ראש הממשלה ה-13 של מדינת ישראל, נפתלי בנט, פרסם השבוע ברשת החברתית X הצהרה חריפה: "חמאס השתלט מחדש על עזה וממשיך לפגוע בנו במטרה להשמיד את מדינת ישראל. צריך להשמיד את חמאס". הפרסום עורר סערת תגובות שחושפת פער עמוק בין רטוריקה פוליטית למציאות שטח, ומזכיר היסטוריה של הבטחות שלא מולאו.

הבלוגר והפעיל מימין, מרדכי דוד, היה הראשון לתקוף את הכרזתו של בנט: "אתה לא זה שקראת להפסקת המלחמה ולהשארת חמאס בשלטון כדי להחזיר את החטופים? אם אני לא טועה קראת לסיום המלחמה עוד לפני שסינוואר חוסל ושעזה עוד לא הייתה חרבה כמו עכשיו". התגובה מצביעה על סתירה פנימית בעמדותיו של בנט, שקרא בעבר להסדר שיכלול את חמאס בשלטון. מאידך, אורלי הראל ניסתה להגן על בנט: "רק ראש הממשלה הבא נפתלי בנט מסוגל להתמודד עם המשימה הניצבת בפני ישראל. כפי שנלחם בנחישות בבלוני הנפץ ובפשיעה במגזר הערבי, כך יפעל גם לחיסול חמאס. פחות דיבורים, יותר מעשים".

אך טל פורקוש, העלתה נקודה חדה: "אתה נשמע בדיוק כמו בן גביר, סמוטריץ, אליהו, סטרוק. למה שנבחר בך?". התגובה מדגישה את האירוניה הכואבת: הרטוריקה של בנט כמעט זהה לזו של פוליטיקאים אחרים שהוא עצמו ביקר בעבר, ומעלה שאלה מהותית: מה באמת מבדל בין ההבטחות השונות להשמדת חמאס?

הנתונים משטח הקרב מספרים סיפור מורכב. לאחר כשנתיים של מלחמה נהרגו חיילים רבים, והצבא הצליח לחסל כמה ממפקדיו הבכירים של הארגון. עם זאת, ארגון חמאס לא הושמד. עסקת השבויים הכילה שחרור של מחבלים פעילים, כולל חיילי חמאס, מה שמעיד על כך שהארגון ממשיך לתפקד. הרעיון והרוח של ארגון הטרור נותרו בעינם, ובכך נסתיים מבצע צבאי נרחב במעין תיקו אסטרטגי.

אולם הכרזתו של בנט להשמיד את חמאס אינה חדשה. למעשה, היא מהדהדת הבטחה ותיקה עוד יותר של ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, שהשמיע הבטחות דומות מאז 2009. בחודש ינואר 2009, ערב בחירות לכנסת ה-18, הכריז נתניהו במסר קמפיין: "יש רק פעולה אחת שתעשה את זה – למוטט את שלטון החמאס בעזה". ההצהרה תועדה גם בפרוטוקולים הפרלמנטריים. שש עשרה שנים חלפו מאז, ושלטון חמאס בעזה לא רק שלא קרס, אלא ביצע את הפיגוע הקטלני ביותר במדינת ישראל ב-7 באוקטובר 2023.

אימות פרלמנטרי: גם בפרוטוקול הכנסת נרשם כי אמר – "יש רק פעולה אחת… למוטט את שלטון החמאס בעזה".

• בפרוטוקול הכנסת נרשם כי קרא למוטט את שלטון החמאס בעזה. מסמך מארכיון "מעקב" – להורדה לחץ כאן

נובמבר 2012 – כתבת רקע ב־ynet שבה חזרו להצהרות 2009:
שלוש שנים קודם לכן הצהיר נתניהו כי הוא "חזק מול חמאס" – תזכורת להבטחות 2009, שככל הנראה נותרו כוזבות גם בשנים 2012-2014.

צילום: ynet – לכתבה המלאה לחץ כאן

באוגוסט 2014, בעיצומה של מבצע צוק איתן, פרסמה לשכת ראש הממשלה הודעה רשמית: "הכינונו מכות קשות לחמאס… נמשיך כל עוד שיידרש". כחודש לאחר מכן, בספטמבר 2014, עמד נתניהו על בימת האו"ם והכריז: "דאעש זה חמאס וחמאס זה דאעש". ההשוואה הישירה לארגון המדינה האסלאמית נועדה לדה-לגיטימציה מוחלטת של חמאס, אך למרות הרטוריקה הלוהטת, ארגון הטרור המשיך לשלוט ברצועה. באותה תקופה, ביולי 2014, דיווח העיתון וושינגטון פוסט כי נתניהו אמר לאחר כישלון הפסקת אש: "תשובתנו היא אש".

הודעת לשכת רה״מ – לחץ כאן

16 ביולי 2014
דיווח של The Washington Post מדבריו של נתניהו בעיצומה של הלחימה:
"'As cease-fire… fails… Netanyahu says, 'Our answer is fire"

צילום: The Washington Post – לכתבה המלאה לחץ כאן

כתב Voice of America מיום 28 ביולי 2014 דיווח כי נתניהו קרא להיערך ל"קמפיין ממושך" נגד חמאס. באותה עת, בדיון פנימי בממסד הביטחוני, אמר שר הביטחון דאז, משה יעלון: "לא נכון היה להציב לצבא את היעד למוטט את חמאס". העדות של יעלון מראה שהשיח על "מוטט את חמאס" היה על שולחן הדיון, אך לא יושם בפועל.

צילום: Voice of America – לכתבה המלאה לחץ כאן

במבצע שומר החומות במאי 2021, שב נתניהו לאיומיו המוכרים. העיתון הבריטי The Guardian דיווח ב-12 במאי 2021 על דבריו: "נכה בהם מכות שלא חלמו עליהן".

צילום: The Guardian – לכתבה המלאה לחץ כאן

כעשרה ימים לאחר מכן, לאחר הפסקת האש, דיווח ה-NY Post כי נתניהו איים ב"רמה חדשה של כוח" אם חמאס יפר את ההפסקה. ב-21 במאי 2021, בתדרוך לשגרירים זרים בירושלים, דיבר נתניהו על חיסול מפקדים ותשתיות חמאס. הרטוריקה נותרה עקבית: מכות קשות, איומים, הבטחות להשמדה.

צילום: NY – לכתבה המלאה לחץ כאן

במאי 2021 – תדרוך לשגרירים בירושלים
תמלול מאתר Rev.com מתעד את נאומו של נתניהו, שבו דיבר על חיסול מפקדים ותשתיות והציג קו תקיף נגד חמאס.
הנאום משקף גישה לוחמנית ועקבית שנועדה להדגיש את מחויבותה של ישראל לפגיעה ביכולות הצבאיות של הארגון.

צילום: Rev.com – לכתבה המלאה לחץ כאן

השאלה המרכזית שעולה היא: אם נתניהו מבטיח להשמיד את חמאס מאז 2009, מדוע הארגון עדיין שלט ברצועה ב-7 באוקטובר 2023? הרי מדובר בתקופה של למעלה מ-15 שנה בה נתניהו כיהן כראש ממשלה ברוב השנים, תקופה בה התרחשו מספר מבצעים צבאיים נרחבים בעזה. האם המדיניות הייתה כושלת? האם היו שיקולים אחרים שמנעו השמדה מוחלטת של ארגון הטרור? האם בכלל ניתן להשמיד רעיון, אידיאולוגיה, ארגון מחתרתי שמשתלב באוכלוסיה אזרחית?

