אתמול, בשעה 18:00, התקיים בתל אביב טקס חגיגי להענקת פרסי עיריית תל אביב לעיתונות הכתובה ולתקשורת האלקטרונית, פרס סוקולוב על שם נחום סוקולוב. על במת מרכז ענב לתרבות עמד ראש העיר רון חולדאי ונשא נאום נלהב על חופש הביטוי, על חובתם של עיתונאים לדבר אמת אל מול הכוח, ועל הצורך להגן על העיתונות החופשית מפני ניסיונות השתקה.

אלא שהמתרחש באותו ערב בין קירות האולם חשף תמונת מראה שונה לחלוטין, תמונה שבה עיתונאי המעז לשאול שאלות לא נוחות מוזמן לצאת החוצה, ושבה עובדת ציבור בכירה דורשת מעיתונאי להסיר כתבות ביקורתיות ומנסה להכתיב לו עם מי מותר לו לדבר ועם מי אסור. האירוניה הטמונה בפער הזה בין הרטוריקה הנאה לבין המציאות הקשה אינה נעלמת מהעין, והיא מעלה שאלות יסודיות על טיבו האמיתי של חופש הביטוי בעיר שמתיימרת להיות מגדלור של דמוקרטיה ושל תרבות ליברלית.

טקס פוליטי עם נוכחות סלקטיבית

הטקס עצמו נשא אופי פוליטי מובהק מהרגע הראשון. בין המוזמנים זוהו בעיקר כתבים וכלי תקשורת המזוהים עם השיח המרכזי והליברלי בישראל, כתבי עיתון הארץ, כתבי ערוץ 12 וערוץ 13, ואנשי כאן 11. את האירוע הנחה העיתונאי דני קושמרו מערוץ 12, ובין האורחים ניכרה נוכחותו של העיתונאי רביב דרוקר (רשת 13).

להורדת קובץ – לחץ כאן

כאשר הוכרזו שמות הזוכים, לא הייתה זו הפתעה: ג'וש בריינר וניר חסון מעיתון הארץ זכו בפרס סוקולוב לעיתונות הכתובה, אמנון רבי, סימה קדמון וגלעד טוקטלי זכו על הסדרה התיעודית האחת בכאן אחת עשרה, ענת גורן זכתה על עבודתה הדוקומנטרית, ואורי פינק זכה בפרס דוש לקריקטורה. אלה אמנם עיתונאים ויוצרים מכובדים, אך השאלה המתבקשת היא לא על איכות עבודתם, אלא על מי שלא היה שם, על מי שלא זכה, ועל מי שכלל לא הוזמן.

היעדרות בולטת: איפה כלי התקשורת של הימין

במבט חטוף על רשימת הזוכים והמוזמנים ניתן להבחין בהיעדרות בולטת ומכוונת. כלי התקשורת המזוהים עם הימין הישראלי, ישראל היום, ערוץ 14, ערוץ 7, אתר 0404, רדיו גלי ישראל, אתר מידה, הקול היהודי, סרוגים וכיפה, לא זכו בשום פרס, ולפי שיחות עם עיתונאים הפועלים במערכות הללו, אף לא הוזמנו כלל לאירוע. הסיבה, על פי הערכותיהם של עיתונאים המזוהים עם המרכז ימין, היא כי גופי תקשורת אלה נוטים לפרסם דיווחים ביקורתיים וחריפים על הנעשה בעיריית תל אביב, ועל כן, ככל הנראה, הם אינם רצויים בעיני מי שמכתיבים את מדיניות ההזמנות.

בשנים האחרונות פרסמו אותם כלי תקשורת תחקירים וכתבות על מעצרי חשודים בשוחד בתאגידים עירוניים, על פשיטות של יחידת להב 433 בחשד לקידום בלתי חוקי של קבלנים, על מעצרי חשודים בירי לעבר משרדי הפיקוח העירוני, על טענות לאכיפה בררנית בדרום תל אביב, על ביקורת פוליטית על תפקודו הציבורי של חולדאי, על התנהלות העירייה מול מפגינים, על טענות ליחס מפלה כלפי פעילים דתיים, ועל ביקורת מערכתית חריפה על מדיניות התחבורה בעיר. אלה לא סיפורים זניחים או טריוויאליים, אלה כתבות המעלות שאלות קשות על השקיפות, על התפקוד התקין של הרשות המקומית, ועל זכותו של הציבור לדעת מה קורה במוסדות המתוקצבים מכספו.

גם מערכת מעקב, כלי תקשורת עצמאי המפרסם תחקירים על אירועים ועל ליקויים בעיריית תל אביב, תחקירים שחשפו אלימות, עבירות חוק, פגיעה בנכים, תפקוד לקוי של מחלקת הדוברות וחוסר שקיפות – נחשבת בעיני גורמים בכירים בעירייה ככלי תקשורת לא רצוי. לטענת גורמים בשטח, עצם פרסום האמת, עצם התיעוד של כשלים מערכתיים ושל מקרים שבהם הרשות הציבורית לא עמדה בסטנדרטים הנדרשים ממנה, מעוררים אי נוחות עמוקה אצל גורמים בכירים המעדיפים לשמר שקט תדמיתי ולא להתמודד עם מה שהמציאות חושפת בפניהם.

קרא עוד – לחץ כאן

מדובר במצב שבו הרשות הציבורית בוחרת להעניק פרסים ולחלק כבוד לעיתונאים שלא מטרידים אותה יתר על המידה, ובמקביל לדחוק הצידה ולהדיר מהאירוע את אלה שמפרסמים את מה שלא נוח לה. זהו מצב שיש בו ריח של ניגוד עניינים, של ניסיון לרכוש שקט עיתונאי באמצעות הכרה ופרסים כספיים, ושל יצירת מנגנון שבו עיתונאים יודעים שאם ירצו להיות מוערכים ומוכרים, עדיף להם לא לחטט יותר מדי.

השאלה שהפכה לעימות: מדוע הדוברות לא משיבה

לפני פתיחת הטקס, עוד בטרם הוכרזו הזוכים ונישאו דברי הברכה, ניגשתי ככתב מערכת מעקב אל ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, והפניתי אליו שאלה פשוטה וישירה: מדוע מחלקת הדוברות של עיריית תל אביב נמנעת מלהשיב לפניות עיתונאים? זוהי שאלה לגיטימית לחלוטין, שאלה שעומדת בלב תפקידן של רשויות ציבוריות.

מחלקת הדוברות של העירייה מתוקצבת במאות אלפי שקלים בשנה, והתפקיד המוצהר שלה הוא לספק מידע ותשובות לעיתונאים, גם כאשר מדובר בתחקירים ביקורתיים. היעדר מענה מהווה פגיעה בחופש העיתונות, זלזול בציבור המממן את אותה מחלקה בכספי המסים שלו, ופגיעה ישירה בזכותו של הציבור לדעת מה קורה ברשות המקומית שמתיימרת לייצג אותו. מדובר בשאלה עיתונאית ראויה, בשאלה שהיה צריך לענות עליה באופן ענייני ומקצועי, בשאלה שכל נבחר ציבור המכבד את עצמו היה צריך להתמודד איתה בכובד ראש.

תשובתו של ראש העיר לא הייתה עניינית. חולדאי, שבדקות ספורות קודם לכן חילק פליירים שבהם נכתב כי חופש הביטוי ועבודה עיתונאית אמיתית הם ערכים חיוניים, השיב בתגובה: "חביבי, את החשבונות שלך תלך לעשות בהזדמנות אחרת". זוהי תשובה מזלזלת, תשובה שיש בה בוז, תשובה שמבטאת יחס של מי שלא רואה צורך להתמודד עם שאלה מקצועית ולגיטימית של עיתונאי.

אדם שבאופן קבוע מקשקש על חשיבותם של עיתונאים, על חופש הביטוי ועל הצורך שעיתונאים יכתבו ללא פחד – בחר להשיב בזלזול מוחלט לעיתונאי ששאל אותו שאלה מקצועית על תפקודו של גוף ציבורי המתוקצב מכספי משלמי המסים. האירוניה היא כה עמוקה עד שקשה להאמין שהיא לא נראית גם למי שהיה נוכח באולם.

קרן רומאנו: ניסיון סגירת פה בטקס לעיתונות חופשית

בשלב זה התערבה גברת קרן רומאנו, בכירה במינהל התקשורת של העירייה. עובדת ציבור ניגשה אליי והעבירה את המסר: "אתה לא מראיין אותו". לאחר מכן היא הוסיפה לראש העיר: "אני לא סתם אומרת את זה".

בהמשך הדברים הדגישה שוב בפני: "אתה לא יכול לראיין אותו". השאלה המתבקשת היא פשוטה וברורה: כיצד זה שעיתונאי הממלא את שליחותו הציבורית מנוע מלראיין נבחר ציבור המתוקצב מכספי משלמי המסים. מי מסמיך עובדת ציבור לקבוע לעיתונאי עם מי מותר לו לדבר ועם מי אסור. מדובר בהתנהלות שיש בה ריח של סגירת פה, של ניסיון להשתיק ביקורת, של מנגנון שבו עובדי ציבור בכירים רואים לנכון להכתיב לעיתונאים את גבולות עבודתם. זוהי בדיוק אותה סוג של התנהלות שנאומו של חולדאי, לכאורה, התריע מפניה.

אך בכך לא הסתיים הדבר. גב' רומאנו, פנתה אלי ודרשה ממני: "תוריד את הכתבה שכתבת עליי". כלומר, עובדת ציבור בכירה דרשה להסיר פרסום עיתונאי חוקי, רק משום שהמידע שפורסם בו אינו נוח לה.

(ציטוטיה של דוברת העירייה, גב' קרן רומאנו, נאמרו בחדות: "אתה לא מראיין אותו" (ביחס לראש העיר) ו-"תוריד את הכתבה שכתבת עליי". אמירות אלה פוגעות בחופש הביטוי, חורגות מסמכות ונושאות אופי של ניצול מעמד ציבורי)

למעשה, אין בידה כל סמכות לדרוש זאת, ואין ולא יכול להיות אולטימטום שעובדת ציבור מציבה לעיתונאי במדינה דמוקרטית. זוהי פגיעה ישירה וחמורה בחופש הביטוי ובעיתונות עצמאית, וזאת, באירוניה מרה מכול, באירוע המוקדש לעיתונות חופשית ועצמאית. יש להזכיר כי ב-16.09.2024 פרסמה מערכת מעקב תחקיר בכותרת "תל אביב גטו לנכים גן עדן לבדיחות עירייה".

בתחקיר זה הופיע שמה של גברת רומאנו כמי שסיפקה את תגובות העירייה בשם מחלקת הדוברות. מדובר בתפקיד מקצועי לחלוטין במסגרת עבודתה הציבורית. אין כל עילה לדרוש הסרת כתבה רק משום ששמה של עובדת ציבור הופיע בה במסגרת תפקידה הרשמי.

בצילום מקבלת הפנים של טקס פרס סוקולוב, לאחר שגב' רומאנו הבחינה כי הדברים מתועדים, היא החלה לטעון שאינה מהדוברות – טענה המופיעה במלואה בסרטון שפורסם בכתבה. אלא שלשון החתימה הרשמית במייל ממנו השיבה העירייה לפניות עיתונאיות היא ברורה וחד משמעית: "דובר – יחידת הדובר, קרן רומאנו, מרכזת תקשורת ויחסי ציבור מינהל תקשורת יחסי ציבור ותקשורת".

בסופו של דבר, ומשהתברר לה כי דבריה מתועדים, היא ביקשה שלא לצלם אותה. בקשה זו מעלה שאלה קשה נוספת: כיצד עובדת ציבור בכירה, האמורה להיות אחראית על שקיפות ועל תקשורת פתוחה עם הציבור, דורשת להימנע מתיעוד התנהלותה. אם היא משתיקה עיתונאי, אם היא דורשת הסרת כתבות, אם היא מנסה להכתיב עם מי מותר לדבר ועם מי אסור, האם אין זה מעשה ציבורי שראוי לתיעוד.

נדמה כי עובדת הציבור התבלבלה קמעא. מערכת מעקב איננה זרוע דוברותית, אלא כלי תקשורת חופשי ואמיץ הפועל למען הציבור.

צעד כזה נושא עמו ניחוח חריף של התנהלות כוחנית, כמעט דיקטטורית. לכך מצטרפת גם התנהלותו של ראש העיר עצמו: חולדאי נסוג מן המקום ונמנע מלהשיב לשאלות מעקב, התנהגות שנתפסה כהפגנת פחדנות, כמעט דמות של איש קטן ועלוב החושש מעימות עם שאלות עיתונאיות בסיסיות והכרחיות.

גירוש מהאולם: כך משתיקים ביקורת

דקות ספורות לאחר מכן ניגשה המאבטחת במקום ופסקה כי עליי לעזוב את האולם. מדובר באפליה בוטה, בחוצפה, בהשפלה, ובפגיעה ישירה בכבוד האדם ובחופש הביטוי. כיצד ייתכן לומר לעיתונאי לעזוב אירוע ציבורי, המתקיים מטעם רשות מקומית המתוקצבת מכספי הציבור ודווקא מתיימר לחגוג את העיתונות החופשית – רק משום שעיתונאי מערכת מעקב העז להפנות שאלה מהותית ולנסות לראיין את ראש העיר?

