דים אמור

שלאגר הפך לפדיחה  

סערה בעולם התיאטרון הישראלי: התיאטרון העברי, מוסד תיאטרוני ותיק עם עבר מפואר, ספג מכה קשה לאחר שעדן פסיה בן זקן, זוכת תוכנית הריאליטי "אקס פקטור", פרשה מהמחזמר "שלאגר" לאחר עשר הצגות בלבד. הפרישה המוקדמת היא התוצאה הישירה והצפויה של החלטה ניהולית קטלנית: להעסיק אדם ללא כל הכשרה תיאטרונית, ללא לימודי משחק, וללא כל ניסיון – למעשה ניסיון אפסי – כלומר, תקופת הוסטאז’ במסגרת לימודי משחק, כפי שנדרש לפי הקריטריונים של בתי הספר למשחק במסלולים התלת שנתיים.

מנכ"ל התיאטרון גדי צדקה והמפיקה מיכל אמדורסקי, שעמדו מאחורי ההחלטה, התעלמו מעיקרון יסוד פשוט: אי אפשר להעמיד על במה תיאטרונית מקצועית אדם שלא למד את המקצוע. והתוצאה לא איחרה לבוא.

למה התיאטרון העברי ציפה כאשר לקח לעבודה זוכת ריאליטי ללא שום בסיס שחקני? מדובר בגברת עדן בן זקן שפשוט החליטה שהיא יכולה לשחק בתיאטרון, למרות שלא למדה בשום בית ספר למשחק, אין לה שום ידע בתחום, ואין לה כל התמחות במקצוע. היא התפרסמה כזמרת בעקבות השתתפותה ב"אקס פקטור ישראל" בה הגיעה למקום השני – לא ראשון, אפילו לא זכתה. לפי המידע הציבורי הזמין בוויקיפדיה, הלימודים היחידים שלה הם בפנימיית רמת הדסה בקריית טבעון. שום דבר אחר. ועל בסיס זה, התיאטרון העברי החליט להעניק לה תפקיד ראשי במחזמר שאמור לגלם את עפרה חזה בהפקה המתיימרת להיות "מרהיבה וקצבית".

עדן בן זקן: 30 ש"ח (מתוך צילומי תוכנית הריאליטי "אקס פקטור")

צילום מתוך רשת האינטרנט – שימוש בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

והתוצאה? עשר הצגות בלבד. פרישה מוקדמת. נזק לתיאטרון. זו לא תקלה, זו לא מקרה, זו לא אי-התאמה – זו התוצאה הבלתי נמנעת של החלטה חסרת אחריות. כאשר מעסיקים אדם לא מקצועי לעשות עבודה מקצועית, אין לצפות לתוצאה אחרת. בן זקן קיבלה הצעה, התקבלה לעבודה, ופשוט מסרבת להמשיך לשחק. היא פרשה. זה לא כישלון שלה בלבד – זה בעיקר כישלון של התיאטרון שהאמין שאפשר לקחת מישהי ללא הכשרה ולהעמיד אותה על במה מקצועית.

מדובר בתיאטרון רפרטוארי שבעברו התהלל בשמות כבדי משקל כמו ליא קניג, נתן דטנר, גילה אלמגור וטוביה צפיר – שחקנים שעברו שנים של הכשרה, שצמחו בתוך המקצוע, שהקדישו את חייהם לאמנות המשחק. ועכשיו, אותו מוסד מחליט להעניק במה לאישה שלא למדה משחק יום אחד בחייה. זו לא רק החמצה, זו השפלה עצמית של המוסד. זו בחירה מודעת להעדיף פופולריות וכוכבנות על פני מקצועיות ואמנות. וכשבוחרים בדרך הזו, משלמים את המחיר.