אירועי 7 באוקטובר 2023 התרחשו במשמרתו של נתניהו. אלפי הרוגים ופצועים, מאות חטופים, ותחושת כישלון אסטרטגי מוחלט. הקושי להשמיד ארגון מחתרתי המשובץ בתוך אוכלוסייה אזרחית צפופה מתברר כמשימה מורכבת בהרבה מן הרטוריקה הפוליטית. המחיר האנושי והכלכלי של מלחמות נמשכות גבוה, והתוצאות הצבאיות אינן תואמות את ההבטחות.

כעת, כאשר נפתלי בנט מכריז: "צריך להשמיד את חמאס", נשמעת תמיהה לגיטימית: מדוע בדיוק הוא יצליח במקום שבו נתניהו נכשל 16 שנה? האם יש לו אסטרטגיה שונה? משאבים שונים? חזון אחר? או שמא מדובר באותה הבטחה פוליטית ריקה שמשמשת לכידת קולות בזמן משבר, בלי תוכנית אמיתית ליישום?

הציבור הישראלי, שחווה כישלון אחר כישלון, שומע הבטחות אלו זה שנים. משפחות החטופים, החיילים בשטח, התושבים בדרום ובצפון – כולם זקוקים לפחות מהבטחות ויותר מתוצאות. השאלה האמיתית אינה מי יבטיח בקול הכי רם להשמיד את חמאס, אלא מי יציג תוכנית מציאותית, בת ביצוע, שלוקחת בחשבון את המורכבות הצבאית, האזרחית, הבינלאומית והמוסרית של משימה כה מורכבת. עד אז, הרטוריקה תישאר רטוריקה, והאזרחים ימשיכו לשלם את המחיר.

נ.ב

במבט כללי, אילו כבר בשנת 2009 היה ראש הממשלה נתניהו מקיים את הבטחתו לחסל את חמאס – ייתכן ש־7 באוקטובר לא היה מתרחש כלל. נקודה למחשבה! ואם כך, אם ראש הממשלה דאז לא עמד בהבטחותיו – מדוע שנאמין שיקיים הבטחות חדשות?

גם בצד הימני של המפה הפוליטית כבר אינם עיוורים לכך; יותר ויותר קולות, ואף מקרב מקורביו לשעבר, מתחילים לשאול את השאלה הזאת בגלוי.

קרדיט:

צילום מסך מתוך תוכנית התחקירים "כוכב השבת", שצולם ב־3 בפברואר 2009 במסגרת כתבתו של מר ישי כהן

צילומים של בנימין נתניהו ונפתלי בנט — מתוך עמודי הפייסבוק הרשמיים שלהם

השימוש נעשה בהתאם להוראות סעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים

הפוסט גם בנט הבין: צריך להשמיד חמאס – נתניהו נכשל במשך 16 שנה הופיע לראשונה ב-מעקב.

בני גנץ, שר הביטחון ה-21 והרמטכ"ל ה-20, פרסם אתמול ברשת החברתית X פוסט חריף במיוחד נגד מה שכינה "הג'וביזם" – תופעת המינויים הפוליטיים שלטענתו הורסת את המדינה. בפוסט חריג בעוצמתו תקף יו"ר כחול לבן את הקואליציה הנוכחית והאשים אותה בכך שבמקום ללמוד לקח מהמלחמה ולתקן את המערכות שקרסו, היא ממשיכה להעמיק את תופעת המינויים הפוליטיים.

"ג'וביזם – המחלה שהורסת לנו את המדינה", כתב גנץ בפתיחת הפוסט, והוסיף כי "אחד הדברים שהמלחמה הזו חשפה – זה שהמדינה לא הייתה מוכנה לאתגר האזרחי". לדבריו, "השירות הציבורי ומשרדי הממשלה קרסו, והם חייבים ניעור רציני, לא עוד סידור ג'ובים".

גנץ הפנה ביקורת חריפה כלפי הפעולות שמתבצעות בכנסת בימים אלה. "אבל מה עושים בקואליציה בשבוע הראשון למושב הכנסת במקום ללמוד לקח ולהתחיל לעבוד?" שאל רטורית, והשיב: "מעבירים את חוק הג'ובים לדירקטורים וחוק שיאפשר להם למנות חברים לתפקידים בכירים". על פי דבריו, מדובר ב"עוד מינויים פוליטיים, עוד חבר מביא חבר".

בהמשך פוסטו, גנץ השווה בין שני סוגים של מינויים: "במקום למנות אנשים שיעבדו בשביל האזרחים – ממנים כאלה שיעבדו בשביל הפוליטיקאים", כתב, תוך שהוא מציב את האינטרס הציבורי מול האינטרס הפוליטי.

כדוגמה קונקרטית למחיר שתופעת הג'וביזם גובה מהמדינה, גנץ הפנה את הזרקור לתעשייה האווירית לישראל. "תראו מה קורה בתעשייה האווירית – החברה הביטחונית הכי גדולה בישראל, בלי יו״ר ובלי דירקטורים. הכול תקוע בגלל מאבקי כוח במרכז הליכוד", חשף גנץ. דבריו אלה מצביעים על שיתוק בחברה האסטרטגית ביותר למערכת הביטחון הישראלית, כאשר לטענתו מאבקים פנימיים במפלגה השלטת מונעים את מילוי התפקידים המרכזיים.

גנץ סיים את פוסטו במילה בודדת וחדה: "די". לאחר מכן פרט את דרישתו: "הגיע הזמן לעצור את הג׳וביזם. רק ממשלת הסכמות לאומית תוכל לשים לזה סוף, לנקות את הפוליטיקה מהאינטרסים, לצמצם את משרדי הממשלה ולבנות שירות ציבורי שאשכרה עובד עבור הציבור. עבור כולנו".

דבריו של גנץ מהווים קריאה מפורשת להקמת ממשלת חירום או ממשלת אחדות לאומית, תוך הצבת תופעת המינויים הפוליטיים כאחד המכשולים המרכזיים לתפקוד תקין של המדינה. הוא מציע שלושה צעדים מרכזיים: ניקוי הפוליטיקה מאינטרסים פרטיים, צמצום משרדי הממשלה, ובניית שירות ציבורי שיעבוד למען האזרחים ולא למען הפוליטיקאים.

הפוסט מצטרף לשורה של ביקורות שגנץ מפנה בתקופה האחרונה כלפי הממשלה הנוכחית, כשהפעם הוא בוחר להתמקד בסוגיה מבנית שמשפיעה על יכולת התפקוד של מוסדות המדינה. השימוש במונח "ג'וביזם" מהווה ניסיון ליצור תווית ביקורתית שתאפיין את תופעת המינויים הפוליטיים ותהפוך אותה לנושא שעל סדר היום הציבורי.

צילום של בני גנץ מתוך אתר הכנסת – שימוש בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים

הפוסט גנץ מזעיק: "הג'וביזם הורס לנו את המדינה" הופיע לראשונה ב-מעקב.