שומרת, בחוצפה גלויה, פנתה לעברי כעיתונאי המבצע את תפקידו ואמרה: "צא החוצה. קיבלתי הוראה שאתה צריך לצאת החוצה". אמירה זו, שנשמעה שוב באותו ניסוח, מהווה פגיעה חמורה בחופש הביטוי ובניסיון בוטה לסגור פיות

מעשים כאלה פוגעים בלב ליבה של העיתונות החופשית, בזכות הציבור לדעת, ובזכותו של כל אדם לשאול שאלות למי שמייצג אותו. זוהי התנהלות חמורה ביותר, התנהלות שיש בה ניחוח של משטר סמכותי, של ניסיון לשלוט בשיח הציבורי, של הבנה שמי ששולט בבמה יכול להחליט מי ישמע ומי לא. כך, לכאורה, מתחילות דיקטטורות. כך נראה המצב כאשר רשות ציבורית רואה עצמה כבעלת הסמכות לקבוע מי ראוי לדבר ומי לא, מי ראוי להיכנס לאולם ומי לא, מי ראוי לקבל פרס ומי לא.

הפער בין הרטוריקה למציאות: חולדאי מטיף לחופש ביטוי ומשתיק מבקרים

הצביעות החריפה של מר חולדאי זועקת לשמיים. מצד אחד, הוא מבקש להשתיק את עיתונאי מעקב, וככל הנראה אף נותן הוראה להרחיקו ולאטום את פיו. ומן העבר השני, הוא ניצב מול המצלמות ומוסר הצהרות נמלצות על חופש הביטוי, על עיתונות עצמאית, ועל חובתו של אדם לדבר אמת אל מול הכוח.

לדבריו, ביטוי זה, שאומץ בשנות השישים והשבעים בידי תנועות לזכויות אדם ולעיתונות עצמאית, שב והפך בשנים האחרונות לעיקרון מרכזי במדינות רבות. זהו עיקרון הפועל לשינוי סדרי חיים ציבוריים. לדבר אמת לכוח, משום שהכוח נעשה שוב מכשיר להשתקה, להפחדה, לאיום ולהפקרה. לדבר אמת לכוח, משום שבשנים האחרונות נשברים יסודות השידור הציבורי, מתקבלות החלטות של צנזורה, ותופעות אלה מתרחשות בתוך מערכות רבות, בצבא, במשטרה, ברשויות המקומיות וגם בישראל. הדבר מתחדד במערכת החינוך ובמערכת הביטחון, שם נשחקת נקודת המבט החופשית. בהמשך הוא מוסיף תיאורים על פקידים המשתיקים מקללים ומאיימים, ועל מי שפועל לגעת בכל אדם המעז להעלות ספק או לומר את הדברים כפי שהם.

אולם המציאות בשטח, לפחות כפי שנגלתה אתמול באירוע עצמו, שונה בתכלית מהרטוריקה. בזמן שהוא מדבר על לדבר אמת לכוח, עיתונאי נשאל לצאת מן האולם רק מפני שהעז לשאול שאלה מקצועית הנוגעת לתפקוד מחלקת הדוברות הציבורית. קשה להחמיץ את הפער. בדוח מדד חופש העיתונות העולמי לשנת אלפיים עשרים וארבע דורגה ישראל במקום מאה ואחת מתוך מאה ותשעים מדינות. דירוג נמוך באופן חריג, המבטא שחיקה מתמשכת בחופש הביטוי ובעבודת העיתונות. אולי מנהיגים של מדינות אחרות גם אומרים לעיתונאים לצאת החוצה, ואולי גם שם יש מנגנונים של השתקה ושל ניסיונות לשלוט בשיח הציבורי. אך זה לא הופך את זה לנכון, וזה בוודאי לא הופך את זה למשהו שראוי להתקיים במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית.

במסרו לציבור, הצהיר חולדאי בפלייר שחולק בקבלת הפנים של טקס חלוקת פרס סוקולוב 2025 לעיתונות חופשית ועצמאית, כי תפקידם של העיתונאים עומד בעינו מאז ומתמיד; וכי, בדומה לנביאים קדומים, הם חותרים לאמת, מצביעים עליה ושומרים על זכות הציבור לדעת – גם כאשר ממסגרים אותם באיומים, מפעילים עליהם לחצים ומעמידים אותם בפני סיכון ממשי לפרנסתם.

לדבריו, הציבור המבקש לחיות בחברה חופשית נדרש לשמור על העובדות, לרדוף אחר האמת, ולהגן על העוסקים במלאכה, למען טובת הכלל. בסיום ציין כי עיריית תל אביב יפו גאה לעמוד לצד העיתונות, וכי היא בוחרת להעניק את פרסי סוקולוב ודוש לשנת אלפיים עשרים וחמש לעיתונאים ויוצרים מצטיינים.

אלא שהשאלה המתבקשת נותרת תלויה באוויר: כיצד ייתכן שרק כתבים וכלי תקשורת מסוימים זוכים להכרה ולפרסים. כיצד ייתכן שמנהלת בכירה בעירייה, עובדת ציבור, מבקשת להסיר כתבות ביקורתיות תוך ניצול לכאורה של מעמדה. שילוב הדברים, לצד הוראה לעיתונאי לצאת מן האולם רק משום ששאל שאלה, מצביע על בעייתיות מערכתית החורגת הרבה מעבר לאירוע יחיד.

האם פרסים מעקרים ביקורת: רכישת שקט עיתונאי בתשלום

כאשר עיריית תל אביב מלטפת עיתונאים וכלי תקשורת, כאשר היא מעניקה להם פרסים כספיים נדיבים, כאשר היא מציבה אותם על במה ומברכת אותם בפומבי, האם אין מדובר בניגוד עניינים מובהק. האם זה איננו מנגנון עקיף של יצירת שם טוב באמצעות פרסים ותשורות וברכות רשמיות. מהו אותו טשטוש גבולות בין עיתונות חופשית לבין מערכת שמעניקה פרסים כספיים נדיבים לעיתונאים שסיקרו אותה ביד רכה.

אין זה אומר שהם עיתונאים גרועים או שעבודתם חסרת ערך, אך זה כן אומר משהו על מי זוכה בפרסים ומי לא.

אנחנו לא דוברות של חולדאי: המחיר של עיתונות עצמאית

נניח לרגע שלא היינו מפרסמים את הכתבה על סבלם של נכי תל אביב. שהתחקיר לא היה רואה אור, ושחלילה היינו פועלים כמי שמשרתים את עיריית תל אביב, את רון חולדאי או את גברת קרן רומאנו. היינו חשים בושה עמוקה. גברת קרן רומאנו, כך נדמה, התבלבלה. אנו כלי תקשורת. איננו דוברות של רון חולדאי או של עיריית תל אביב. כאשר פקידה ציבורית משוחחת עם עיתונאי, עליה להביא בחשבון שהדברים עשויים להיות מוקלטים ומתועדים. מעקב הוא גוף תקשורת עצמאי, איננו כלב שמירה מאולף, ואיננו מריונטות של לשכת ראש העיר.

ושוב, לו נמנענו מפרסום התחקיר על מצוקת הנכים, או לו היינו נכנעים לאולטימטום של גברת רומאנו ומסירים את הכתבה, ייתכן שהיינו זוכים בפרס סוקולוב?! אולי היינו הופכים לפתע לראויים בעיני ראש העיר. דווקא התנהלותה של עובדת עיריית תל אביב חשפה בפנינו ליקויים עמוקים, ואנו מבינים כי יש עיתונאים שזכו בפרס סוקולוב שאולי מצויים קרוב מדי למוקדי הכוח.

כאשר עיריית תל אביב מלטפת עיתונאים וכלי תקשורת, ערוץ 12, ערוץ 13, הארץ ואחרים, האם אין מדובר בניגוד עניינים. האם זה איננו מנגנון עקיף של יצירת שם טוב באמצעות פרסים, תשורות, וברכות רשמיות. מהו אותו טשטוש גבולות בין עיתונות חופשית לבין מערכת שמעניקה פרסים כספיים נדיבים לעיתונאים שסיקרו אותה ביד רכה.

המעקב בשטח, הרשויות במתח

מדובר במצב שבו רשות ציבורית, שאמורה להיות שקופה ואחראית כלפי הציבור המממן אותה, בוחרת להעניק פרסים והכרה רק לאלה שלא מטרידים אותה יתר על המידה. מדובר במצב שבו עיתונאים שמעזים לשאול שאלות קשות מוזמנים לצאת החוצה, ושבו עובדי ציבור בכירים דורשים מעיתונאים להסיר כתבות ביקורתיות. מדובר במצב שבו הפער בין הרטוריקה על חופש הביטוי לבין המציאות בשטח הוא כה עמוק עד שקשה להתעלם ממנו. מדובר במצב שבו מי ששולט בבמה מחליט מי ישמע ומי לא, מי ייכנס לאולם ומי לא, מי יזכה בפרס ומי לא. וזה בדיוק המצב שנאומו של חולדאי, לכאורה, התריע מפניו.

הפוסט פרס סוקולוב והצביעות: חולדאי הטיף לחופש ביטוי וניסה לגרש כתב מבקר הופיע לראשונה ב-מעקב.

שרונה בתל אביב, שמקורה במושבה הטמפלרית מן המאה ה-19, היא מתחם מרכזי ומרשים בלב העיר. המתחם מאגד מבנים היסטוריים משומרים, פארק ירוק רחב, חנויות ומתחם קולינרי מגוון. שרונה מושכת מדי יום אלפי מבקרים וממשיכה לשמש מוקד תרבות, פנאי ובילוי בתל אביב.

• צילום מערכת "מעקב", תיעוד ממתחם שרונה תל אביב:

ובכן, מתחם שרונה בתל אביב, שנחשב במשך שנים לאחד מסמלי הבילוי והתרבות המובילים בעיר, הפך בזמן האחרון למוקד למחאה חריפה מצד בעלי העסקים הפועלים בו. לטענתם, ההנהלה מתעלמת ממשבר תברואתי חמור הכולל הזנחה מתמשכת, ריח חריף, התפשטות חולדות ויתושים, ופגיעה ממשית בפעילות העסקית ובציבור המבקרים.

על פי תיעודים שנאספו במהלך השבועות האחרונים, המתחם היוקרתי שבעבר היווה מוקד משיכה למבלים, תיירים ומשפחות, מציג כיום תמונה שונה לחלוטין. אשפה ופסולת מצטברת במעברים ובסמוך למסעדות, ריח כבד חונק את הסביבה, ובעלי עסקים מדווחים על מכת מזיקים הגורמת נזק תדמיתי וכלכלי משמעותי. חלקם טוענים כי לקוחות נאלצים לקום ולעזוב את המקום בשל התנאים הירודים, בעוד ההנהלה ממשיכה לגבות מהם דמי ניהול גבוהים ללא כל מענה לפניותיהם.

• בעיצומו של מרכז שרונה ניצב מכל אשפה גדול, הממוקם מול בתי הקפה ועל שביל המטיילים. מהמכל עולה ריח חריף ובלתי נסבל, והוא מושך נחילי זבובים ויתושים, ואף מביא עמו התפרצות של חולדות, עכברים ומיני טפילים נוספים. בעלי בתי הקפה מספרים כי הריח חודר אל החלל הפנימי, והלקוחות מסרבים לשבת בעסקים הסמוכים למכל האשפה.

לדברי בעלי העסקים, הם כבר ממילא מתקשים להתאושש מאז המלחמה עם איראן, וכעת – בשל מפגע התברואה המתמשך – הם מאבדים מאות לקוחות מדי שבוע. על אף הפגיעה הקשה בפעילותם, הם אינם זוכים לשום הקלה בדמי השכירות, בדמי הניהול או בארנונה, והעסקים סביב המתחם נותרו כמעט ריקים לחלוטין.

אחד מבעלי העסקים תיאר את המצב במילים חריפות: "זה כבר לא מקום בילוי, זה אתר הזנחה. אנחנו משלמים אלפי שקלים בחודש, ובמקום לראות ניקיון אנחנו רואים רק ערימות זבל ושתיקה מההנהלה". בעלת חנות ותיקה הוסיפה: "אפס תקשורת, אפס אחריות. שלחנו מכתבים, בקשנו פתרון, כלום. זה מצב משפיל. אנשים פשוט לא רוצים להיכנס".

תיעודים שצולמו על ידי צוות מעקב מציגים מעברים עמוסים בציוד ישן של ההנהלה, פחים מלאים עד אפס מקום, ושבילים שבורים המסכנים את הולכי הרגל. על פי עדויות, חלק מהציוד המוזנח נותר בבתי עסק עצמם, בניגוד מוחלט לנהלים הבסיסיים של תחזוקת שטחים ציבוריים. בעל מסעדה במתחם הסביר: "זה לא רק ריח וזבל, זה פוגע בעובדים שלנו, זה לא בריא. אנשים משתעלים, מתלוננים, ואנחנו מרגישים שאין מי שייקח אחריות".

• אי ניקיון חמור במתחם שרונה בתל אביב:

במכתב רשמי שנשלח לגב' בנסימון, פנתה מערכת "מעקב" בבקשה לקבל הבהרות מפורטות באשר לניהול השוטף של המתחם – לרבות תדירות פינוי האשפה, מועד ההדברה האחרון נגד מזיקים, וכן האם נערכה במקום בדיקה מטעם משרד הבריאות או גורמים עירוניים. בין השאלות נכללו גם סוגיות כלכליות: היקף דמי הניהול החודשיים הנגבים מהעסקים, והשירותים שאמורים להינתן בתמורה.

שאלות נוספות נגעו לאפשרות של הפחתת דמי ניהול או החזר כספים לעסקים שנפגעו כתוצאה מההזנחה. המכתב כלל גם התייחסות ישירה למצבם של בעלי העסקים, הטוענים להפסדים כספיים חמורים ולפגיעה ממשית בבריאות הציבור. אחת מהפניות שנמסרו למערכת כללה את המשפט: "אנחנו לא יודעים על מה אנחנו משלמים. זה מרגיש כמו גבייה אוטומטית, בלי אחריות, בלי ניהול, ובלי כבוד לאנשים שעובדים כאן יום ולילה".