המחזמר "שלאגר", שנכתב על ידי אסי דיין עם מוזיקה של צביקה פיק, אמור היה לשחזר את רוח שנות השבעים – תקופת הדיסקו, ההגשש וקסמה של עפרה חזה. הושקעו משאבים בכוריאוגרפיה, בתאורה, בעיבודים מוקפדים. אבל כל זה לא עוזר כאשר השחקנית הראשית, זו שאמורה לגלם את הדמות המרכזית, פשוט כנראה לא יודעת לשחק. מדובר ביוצאת ריאליטי שמתחזה, כך נראה, לשחקנית תיאטרון ללא לימודים, ללא הכשרה מקצועית וללא כל ערכים תיאטרוניים אמיתיים. את מה ששחקנים לומדים במשך שלוש שנים בבתי הספר למשחק, היא לא רכשה בין הקלעים של תוכנית ריאליטי כמו "אקס פקטור". סליחה.

סימנים למצוקה היו ברורים כבר מההתחלה: מאז עליית המחזמר בחודש שעבר, לא פורסם כל תיעוד מההפקה ברשתות החברתיות של בן זקן – דבר חריג לכוכבת שמפרסמת כל פעולה. על פי מקורבים, בן זקן חשה שההפקה לא תואמת את ציפיותיה. אבל השאלה האמיתית אינה מה ציפתה בן זקן – השאלה היא מה ציפה התיאטרון? האם באמת חשבו שאפשר לקחת זמרת ריאליטי ולהפוך אותה לשחקנית תיאטרון תוך לילה? האם באמת האמינו שתהילה טלוויזיונית מחליפה הכשרה מקצועית? התשובה קיבלה עשר הצגות בלבד לפני שנמחקה.

בעולם התיאטרון המקצועי, כל שחקן עובר שנים של הכשרה קפדנית: טכניקת קול, תנועת גוף, הבנת טקסט, עבודה עם דמות ורגש. זה מקצוע. לא תחביב, לא משהו שעושים בצד, לא משהו שמישהו יכול לעשות כי הוא מפורסם. אבל התיאטרון העברי בחר להתעלם מכך. הבחירה להעניק במה לאישה לא מקצועית היא כמו להזמין חובב רפואה לנתח בחדר ניתוח. זה מסוכן, זה חסר אחריות, וזה פוגע בכולם – במוסד, במקצוע, ובציבור שמגיע לראות הצגה מקצועית.

מבקרים משווים את המצב לתחומים אחרים:אם חובב רפואה היה נכנס לחדר ניתוח ומשמש כמנתח – הייתה פורצת סערה ציבורית. אם יוצא ריאליטי, שמגלה חיבה כללית לעולם המשפט, היה מתייצב לייצג נאשם בבית המשפט – הציבור היה מזדעזע. אך משום מה, כשמדובר במשחק – כולם מהנהנים, מעלימים עין וממשיכים הלאה.

תיאטרון רפרטוארי אמיתי אמור להבין: אסור להעסיק מתחזים או חובבים. זהו פגיעה ישירה באמנות, במקצוע ובכבוד הבמה. אדם שלא למד משחק ומשחק – הוא, בעיניי, מתחזה לכל דבר ועניין.

כשבמה תיאטרונית נפתחת בפני חובבת משחק, התגובה רפה. זה קורה כי הציבור הישראלי התרגל לזילות תרבותית. התרבות הפכה למוצר מסחרי שבו כל מי שיש לו עוקבים ברשתות החברתיות יכול להופיע. אבל המקרה הזה מוכיח שאי אפשר להונות את המציאות: ללא הכשרה, אין תוצאה. עשר הצגות – ואז בריחה.

גדי צדקה, מנכ"ל התיאטרון העברי, הקים את המוסד מתוך חזון של "תרבות עברית אותנטית". אבל החלטות כמו זו מעידות על אובדן דרך מוחלט. זה לא ניסיון להיות "צעירים" או "עכשוויים" – זה זילזול במקצוע. זה בחירה להעדיף קופות מלאות על פני כבוד אמנותי. ומי שמעדיף למכור כרטיסים על פני לכבד את אמנות המשחק אינו מנהל תיאטרון – הוא מנהל עסק בידור בזול. והמחיר שולם במהירות: פרישה מוקדמת, נזק למוסד, ותדמית מרוסקת.

