה עם הציבור, דורשת להימנע מתיעוד התנהלותה. אם היא משתיקה עיתונאי, אם היא דורשת הסרת כתבות, אם היא מנסה להכתיב עם מי מותר לדבר ועם מי אסור, האם אין זה מעשה ציבורי שראוי לתיעוד.

נדמה כי עובדת הציבור התבלבלה קמעא. מערכת מעקב איננה זרוע דוברותית, אלא כלי תקשורת חופשי ואמיץ הפועל למען הציבור.

צעד כזה נושא עמו ניחוח חריף של התנהלות כוחנית, כמעט דיקטטורית. לכך מצטרפת גם התנהלותו של ראש העיר עצמו: חולדאי נסוג מן המקום ונמנע מלהשיב לשאלות מעקב, התנהגות שנתפסה כהפגנת פחדנות, כמעט דמות של איש קטן ועלוב החושש מעימות עם שאלות עיתונאיות בסיסיות והכרחיות.

גירוש מהאולם: כך משתיקים ביקורת

דקות ספורות לאחר מכן ניגשה המאבטחת במקום ופסקה כי עליי לעזוב את האולם. מדובר באפליה בוטה, בחוצפה, בהשפלה, ובפגיעה ישירה בכבוד האדם ובחופש הביטוי. כיצד ייתכן לומר לעיתונאי לעזוב אירוע ציבורי, המתקיים מטעם רשות מקומית המתוקצבת מכספי הציבור ודווקא מתיימר לחגוג את העיתונות החופשית – רק משום שעיתונאי מערכת מעקב העז להפנות שאלה מהותית ולנסות לראיין את ראש העיר?

שומרת, בחוצפה גלויה, פנתה לעברי כעיתונאי המבצע את תפקידו ואמרה: "צא החוצה. קיבלתי הוראה שאתה צריך לצאת החוצה". אמירה זו, שנשמעה שוב באותו ניסוח, מהווה פגיעה חמורה בחופש הביטוי ובניסיון בוטה לסגור פיות

מעשים כאלה פוגעים בלב ליבה של העיתונות החופשית, בזכות הציבור לדעת, ובזכותו של כל אדם לשאול שאלות למי שמייצג אותו. זוהי התנהלות חמורה ביותר, התנהלות שיש בה ניחוח של משטר סמכותי, של ניסיון לשלוט בשיח הציבורי, של הבנה שמי ששולט בבמה יכול להחליט מי ישמע ומי לא. כך, לכאורה, מתחילות דיקטטורות. כך נראה המצב כאשר רשות ציבורית רואה עצמה כבעלת הסמכות לקבוע מי ראוי לדבר ומי לא, מי ראוי להיכנס לאולם ומי לא, מי ראוי לקבל פרס ומי לא.

הפער בין הרטוריקה למציאות: חולדאי מטיף לחופש ביטוי ומשתיק מבקרים

הצביעות החריפה של מר חולדאי זועקת לשמיים. מצד אחד, הוא מבקש להשתיק את עיתונאי מעקב, וככל הנראה אף נותן הוראה להרחיקו ולאטום את פיו. ומן העבר השני, הוא ניצב מול המצלמות ומוסר הצהרות נמלצות על חופש הביטוי, על עיתונות עצמאית, ועל חובתו של אדם לדבר אמת אל מול הכוח.

לדבריו, ביטוי זה, שאומץ בשנות השישים והשבעים בידי תנועות לזכויות אדם ולעיתונות עצמאית, שב והפך בשנים האחרונות לעיקרון מרכזי במדינות רבות. זהו עיקרון הפועל לשינוי סדרי חיים ציבוריים. לדבר אמת לכוח, משום שהכוח נעשה שוב מכשיר להשתקה, להפחדה, לאיום ולהפקרה. לדבר אמת לכוח, משום שבשנים האחרונות נשברים יסודות השידור הציבורי, מתקבלות החלטות של צנזורה, ותופעות אלה מתרחשות בתוך מערכות רבות, בצבא, במשטרה, ברשויות המקומיות וגם בישראל. הדבר מתחדד במערכת החינוך ובמערכת הביטחון, שם נשחקת נקודת המבט החופשית. בהמשך הוא מוסיף תיאורים על פקידים המשתיקים מקללים ומאיימים, ועל מי שפועל לגעת בכל אדם המעז להעלות ספק או לומר את הדברים כפי שהם.

אולם המציאות בשטח, לפחות כפי שנגלתה אתמול באירוע עצמו, שונה בתכלית מהרטוריקה. בזמן שהוא מדבר על לדבר אמת לכוח, עיתונאי נשאל לצאת מן האולם רק מפני שהעז לשאול שאלה מקצועית הנוגעת לתפקוד מחלקת הדוברות הציבורית. קשה להחמיץ את הפער. בדוח מדד חופש העיתונות העולמי לשנת אלפיים עשרים וארבע דורגה ישראל במקום מאה ואחת מתוך מאה ותשעים מדינות. דירוג נמוך באופן חריג, המבטא שחיקה מתמשכת בחופש הביטוי ובעבודת העיתונות. אולי מנהיגים של מדינות אחרות גם אומרים לעיתונאים לצאת החוצה, ואולי גם שם יש מנגנונים של השתקה ושל ניסיונות לשלוט בשיח הציבורי. אך זה לא הופך את זה לנכון, וזה בוודאי לא הופך את זה למשהו שראוי להתקיים במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית.