העסקים מדווחים כי פניותיהם להנהלה נותרו ללא מענה. בעלי חנויות ומסעדות אומרים: "שום דבר לא זז. ביקשנו הדברה, ניקיון, טיפול בסיסי, כלום. הצוותים לא מגיעים, ומי שמגיע עושה עבודה שטחית שלא פותרת כלום. אנחנו מרגישים ננטשים". במקביל, ישנה תחושה גוברת בקרבם כי מדובר בכשל ניהולי מערכתי. אחד מהם ציין: "אם זו הייתה שכונה בעיר, העירייה הייתה סוגרת את המקום עד לפתרון. אבל כאן זה כאילו מישהו החליט פשוט להתעלם".

העסקים מזהירים כי המשבר הנוכחי עלול להפוך לסכנה ממשית לבריאות הציבור, במיוחד לנוכח הריחות החריפים, הצטברות הפסולת ומוקדי מים עומדים שמושכים יתושים. חלקם פנו למשרד הבריאות ולרשויות הפיקוח העירוניות בבקשה לבדיקה דחופה של תנאי התברואה במקום. עד כה, לדבריהם, לא נמסרה להם תשובה רשמית.

הדימוי הציבורי של מתחם שרונה, שפעם שימש סמל לחדשנות אורבנית ולתרבות בילוי מתקדמת, מתערער לנוכח העדויות והתיעודים. אחד מבעלי העסקים סיכם במילים נוקבות: "זה הפך לפח זבל יוקרתי בלב תל אביב. אנשים באים, מסתכלים, מצלמים והולכים. ככה נראה כישלון ניהולי, לא פחות".

לצד תיעודי הפסולת, המזיקים והבורות, עולות שאלות קשות על אחריות ציבורית. כיצד ייתכן שמתחם בסדר גודל כזה, המנוהל על ידי גורמים פרטיים, פועל זמן כה ממושך תחת תנאים של ריח, לכלוך וסיכון תברואתי, מבלי שאיש מהנהלתו יידרש לתת דין וחשבון. בעלי העסקים מביעים תקווה שהפרסום יביא לשינוי: "אנחנו לא מחפשים עימות, אנחנו רק רוצים לעבוד בסביבה נקייה ובטוחה".

בתגובה לפניית מעקב, מסרה גב' גאלה גיא בנסימון, מנכ"לית פארק שרונה:

"פארק שרונה הוא מאתרי התרבות והפנאי המרכזיים בעיר, ואנו מברכים על ההתעניינות. ניקיון, פינוי אשפה ותברואה במרחבים הציבוריים מצויים באחריות מלאה של עיריית תל אביב–יפו. חברת הניהול אחראית לשירותים ולתחזוקת 27 מבני הטמפלרים בלבד מתוך 37 הקיימים בפארק.

למרות זאת, אנו פועלים בשיתוף פעולה עם אגף התברואה בעירייה לשיפור הניקיון והתחזוקה בכלל שטחי הפארק.

נמשיך לפעול עם העירייה ובעלי העסקים לשמירה על סביבה נקייה, מטופחת ונעימה לטובת הציבור".

עיריית תל אביב לא מסרה כל תגובה, בהתאם לנוהג המוכר מלשכת הדובר של העירייה.

הפוסט משבר תברואתי במתחם שרונה בתל אביב הופיע לראשונה ב-מעקב.

דים אמור

תלונה רשמית הוגשה באוקטובר 2025 למשטרת ישראל בעקבות חשיפה של מערכת התעללות ואיומים חמורים ב"גגון", המסגרת העירונית לחסרי בית בתל אביב.

התלונה מבוססת על תחקיר עצמאי שנערך על ידי מערכת "מעקב", ובמהלכו נאספו ראיות ועדויות המעלות חשד להתנהלות חמורה ביותר: התעללות פיזית ונפשית, איומי מוות ישירים וחשדות למסחר בלתי חוקי בסמים ואלכוהול בתוך המוסד המופעל מטעם עיריית תל אביב באמצעות עמותת "לשובע". בעקבות התלונה, המדריך החשוד נעצר על ידי המשטרה וניתן נגדו צו הרחקה מהמקום.

התמונה שעולה מהעדויות שנאספו מתארת מציאות קשה: מדריכים המשמשים גם כדיירים במקום, אלימות כלפי חסרי הישע שהגיעו למקלט, מסחר בחומרים ממכרים והשתקה מתמדת מצד הנהלת המקום. על פי התלונה, מדובר לא באירועים חריגים או חד פעמיים, אלא בדפוסי התנהגות מתמשכים ושיטתיים הנמשכים זמן רב.

במרכז התלונה ניצב מדריך בכיר במוסד "גגון" – סלאם (ככל הנראה שמו המלא: איסלאם כמאל), תושב השטחים הפלסטיניים וחסר אזרחות. עדויות רבות שהגיעו לידי מערכת "מעקב" מצביעות על דפוס מתמשך של התנהגות אלימה, מאיימת וחסרת רסן כלפי דיירים במקום. עדויות מצביעות על כך כי במהלך האירועים הושמעו איומים קשים, ובהם אמירות כגון: "תישלח לבית החולים" ו-"אתה תדמם ותמות הלילה". לצד האיומים הפיזיים, המדריך השמיע דברי הסתה הומופוביים גסים בפני דיירים אחרים. על פי התלונה, מדובר לא באזהרות סתמיות אלא באמירות חוזרות שנאמרו בהקשר של התנהגות אלימה בפועל.

מכלול העדויות שנאספו במהלך התחקיר מתאר מסכת אלימות רבת פנים במוסד שאמור להעניק מקלט וביטחון. דייר מוכר הוכה וסבל מחבלות קשות בראש וברגליים, דייר נוסף דיווח כי מדריך שבר את אופניו בכוונה תחילה, ושני דיירים נוספים הותקפו במהלך חלוקת מזון. באחד המקרים המתוארים בתלונה, דייר הוכה בכף מתכת, ובמקרה חמור אחר דייר התמוטט על הרצפה לאחר שספג מכות חוזרות בראש ובגוף. העדויות מצביעות על כך שהאלימות הייתה אירוע שכיח ולא נדיר במקום.

לצד האלימות הפיזית, התלונה מתארת גם השפלה שיטתית ופגיעה נפשית קשה. מדריכים לעגו לדיירים באופן שוטף, חיקו אותם ללעג והפכו אותם לצחוק בפני דיירים אחרים. במקרים מסוימים, מדריכים אף צילמו דיירים ברגעי מצוקה, לרבות בתוך חדרי השירותים, תוך פגיעה בוטה בפרטיותם ובכבודם האנושי. התנהגות זו, כך עולה מהעדויות שנאספו, הייתה חלק בלתי נפרד מהשגרה היומיומית ב"גגון", והדיירים חיו בפחד מתמיד מתגובות המדריכים.

אך האלימות וההשפלה הן רק חלק מהתמונה. התלונה מעלה חשדות כבדים למסחר בסמים ואלכוהול בתוך המוסד העירוני. על פי הממצאים שנאספו, מדריכים שהיו גם דיירים במקום הפכו לסוחרים בחומרים אסורים, והנהלת המקום ידעה על כך אך בחרה להתעלם. כעדות לכך, ההנהלה אסרה על מדריכים אחרים להיכנס לחדר מסוים שבו שהו אותם עובדים, אך גם לאחר תלונות חוזרות ונשנות על שימוש והפצת סמים, האיסור נותר על כנו מבלי שהדבר דווח לרשויות החוק.

במקרה נוסף המתואר בפירוט בתלונה, מדריך שנתפס לפי החשד במכירת סמים נדרש רק לעזוב את המקום "בשקט", מבלי שהוגשה נגדו תלונה למשטרה או נעשה ניסיון להפעיל הליכים משפטיים כלשהם. התנהלות זו מעלה שאלות קשות ביותר לגבי אחריות ההנהלה ועמותת "לשובע", במיוחד לאור העובדה שמדובר במוסד ציבורי המתוקצב כולו מכספי משלמי המסים.

התלונה מתארת גם את התנהלות ההנהלה כהשתקה שיטתית ומתמשכת. פניות חוזרות שהופנו להנהלת "גגון" ולעמותת "לשובע" במהלך התחקיר נענו בשתיקה מוחלטת. על פי הטענות, העובדים האלימים המשיכו בתפקידם בשגרה חרף העדויות החמורות שנמסרו, והמצב במקום לא השתנה כלל. התעלמות זו מצביעה, לפי התלונה, על כשל מערכתי עמוק של ההנהלה בטיפול בפגיעות חמורות בדיירים החלשים ביותר.

גם התנהלות משטרת ישראל עד למועד הגשת התלונה הרשמית מתוארת בתלונה כבעייתית ומעוררת דאגה. ביום 3 באוקטובר 2024 הוזמנה למקום ניידת משטרה בעקבות איומי מוות חמורים (מס’ אירוע 5960). ואולם, לפי האמור בתלונה, השוטרים עזבו את המקום לאחר זמן קצר – מבלי לגבות עדות מן המתלונן, מבלי לדרוש את פרטיו של החשוד, ומבלי לתעד את האירוע כדין. החשוד המרכזי הוא המדריך סלאם (איסלאם כמאל), תושב פלסטין, המתגורר בחדר 9 שבמתחם "הגגון" עצמו.

היעדר הטיפול המשטרתי, כפי שתואר בתלונה, מחזק את תחושת הדיירים שלפיה גם כאשר הם מזעיקים ניידת – אין כל מענה אמיתי לקריאותיהם. אמנם רבים מן השוהים במקום הם מכורים לשעבר או אנשים מוחלשים, אך אין בכך כדי להצדיק התעלמות מאלימות, תקיפות או תלונות על פגיעה ממשית. לדברי הדיירים, תחושת הביטחון האישי שלהם התערערה לחלוטין, והם חשים כי אין להם גוף אמין לפנות אליו. מתיעוד שנערך על ידינו עולה כי המשטרה הסתפקה בשיחה קצרה עם מנהל המסגרת, אילן, מבלי שננקטו צעדים ממשיים לבירור המקרים.

במקרים נוספים שתועדו, פניותיהם של דיירים למשטרה נענו באדישות וביחס מזלזל – מציאות שהותירה בקרבם תחושת הפקרה עמוקה ואובדן אמון במערכת אכיפת החוק.

עם זאת, לאחר הגשת התלונה המלאה ביום 3 באוקטובר 2025, פעלה המשטרה, עצרה את המדריך החשוד, והוציאה נגדו צו הרחקה מן המתלונן (מס’ תיק 445638/2025).

ואף על פי כן, האבסורד נמשך: על פי גורמים מתוך "הגגון", המדריך סלאם (איסלאם כמאל) ממשיך בעבודתו במקום, ולטענת הדיירים – התנהגותו לא השתנתה באופן ממשי.

התמונה הכוללת המצטיירת מהתלונה היא של מוסד שאמור להעניק מקלט, הגנה, חום אנושי ושיקום לאוכלוסיות מוחלשות, אך בפועל מסכן את דייריו ופוגע בהם באופן שיטתי. האלימות הפיזית, ההשפלות הנפשיות, החשדות הכבדים למסחר בחומרים אסורים והתעלמות מצד הנהלת העמותה מצטרפים, לפי הטענות המפורטות, לכשל מערכתי עמוק שהשאיר את הדיירים חשופים ופגיעים.

בתלונה נכתב במפורש: "מדובר בבני אדם חסרי ישע. גם אם הם מכורים, גם אם הם נראים רע, הרי שמדובר באזרחים שמגיעה להם הזכות הבסיסית ליחס אנושי מינימלי. המציאות שתיארתי בתלונה זו היא בלתי נסבלת ודורשת התייחסות מיידית".

התלונה מעלה שורה ארוכה של שאלות נוקבות שדורשות מענה מיידי: כיצד מאפשרת עיריית תל אביב מצב שבו עובדים ב"גגון" הם עצמם דיירים במקום, תוך יצירת דינמיקה בעייתית של כוח? מדוע טענות חוזרות לאלימות ולאיומי מוות חמורים לא נבדקות עד תומן במשך חודשים ארוכים? האם עמותת "לשובע" מילאה את חובתה החוקית לדווח על חשדות פליליים לרשויות האכיפה? וכיצד אפשר להסביר מקרים שבהם משטרת ישראל עזבה זירות אירועים חמורים מבלי לחקור את החשודים ומבלי לתעד את האירועים כראוי?

המעצר וצו ההרחקה שניתנו נגד המדריך החשוד מהווים צעד ראשון, אך התלונה מעלה שאלות רחבות יותר על האחריות המערכתית. כעת מוטלת על עיריית תל אביב ועל עמותת "לשובע" החובה לבחון לעומק את הטענות החמורות, לפעול בנחישות ולוודא שמוסדות ציבוריים המיועדים להגן על האוכלוסיות המוחלשות והפגיעות ביותר לא יהפכו לזירה של פגיעה מתמשכת ושיטתית.

בפנייה למערכת "מעקב", עיריית תל אביב אישרה כי קיבלה את הפניה לתגובה, אולם בחרה שלא למסור תגובה רשמית לפרסום. גם עמותת "לשובע" לא השיבה לפניות החוזרות. התעלמות זו, בעיני המתלוננים, מהווה עדות נוספת לאדישות המערכתית כלפי גורלם של חסרי הבית בעיר.