לפני כשלוש שנים, אחרי יותר מחמש עשרה שנות עבודה במקצוע העיתונאות, עשיתי מהלך שנחשב בענף כמעין התאבדות מקצועית: החלטתי להפוך לעיתונאי עצמאי לחלוטין. לא תכננתי את זה מראש, אבל ככה יצא. ההחלטה נבעה מרצון לעשות עיתונות כפי שאני מאמין בה – עיתונות שרואה לנגד עיניה רק את האינטרס הציבורי, ללא פשרות.

• תמיכה לא עולה כסף – פשוט תנו לייק

המודל שבחרתי לעצמי דורש מחיר כבד. ללא מפרסמים גדולים, ללא מו"לים בעלי הון, ללא מנהלים שמכתיבים את הטון ובסופו של דבר דואגים רק לעצמם. ללא אינטרסים זרים שמעוותים את השיקולים המקצועיים, וללא אינטרסים של בעלי עסקים או פוליטיקאים שמפלגותיהם יכולות לרכוש שטחי פרסום ולהשפיע על התוכן העיתונאי. הבעיה, כפי שמסתבר, היא שכל זה אומר גם דבר אחד נוסף: ללא כסף.

אני מפעיל את אתר "מעקב", שבו פורסמו עד כה למעלה משלושת אלפים כתבות שנכתבו על ידי בלבד. האתר מושך למעלה ממיליון כניסות בחודש, אך אני לא מקבל תמורה כספית עבור עבודתי. הכתבות, כך אני מגדיר, הן כתבות חשובות לציבור, אבל העבודה העיתונאית האיכותית שאני עושה נעשית ללא שכר.

המציאות של עיתונות אמיצה וחוקרת, כך אני מסביר, היא שהיא עולה הרבה כסף. המון כסף. זו הסיבה שלא רואים הרבה ממנה בתקשורת המסחרית. תחקיר רציני לוקח זמן, לפעמים חודשים רבים ולעיתים אפילו עד שנה שלמה של עבודה מאומצת. פוטנציאל הרייטינג של תחקירים כאלה אינו עצום, מה שהופך אותם לפחות אטרקטיביים עבור כלי תקשורת שמודדים הצלחה במדדים מסחריים.

מדובר בעבודה ממושכת ומורכבת שדורשת גם עורך או עורכת מקצועיים, ואני מציין שכמעט אין תחקיר שמתפרסם בלי שמאיימים בתביעת השתקה או בתביעות לשון הרע כדי למנוע את פרסומו. לכן, ייעוץ משפטי קפדני הוא חובה. וזה עוד לפני שנכנסים לתמונות שעולות כסף, לנסיעות, לעשרות או מאות פגישות, לתמלול הקלטות. ואלו, כפי שאני מדגיש, הן רק חלק מההוצאות.

לדברי, כל כלי תקשורת ענק הוא בעצם פחות אמיץ ודואג בעיקר לרייטינג ולקהל היעד שלו, לפי האג'נדה הפוליטית. הלחצים המסחריים והפוליטיים שמופעלים על כלי התקשורת הגדולים מקשים עליהם לעסוק בעיתונות חוקרת אמיתית, שלא תמיד משרתת אינטרסים של מפרסמים, בעלי מניות או גורמים פוליטיים.

המודל העצמאי שבחרתי הוא ניסיון לשבור את המעגל הזה. לעשות עיתונות שאינה כפופה לאף אינטרס מלבד האינטרס הציבורי, גם אם המחיר הוא כלכלי. במקום לבקש כסף ישירות, אני פונה לציבור בבקשה פשוטה: לייק בפייסבוק. תמיכה סימבולית שתאפשר לי להמשיך לפעול ולכתוב.

השאלה שעולה מהמקרה שלי היא שאלה רחבה יותר על מצב העיתונות החוקרת בישראל. האם ניתן לקיים עיתונות אמיצה ללא תלות בגופים מסחריים או פוליטיים? האם הציבור מוכן לתמוך במודל חלופי של עיתונות עצמאית? והאם יש מקום לעיתונאים שמוכנים לשלם מחיר אישי כבד כדי לשמור על עצמאות מקצועית מוחלטת?

אני, שלא תכננתי להיות עיתונאי עצמאי אך מצאתי את עצמי בתפקיד הזה, מייצג דגם שונה של עיתונות. דגם שבו האינטרס הציבורי עומד במרכז, גם כשהמחיר האישי גבוה. שלושת אלפים הכתבות שלי באתר "מעקב" הן עדות למסירות הזו, וגם לאתגר שבפניו עומד מי שבוחר בדרך הזו.

בעידן שבו כלי תקשורת מסחריים נאבקים על קליקים ועל רייטינג, ושבו שיקולים כלכליים ופוליטיים משפיעים על התוכן העיתונאי, הניסיון שלי כעיתונאי בודד לשמור על עצמאות מוחלטת מעורר שאלות על העתיד של העיתונות החוקרת בישראל. האם מודל כזה בר-קיימא לטווח הארוך? האם יהיו עוד עיתונאים שיבחרו בדרך הזו? ומה יקרה לעיתונות החוקרת אם רק מעטים יוכלו להרשות לעצמם לעבוד ללא תמורה כספית?

אלו שאלות שאין עליהן תשובות פשוטות, אבל הן שאלות שחייבים לשאול כשבוחנים את מצב העיתונות בישראל. ואני, עם אתר "מעקב" שלי ושלושת אלפים הכתבות, אני בינתיים ממשיך לנסות למצוא תשובות דרך העבודה העיתונאית שלי.

חדשות │ פוליטיקה │ דעות │ תחקירים │ ועוד…
לקריאה ולהעמקה – לחצו על הקישור המבוקש

למי שיקרא את התחקירים והכתבות שפורסמו ויביט ברשימה זו, עלול להיווצר רושם ברור: איש זה צבר אויבים רבים. ואכן, כך עשוי הדבר להיראות למעיין הראשון בקישורים. אולם בעיניי, אין כאן אף אויב אישי. להיפך – רשימה זו מעוררת בי בראש ובראשונה גאווה.

בתחקירים ובכתבות שלי מופיעים לעיתים עבריינים – מזדמנים או סדרתיים – ולצדם גם אנשים שמעולם לא עברו עבירה, שלא ניתן לייחס להם כוונה פלילית או אף רוע לב.

ועם זאת, כל שם ברשימה זו טומן בחובו סיפור: סיפור על עוול, על רמיסת זכויות, על דיכוי החלש – במודע או שלא במודע. ודווקא לכן, רשימה זו מזכירה לי מסר אחד ויחיד: כמה טוב הצלחתי לחולל. או לפחות – כמה ניסיתי.

• רוצים לתמוך? זה לא עולה כלום – רק לייק אחד

אני פונה אליכם בבקשה: אם נחשפתם לאי-צדק, בריונות, אבסורד, אפליה, נוכלות או תרמית – ואתם מעוניינים לשתף את סיפורכם, את דעתכם או את חוויותיכם – אשמח לשמוע מכם.

ניתן ליצור קשר בווטסאפ בלבד: 050-4988179
או בדוא״ל: infomaakav@gmail.com

הפוסט דים אמור: עיתונאות אמיצה ללא פשרות הופיע לראשונה ב-מעקב.