במסרו לציבור, הצהיר חולדאי בפלייר שחולק בקבלת הפנים של טקס חלוקת פרס סוקולוב 2025 לעיתונות חופשית ועצמאית, כי תפקידם של העיתונאים עומד בעינו מאז ומתמיד; וכי, בדומה לנביאים קדומים, הם חותרים לאמת, מצביעים עליה ושומרים על זכות הציבור לדעת – גם כאשר ממסגרים אותם באיומים, מפעילים עליהם לחצים ומעמידים אותם בפני סיכון ממשי לפרנסתם.

לדבריו, הציבור המבקש לחיות בחברה חופשית נדרש לשמור על העובדות, לרדוף אחר האמת, ולהגן על העוסקים במלאכה, למען טובת הכלל. בסיום ציין כי עיריית תל אביב יפו גאה לעמוד לצד העיתונות, וכי היא בוחרת להעניק את פרסי סוקולוב ודוש לשנת אלפיים עשרים וחמש לעיתונאים ויוצרים מצטיינים.

אלא שהשאלה המתבקשת נותרת תלויה באוויר: כיצד ייתכן שרק כתבים וכלי תקשורת מסוימים זוכים להכרה ולפרסים. כיצד ייתכן שמנהלת בכירה בעירייה, עובדת ציבור, מבקשת להסיר כתבות ביקורתיות תוך ניצול לכאורה של מעמדה. שילוב הדברים, לצד הוראה לעיתונאי לצאת מן האולם רק משום ששאל שאלה, מצביע על בעייתיות מערכתית החורגת הרבה מעבר לאירוע יחיד.

האם פרסים מעקרים ביקורת: רכישת שקט עיתונאי בתשלום

כאשר עיריית תל אביב מלטפת עיתונאים וכלי תקשורת, כאשר היא מעניקה להם פרסים כספיים נדיבים, כאשר היא מציבה אותם על במה ומברכת אותם בפומבי, האם אין מדובר בניגוד עניינים מובהק. האם זה איננו מנגנון עקיף של יצירת שם טוב באמצעות פרסים ותשורות וברכות רשמיות. מהו אותו טשטוש גבולות בין עיתונות חופשית לבין מערכת שמעניקה פרסים כספיים נדיבים לעיתונאים שסיקרו אותה ביד רכה.

אין זה אומר שהם עיתונאים גרועים או שעבודתם חסרת ערך, אך זה כן אומר משהו על מי זוכה בפרסים ומי לא.

אנחנו לא דוברות של חולדאי: המחיר של עיתונות עצמאית

נניח לרגע שלא היינו מפרסמים את הכתבה על סבלם של נכי תל אביב. שהתחקיר לא היה רואה אור, ושחלילה היינו פועלים כמי שמשרתים את עיריית תל אביב, את רון חולדאי או את גברת קרן רומאנו. היינו חשים בושה עמוקה. גברת קרן רומאנו, כך נדמה, התבלבלה. אנו כלי תקשורת. איננו דוברות של רון חולדאי או של עיריית תל אביב. כאשר פקידה ציבורית משוחחת עם עיתונאי, עליה להביא בחשבון שהדברים עשויים להיות מוקלטים ומתועדים. מעקב הוא גוף תקשורת עצמאי, איננו כלב שמירה מאולף, ואיננו מריונטות של לשכת ראש העיר.

ושוב, לו נמנענו מפרסום התחקיר על מצוקת הנכים, או לו היינו נכנעים לאולטימטום של גברת רומאנו ומסירים את הכתבה, ייתכן שהיינו זוכים בפרס סוקולוב?! אולי היינו הופכים לפתע לראויים בעיני ראש העיר. דווקא התנהלותה של עובדת עיריית תל אביב חשפה בפנינו ליקויים עמוקים, ואנו מבינים כי יש עיתונאים שזכו בפרס סוקולוב שאולי מצויים קרוב מדי למוקדי הכוח.

כאשר עיריית תל אביב מלטפת עיתונאים וכלי תקשורת, ערוץ 12, ערוץ 13, הארץ ואחרים, האם אין מדובר בניגוד עניינים. האם זה איננו מנגנון עקיף של יצירת שם טוב באמצעות פרסים, תשורות, וברכות רשמיות. מהו אותו טשטוש גבולות בין עיתונות חופשית לבין מערכת שמעניקה פרסים כספיים נדיבים לעיתונאים שסיקרו אותה ביד רכה.

המעקב בשטח, הרשויות במתח

מדובר במצב שבו רשות ציבורית, שאמורה להיות שקופה ואחראית כלפי הציבור המממן אותה, בוחרת להעניק פרסים והכרה רק לאלה שלא מטרידים אותה יתר על המידה. מדובר במצב שבו עיתונאים שמעזים לשאול שאלות קשות מוזמנים לצאת החוצה, ושבו עובדי ציבור בכירים דורשים מעיתונאים להסיר כתבות ביקורתיות. מדובר במצב שבו הפער בין הרטוריקה על חופש הביטוי לבין המציאות בשטח הוא כה עמוק עד שקשה להתעלם ממנו. מדובר במצב שבו מי ששולט בבמה מחליט מי ישמע ומי לא, מי ייכנס לאולם ומי לא, מי יזכה בפרס ומי לא. וזה בדיוק המצב שנאומו של חולדאי, לכאורה, התריע מפניו.

הפוסט פרס סוקולוב והצביעות: חולדאי הטיף לחופש ביטוי וניסה לגרש כתב מבקר הופיע לראשונה ב-מעקב.