• הכתבה שלפניכם עוסקת בהגשת התלונה הרשמית ובפרטיה כפי שנמסרו למשטרת ישראל. היא מתמקדת בעובדות המופיעות במסמכים הרשמיים בלבד, ומביאה ציטוטים מתוכנן כמות שהם. לצד זאת, משולבות בה התייחסויות נקודתיות מתוך תחקיר רחב ההיקף שנערך על ידי מערכת "מעקב", אשר ממצאיו המלאים צפויים להתפרסם בקרוב.

על משטרת ישראל מוטלת החובה לבדוק ביסודיות את כלל הטענות והראיות שנמסרו במסגרת התלונה.

הפוסט עובד פלסטיני מתעלל בחסרי בית ב"גגון" שהוקם ע"י עיריית ת"א הופיע לראשונה ב-מעקב.

ריקי בליך, שחקנית בתיאטרון הבימה הממלכתי ויושבת ראש שח"ם, מרבה להתבטא בחריפות כנגד "המדינה הכובשת" – בעודה ניזונה מקופת הציבור (כשחקנית בתיאטרון ממלכתי) ועומדת בראש ארגון המייצג אמנים אשר למעלה מתשעים אחוזים מהם שירתו בצה"ל, וחלקם אף משרתים כעת במילואים. הכירו את בליך כאישה המפגינה דואליות מובהקת – מחד גיסא מגנה את המדינה, ומאידך גיסא נהנית ממשאביה.

במהלך ראיון סוער בערוץ i24 ב-25 בנובמבר 2024, הטיח משה פייגלין בריקי בליך את הטענה הרצינית: 'את במרחב האידיאולוגי שתומך בחמאס!'. אמירה זו לא נולדה בחלל ריק. היא באה בעקבות טענותיה של בליך כי מדינת ישראל היא "מדינה כובשת" – אמירה שזעזעה רבים, במיוחד לאור העובדה שבליך עומדת בראש ארגון שחברים בו שחקנים רבים המשרתים כעת במילואים, ואף שירתו בצה"ל.

צילום i24, תוכן ע"פ סעיף 27א'

הצביעות שבקבלת כספי ציבור
בליך, המשמשת כשחקנית בתיאטרון הלאומי הבימה, נהנית משכר המגיע ישירות מכספי משלם המיסים הישראלי. התיאטרון, הממומן על ידי עיריית תל אביב ומשרד התרבות והספורט, מעניק לבליך במה ופרנסה בזמן שהיא מטיחה ביקורת חריפה באותם מוסדות המממנים את פעילותה.

לטעמי, זהו שיא הציניות בתפארתה – היאך ניתן לקבל בחפץ לב את משאבי המדינה, ובעת ובעונה אחת להשחיר את שמה ולהכתים את כבודה?

העובדה המטרידה ביותר היא שבזמן שבליך מכנה את צה"ל "כוח כובש", חברים רבים בארגון אותו היא מנהלת משרתים במילואים ומסכנים את חייהם למען המדינה. דין מירושניקוב ועידן עמדי, שאף נפצע בעזה, הם רק דוגמאות בודדות. כיצד יכולה בליך להסתכל בעיניהם של חיילים אלה? היא מכנה אותם 'כובשים' בזמן שהם נלחמים על הגנת המדינה.

נראה כי לגברת ריקי בליך קיים קושי בהבנת מהותו של צה"ל, שכן כנראה מתוך תפיסתה בדבר היותו כוח כובש, נמנעה מלהתגייס לשורותיו (עובדה, תמיד אפשר להתנדב בצה"ל שבליך גם לא עשתה את זה – לא תרמה למען המדינה כמו רבים מאיתנו).

וכך מתנהלים הדברים: בעיני הגברת בליך, מדינת ישראל מצטיירת ככובשת ואכזרית (שהרי לשיטתה, אדם נאור נמנע מכיבוש, והשוואותיה אינן מחמיאות). צה"ל (ואני, כמשרת במילואים, נכלל בהגדרת הכובשים) מיישם, לטענתה, את החלטות הממשלה בעיניים עצומות ומבצע את הכיבוש.

בליך, מחזיקה בדעות שוליים, ועם זאת היא מוצאת לנכון לייצג שחקנים אשר כתשעים אחוזים מהם שירתו בצה"ל, ורבים מהם עודם משרתים במילואים. כנראה, היא מתנגדת להם אך ורק בשל היותם, לדעתה, כובשים.

עם זאת, אין היא מסרבת לקבל שכר מכספי משלמי המיסים של אותה ממשלת 'כובשים', ועל כן, כנראה ובהחלט, היא נמצאת במרחב האידאולוגי שתומך בחמאס!

ערכנו ראיון עם משה פייגלין ובו בחנו אם הבנו נכון את דבריה של בליך. חשבנו שאולי היו אמירות לפני ואחרי שלא שמענו. משה פייגלין אישר בפנינו כי הבנתנו נכונה את עמדתה: היא משוכנעת כי מדינת ישראל היא כובשת, וכתוצאה מכך צה"ל מיישם את הכיבוש (ולכן חייליו הם כובשים).

דו"ח הביקורת המוסתר
אך הביקורת על עמדותיה הפוליטיות היא רק קצה הקרחון. דו"ח ביקורת עומק שנערך בשח"ם חשף ליקויים חמורים בהתנהלות הארגון. הדו"ח, שנשלח לכל חברי ההנהלה כולל:

* ריקי בליך – יו"ר שח"ם
* רוני מרחבי – סגנית יו"ר שח"ם
* אליעד סודאי – חבר ועד
* דון לני גבאי – חברת ועד
* דניאל מורשת – חבר ועד
* יניב ביטון – חבר ועד
* ליאת אזר – חברת ועד
* מורן רוזנבלט – חברת ועד
* רודיה קוזלובסקי – חבר ועד
* תום חודורוב – חבר ועד

• קרא את הדוח: לחץ כאן

בעוד בליך דורשת שקיפות מראש הממשלה ואף מובילה הפגנות לסגירת איילון, הארגון בראשותה מסתיר מידע קריטי מחבריו. כל בעלי התפקידים שקיבלו את הדו"ח טוענים באופן תמוה כי "המייל לא התקבל" או "נכנס לספאם" – תירוצים שנשמעים חלולים במיוחד לאור העובדות.

במקרה מביך במיוחד, תום חודורוב, חבר ועד בשח"ם, נתפס בסיטואציה לא נעימה, כלומר, בעת שהודעתי לו על שליחת הדוח (ביקורת עומק) אשר נותר ללא מענה או תגובה מצדו, נתרחש הדבר בעת הקרנת 'טור פרידה' של רוני ניניו. בהתעמתו עם העובדה בדבר קבלת דוח הביקורת, בחר להציג פני תמיהה. התנהלות מתחמקת זו מעידה כי לא ניתן להטעות את הציבור דרך קבע.

לפני כחודש, בפגישה בכנסת ישראל עם מנכ"ל שח"ם, אבי בן הלל, עלה נושא הדו"ח שוב. למרות שהדו"ח נשלח אליו באופן אישי, בן הלל המשיך בקו ההכחשה של הארגון. זוהי התנהלות שמעידה על תרבות ארגונית בעייתית, כיצד ייתכן שארגון שדורש שקיפות מאחרים, מתנהל בצורה כה אטומה כלפי חבריו?

מר אבי בן הלל, אשר מפעיל ביקורת על ראש הממשלה, נמנע מפרסום דוח ביקורת מעמיק לטובת השקיפות הציבורית.

יתרה מזאת, הפקדת משרת המנכ"ל בשח"ם בידי מר אבי בן הלל מעוררת תהיות נכבדות. הדברים מתבהרים לאשורם בעת בחינת המסכת העובדתית: מר אורי רשטיק, אשר נשא בעבר במשרת יושב ראש אגודת הסטודנטים ולימים הועלה לכהונת מנכ"ל שח"ם, פינה את מקומו לחברו, מר בן הלל, בעת נתפנתה משרה ניהולית רמת-מעלה (שכר נכבד, חרף בורותו במלאכת המשחק ובעולם התרבות, אך מעניקה שליטה על עדר שחקנים מאולף לשתיקה, עדר שחקנים הנתונים באימה שנים ארוכות, החוששים להשמיע קולם אף בשאלה פשוטה, ומצייתים לכל הוראות ההנהלה הכוחנית).

ואילו רשטיק רקם תחבולה שונה: בעת כהונתו כמנכ"ל שח"ם, ועל חשבונה, הגיש תביעה נגד חברת 'אשכולות', ובכך סלל לעצמו נתיב אל משרת המנכ"ל. במהלך פשוט למדי של תביעה שהסתיימה בהסכם פשרה בו הפעיל לחץ רב, נטש את שח"ם ועבר ל'אשכולות' בתמורה לשכר נכבד (אך את השפעתו על שח"ם היה חייב לשמור, ועל כן, כפי הנראה, הביא לשם את רעהו מר בן הלל).

ברם, אף בית המשפט המחוזי קבע כי חברת 'אשכולות', המייצגת למעלה מארבעים וחמישה אלף שחקנים, נעדרת שקיפות כלפי מצביעיה ושחקניה. אולם פרשת רשטיק היא סוגיה נפרדת, ונייחד את חקירתנו לפרסומי הראווה שלו בהזדמנות אחרת (אך תיערך בחינה קלה, ויתגלה כי בכל מקום בו נוכח מר רשטיק, עולות שאלות בדבר העדר שקיפות).

אמנם שח"ם קיימה, למראית עין, הליך בחירות למשרת המנכ"ל והמנכ"לית, אך מעורר תהייה כיצד נבחר דווקא ידידו הקרוב של מר רשטיק, שכיהן באותה עת כמנכ"ל שח"ם. האם אכן מדובר ביד המקרה? ספק רב בעיניי, אם כי דעתי שולית בהתחשב בעובדה כי מדובר במנהלי ארגון שח"ם, הנושאים את דגל השקיפות!

כל זאת מתחולל תחת עיניה הפקוחות של בליך, אשר חרף היותה מוכרת כרודפת אמת וצדק, לפתע לובשת שתיקה ומהנהנת כמי שעיניה טחו מראות. מה טעם? הדבר פשוט להפליא: ירחים ספורים לאחר בחירתה ליושבת ראש שח"ם, הוענקה לה מניה בחברת 'אשכולות' – ככל הנראה, תמיד קיימת סיבה לשתיקה. והשחקנים, כאמור, כבר מאולפים לדממה מוחלטת.

התנהלותה של בליך מעידה על צביעות וכפל פנים, וזאת מדוע: היא מתגוררת במדינת ישראל ומשלמת מיסים (לרבות בעת רכישת מצרכים בסיסיים כלחם), כספים אלה מועברים לתקציב צה"ל. משמע, בין אם תחפוץ בכך ובין אם לאו, כספיה מממנים את מה שהיא מכנה 'כיבוש'.

לשם השוואה, כאשר פוטין פלש לאוקראינה וכבש שטחים מריבונותה, מיליוני אזרחים רוסים בחרו לעזוב את מולדתם כדי להימנע מתשלום מיסים למדינה, ובכך מנעו את השתתפותם העקיפה במימון כיבוש אוקראינה והריגת אזרחיה. אולי ראוי שבליך תנהג כדוגמת אותם רוסים המתנגדים למדיניות פוטין!

העובדה שבליך עצמה לא שירתה בצה"ל מוסיפה שכבה נוספת של ביקורת. קל מאוד לבקר כשאין לך שום מושג על המציאות בשטח, בליך מעולם לא חוותה את המורכבות של שירות צבאי, ובכל זאת מרשה לעצמה לשפוט את אלה שכן משרתים.
שחקנים רבים, שחוששים להזדהות בשמם מחשש לפגיעה בקריירה, מביעים מורת רוח מהתנהלותה של בליך. "היא אמורה לייצג את כולנו, אבל בפועל היא מייצגת רק את האג'נדה הרדיקלית שלה", כך אומר שחקן ותיק, שחשש לפרסם את שמו.

תגובות:

ארגון שח"ם לא טרח להגיב (בגלל שהם מאוד שקופים אז כנראה אך ורק מטעמי השקיפות), הגברת ריקי בליך סירבה להשיב (ואף חסמה בפייסבוק, בוואטסאפ ובנייד), ככל הנראה מתוך קושי להתמודד עם ביקורת.

ברם, שתיקתה של החונטה מדברת בעד עצמה.

-אנו במעקב-

נ.ב
תודה לאל כי ריקי בליך, רשטיק ובן הלל אינם מכהנים בממשלה, שכן חברי הקואליציה טרם השכילו להגיע לרמת התחכום של תחבולות חונטת האמנים המנהלת את שח"ם, אשכולות וכיוצא באלה.

• צילום ראשי של ריקי בליך מעמוד הפייסבוק שלה, תוכן ע"פ סעיף 27א'

הפוסט בליך, יו״ר שח״ם: נגד 'המדינה הכובשת' שמשלמת משכורתה הופיע לראשונה ב-מעקב.

"זה כמו בית סוהר," העיד אחד התושבים המרותק לכיסא גלגלים. "אני כלוא בביתי, כי העיר שלי החליטה שאיני ראוי לחיות בה". תיעוד מצולם שנאסף על ידי צוות "מעקב" מציג מדרכות משובשות, מכשולים בלתי צפויים ותחנות אוטובוס בלתי נגישות, שהפכו את חיי בעלי המוגבלויות לסיוט יומיומי.

לאחר המתנה ממושכת, ביום ה-16 בספטמבר, נענתה סוף סוף עיריית תל אביב-יפו לפניית "מעקב". תגובתה, שהגיעה באיחור ניכר, מעלה תהיות רבות באשר למודעות העירייה למצב בשטח.