• לתחקירים – לחץ כאן

• חדשות מן העולם הפלילי – לחץ כאן

• מדור פוליטי – לחץ כאן

• לדעות – לחץ כאן

• לחדשות התרבות – לחץ כאן

• לכתבות הכלכלה – לחץ כאן

• למדור "כדי להכיר" – לחץ כאן

בעידן שבו רוב כלי התקשורת הפכו למגפון של דוברויות, שבו כותרות מעוצבות לפי אינטרסים ושבו המילה "חדשות" איבדה את משמעותה המקורית – נוסד בשטח ישראלי ניסיון נועז להחזיר את העיתונות למסלולה: אתר "מעקב".

לא מדובר בעוד פלטפורמה דיגיטלית שמשכפלת הודעות לתקשורת או מעבירה הלאה תדרוכים ממוסדים.

"מעקב" הוא קריאה גלויה למלחמה בעיתונות המזויפת, בניסוחים הזהירים ובפחד מלומר את האמת.

המציאות התקשורתית הישראלית של היום אינה סוד. תוכן עיתונאי רב שמגיע לידי הצרכן אינו פרי חקירה עצמאית או עבודת שטח מעמיקה, אלא תוצר של מערכות יחסי ציבור מתוחכמות, לחצים כלכליים ותלות במפרסמים. המידע זורם מלמעלה למטה, מגופי כוח אל האזרח, תוך שהוא עובר עיבוד קפדני שנועד להגן על אינטרסים ולרכך פינות חדות. מה שמוגדר כ"חדשות" הוא לעתים קרובות גרסה מנוסחת היטב של מציאות שמישהו רוצה שנאמין בה.

מול מציאות זו נולד "מעקב". הפלטפורמה הדיגיטלית החדשה מציבה לעצמה מטרה פשוטה אך קיצונית: להחזיר את העיתונות למהותה המקורית כשומרת סף, כחושפת פרשות וכמייצגת של הציבור מול השלטון. לא לרצות, לא לפייס, לא להתחמק מאמיתות קשות – אלא לשאול את השאלות הנכונות, אפילו כשהן לא נוחות. "מעקב" אינו מבטיח נייטרליות מלאכותית, אלא כנות גולמית. האתר אינו שואף לפנות לכולם, אלא דווקא למי שעדיין מחפש עיתונות אמיתית – זו שמעיזה לחקור, לערער ולהציב מראה מול מרכזי הכוח.

הפילוסופיה שמאחורי "מעקב" מתבטאת במשפט מנחה אחד: "למילים יש כוח". זהו לא סלוגן פרסומי ריק, אלא עיקרון מבצעי. מילה שנכתבת ביושר, ללא השפעות חיצוניות, ללא תמורה כספית ומבלי לפחד מתוצאות, היא נשק עוצמתי. היא יכולה לחשוף שחיתות, לעורר דיון ציבורי, לשנות מדיניות. כשמילה כזו יוצאת לדרך, היא שוברת חומות של שתיקה. לכן "מעקב" אינו בנוי על מודל מסחרי מסורתי שתלוי בפרסומות ובאינטרסים מסחריים. כל תוכן שמתפרסם בו נועד להשיג מטרה אחת: להציג את האמת כפי שהיא, ללא קישוטים וללא ויתורים.

השוק התקשורתי הישראלי מלא בכותרות זהירות, במשפטים המתחילים ב"לכאורה" ובתגובות רשמיות שמעבירות את הנטל ממערכת העיתון אל הקורא. עיתונאים רבים הפכו לשחקנים זהירים, שמודעים לתלות הכלכלית של המערכת שלהם ולכן מוותרים על חדות ועל שאילת השאלות הקשות. המסר שעובר הוא שעיתונות צריכה להיות מאוזנת, לא לפגוע, לא להיחשף לתביעות. "מעקב" מגיע ואומר הפוך: עיתונות צריכה לפגוע – לא באנשים חפים מפשע, אלא במערכות שחיתות, בשקרים ממלכתיים ובניסיונות להסתיר אמת. העיתונות לא נועדה להיות נעימה. היא נועדה להיות נכונה.

המהלך המרכזי של "מעקב" הוא הזמנה פתוחה לציבור העיתונאים: למי שיש תחקיר, כתבה או דעה שהוא מאמין בה אך לא מצא פלטפורמה שתתן לה במה הוגנת, "מעקב" פותח דלת. הפרויקט מבוסס על הנחה שיש עיתונאים בשטח, צעירים וותיקים כאחד, שכתבו חומרים חזקים אך נתקלו בחסמים: עורכים זהירים, מפרסמים לוחצים, חשש משפטי. "מעקב" מבטיח להם חשיפה נרחבת, ללא התערבות עריכתית שמכוונת לרכך או לנטרל. ההצלחה של העיתונאי היא ההצלחה של הפלטפורמה, והיא רואה את עצמה כשותפה לקידום דור חדש של עיתונאים נועזים.

אין כאן מדובר בניסוי אקדמי או בפרויקט שולי. "מעקב" שואף להיות שחקן משפיע בזירה התקשורתית הישראלית, מקום שבו קוראים יגיעו כשהם רוצים לדעת מה באמת קורה, ללא סינון ממסחרי. זהו ניסיון להוכיח שעיתונות עצמאית, כזו שלא כופה לה אדון מסחרי או פוליטי, עדיין אפשרית. שאפשר לכתוב תחקיר קשה, לפרסם אותו ולצאת עם זה לדרך.

הציבור הישראלי, לפי מייסדי הפרויקט, עייף. עייף מכותרות מתחנפות, מכתבות שקוראות כמו הודעות דוברות, ומעיתונות שחוששת מעצמה. "מעקב" בא לענות על עייפות זו. הוא מניח שיש קהל שמבין את ההבדל בין עיתונאי ששואל שאלות לבין כזה שמחלק תשובות מוכנות. קהל שיודע לזהות אמת כשהוא רואה אותה. הפלטפורמה נבנתה עבור אלו שעדיין מאמינים שלעיתונות יש תפקיד ציבורי, לא מסחרי, ושהיא צריכה לשרת את האזרח, לא את בעלי ההון.

"מעקב" אינו מתחייב לרצות את כולם. הוא לא מציע גרסה מרוככת למציאות. מה שהוא מציע הוא פשוט: מקום שבו האמת מונחת על השולחן, גם כשהיא לא נוחה. זו עיתונות שלא מבקשת אישור – היא מבקשת צדק.

הפוסט רוצים עיתונות אמיתית ואמיצה? היכנסו ל'מעקב' הופיע לראשונה ב-מעקב.

תוכנית השלום שהציג הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ להסדרת המצב בעזה ממשיכה לעורר גלי תגובות סוערים בזירה הפוליטית הישראלית, כאשר דמויות בכירות במערכת הפוליטית מציגות עמדות מנוגדות בחדות ביחס ליוזמה האמריקאית ולאופן שבו על ישראל להתמודד עם המציאות הביטחונית והמדינית הנוכחית.

יו"ר מפלגת ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, פרסם קריאה חריפה לראש הממשלה בנימין נתניהו, בה דרש לנקוט קו נחרץ ביחס לארגון החמאס. "אני קורא לראש הממשלה להצהיר כבר עכשיו באופן חד וברור: במידה וחמאס לא מקבלים את תוכנית טראמפ – באותו הרגע אנחנו סוגרים את כל המעברים לעזה. אין סיוע הומניטרי, אין אספקת חשמל, מים או דלקים. עד כאן", כתב ליברמן ברשת החברתית X. הקריאה של ליברמן משקפת גישה קשוחה המבקשת להעניק לתוכנית האמריקאית משקל אולטימטיבי, תוך הצבת תנאים ברורים מול החמאס.