אנשי תיאטרון שהגיבו לפרשה מדגישים שאין להטיל את האשמה העיקרית על בן זקן – היא קיבלה הצעה ועשתה את מה שהציעו לה. הבעיה האמיתית היא בהנהלת התיאטרון שהחליטה להציע לה את התפקיד. זו החלטה שמזלזלת בשחקנים שלמדו שנים, שמזלזלת בקהל שמגיע לראות הצגה מקצועית, ושמזלזלת במוסד התיאטרון עצמו. וכשמזלזלים כך, הנזק בא מהר: עשר הצגות ופרישה. זו התוצאה. אלו הפירות של להעסיק שחקנים לא מקצועיים.

השאלה העולה מהמקרה היא לא רק על בן זקן או על הפקה אחת. השאלה היא מה יהיה גורלם של שחקנים צעירים שהקדישו שנים ללימוד המקצוע, כאשר תפקידים מוענקים למפורסמים ללא הכשרה? מה יקרה לתיאטרון הישראלי כשמוסדות מרכזיים בוחרים בפופולריות על פני מקצועיות? והאם הקהל עדיין מבחין בהבדל בין שחקן אמיתי לבין כוכב טלוויזיה שמנסה לשחק?

"התיאטרון העברי", אחד המוסדות הבימתיים הבולטים בישראל, נותר בעיצומו של משבר זהות – מוסד ששמו מרמז על רפרטואר תיאטרוני וערכים אמנותיים, אך בפועל מתרחק מאותם עקרונות שאמור היה לייצג. כאשר ערך אמנותי מוחלף בערך כספי, כאשר כישרון מוחלף בתהילה, כאשר הכשרה מוחלפת בפופולריות – התוצאה ידועה מראש. עשר הצגות. פרישה. נזק. זו התוצאה הישירה של בחירה מנהלית רעה, של זילזול במקצוע, ושל אמונה תמימה שאפשר להחליף שנים של לימוד בשם מוכר מטלוויזיה.

בשורה התחתונה, עשר הצגות הן תוצאה מדברת. זו לא הפתעה, זו לא מקרה, זו לא כישלון בלתי צפוי – זו תוצאה הגיונית ובלתי נמנעת של החלטה לקחת אדם ללא הכשרה ולשים אותו במקום שדורש מקצועיות מלאה. התיאטרון העברי שילם את המחיר. ההפקה קרסה. ושם המוסד נפגע. זה מה שקורה כשבוחרים בדרך הקלה, כשמעדיפים כוכבנות על פני אמנות, וכשמאמינים שאפשר להונות את המקצוע.

המקרה של עדן בן זקן והתיאטרון העברי הוא סיפור אזהרה: על מוסד שאיבד את דרכו, על תרבות שהפכה למוצר, ועל השאלה הגדולה – מה הערך של מקצועיות בעידן בו כל מי שיש לו עוקבים חושב שהוא יכול לעלות על במה? התשובה באה במהירות: עשר הצגות ופרישה. זו התוצאה. אלו הפירות. ולא צריך להיות מבקר תיאטרון כדי להבין שכאשר מעסיקים אנשים לא מקצועיים, הנזק בלתי נמנע.

נ.ב

אנו ממליצים למר גדי צדקה לשקול ברצינות ללהק את שלי אלמקייס או את אביבית בר זוהר – אם כבר הפך התיאטרון למופע ריאליטי, לפחות שיעשה זאת עד הסוף.

קריקטורה גרפית מאת מערכת "מעקב"

צילום של עדן בן זקן מתוך עמוד האינסטגרם הרשמי שלה (Eden Ben Zaken) – שימוש לפי סעיף 27א’ לחוק זכויות יוצרים

הפוסט תיאטרון או בידור זול? בן זקן בורחת מהבמה – בושה לאמנות הופיע לראשונה ב-מעקב.