"הכתבה שפורסמה רצופה באי דיוקים, ללא ציון כתובות להתייחסות וללא נתינת זמן סביר למתן תגובה", טענה קרן רומאנו, דוברת העירייה. טענה זו מעוררת פליאה, שכן התחקיר כלל תיעוד מפורט ומדויק, כולל כתובות ספציפיות כמו רחוב נרדור 18 ביפו.

רומאנו המשיכה: "עיריית תל אביב-יפו עושה ימים כלילות למען ציבור אנשים עם מוגבלויות ופועלת בהתאם לתכנית 4 שנתית שהוגשה לנציבות לשוויון זכויות ועומדת הן בזמנים והן ביעדי התכנית".

לאמיתו של דבר, נבצר מאיתנו להבחין האם מדובר בתגובה רשמית או שמא במערכון קומי. מכל מקום, ראוי לציין כי עיריית תל אביב-יפו ניחנה בחוש הומור משובח!

הדוברת הוסיפה כי "בשנת 2024 הושקעו למעלה מ-25 מיליון שקלים לשיפור תשתיות והקמת מרחבים וגינות ציבוריות חדשות והתקיימו הכשרות לעובדים במתן שירות נגיש".

סיור קצר ברחובות ת"א, מגלה תמונה עגומה: מדרכות הרוסות, תחנות אוטובוס בלתי נגישות לעיוורים, ומכשולים בכל פינה. האם זו ההשקעה של 25 מיליון שקלים? או שמא מדובר בהזנחה של שנים?

מעניין לציין כי העירייה בחרה להתעלם מהעובדה שסיפקנו כתובות מדויקות ותיעוד מצולם. במקום זאת, היא האשימה אותנו ב"אי דיוקים". נראה כי בעיריית תל אביב-יפו מעדיפים להתעלם מהמציאות המצולמת ולהיצמד לסטטיסטיקות נוחות.

ומה לגבי ראש העיר הקשיש? האם הוא מודע למתרחש ברחובות עירו? נראה כי הנהגת העיר מנותקת לחלוטין מהמציאות ברחובות, במיוחד באזורי יפו ודרום תל אביב.

יש תחושה שיפו ודרום תל אביב אינם נחשבים באמת כחלק מתל אביב בעיני העירייה.

אנו ב"מעקב" מציעים לגב' רומאנו אתגר פשוט: סיור בכיסא גלגלים ברחובות שתיעדנו. אנו אף מוכנים להשאיל לה כיסא גלגלים למטרה זו. האם תעז לקבל את האתגר? אולי אז תבין את חומרת המצב ותחדל מלטעון על השקעות של מיליונים שאינן נראות בשטח.

בתגובתה, הזכירה רומאנו גם "קול קורא של משרד התחבורה" ו"סקר עדכני בעיר". אך השאלה המתבקשת היא – מה היה בשנים 2023 ו-2022? האם רק עכשיו התעוררה העירייה לצורך בנגישות?
המצב הנוכחי לא רק פוגע באיכות החיים של הנכים, אלא גם מהווה הפרה בוטה של חוקי הנגישות הישראליים והבינלאומיים. זו לא רק שאלה של נוחות, מדובר בזכויות אדם בסיסיות ובחובתה של המדינה לספק שוויון הזדמנויות לכל אזרחיה.

בעוד העירייה מתגאה בתוכניות עתידיות ו"קולות קוראים", תושבי העיר בעלי המוגבלויות ממשיכים להיאבק בכל יציאה מביתם. האם זו באמת "העיר ללא הפסקה", או שמא היא הפכה ל"עיר עם הפסקה ארוכה לנכים"?
נותר רק לקוות כי הפרסום הזה יעורר את מקבלי ההחלטות מתרדמתם ויביא לשינוי אמיתי ברחובות העיר. עד אז, נמשיך לעקוב ולחשוף את המציאות העגומה בעיר שמתיימרת להיות מתקדמת ונגישה לכל.

נודה על קיומה של טכנולוגיית תיעוד מתקדמת, המאפשרת לנו להציג ראיות חד-משמעיות ולתעד את המציאות כהווייתה. אולי כדאי שעיריית תל אביב-יפו תשקיע מעט מ-25 המיליון ש"ח הנעלמים ברכישת מצלמות, כדי שתוכל לראות בעצמה את מצב הרחובות?

הפוסט תל אביב: גטו לנכים, גן עדן לבדיחות עירייה הופיע לראשונה ב-מעקב.

ערים מרכזיות בישראל מפקירות את אוכלוסיית הנכים. בשנת 2024, כשישראל מתהדרת בהיותה מעצמת היי-טק וחדשנות, מתברר כי אלפי אזרחים נכים בערים המרכזיות של המדינה – תל אביב ובת ים – חיים במציאות עגומה של בידוד כפוי. כתבה מקיפה אשר ערכנו בשבועות האחרונים חושפת תמונת מצב מטרידה של הזנחה שיטתית והיעדר נגישות בסיסית, המותירה חלק ניכר מבעלי המוגבלויות כלואים בין כותלי בתיהם.

"זה כמו מעצר בית", מעיד בכאב תושב בת ים המרותק לכיסא גלגלים, שביקש להישאר בעילום שם מחשש לנקמה מצד הרשויות. "אני מרגיש שהמדינה מעדיפה שלא אחיה", הוא מוסיף בכאב. עדותו אינה יוצאת דופן, היא מהדהדת קולות רבים שהגיעו למערכת שלנו, המתארים מציאות בלתי נסבלת של בידוד וחוסר עצמאות.

סיור ברחובות בת ים ותל אביב מגלה במהירות את עומק הבעיה. מדרכות משובשות, היעדר רמפות, ומכשולים בלתי עבירים הופכים את המרחב הציבורי לשדה מוקשים עבור נכים. "לצאת לרחוב זה מסוכן", מספר לנו עיוור ת"א. "אין שום דרך לדעת באיזו תחנת אוטובוס אני נמצא או לאן האוטובוס נוסע".

הבעיה מתחילה כבר בפתח הבית. תיעדנו בניינים רבים ללא גישה נוחה לרחוב, מה שמאלץ נכים להסתמך על עזרה חיצונית רק כדי לצאת מביתם. "אני מזל שיש לי ילדים שיכולים לעזור," אומר תושב בן 70 המתגורר בקומה הרביעית. "אבל מה עושים אלה שאין להם אף אחד?"

מעבר למכשולים הפיזיים, הכתבה חושפת גם אכיפה רופפת של חוקי החניה. פקחי העירייה, כך נראה, מעלימים עין מרכבים החונים במקומות אסורים, מה שמקשה עוד יותר על תנועת הנכים במרחב הציבורי.

הפקרת הנכים אינה מסתכמת רק בתשתיות לקויות. פנייתנו לדוברות עיריית בת ים ותל אביב נענתה בשתיקה רועמת, מה שמעיד על זלזול מערכתי בצרכי האוכלוסייה הנכה. נראה כי ראשי הערים, רון חולדאי וצביקה ברוט, מעדיפים להתעלם מהבעיה במקום להתמודד איתה באומץ.

המצב הנוכחי לא רק פוגע באיכות החיים של הנכים, אלא גם מהווה הפרה בוטה של חוקי הנגישות הישראליים והבינלאומיים. זו לא רק שאלה של נוחות, מדובר בזכויות אדם בסיסיות ובחובתה של המדינה לספק שוויון הזדמנויות לכל אזרחיה.

לא אחת הלינו בעלי מוגבלויות, הנעזרים בכיסאות גלגלים, בפני מערכת "מעקב" על כך שכאשר נהג האוטובוס מבחין בהם ממתינים לבדם בתחנה, הוא אינו טורח אף לעצור. כפועל יוצא מכך, עלולים הם למצוא את עצמם חשופים לקרני השמש הקופחת או לגשמי הזעף בחורף, למשך פרק זמן העשוי להגיע עד כדי ארבע שעות תמימות.

מהם סדרי העדיפויות של הרשויות המקומיות והממשלה? בעוד הון עתק מושקע במיזמים ראוותניים, רבבות אזרחים נותרים מאחור, כלואים בין כותלי ביתם.

במסגרת הסיור המעמיק שערכנו, החל מרחוב נרדור 18 ביפו (ת"א) ועד לרחוב חלמית 18 בבת ים, נחשפנו לעובדה מצערת ומטרידה. התגלה כי שני אתרים לאורך המסלול לוקים בהתאמה חלקית בלבד לצורכיהם של אנשים עם מוגבלויות ובעלי נכויות.

הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות יפנימו את חומרת המצב ויפעלו ללא דיחוי לתיקונו. נגישות אינה מותרות, היא זכות בסיסית וחיונית לקיום בכבוד.

הגיע הזמן לשים קץ למציאות הבלתי נסבלת הזו ולהבטיח כי כל אזרח, ללא קשר למוגבלותו, יוכל לנוע בחופשיות ובבטחה במרחב הציבורי.

תגובות:

עיריות תל אביב-יפו ובת ים נמנעו מלהגיב לפנייתנו, בהתאם למסורת המצערת שהשתרשה בקרבן. התנהלות זו משקפת זלזול בוטה באמצעי התקשורת ובעבודה העיתונאית, ומעידה על היעדר כבוד מוחלט לעקרונות השקיפות והאחריותיות הציבורית. יתרה מזאת, מדובר בבזבוז משווע של כספי ציבור, שכן מחלקות הדוברות אינן מתפקדות כראוי, ועל אף שכר עתק המסתכם במאות אלפי שקלים (סכום שהיה יכול לשמש לתיקון מספר מדרכות בעיר), הן נכשלות במתן מענה הולם לכלי התקשורת.

למען ההגינות והאובייקטיביות!

אנו מעריכים, ברמת ודאות גבוהה, כי התופעה הנדונה הינה בעלת השלכות ארציות. עם זאת, לאור העובדה כי התקבלו בידינו תלונות מקרב תושבי תל-אביב-יפו ובת-ים, החלטנו לממש את החקירות העיתונאיות בערים אלו בלבד. יש להדגיש כי אין בכך כדי להעיד על היקפה המדויק של התופעה בשאר חלקי הארץ.

(עדכון 16.09)

לאחר המתנה ממושכת, ביום ה-16 בספטמבר, נענתה עיריית תל אביב-יפו לקריאה והגיבה למערכת "מעקב".

תגובת עיריית תל אביב- יפו:

"הכתבה שפורסמה רצופה באי דיוקים, ללא ציון כתובות להתייחסות וללא נתינת זמן סביר למתן תגובה.

עיריית תל אביב- יפו עושה ימים כלילות למען ציבור אנשים עם מוגבלויות ופועלת בהתאם לתכנית 4 שנתית שהוגשה לנציבות לשוויון זכויות ועומדת הן בזמנים והן ביעדי התכנית.

בשנת 2024 הושקעו למעלה מ25- מיליון שקלים לשיפור תשתיות והקמת מרחבים וגינות ציבוריות חדשות והתקיימו הכשרות לעובדים במתן שירות נגיש.

במסגרת קול קורא של משרד התחבורה בנושא נגישות במרחב הציבורי מחלקת הדרכים העירונית ביצעה סקר עדכני בעיר במרחב הציבורי ליד תחנות אוטובוס ובמדרכות שקיימות בהן תחנות- בהתאם לממצאי הסקר מקדמת העירייה תוכנית שנתית לביצוע הנגשה במרחב הציבורי.

כמו כן, במהלך השנה הנוכחית ושנה הבאה אנו מקדמים בהתאם להיבטי נגישות ביצוע שיקום קטעי מדרכה ברחבי העיר.

העירייה תמשיך לדאוג ללא הפסק לציבור אנשים עם מוגבלות כפי שהיא עושה כעת".

ברם, בתגובתה זו, עיריית תל אביב-יפו מתנערת מאחריותה ומוליכה שולל את הציבור. ראשית, במסגרת הכתבה, מסרנו מידע מפורט הכולל כתובות ותיעוד מצולם מסודר. לפיכך, הטענה כי לעיריית תל אביב-יפו לא נמסרו פרטי המיקום הינה בגדר הטעיה חמורה.

התיעוד המצולם נערך ברחוב נרדור 18 ביפו, הנמצאת בתחום השיפוט של תל אביב-יפו.

זאת ועוד, תחנת האוטובוס אשר אינה מותאמת לצורכי העיוורים תועדה ברחוב נרדור ביפו, בסמוך למספר 18.

(אם כי ייתכן שיש מקום לתהות האם יפו עודנה נחשבת חלק מתל אביב – הדבר אינו ברור דיו)

נסיים בהבעת הכרת תודה על קיומם של אמצעי תיעוד טכנולוגיים, אשר מאפשרים לנו להציג ראיות חד-משמעיות ולתעד את המציאות כהווייתה – לחץ כאן לסרטון

הפוסט ברוט וחולדאי: ראשי ערים או סוהרי נכים? הופיע לראשונה ב-מעקב.

דים אמור

מחקרים מראים כי גברים חווים הטרדה מינית הרבה יותר משנהוג לחשוב, אך הם נוטים שלא להתלונן על כך.

האירוע האחרון שהציף את הנושא התרחש בחוף הצוק בתל אביב, כאשר גברים התלוננו שמנקה נכנסת למקלחות הגברים באופן חופשי, מבלי לאפשר להם להתלבש בפרטיות. מערכת "מעקב" בדקה את הטענות ואכן גילתה שהמנקה נוהגת לשהות במקלחות הגברים לאורך זמן רב, למורת רוחם של המתרחצים.