במקביל, ליברמן גם תקף את מדיניות הממשלה בחזית הפנים הישראלית, בהתייחסו למה שכינה "כניעה למשתמטים". "שוב אותה התופעה המבישה – כניעה למשתמטים. בזמן שלוחמינו שומרים על המדינה בחזית, עריקים שנעצרו מקבלים 'חנינה ליום כיפור'. אנחנו נשים סוף לשלטון המשתמטים", כתב, תוך הצבת הקשר בין המאבק הביטחוני לבין סוגיות פנימיות במדינה.

מהעבר השני של המפה הפוליטית, חברת הכנסת לשעבר ויושבת ראש מפלגת העבודה לשעבר, מרב מיכאלי, מתחה ביקורת חריפה על ראש הממשלה נתניהו ועל ההתנהלות הממשלתית. "תוכנית טראמפ וההסכמה של נתניהו באו ב-724 ימים מאוחר מידי. חובה לסיים את המלחמה, להחזיר את החטופים והחטופה, ולהתחיל לקדם תוכנית מדינית שתשים סוף לסכסוך הישראלי – פלסטיני. ואם את העסקה הזו נתניהו יטרפד, הוא יזכר לדראון עולם כמחריב ישראל", כתבה מיכאלי ברשת X.

מיכאלי המשיכה בהתקפה על ראש הממשלה גם בהקשר של הופעתו באו"ם, כאשר כתבה: "אז שוב נוכחנו שנתניהו הוא דובר נהדר. רק שהפעילויות שלו כראש ממשלה גורמות לישראל דה לגיטימציה כל כך עמוקה, שגם כל הטיעונים הישראלים הנכונים לא נשמעים. לא סתם הוא נואם מול אולם ריק. גם נאום טוב לא יציל את מדינת ישראל מהצלילה הנוראה לעבר בידוד בינלאומי ומהסיכונים הביטחוניים ההולכים וגדלים, למרות יכולות צבאיות מרשימות, בגלל החלטות ומעשים שערורייתיים של נתניהו, בראשם הפקרת החטופים והמשך המלחמה בעזה. שום נאום באנגלית לא ישכנע אף אחד בעולם בעד ישראל היום".

הדיון הציבורי סביב תוכנית טראמפ חושף את הקיטוב העמוק במערכת הפוליטית הישראלית ביחס לדרכים שבהן יש להתמודד עם המשבר הביטחוני והמדיני. בעוד ליברמן קורא לנקיטת קו קשוח ומותנה כלפי החמאס תוך מינוף היוזמה האמריקאית, מיכאלי מציגה ביקורת על איחור לכאורי בהתמודדות עם המשבר ומזהירה מפני השלכות ארוכות טווח על מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית.

תוכנית טראמפ להסדרת המצב במזרח התיכון מהווה נקודת מבחן משמעותית עבור הממשלה הישראלית, כאשר היא נדרשת לאזן בין לחצים בינלאומיים, צרכים ביטחוניים, והתחשבות במציאות הפוליטית הפנימית. השאלה כיצד תגיב ישראל ליוזמה האמריקאית ומה יהיו תנאיה להתקדמות דיפלומטית נותרת פתוחה, כאשר הזירה הפוליטית ממשיכה להתלקח סביב הסוגיות הללו.

צילום לימרמן מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי שלו; צילום ח"כ מיכאלי מתוך אתר הכנסת – שימוש בהתאם לסעיף 27א'

הפוסט ליברמן: לסגור את עזה ו"שלטון המשתמטים"; מיכאלי תוקפת רה"מ הופיע לראשונה ב-מעקב.

מחלוקת פוליטית חריפה פרצה השבוע בין שני חברי כנסת מקצוות המפה הפוליטית, סביב סוגיית הנסיעות לאומן ומדיניות הממשלה כלפי הציבור החרדי בזמן מלחמה. ח"כ מירב כהן ממפלגת יש עתיד וח"כ צבי סוכות מהציונות הדתית מייצגים שתי גישות מנוגדות לחלוטין בנושא רגיש זה, המעורר ויכוח ציבורי נוקב בתקופת מלחמה.

ח"כ כהן תקפה בחריפות את מדיניות הממשלה, וכינתה אותה "ממשלה אנטי-ציונית" העסוקה בשני דברים בלבד: "לעזור למשתמטים ועריקים חרדים לטוס לאומן בזמן ש-60,000 מילואימניקים נקראים לכבוש את העיר עזה, ולהעביר מיליארדי שקלים לחרדים כדי לעודד השתמטות, תמורת תמיכה בתקציב המדינה". דבריה החריפים משקפים את המתח הגובר בציבור הישראלי בנושא השתמטות מהגיוס וההקצבות לציבור החרדי בזמן מלחמה.

ואולם, ח"כ סוכות השמיע עמדה שונה בתכלית. בהיותו אחד מן הנוסעים לאומן בשנה החולפת, ובהציגו עצמו כמי ש"מחובר מאוד לתורתו של רבי נחמן ובעד סיוע המדינה לעשרות אלפי אנשים שזה לב השנה עבורם", הביע תמיכה במעורבות המדינה כלפי אותם רבבות חוגגים.

עם זאת, סוכות הביע התנגדות "לחלוטין להוציא עשרות מיליונים בזמן מלחמה כדי לשלם פרוטקשן למדינות אחרות", והציע לקצץ "בכמעט מיליארד לתאגיד, עשרות מיליונים להבימה ועוד".

הרקע האישי של שני חברי הכנסת מטיל אור נוסף על המחלוקת. ח"כ כהן, בת 44, שירתה בגלי צה"ל כעורכת ומפיקה, ולאחר שחרורה עבדה ככתבת כלכלה. בגיל 21 מונתה לדוברת הכלכלית-חברתית של משרד ראש הממשלה בתקופת כהונתו של אריאל שרון. היא בוגרת תואר ראשון בהצטיינות בכלכלה ומנהל עסקים ותואר שני במנהל עסקים ותכנון עירוני מהאוניברسיטה העברית.

מירב כהן בנתה מוניטין של פעילה חברתית, כאשר ייסדה את מטה המאבק בעושק הקשישים שטיפל באלפי מקרים של הונאות קשישים. היא הקימה יחד עם עופר ברקוביץ' את תנועת "התעוררות" בירושלים, והובילה מאבקים כמו פתיחת חניון קרתא בשבת והמחאה החברתית. כיהנה כמנכ"לית ארגון "אמון הציבור" וייסדה את חברת ההזנק "Crowd Action". בשנת 2019 נבחרה לכנסת מטעם "כחול לבן" וכיהנה בממשלה ה-35 כשרה לשוויון חברתי. בינואר 2021 הצטרפה למפלגת יש עתיד ומכהנת כיום כשרה לשוויון חברתי והיא השרה הצעירה ביותר בממשלה.