המקרה הזה מעלה שאלות קשות: האם כניסה חופשית של מנקות למקלחות גברים נחשבת להטרדה מינית חמורה? או שמא זוהי נורמה לגיטימית ומקובלת בחברה? מה היה קורה אם מנקה גבר היה נכנס למקלחות נשים באותה צורה?

סקירה רחבה מגלה כי במרבית המקומות הציבוריים, מנקות נכנסות לשירותים ומקלחות של גברים ללא התראה מוקדמת או בקשה לפנות את המקום. רק במקומות ספציפיים כמו חדרי כושר ובתי מלון קיים שילוט מתאים לגבי זמני הניקיון, ומבקשים מהאנשים לצאת לפני כן.

עובדות אלו מעלות את השאלה הנוקבת – האם מקרים כאלה של "כניסה חופשית" למקלחות מהווים הטרדה מינית כלפי גברים? התנהגות זו נתפסת לרוב כ"תמימה" מצד המנקות, אך דומה כי היא מתעלמת מההיבט המיני הגלום במצב ומחוסר הנוחות שהיא יכולה לגרום לגברים.

מחקרים מראים כי גברים חווים יותר הטרדות מיניות משנהוג לחשוב, אך הם נוטים שלא להתלונן על כך. למשל, בחדר כושר אישה יכולה להרשות לעצמה לגעת באזור האינטימי של גבר (למעשה בית החזה) ולהחמיא לו על כושרו הגופני, אך לגבר לא תהיה אפשרות לנהוג באותה צורה מבלי להיחשב כמטריד מין.

בישראל, משרד החינוך אף מפלה גברים, ודורש מהם להציג אישור מהמשטרה על אי-הרשעה בעבירות מין בעת כניסתם למערכת החינוך, בעוד שמנשים לא נדרשת חובה זו. זאת, על אף שהנתונים הסטטיסטיים מראים שגם נשים מבצעות עבירות מין.

התופעה של הטרדות מיניות כלפי גברים לרוב חסרת נוכחות בשיח הציבורי, מכיוון שגברים נרתעים מלהתלונן עליה – בדומה לתגובות של נשים בעבר לגבי הטרדות מצד גברים. ייתכן ומקרים כמו זה של המנקה בחוף הצוק, יועילו להעלאת המודעות בסוגיה חשובה זו.

תגובות:

עיריית תל אביב ומשרד החינוך: לא טרחו להגיב.

הפוסט מנקות נכנסות למקלחות גברים: הטרדה מינית חמורה או נורמה לגיטימית? הופיע לראשונה ב-מעקב.

דים אמור

זנות, פשע, סמים, עבירת פלילית, אדישות ועיוורות של הרשויות, עוני ברחבי העיר, בריונות של עיריית ת"א וכו'.

יש לציין: לממשלת ישראל, עיריית ת"א, רון חולדאי (ראש העיר) וגם כן למשטרת ישראל ידוע הכל, כלומר: איפה קונים ומוכרים סמים (תחנות סמים), שמות בריונים ומנהלי פשע, מקומות מגורים של פליטים בלתי חוקיים, נקודות זנות ובתי זונות – אך דבר לא נעשה. מדוע מעדיפים להיות עיוורים? אולי יותר מדויק לומר מישהו מקבל שוחד ושווה לשתוק.

אנו תיעדנו דברים קשים – אבל לא יעשו דבר?

חלק 1:

חלק 2:

צילום דים אמור.

הפוסט רון חולדאי, ראש העיר גם של דרום תל אביב? "הצד האפל" של תל אביב. הופיע לראשונה ב-מעקב.

תיאטרון הבימה פיטר עשרות שחקנים! החובות כוסו על חשבון תושבי תל אביב.

תחקיר של דים אמור || 11.12.2022 

• שוב ושוב על חשבון הציבור מכסים את החובות של "הבימה" (*).

(*) מדובר על כיסוי גירעון ( חובות ) של למעלה מ-100 מיליון ש״ח, יוזמה משותפת של משרד התרבות וגם כן עיריית תל אביב-יפו ( נכון לציין: מעלה מ-100 מיליון ש״ח שולם בינואר 2022 – וזאת רק ההתחלה! ).

אין צורך להסביר שמדובר על כספי הציבור ( משרד התרבות הם כספים של כלל האוכלוסייה, עיריית תל אביב – תשלומי ארנונה ( עסקים ותושבי ת"א )).

• הציבור משלם ומשלם – התיאטרון חוגג וחוגג ע"ח הציבור, יחד עם זאת התיאטרון הלאומי מוכר כרטיסים להצגות זיל וזול, למעשה ב – 350 ש"ח בלבד!

התיאטרון הלאומי מיועד אך ורק לאליטות הלאומיות!

♦ הדרכה: כיצד ניתן לבזבז מיליוני שקלים ( מכספי ציבור ) ולא להיענש !?! ♦

במהלך החודשים מרץ עד אוגוסט 2015 בדק משרד מבקר המדינה היבטים בניהול תיאטרון הבימה. אלה הנושאים שנבדקו: היקפי פעילותו, התמיכה הציבורית והאיכות בהשוואה לתאטראות אחרים, משמעות היותו תאטרון לאומי, התמיכות שהוא מקבל ממשרד התרבות והספורט בשל תוארו, עמידתו בהסכמי ההבראה שנחתמו בינו לבין הממשלה, עמידתו בהתחייבויות כלפי עובדים וספקים, תשלום חובותיו לקופות העובדים (פנסיה, גמל והשתלמות), לרשויות המס, למוסד לביטוח לאומי ולארגוני העובדים.

תיאטרון הבימה מאוגד כחל"צ, הבעלות על מניות החברה היא בידי הקדש ציבורי. נאמני ההקדש משמשים כאספה הכללית של החברה. תוקף כהונתה של מועצת הנאמנים פג ב – 16.01.2015, בתום חמש שנים ממועד המינוי ולא הוארך, אך למרות זאת הם המשיכו להתכנס.

אי-הובלה בהיקף הפעילות והאיכות למרות הובלה בהיקף התמיכה הציבורית.
מהשוואת היקפי הפעילות של התאטרון, היקפי התמיכה הכספית הציבורית, ומדדי האיכות והמצוינות – פרסי התאטרון וניקוד משתני האיכות על פי מבחני התמיכה בתאטראות – בין תאטרון הבימה לבין התאטראות המסווגים במשרד התרבות כתאטראות גדולים כמותו, עלה כי תאטרון הבימה לא מוביל ברובם המוחלט של המדדים שנבדקו. במדדי האיכות והמצוינות ובכלל זה ניקוד משתנים איכותיים על ידי מדור תאטרון ב"מועצה הישראלית לתרבות ואמנות" ובפרסי התאטרון הוא אף ממוקם נמוך ביחס לתאטראות אחרים. מנגד, הוא מוביל בהיקפי התמיכה הכספית הציבורית שהוא מקבל ביחס להיקף פעילותו, ובאחוז הנמוך יחסית של הכנסות עצמיות ביחס לסך ההכנסות.

ישיבות הנהלה ותכנית עבודה: התאטרון לא מקיים ישיבות הנהלה, החיוניות לשיתוף פעולה בין יחידות המטה שלו. לתאטרון אין תכנית עבודה שנתית, שהיא אבן יסוד וביטוי ראשון במעלה לתכנון פנים-ארגוני ולקביעת יעדים, ובכלל זה מדדים להצלחה.

מרכזי רווח : לתאטרון אין נתונים על מרכזי רווח. לפיכך, אין ביכולתו לעקוב אחר רווחיות ההפקות השונות, והוא אינו יודע אם הצגות שהועלו מכסות את עלות הפקתן. אף על פי שהתחייב להפיק דוח קבוע ממוחשב במסגרת הסכם ההבראה מ-2012, עד מועד סיום הביקורת באוגוסט 2015 טרם ניתן היה להפיקו מהמערכת הממוחשבת. יצוין כי לעתים נעשה ריכוז נתונים ידני על מנת ליצור דוח הכנסות והוצאות להפקה.

תמיכות בשיפוצים:

תמיכות בשיפוצים בשנים: בשנים 2013 ו-2014 אישרה ועדת התמיכות של משרד התרבות תמיכה בתאטרון מתקציב התמיכות בשיפוצים, בהיקף של 840,000 ש"ח ו-800,000 ש"ח בהתאמה. התמיכה אושרה למרות חוות הדעת של מנהלת מחלקת התאטרון במשרד התרבות שהתנגדה לה, מאחר שטרם חלפו חמש שנים מתום השיפוץ היסודי של מבנה התאטרון, שעלה כ-109 מיליון ש"ח, ושהוא תנאי סף לתמיכת משרד התרבות בשיפוצים. ועדת התמיכות לא נימקה את החלטתה לתמיכה, ולא קבעה לאילו פריטים מהרשימה שהגיש התאטרון מאושרת התמיכה. ברשימת הפריטים לתשלום שהגיש התאטרון ואושרה על ידי משרד התרבות, כלולים פריטים שלא הופיעו בבקשה המקורית.

הצטיידות:

הצטיידות בהתאם לתכנית ההבראה מ-2012: במסגרת ההסכם התחייב התאטרון לבצע הצטיידות בהיקף של כ-10 מיליון ש"ח מתקציבו ומתקציבים שאינם ממשלתיים. ב-21.7.13 דיווח החשב המלווה לוועדת המעקב כי התאטרון ביצע את ההצטיידות. אולם בבקשת התמיכה שהגיש התאטרון למשרד התרבות ב-13.8.13 מופיעים חלק מאותם פריטים שדווח עליהם כי בוצעו זה כבר, בהיקף של מאות אלפי שקלים.

במהלך שנות פעילותו ידע התאטרון משברים לרוב, והמדינה נרתמה פעם אחר פעם להתאים לו תכניות הבראה. הסכם ההבראה האחרון, שנחתם בדצמבר 2012 והיה בתוקף עד סוף 2014, כלל סיוע נרחב של המדינה לצד דרישות לקיצוצים והתייעלות של התאטרון. היעדים שנקבעו בתכנית ההבראה מ-2012 הם הפעלה שוטפת של התאטרון, פתרון הגירעון הצבור שלו והשגת איזון תקציבי לאורך זמן. בתמורה לביצוע צעדים ליישום הסכם ההבראה על ידי התאטרון הממשלה התחייבה לתמיכה כספית בתאטרון בהיקף של 23.8 מיליון ש"ח בדרך של מענקים, הלוואות ומחיקת הלוואות עבר של המדינה, זאת מעבר לתמיכה השנתית השוטפת בפעילות התאטרון. בשנים 2014-2011 הסתכמה ההזרמה הכספית של המדינה לתאטרון בהיקף של כ-120 מיליון ש"ח (בכלל זה: תמיכה שוטפת, תמיכה מיוחדת, הלוואות, והחזר בשל הנחות לגמלאים). כל זאת לאחר שבשנים 2011-2007 השקיעו עיריית תל אביב והמדינה כ-109 מיליון ש"ח בשיפוץ ובינוי מבנה התאטרון זאת מעבר לתמיכה הכספית השוטפת בתאטרון באותן שנים.

משרד מבקר המדינה רואה בחומרה את התנהלותו של התאטרון בראשות מנכ"לית התאטרון, גב' אודליה פרידמן, והחשב המלווה, רו"ח בועז גזית, בכך שלא ביצעו את מלוא סעיפי הסכם ההבראה. יש לראות בחומרה את התנהלותם גם בכך שלא נתנו עדיפות עליונה להעברת כספים שניגבו מעובדים לקופות עובדים (פנסיה, גמל והשתלמות), למס הכנסה ולביטוח הלאומי ולארגוני עובדים. אי-העברת הכספים במועד לגופים אלו הוגדרה בחוקים כעברה פלילית.

בית המשפט ציין בפסק דינו בעניין הבימה: "… הסיוע הכספי עלול להוביל להמשך ניהול כושל, פאסיביות וחוסר יעילות ניהולית בקרב גופים המתפתים להניח כי נוכח חשיבותם הציבורית, המדינה לא תאפשר את קריסתם…" .

משרד מבקר המדינה מעיר למשרדי התרבות והאוצר ולתאטרון הבימה כי נדרש טיפול יסודי, מעמיק ומקיף בתאטרון, תוך ניתוח הסיבות לאי-עמידתו ביעדים שנקבעו בהסכמי ההבראה הקודמים, במטרה לצאת מהמשבר הכספי ולהעלותו על דרך המלך. לשם כך, על תאטרון הבימה להמשיך ולהתייעל לרבות ביצוע קיצוצים. על מנת שיוכל לנסות לשקם את מצבו ותפקודו, על שרת התרבות והספורט להיכנס בעובי הקורה ולהבטיח את תפקודו השוטף של התאטרון, ואת הצעדים להתייעלות.

להורדת דו"ח מבקר המדינה לחץ כאן.

משרד התרבות והספורט, משרד האוצר וגם כן התיאטרון הלאומי הבימה צחקו על הדו"ח של מבקש המדינה, כמובן ובדאי לא שינו שום התנהלות ( לא נעשה שינוי פרקטי ), התיאטרון המשיך "לחגוג" על חשבון משלמי המסים!

ב – 2017 גם זיהיתי את הבעייתיות של ניהול בלתי מסודר של הבימה, ההנהלה הייתה חצופה ואדישה. התיאטרון סירב לדבר עם האמנים ויוצרים, ועל כן אנשי תרבות די כעסו על הבימה ( ובצדק ).

יש לציין למען האמת: ב 2016 – 2017 התיאטרון הפסיק להשכיר את "הבימה 4", דאז מר משה קפטן ( מנהל אמנותי ) היה מעדיף שאולמות התיאטרון יעמדו ללא עבודה ( מדובר על מיליוני שקלים אשר התיאטרון היה יכול להכניס לקופתו) ( נכון לציין שגם ב 2022 הסיטואציה לא השתנתה ))!