לעומתה, ח"כ סוכות לא שירת בצה"ל וקיבל פטור בגין "אי-התאמה" לאחר שבראיון בלשכת גיוס הודיע שאין לו אמון בצבא מאז ההתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון בשנת 2005. עברו של סוכות כולל עימותים מרובים עם כוחות הביטחון. הוא נעצר שלוש פעמים במהלך הפגנות נגד אלוף פיקוד המרכז גדי שמני בשנים 2007-2009, בגלל התנגדותו לפינוי מאחזים על ידי צה"ל.

באוקטובר 2008 הורחק סוכות לשישה חודשים משטחי יהודה ושומרון בצו פיקוח מיוחד של שמני. ועדת ערעורים צבאית קיבלה את ערעורו על הצו, אך בעתירה לבג"ץ בוטלה החלטת הוועדה בהסכמת הצדדים. לטענת סוכות, הצו הוצא בגלל כוונתו לעלות למאחזים במהלך חג הסוכות ולא מסיבות ביטחוניות.

ב־18 בינואר 2010 נעצר סוכות בחשד למעורבות בהצתת מסגד בכפר יאסוף, שהתרחשה ב־11 בדצמבר 2009. ואולם, לאחר חקירת שב"כ שוחרר מבלי שהוגש נגדו כתב אישום. בשנים שלאחר מכן השמיע סוכות התבטאויות אחדות בגנות פעולות "תג מחיר", ואף הביע חרטה על מעשים שעשה בנערותו. בינואר 2012 נעצר פעם נוספת, והורחק בצו מנהלי מיהודה ושומרון לתקופה של תשעה חודשים.

המחלוקת בין שני חברי הכנסת משקפת פער עמוק בחברה הישראלית, ואף מלמדת כי גם כאשר שניים עוסקים באותו נושא, התפיסות עשויות להיות שונות בתכלית. הפערים מתחדדים במיוחד בסוגיות יחסי דת ומדינה, גיוס חרדים ושימוש במשאבי הציבור בשעת מלחמה. בעוד ח"כ כהן רואה בתמיכה בנסיעות לאומן ביטוי לאנטי־ציונות ולהעדפת מי שנמנעים מגיוס, ח"כ סוכות רואה בה ביטוי לחירות דתית ולתמיכה בציבור החרדי.

הוויכוח מתחדד על רקע המלחמה המתמשכת, כאשר עשרות אלפי מילואימניקים נקראים לשירות פעיל ומשאבי המדינה מתוחים לקיצונים. שאלת הסדרי העדיפויות הלאומיים, הוגנות החלוקה של הנטל הביטחוני והכלכלי, ותפקיד המדינה בתמיכה בקהילות שונות, עומדות במוקד הדיון הציבורי החריף שמתקיים בישראל.

המחלוקת חושפת את הקוטביות הגוברת בחברה הישראלית ואת הקשיים בגיבוש קונצנזוס לאומי בנושאים רגישים. היא מדגישה את המתח בין שקילות שונות של ערכים לאומיים, דתיים וחברתיים, ומעמידה בספק את יכולתה של הממשלה הנוכחית לנווט בין האינטרסים הסותרים של הקהילות השונות בעת משבר לאומי.

צילום חברת־הכנסת מירב כהן מעמוד הפייסבוק הרשמי המנוהל מטעמה; צילום חבר־הכנסת צבי ידידיה סוכות מעמוד הפייסבוק הרשמי המנוהל מטעמו – השימוש נעשה בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

הפוסט מחלוקת פוליטית: שתי דעות על נסיעות לאומן הופיע לראשונה ב-מעקב.

ראש האופוזיציה, יאיר לפיד, פרסם ביום 3 בספטמבר ברשת X דברים חריפים נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בכל הנוגע לאחריותו לאסון 7 באוקטובר. לפיד טען כי נתניהו פועל בעקשנות כדי לסכל את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, משום שהוא יודע היטב כי הוא "האחראי הראשי לאסון".

בפרסומו פירט לפיד, לטענתו, את הגורמים שהובילו לטבח: "מזוודות הכסף שהוא יזם, מדיניות חיזוק החמאס שהוא המציא, ומעל לכל – ההתעלמות והאדישות שלו מול כל אזהרות המודיעין בשבועות שקדמו לטבח". ואולם, גם לפיד עצמו נקט במדיניות דומה כלפי חמאס בתקופת כהונתו כראש הממשלה ה־14. כמי שכיהן כראש ממשלה וכיו"ר מפלגת "יש עתיד", הוא נושא אף הוא באחריות לאירועי אוקטובר. האומנם לפיד סובל מקוצר זיכרון?

יודגש, כי בתקופת כהונתו לא חל שינוי מהותי במדיניות כלפי חמאס: לא נחקקו חוקים חדשים, ולא אושרו עשרות הצעות החוק שהונחו על שולחן הכנסת בעניין זה. המציאות מלמדת כי המדיניות הקיימת כלפי הארגון נמשכה כמות שהיא גם תחת הנהגתו.

האסון של 7 באוקטובר לא התרחש בין יום לילה. מדובר בפצצה שחמאס ארגן במשך חמש עד שבע השנים האחרונות, תקופה בה כל חברי הכנסת הבכירים שימשו בתפקידים שונים – פעם כחלק מהקואליציה ופעם כחלק מהאופוזיציה. אולם בכל התקופות הללו, לא חל שינוי משמעותי בגישה כלפי חמאס.

העובדה שלפיד מעלה כעת טענות קשות כלפי ראש הממשלה מעוררת שאלות לגבי חשבון הנפש שעליו לערוך. גם הוא חייב לקחת אחריות על חלקו באירועים שהובילו לאסון. הביקורת מצביעה על כך שלפיד צריך לבחון את מעשיו ומחדליו לפני שהוא מטיל אשמות על אחרים.

כאשר ועדת החקירה הממלכתית תוקם, עליה לבדוק את שורש האסון ואת ההתחלות שהובילו אליו. חקירה מעמיקה של השורש תגלה כי האחריות מוטלת על מספר דמויות מרכזיות במערכת הפוליטית הישראלית. לא רק נתניהו, אלא גם לפיד, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן – כולם נושאים באחריות באופן כזה או אחר.

המציאות הפוליטית המורכבת בישראל, בה מנהיגים עוברים בין תפקידי ממשלה ואופוזיציה, יצרה מצב בו אף אחד לא לקח אחריות מלאה על המדיניות כלפי חמאס. כל אחד מהמנהיגים הללו היה שותף, במידה כזו או אחרת, למדיניות שהובילה לאירועי אוקטובר.

הדרישה לועדת חקירה ממלכתית היא לגיטימית וחשובה, אולם עליה להיות מקיפה ולבחון את מעורבותם של כל הגורמים הרלוונטיים. רק חקירה כזו תוכל לחשוף את האמת המלאה ולקבוע מי נושא באחריות האמיתית לאסון.

האשמות הדדיות בין מנהיגי המערכת הפוליטית אינן יכולות להחליף חקירה מקצועית ויסודית. הציבור הישראלי זכאי לדעת את האמת על האירועים שהובילו לטבח, ולראות שכל האחראים, ללא יוצא מן הכלל, יישאו בתוצאות מעשיהם ומחדליהם.

צילום: מתוך אתר הכנסת, כנסת ישראל

הפוסט לפיד צבוע: מטיל אשמה על נתניהו, אך אינו חף מאחריות לאסון 07.10 הופיע לראשונה ב-מעקב.