מדוע לעבוד קשה כאשר המדינה גם ככה "שופכת" כ – 50 מיליון כל שנה.

ב 2016 ע"י נשלחה פניה לתיאטרון הבימה, ביקשתי להשכיר את האולם 4, נחתם הסכם, אך אחרי כחודש קיבלתי סירוב ( ללא סיבה וללא הסבר ) – פשוט נאמר לי "לא", כמו כן התיאטרון באופן חד צדדי ביטל את ההסכם! יחס משפיל, אפליה, זלזול וכו'.

ע"י נמסרה תלונה למשרד התרבות, ציטוט מתוך התלונה:

לפנייתי השיבה גב' גלית והבה שאשו, ראשת מינהל תרבות, התגובה הייתה מזעזעת, כלומר שום דבר לא נעשה!

קרא את המכתב – הורדת קובץ – לחץ כאן

בין השנים 2018 – 2020 עיתון "כלכליסט" פרסם עשרות כתבות בעניין הבימה, ושוב משרד התרבות והספורט לא ראו ולא טיפלו ( כנראה יש בעיה מאוד רצינית בראיה )! אולי מדובר בכישרון לא לראות ולא לטפל?

די בכך עצוב שבמשרד התרבות עד היום לא מודעים שגידלו ותמכו ב"מפלצת" אשר ללא רחמים שרפה מאות מילוני שקלים! לעיתים כאשר לא רואים מתעשרים ( זאת דעתי, חלילה אינני מאשים איש/ה )!

"תיאטרון זה עבודה, בערב חופשי אני הולכת למסעדה": שיחה חופשית עם מנכ"לית הבימה" – 2018 – קרא עוד.

"החובות של תיאטרון הבימה נחשפים: כ-72 מיליון שקל וחשש ל"העדפת נושים"" – 2019 – קרא עוד.

"להיות או לא להיות: מי אשם בקריסת תיאטרון הבימה?" – 2019 – קרא עוד.

"נאמני הבימה מאיימים בתביעת מיליונים נגד המנכ"לית ונושאי משרה לשעבר" – 2020 – קרא עוד.

28.01.2020 רשם העמותות ביצע ביקורת עומק בתיאטרון הלאומי הבימה, וגם כן נמצאו המון בעיות.

עיקר הממצאים ומסקנות:

1. בכרטסת הנהלת החשבונות על שם שרגא לשנת 2016 נמצא כי החל"צ ( תיאטרון הבימה ) ביצעה עימו עסקאות של ניכיון שיקים, באופן שהחל"צ מסרה ללקוח שיקים דחויים ובתמורה העניק לה הלקוח שיק מזומן בקיזוז 5 עמלת ניכיון. היקף העסקאות בשנה המדוברת היה כ 2 -מיליון ו ₪ עמלת הניכיון נעה בין 4-%ל 2%.

לא קיים הסכם המסדיר את עסקאות ניכיון השיקים , לדברי החל"צ שיעור העמלה נקבע בהתאם לתאריך פירעון ההמחאה. יצוין כי אין באפשרות הביקורת לאמת את דברי החל"צ בעניין אופן קביעת שיעור העמלה, היות ואין בידי החל"צ העתק מהמחאות אלו, ההמחאות לא הופקדו בבנק, אלא הועברו לשרגא, ולכן אין נתיב ביקורת אפקטיבית בעניין כספים אלה, וזאת בניגוד להנחיות הרשם הקובעות שעל החל"צ לקיים את התנהלותה הפיננסית כך שתאפשר מעקב חשבונאי של הדברים.

במיוחד הדברים חמורים לאור העדר בקרה על שיעור עמלת הניכיון שנגבית ולאור העדר הסכם המסדיר את עסקאות אלו. 

2. בחודש אוקטובר 2017 נערך הסכם בין החל"צ לבין שרגא למכירת הצגת "הדוד אריה". בהתאם להסכם, החל"צ מוכרת כל הצגה בסכום של 37,500 ₪ וכל ההכנסות ממכירת הכרטיסים שיתקבלו מעבר לסכום זה יחולקו בשווה בין שני הצדדים.

בנוסף, בהתאם להסכם, שרגא תעביר לחל"צ ביום חתימת ההסכם סך של 1 מיליון ₪ כמקדמה.
מבדיקת הביקורת עלה כי ההכנסה הממוצעת שהתקבלה מכל מופע של ההצגה הינה -כ 50 אלפי ₪, אולם, בהתאם לפרטי ההסכם המפורטים לעיל, ההכנסה הממוצעת של החל"צ בגין כל הצגה הסתכמה ל כ – 44 אלפי ₪ בלבד ( 37.5 בגין המכירה, ו כ 6 -אש"ח נוספים בגין חלוקת ההכנסה שמעל -ל 37.5 אש"ח). על פי ההסכם, ההפקה וכל עלויותיה חלות על החל"צ .

מיום עריכת ההסכם ונכון למועד הביקורת ( ספטמבר 2019 ) נערכו 35 מופעים של ההצגה "הדוד אריה". לפיכך, נכון למועד הביקורת, אחוז הריבית עומד על 21 אחוז ( 6 אש"ח שהועברו לשרגא עבור כל הצגה בהכפלת 35 הצגות שהתקיימו ומתוך סך של 1 מיליון ₪ שהתקבל כמקדמה ).
יצוין כי אחוז הריבית עולה עם כל מופע של הצגה זו. המשמעות היא שהחל"צ חתמה על הסכם הכולל עלויות מימון חריגות אך ההסכם ותנאיו לא נדונו בדירקטוריון החל"צ ולא ברור האם מדובר בהסכם שהינו לטובת החל"צ.  

3. שרגא שוכר את אולם החל"צ לצורך העלאת מופעים, כאשר החל"צ גובה את ההכנסות, משווקת את המופע ומעמידה לרשותו אולם וציוד תאורה וסאונד. בהתאם להסכמים הקיימים, החל"צ מותירה אצלה 30% מהכנסות שגבתה למופע ומעבירה לשרגא את היתרה בגובה 70% .מסקירת כרטסת הנה"ח על שם שרגא וכן כרטסת "קופה" לשנת 2015 ,עולה כי את חלקו של שרגא (70%) החל"צ מעבירה ללקוח מקופת הגבייה.לביקורת לא נמסרו אסמכתאות כי תשלום זה מתבצע באמצעות העברה בנקאית אוהמחאה, ועל כן נראה כי התשלום מתבצע במזומן.

התקשרות זו של החל"צ עם שרגא כאשר התשלום בתמורתה מתבצע במזומן, ללא מעקב וביקורת ראויים אחרי ההתנהלות החשבונאית של החל"צ, הינה בניגוד להנחיות הרשם.

4. מינוי חברת הדירקטוריון שלי חושן בוצע בישיבת הדירקטוריון ולא ע"י האסיפה הכללית, זאת בניגוד לסעיף 28 לתקנון החל"צ ובניגוד להוראות סעיף 59 לחוק החברות, לפיו האסיפה הכללית תמנה את הדירקטורים אלא אם נקבע אחרת בתקנון.

5. לא נמצא מינוי של רואה החשבון המבקר באסיפה הכללית השנתית לשנים 2016- ו 2017 ,בניגוד לסעיף 154 (ב' ) לחוק החברות המחייב מינוי רואה חשבון בכל אסיפה כללית שנתית. לדברי החל"צ, הארכת מינויו אושרה בעל-פה.

6. אשתו של המנהל האמנותי מועסקת כשחקנית בתיאטרון והמנהל האומנותי אחראי על ליהוק השחקנים להצגות. הביקורת מציינת כי קיים חשש שהחלטות מקצועיות מתקבלות משיקולים שאינם אובייקטיביים ולא לשם קידום מטרות החל"צ וצרכיה האומנותיים.

7. קיימת חלוקת כרטיסים ללא תמורה וביניהם דירקטורים בחל"צ ובני זוגם או לגמלאי החל"צ. מבדיקת הביקורת עולה שלא קיימים נוהל, קריטריונים או אמות מידה בעניין חלוקת כרטיסים ללא תמורה, באופן אשר יגשים בצורה המיטבית את מטרות החל"צ. בפועל, המנכ"לית ומנהל הכספים הם הגורמים המחליטים לאילו מוסדות יחולקו הכרטיסים על בסיס מקום פנוי.

8. תרומות: לא קיימת סדרה נפרדת של קבלות עבור הכנסות מתרומות, זאת בניגוד לסעיף 2 (א' ) לתוספת השניהלחוק העמותות לפיו "תקבולים בשל תרומות יירשמו בפנקס שוברי קבלות נפרד".

9. קופה קטנה – נמצאו תשלומים שבוצעו במזומן מקופה קטנה בסכומים העולים על 500 ש"ח, זאת בניגוד לנוהל שנקבע על ידי החל"צ, לפיו ניתן לשלם במזומן עד לסכום של 500 ש"ח, כגון: הוצאות עבור תלבושות בסכום של 2,030 ש"ח, החזר הוצאות נסיעה בסכום של 1,500 ₪ והוצאות על ארוחות בסך 1,440 ₪.

10. נמצא כי בשנים 2015- ו 2016 דיווחה החל"צ על שכרם של חמשת מקבלי השכר הגבוה על פי נתוני דוח עלות מעביד ולא על פי נתוני השכר ברוטו בטופס 126, זאת בניגוד לסעיף 7 ( א') (3) ל תקנות העמותות ( טפסים ), תשס"ט-2009.

11. בשנת 2016 לא דווחו היקפי העסקאות עם הצד הקשור "מעבדתרבות דימונה" (ע"ר ), זאת בניגוד לתוספת השלישית לחוק העמותות .

12. נמצא כי לעיתים החל"צ משלמת משכורות מספר ימים ( 2- 3 ) לאחר -ה 10 לחודש העוקב לחודש עבורו משולם השכר, זאת בניגוד לחוק הגנת השכר.

מסקירת תלושי השכר עולה כי לא קיימת זקיפת שווי בתלושי השכר של העובדים בגין ההטבה של חלוקת כרטיסים בחינם, זאת בניגוד לסעיף 2 (2 ) לפקודת מ"ה.

הביקורת מציינת כי הממצאים שלעיל חושפים את החל"צ לתביעות מעובדים ולקנסות / אכיפה מרשויות המס, ובכך נוצר סיכון לפגיעה בנכסי החל"צ .

הדו"ח מכיל מעל 120 עמודים, עשרות תקלות חמורות אשר מצביעות על ניהול לא נכון, בזבוז כספי ציבור וכו', ריכזתי הבעיות החמורות ביותר אשר עולות בביקורת עומק של רשם העמותות. קרא את הדו"ח.

בתאריך 29.03.2021 'המגן' ארגון השחקנים פרסם תחקיר "התיאטרון הלאומי הבימה, לאן הולך הכסף?" ( לחץ כאן קרא עוד ), כמו כן ארגון חשף דוחות של התיאטרון!

בנוסף 'המגן' שלח תלונה למשרד התרבות ( תלונה על התנהלות בלתי מסודרת של התיאטרון ), אך משרד התרבות לא טרח להגיב לארגון השחקנים.

ציטוטים מתוך התחקיר:

התיאטרון הלאומי הבימה, הינו פועל כחברה לתועלת הציבור:
תקציב שנתי בסך של – כ 60 מיליון ₪ (2019).
שכר של שחקן ( יעקב כהן ) בסך של כ 650,000 ₪ בשנה ( 2019 ).
שכר המנכ"ל כ 581,000 ₪ בשנה ( 2019).
תמיכה ממשלתית ושירותים לממשלה – כ 46 מיליון ש"ח (2020).

התיאטרון נמצא בגירעון וההנהלה מקבלת שכר די גבוהות.

יעקב כהן (*) ( בדוחות מופיע בתור "שחקן" ) מקבל שכר כ 54,000 ש"ח בחודש ( כ – 650,000 בשנה ), נכון לשנת 2019 יעקב כהן היה מקבל שכר יותר גבוה מהשכר של ראש הממשלה.

(*) יעקב כהן – קרא כאן.

צילום : כלכליסט

מנכ"ל תיאטרון מקבל כ 49,000 ש"ח בחודש ( כ 584,000 ש"ח בשנה ), כלומר שכר יותר גבוה משכרו של ח"כ ו/או סגן שר ( 45,274 שקלים ).

קרא כאן נתוני שכר של נבחרי הציבור ( 2021 )  – לחץ כאן.

ובכל זאת, בשנת 2021 תיאטרון הלאומי שוב הגיעה לגירעון, מעל כ 100 מיליון ש"ח!

נגד התיאטרון הוגשו תביעות רבות ( בנקים, עובדים, ספקים, יוצרים, חברות, מדינה וארגונים ).

ולפתא, בתאריך 10.01.22 עיריית תל אביב פרסמה ידיעה:

"עכשיו זה רשמי – "הבימה" תאגיד עירוני!

מועצת העיר אישרה הקמתו של תאגיד עירוני חדש – התאטרון הלאומי "הבימה" עבר לבעלות עיריית תל אביב-יפו והחל לפעול כתאגיד עירוני חדש תוך שמירה על מעמדו הייחודי.

לאחר שהגיע לגירעון של למעלה מ-100 מיליון ש״ח, ולפני פירוק, התאטרון הלאומי ״הבימה״ ניצל, תוך יוזמה משותפת של משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב-יפו, הסתדרות העובדים וארגון שח״ם.

העירייה גיבשה מתווה מוסכם לקליטת התאטרון כתאגיד עירוני חדש באופן שיבטיח את התנהלותו המאוזנת לשנים הבאות לאחר עבודת מטה מול המדינה, מול הנאמנים והעובדים. 

כחלק מהמתווה, ההסתדרות, שח"ם, ועדי העובדים והשחקנים בתאטרון הבימה, משרד התרבות והספורט, הנהלת תאטרון הבימה ועיריית תל אביב-יפו, הגיעו בערב חג הפסח להבנות מוסכמות באשר לאופן קליטת עובדים ושחקנים בעתיד.

במקביל ובהמשך להחלטות בית המשפט והפעלת התאטרון על ידי הנאמנים, העירייה הגישה בקשה למשרד הפנים להקמת תאגיד עירוני חדש שיקבל עליו את האחריות להמשך הפעילות של תאטרון הלאומי- הבימה. בתחילת ינואר 2022, לאחר קבלת אישור משרד הפנים, הוקם תאגיד חדש אשר יקלוט ויעסיק עובדים ושחקנים בהתאם להבנות ולהסכמים שהושגו, לאחר מאמץ אינטנסיבי ומסור של כל הצדדים המעורבים." – קרא עוד.

את הבימה הצילו על חשבון הציבור, אך שכחו לשאול את הציבור האם הוא מעוניין להציל את הבימה?!? הציבור יקבל בתמורה הצגה בסך של 350 ש"ח, שבה משחקן אדם שלעולם לא למד משחק ( מדובר על איתי לוי, הצגה "קזבלן" ).

• לפי התקנון של התיאטרון הוא מחויב להיות תיאטרון מקצועי!

לא ידוע עד כמה זה מקצועי לאפשר למר לוי לעלות על הבמה ללא לימודי משחק!?! כנראה, בעיניי התיאטרון הלאומי הבימה – זה מאוד מקצועי!

קרא את התקנון – לחץ כאן

התיאטרון מתקיים על חשבון הציבור והינו בבעלות של עיריית ת"א, גוף מסוג זה חייב לפרסם מכרז, לפחות כך קבע בית המשפט, בג"ץ הכריע: תאגידים של רשויות מקומיות יפעלו על פי חוק חובת המכרזים – קרא עוד.

האם תיאטרון פרסם מכרז שהוא מעוניין להעסיק אדם כשחקן מקצועי – ללא לימודי משחק??? המכרז לא פורסם!

התקיימה שיחה עם נעם סמל ( מנכ"ל תיאטרון הבימה ):

התקיימה שיחה עם נעם סמל ( מנכ"ל תיאטרון הבימה ):

דים אמור: נועם שלום.

נעם סמל: שלום.

דים אמור: אני כותב כתב על איתי לוי, והבנתי שהוא עובד בתיאטרון!

נעם סמל: נכון, הוא עובד גם בתיאטרון. אני על פי ההסכם בינינו, לבין הבימה ולבין איתי אני לא יכול לדבר עליו. אתה צריך לדבר איתו והוא ידבר על עצמו.

דים אמור: רק רציתי לדעת, הוא פרילנסר? או שהוא התקבל בתיאטרון?

נעם סמל: הוא פרילנסר. הוא משחק בתפקיד קזבלן במחזמר "קזבלן" …

דים אמור: וזה שהוא לא למד משחק ומשחק, איך התיאטרון מתייחס לזה?

נעם סמל: אז הוא, אנחנו במהלך, במהלך חודשים האחרונים העברנו לו כל מיני השתלמויות וכל מיני הדרכות. תשאל אותו, תדבר איתו. אני מציע לך לדבר עם רון גרנות הובר של הבימה.

דים אמור: תודה.

מהשיחה ניתן להבין: מר איתי לוי עובד בתיאטרון בתור פרילנסר, יחד עם זאת התיאטרון מסתיר מידע ( חוזה ו/או הסכם ) מהציבור, למעשה לא מפרסם את שכרו איתי לוי!

חשוב לציין: על פי החוק תאגיד עירוני וחל"צ חייבים לספק מידע לציבור ולהיות שקופים כלפי הציבור, לציבור יש זכות לדעת כמה עולה לו "שחקן" קזבלן מר איתי לוי, ובכללי מה היא העלות של ההפקה "קזבלן" ( כסף של הציבור התיאטרון לא שכח לקחת, אך לעיתים שוכח ספק מידע! )!

גם כן התקיימה שיחה עם רון גרנות, דובר הבימה.

דים אמור: שלום, רון?

רון גרנות: כן.

דים אמור: שלום שמי דים, אני עושה כתב על הבימה ואיתי לוי. קיבלתי מספר שלך מנעם סגל, שהוא עובד בהבימה. אתה יכול לתת לי קצת פרטים על התפקיד של איתי לוי בקזבלן?

רון גרנות: מאיפה אתה?

דים אמור: אני מבקר תרבות ויש לי אתר שלי.

רון גרנות: שלח לי ווצאפ ומחר אדבר איתך, מה דחוף עכשיו?

דים אמור: אנו פשוט רצינו לקבל תגובה האם הוא למד משחק אי פעם? לא למד! עשה איזה סדנאות? הבנתי שב "הבימה" כן נתנו לו איזשהו הכשרה מסוימת.

רון גרנות: תשלח לי ווצאפ עם פרטים עליך ואני אטפל בזה.

דים אמור: אתה לא יכול לתת לי פרטים? האם הוא למד משחק או למד משחק?

רון גרנות: לא אני לא מגיב ככה! אני צריך לשבת לקרוא עליך, להבין מי אתה!

דים אמור: בסופו של דבר מדובר על כספי הציבור, ולכן אני בתור עיתונאי שואל אותך האם הוא למד משחק או לא למד משחק.

רון גרנות: שלח לי ווצאפ. אני צריך לעבור לעבור דרך העירייה. זה לא ככה. תשלח לי לינק.

דים אמור: בשביל להגיד האם בן אדם למשחק או לא? חחח זה צריך לעבור דרך העירייה?

רון גרנות: סליחה אדוני, אתה מתקשר אלי, אני פה באמצע הפגישה. שלח לי מייל עם הפרטים עליך ונענה לך בכיף.

דים אמור: אוקי.

לדובר הבימה נשלח מייל, אך הדובר לא טרח להגיב.

גם כן ב 2022 התיאטרון ממשיך להתנהל בתור "שכונה"! ולא לשמור על החוקים! שוב מדובר על כספי הציבור, יש לציין: מראיתי לוי מקבל שכר מתוך כספי הציבור!

הממשלה מתייחסת לציבור כעדר טיפש! עד היום לא הסבירו לציבור את המקור החובות, הרי מדובר מעל 100 מיליון ש"ח, ובכלל לאיזה מן מטרה הבימה בזבזה מאות מיליוני שקלים  ( כ 60 מיליון כל שנה )!

יש לציין: המדינה אינה הגישה כתב אישום נגד ההנהלה, לא נפתחו תיקים במשטרה וכו'!

התיאטרון הלאומי הבימה החליף את הבעלים באופן הרשמי, ולכן להנהלה "החדשה" הייתה הזדמנות נדירה להיפטר מאנשים לא רצויים, כלומר מהשחקנים אשר בעיני ההנהלה "החדשה" היו לא מקובלים, ובנוסף עיריית תל אביב דרשה שינויים וקיצוצים! כך, התיאטרון פיטר עשרות שחקנים!

ביום אחד הבימה הודיעה לשחקנים שיש שינויים, חלק תחת שכנועים חתמו על חוזה פרילנסר, וחלק הבימה פיטרה ללא הסברים!

ב – 2022 הבימה המשיכה להתנהל באופן לא מסודר, לדוגמה משה קפטן לא פיטר את אשתו ( שחקנית, מאיה מעוז ), מאיה מעוז קיבלה תפקידים חדשיםבשנת 2022! מר קפטן לא מכבד את הדו"ח של מבקר המדינה.

בעניין פיטורים של שחקני הבימה, ארגון השחקנים 'המגן' פנה לעיריית תל אביב ולתיאטרון הלאומי הבימה:

" לכבוד:

התיאטרון הלאומי הבימה.

הנדון: קבלת מענה.

שלום רב,

1.התיאטרון "הבימה" היה בגירעון ( נסגר ונפתח מחדש כחל"צ ( נכון להיום תיאטרון "הבימה" פועל כתאגיד עירוני ( תחת עיריית ת"א) ).

1.1. כיצד קרה שעשרות שחקנים של התיאטרון אשר עבדו בתיאטרון באופן קבוע ( קביעות ) פוטרו, חלק מהשחקים נאלצו לחתום על חוזה "פרילנסר" וזאת לאחר 20 שנות עבודה בתיאטרון?

2. מדוע תיאטרון פיטר עובדים ללא התחשבות בוותק וקביעות? 

3. מדוע תיאטרון פיטר את העובדים בצורה לא מסודרת, כמו כן יש לציין: שחקני "הבימה" לא הוזמנו לישיבות ולדיונים.

4. אנו מבקשים לקבל הסכמים? פרוטוקולים מתוך הישיבות? מסמכים? ( בין השנים 2019 – 2021 ).

5. האם תיאטרון עדיין ממשיך לשתף הפעולה עם "שח"ם"?

בברכה,

המגן – ארגון שחקני התיאטרון והקולנוע."

_______________________________

קיבלנו מענה של התיאטרון הלאומי הבימה ( יום א׳, 28 באוג׳, 12:54 ):

להורדת קובץ לחץ כאן ( מכתב ) 

_______________________________

יו"ר 'המגן' לא הסתפק במענה ללא מסמכים, ולכן ביקש לקבל יותר פרטים, כלומר מענה יותר פרודוקטיבי ( 29 באוג׳ 2022, 11:18 ) :

" הדס, שלום לך.

תודה על המענה.

לארגון 'המגן' התקבלה תלונה על התנהלות של התיאטרון הלאומי "הבימה", טענות השחקנים: התיאטרון פיטר עשרות שחקנים ללא התחשבות ו/או שכנע את השחקנים לחתום על חוזה "פרילנסר" (*) ( מדוע תיאטרון פיטר עובדים ללא התחשבות בוותק ), הפיטורים נעשו בצורה בלתי מסודרת.

(*)   חוזה "פרילנסר" לא מחייב תיאטרון לספק עבודה. 

חלק מהשחקנים נאלצו לחתום על החוזה החדש – הרעת תנאי העבודה!

נכון להיום "הבימה" פועל כחל"צ, ולכן התיאטרון חייב להיות שקוף כלפי הציבור ( יש לציין ולהזכיר: התיאטרון מתקיימת ע"ח הציבור ).

עובדות: התיאטרון מסתיר את המסמכים.

תיאטרון אשר שייך לציבור וקיים על חשבונו – מזלזל בציבור הרחב ולא מספק מסמכים ומסרב להגיב לבקשתנו.

בכבוד רב,

דים אמור, יו"ר המגן,
ארגון שחקני התיאטרון והקולנוע."

_______________________________

קיבלנו מענה מטעם "הבימה" ( 31 באוג׳ 2022, 16:45 ) :

להורדת מכתב לחץ כאן

_______________________________

ע"י דים אמור נשלחה פניה לעיריית תל אביב ( 22-08-2022 מספר פניה: CRM:012500002187 ).

" לכבוד:

עיריית תל אביב.

הנדון: קבל מענה.

שלום רב,

1.התיאטרון "הבימה" היה בגירעון ( נסגר ונפתח מחדש כחל"צ ( נכון להיום תיאטרון "הבימה" פועל כתאגיד עירוני ( תחת עיריית ת"א) ).

1.1. כיצד קרה שעשרות שחקנים של התיאטרון אשר עבדו בתיאטרון באופן קבוע ( קביעות ) פוטרו, חלק מהשחקים נאלצו לחתום על חוזה "פרילנסר" וזאת לאחר 20 שנות עבודה בתיאטרון?

2. מדוע תיאטרון פיטר עובדים ללא התחשבות בוותק?

3. מדוע תיאטרון פיטר את העובדים בצורה לא מסודרת, גם יש לציין: שחקני "הבימה" לא הוזמנו לישיבות ולדיונים.

4. אנו מבקשים לקבל הסכמים? פרוטוקולים מתוך הישיבות? מסמכים? ( בין השנים 2019 – 2021 ).

5. נכון להיום "הבימה" תאגיד עירוני, מדוע עיריית תל אביב תמכה בפיטורים של עשרות שחקנים? מדוע שחקנים פוטרו ללא רחמים וללא התחשבות? מדוע העיריה שתקה כאשר תיאטרון שכנע את השחקנים לחתום על חוזה "פרילנסר" והפסיק לספק עבורם עבודה?

6.1. יתכן, הכלכלית עיריית ת"א רצתה "להתפטר" משחקני הבימה אשר עבדו בקביעות, אך מדוע לא שילמה פיצויים כראוי? מדוע עיריית ת"א באדישות פיטרה את השחקנים?"

_______________________________

דים אמור, יו"ר ארגון השחקנים 'המגן' קיבל מענה טלפוני מטעם עיריית תל אביב, במענה טלפוני מר אדיר שטיינר, סגן מנהל השירות העירוני, פניות הציבור וממונה חופש המידע, עיריית תל אביב – יפו טען שלא חייב לתת דין וחשבון.

יחד עם זאת אדיר שטיינר גם כן לח מכתב לארגון המגן:

להורדת מכתב לחץ כאן

אין תגובות נוספות".

בשנת 2022 הבימה החדשה נפתחה כתאגיד עירוני ועדיין אין אפשרות לראות את הדוחות!

אנו במעקב!

הפוסט תיאטרון הבימה פיטר עשרות שחקנים! החובות כוסו על חשבון תושבי תל אביב. הופיע לראשונה ב-מעקב.