בעידן שבו כמעט כל זירה תקשורתית בישראל נשענת על שיוך פוליטי מובהק – ימין או שמאל – צומח לו אתר "מעקב" (maakav.org.il) כחריג בנוף. בעוד מרבית כלי התקשורת מקדשים נאמנות למחנות אידאולוגיים, "מעקב" מציב לעצמו יעד שונה בתכלית: להשיב את מלאכת העיתונות לייעודה הראשוני – חשיפת האמת, מתן ביטוי לעובדות, והעמדת מראה שקופה מול פני החברה.

כבר במבוא לאתר מוצהרת מגמה זו: עיתונות שאינה חוסה בצל פוליטי, אלא מבקשת לחרוט על דגלה את ערך העצמאות. בכתבות המתפרסמות בו ניכרת שאיפה לעסוק במגוון רחב של תחומים – פוליטיקה, חברה, כלכלה, תרבות ותופעות עכשוויות – אך המשותף להן הוא הימנעות מקול תעמולתי. זהו ניסיון כן להיצמד לעובדות, לנמק טענות בכלים עיתונאיים, ולתת לציבור הקוראים מרחב להסיק מסקנות בכוחות עצמו.

בין ימין לשמאל – דרך שלישית

הזירה הציבורית הישראלית נגועה זה שנים בפילוג חריף, המקרין על אופן הסיקור התקשורתי. נדמה כי כמעט כל כלי תקשורת גוזר לעצמו זהות אידאולוגית מוצהרת – או לכל הפחות מואשם בכך. על רקע זה, ייחודו של "מעקב" מתבלט: אין בו חתירה לרכישת אמון מחנה זה או אחר, אלא דווקא דבקות במקצועיות ובאיזון. גם בסיקור סוגיות נפיצות – כדוגמת יחסי ישראל והפלסטינים, עימותים פוליטיים פנימיים או ביקורת על אישי ציבור – השפה נשארת מדודה, חפה מלעג ומחנופה גם יחד.

אף שיש מי שיטען כי עצם בחירת הנושאים משקפת אג'נדה, נדמה כי מערכת האתר נוקטת זהירות יתרה בהימנעות מהטמעת נרטיב עקבי. הכותבים מציבים מראה לעובדות ומאפשרים לדעה האישית להופיע, אך תמיד במסגרת המוגדרת כ"דעה" – לא כמדיניות מערכתית.

משב רוח של אמון

אמון הציבור בתקשורת נשחק בעשורים האחרונים, וישראל אינה יוצאת דופן. חלקים ניכרים מהציבור רואים בכלי התקשורת זרוע פוליטית במסווה. לנוכח מציאות זו, הופעתו של "מעקב" מספקת חלופה נדירה: פלטפורמה שאינה מבקשת לשמש דובר למחנה, אלא לייצר שיח שוויוני שבו הכוח טמון בנתונים ולא בסיסמאות.

כתיבתם של הכותבים באתר לעיתים חדה ונוקבת, אולם חוד זה מופנה כלפי המציאות ולא כקריאה לגיוס פוליטי. בכך מתאפשר לאתר למלא תפקידו ההיסטורי של העיתונאי – כלב שמירה של הדמוקרטיה – בלא להסתפח למפלגה או למחנה.

חשיבותה של עצמאות

דווקא בעידן רווי קיטוב, שבו השיח הציבורי נשלט על־ידי נאמנויות מפלגתיות, יש ערך עצום לקיומו של קול שאינו חפץ להישמע כשלוחה של אחד הצדדים. ניטרליות תקשורתית אמנם איננה פשוטה להשגה, אך היא תנאי הכרחי לשיח ציבורי בריא. "מעקב" מתעקש לנסות ליישם ערך זה בפועל – ומוכיח כי עדיין ניתן להעמיד עיתונות שאינה שייכת אלא לעצמה.

האם ניתן לקיים בישראל עיתונות חופשית שאינה מחויבת לאג'נדה? אתר "מעקב" מציע כי התשובה חיובית. הוא אינו מבטל דעות, ואינו חושש להציג ביקורת, אך עושה זאת מתוך נאמנות לעובדות ולא מתוך רצון לשרת נרטיב. בכך מתמקם האתר בנקודה נדירה: לא ימין, לא שמאל – אלא חזרה למושכל הראשון של המקצוע.

בזמן שכלי תקשורת רבים ממירים את תפקידם ההיסטורי בקידום אג'נדה, "מעקב" מתייצב בעמדה אחרת – עמדה המחזירה את האמון, ומזכירה כי עיתונות, בראש ובראשונה, נועדה לשרת את האמת.

הכתבה מתייחסת למדור "פוליטיקה" באתר "מעקב" – לחץ כאן

הפוסט "מעקב": עיתונות נקייה מאינטרסים – רק עובדות ועצמאות הופיע לראשונה ב-מעקב.

יאיר גולן מתגלה כאיש ציבור הפועל בניגוד מוחלט לעקרונות שעליהם הוא מתיימר להגן. האיש אשר מציג עצמו כלוחם עיקש למען הדמוקרטיה ולמען חופש הביטוי, הוא דווקא זה הפוגע בהם פגיעה אנושה. גולן, אשר בנה את דימויו הציבורי כמי שמגן על חירות האזרח, בוחר להשתמש בכלים משפטיים כבדים כדי להצר את צעדי מבקריו ולהטיל אימה על מי שמעז להעמיד אותו ללעג סאטירי.

ב־25 במאי 2025 פרסם הקריקטוריסט אור רייכרט איור סאטירי ששם ללעג את גולן. באקט שהיה אמור להיות מופת מובהק לחופש יצירה ולביטוי דמוקרטי, נענה רייכרט בתביעה אזרחית על סך שלוש־מאות אלף שקלים שהגיש נגדו גולן עצמו. וכך, האיש המתיימר להיאבק למען החירות, עושה שימוש בכוחו ובמשאביו כדי להכות בבסיס החירות – בחופש הביטוי.

• צילומים מסך מעמוד הפייסבוק של אור רייכרט – שימוש בהתאם לסעיף 27א' ובמסגרת דיווח תקשורתי

חופש הביטוי, אבן היסוד של כל משטר דמוקרטי, הוא הערובה היחידה לשלטון החוק, לשקיפות ולביקורת ציבורית. בלעדיו לא תיכון דמוקרטיה אמיתית. הוא המנגנון המאפשר לאזרח להביע דעה, גם אם היא צורמת או מנוגדת לעמדת הרוב; הוא הכלי שבאמצעותו מתאפשרת ביקורת נוקבת על בעלי השררה; והוא המגן מפני עריצות הרוב והשתקת המיעוט. בהיעדרו – החברה כולה עלולה להיגרר אל מחוזות שבהם מותר להלל את השלטון בלבד, וכל קול ביקורתי מושתק עד עפר.

דווקא במדינת ישראל, על גווניה החברתיים, התרבותיים והפוליטיים, חופש הביטוי איננו מותרות אלא הכרח קיומי. הוא המבטיח כי כל מגזר, כל קבוצה וכל יחיד יוכלו להשמיע את עמדתם. מגבלות על זכות זו אינן רק פגיעה פרטית, אלא חבלה ישירה בלב־לבה של המערכת הדמוקרטית.

ואולם, חרף כל סיסמאותיו, ב־24 באוגוסט פרסם יאיר גולן הצהרה רשמית בזו הלשון: “הגשתי תביעת לשון הרע בסך 300 אלף ש״ח נגד אור רייכרט, שפרסומיו מהווים גם הסתה פרועה. כבר שילמנו מחיר כבד מדי מהסתה כזו – ונראה כי בסביבת נתניהו לא למדו דבר. במכונת הרעל חייבים להיאבק, ואנחנו נמגר אותה מתוכנו בכל הכלים שברשותנו. מי שמרעיל ומסית – ישלם”.

מלים אלה מגלמות את מהותה של הצביעות: האיש המדבר גבוהה־גבוהה על חירות ודמוקרטיה, מתגלה כמי שמוכן להפעיל את כוחו כדי לדכא ביקורת אומנותית. זוהי אינה מלחמה בהסתה – אלא מלחמה בחירות היצירה.

גולן מתהדר כי הוא נושא הדגל של מחנה "הליברל דמוקרטים", אך בפועל מוכיח כי הוא סובלני רק כלפי מי שמשמיע דברים התואמים את עמדותיו. דעה שונה? קריקטורה נוקבת? מיד הוא שולף תביעה דרקונית. זהו איננו חזון דמוקרטי – זהו עיוות מסוכן של מושגי יסוד.

יתרה מזו, דמותו הפוליטית של גולן מצטיירת כזיקית מתמדת. הוא מחליף עמדות בקצב מסחרר – פעם ליברל מובהק, פעם קיצוני מתון – הכול לפי צורכי הרגע. בהיעדר עקביות וביושרה מתערערת, מאבד הציבור את אמונו במנהיגות ובשיח הפוליטי. במקום לגלם דמות מופת של יושרה, מתגלה גולן כמי שמתחפש למצפון מוסרי, אך בפועל מערער את יסודות הדמוקרטיה עצמה.

פנינו לאור רייכרט, אשר מסר כי טרם קיבל את כתב התביעה ולכן אינו יכול להגיב לגופה של הפרשה. לדבריו, לכשיקבל את המסמכים ויתייעץ עם עורך דינו, יוציא הודעה מסודרת לתקשורת.

נציין כי יאיר גולן – סגן הרמטכ״ל לשעבר ויו״ר מפלגת "הדמוקרטים" – מציג את תנועתו כאלטרנטיבה שלטונית רחבה למחנה הליברלי־דמוקרטי בישראל. הוא מצהיר כי מפלגתו "נחושה להחזיר את הביטחון והתקווה". אלא שהפער בין הסיסמאות לבין המעשה גדול ורב: מי שמתיימר להוביל מאבק למען חירות, נוטל חלק בפגיעה ישירה בזכות יסוד זו.

המסר החריף העולה מן האירוע פשוט וברור: הדמוקרטיה איננה זקוקה למנהיגים המניפים את דגלה מן הפה ולחוץ, אלא לאנשים המגשימים אותה במעשיהם. חופש הביטוי איננו קלף פוליטי – הוא יסוד שאין בלתו. מי שמכריז על עצמו כמגנה של הדמוקרטיה אך חותר תחתיה במעשיו, אינו מגן אלא מאיים עליה מבפנים. בכך מתגלה יאיר גולן לא כדוברה של החירות, אלא כסמל לסתירה הקטלנית שבין סיסמאות נאות ובין מציאות של דיכוי והשתקה.

יאיר גולן נמנע מלהשיב לפניית מערכת "מעקב".

צילום: מתוך דף הפייסבוק הרשמי של גולן, שימוש בהתאם לסעיף 27א'

הפוסט יאיר גולן: דיקטטור בתחפושת דמוקרט? הופיע לראשונה ב-מעקב.

ח"כ אחמד טיבי מעלה שוב סערה בעקבות הודעותיו החריפות ברשת החברתיתית X, בהן הוא תוקף את מדיניות ישראל בעזה ומכנה את רמטכ"ל "שותף מלא לפשע". הפוסטים של הח"כ, שמשמש גם כרופא מקצועו, מעוררים מחלוקת בזירה הפוליטית הישראלית.

בפוסט המרכזי שפרסם טיבי ברשת X, הוא כותב: "כמעט 30 מדינות חתמו על הצהרה הקוראת לממשלת ישראל לאפשר גישה מיידית לתקשורת זרה עצמאית לפעול בעזה". הח"כ משתמש בהצהרה זו כדי לחזק את עמדתו נגד המדיניות הישראלית ברצועה, תוך קריאה לפתיחת העזה בפני תקשורת בינלאומית.

בהודעה נוספת, טיבי מכוון מתקפה ישירה כלפי רמטכ"ל הרצי הלוי, כשהוא כותב: "רמטכ"ל שמוציא לפועל טירוף כזה הוא שותף מלא לפשע". הביטוי החד הזה מעמיד את הח"כ במרכז הוויכוח הציבורי, כשהוא מאשים את הצבא הישראלי ואת מפקדיו בפעילות שהוא מגדיר כפושעת.

מעמדו הכפול של טיבי כח"כ ישראלי וכרופא מוסמך מוסיף ממד מעניין לפעילותו הפוליטית. המעבר מהרפואה לפוליטיקה מעורר שאלות לגבי המניעים שהובילו אותו לשנות מסלול קריירה, במיוחד כשהוא בוחר לנקוט בעמדות חריפות כל כך כלפי המדינה שהוא משרת בכנסת שלה.

הצהרותיו של טיבי מתקבלות על רקע המתח הגובר בזירה הפוליטית הישראלית, כאשר חלק מהח"כים הערבים נוקטים בעמדות קיצוניות יותר כלפי מדיניות הביטחון של ישראל. השימוש במונחים כמו "פשע" ו"טירוף" בהקשר לפעילות הצבא מעמיד את טיבי במעמד של מבקר חריף של המדינה שאזרחיה משלמים את משכורתו כח"כ.

הדרישה לאפשר גישה לתקשורת זרה בעזה מגיעה בתקופה רגישה, כאשר ישראל מנהלת מבצע צבאי מורכב ברצועה. השאלה המתעוררת היא האם קריאות כאלה מצד ח"כים ישראליים תורמות לביטחון המדינה או מחלישות את עמדתה הביטחונית והתקשורתית בזירה הבינלאומית.

פעילותו של טיבי ברשתות החברתיות מעוררת דיון רחב יותר על הגבולות המקובלים לביקורת של ח"כים כלפי מדיניות הביטחון, במיוחד בתקופות מתח. השאלה המרכזית שעולה היא עד כמה ח"כ יכול להרשות לעצמו לתקוף בחריפות את המוסדות הביטחוניים של המדינה שהוא נבחר לשרת אותها, תוך שהוא מקבל שכר מאוצר המדינה הישראלי.

הפרשה מדגישה את המתח המתמשך בין הזכות לחופש הביטוי של ח"כים לבין האחריות הציבורית המוטלת עליהם כנציגי ציבור נבחרים במדינה דמוקרטית.

צילום מאתר הכנסת, בהתאם לשימוש המותר בסעיף 27א' לחוק

הפוסט ח"כ טיבי: רמטכ"ל "שותף מלא לפשע" הופיע לראשונה ב-מעקב.