סערה מוזיקלית חדה פרצה השבוע בעקבות האשמות חמורות על גניבת זכויות יוצרים שהופנו כנגד הדואט החדש "אל תחזרי" של אייל גולן ועדן בן זקן. היוצר האזרבייג'ני נורי סרינלנדיריצ'י טוען בתוקף כי השיר, שיצר עבור הזמרים הישראלים ששון איפרם שאולוב, מועתק במלואו מיצירתו המקורית "GOZLEYIREM" שיצא לפני כעשור.

במסגרת הפנייה הרשמית שהועברה לגורמים הרלוונטיים בישראל, נמסר מטעם היוצר האזרבייג'ני אולטימטום ברור: "יש לכם שבוע להסיר את השיר מכל הפלטפורמות הדיגיטליות". ההאשמה החמורה מעוררת שאלות רציניות לגבי תהליכי הבדיקה וההקפדה על זכויות יוצרים בתעשיית המוזיקה הישראלית.

נורי סרינלנדיריצ'י, בן 46, שנולד באזרבייג'ן ועבר לטורקיה לפני שהשתקע במוסקבה, הוציא את "GOZLEYIREM" לפני כעשור והשיר זכה להצלחה רבה בקרב הקהילה האזרית. לפני עשור הוא הוציא גם את "Ya, ya, ya", שהפך ללהיט הגדול ביותר שלו. היוצר, שעבר מסע מוזיקלי בין מדינות ותרבויות שונות, טוען כעת כי יצירתו הוגנבה ללא אישור או הכרה בזכויותיו.

מצד שני, נציגותו של ששון שאולוב מנסה להרגיע את הרוחות ומציגה תמונה שונה לחלוטין. "ששון שואב השראות ממוזיקה בכל העולם, הוא גדל והתחנך על מגוון של סגנונות שמשפיעים עליו מוזיקלית", נמסר מטעמו. הם ממשיכים ומציינים כי "לא מדובר באירוע חריג במוزיקה הישראלית או הבינלאומית. הוא ממשיך כל העת לכתוב, להלחין וליצור מוזיקה טובה לעצמו ולאומנים אחרים במטרה לשמח ולחזק את הקהל".

עם זאת, נראה כי היוצר האזרבייג'ני לא מתכוון להסתפק בהצהרות. על פי מידע שהתקבל ממקורות מקורבים למחנהו, סרינלנדיריצ'י מתכנן להגיש תביעה משפטית בישראל בעילה של הפרת זכויות יוצרים. לצורך כך, הוא כבר פנה לשירותיו של עורך דין ישראלי, אם כי זהותו לא נמסרה בשלב זה.

ניסיונות ליצור קשר ישיר עם היוצר האזרבייג'ני לא צלחו, אך ברור כי הוא נחוש בדעתו לפעול בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו. האשמות מסוג זה עלולות להוביל לתהליכים משפטיים ארוכים ומורכבים, שבמהלכם יידרש בית המשפט לבחון את מידת הדמיון בין היצירות ולקבוע אם אכן מדובר בהפרה של זכויות יוצרים.

הפרשה מעלה שאלות רחבות יותר על התהליכים בתעשיית המוזיקה הישראלית. במשך השנים נרשמו מספר מקרים דומים שבהם יוצרים זרים טענו כי יצירותיהם הועתקו או הותאמו ללא אישור. מקרים אלו מדגישים את החשיבות של בדיקות יסודיות לפני פרסום יצירות חדשות ואת הצורך בהקפדה קפדנית על כללי זכויות יוצרים בינלאומיים.

באופן מעניין, הסערה הזו כבר מביאה תוצאות בלתי צפויות. נתוני הצפייה של שני הקליפים – הישראלי והאזרבייג'ני – עולים באופן משמעותי, מה שמעורר השערות לגבי האופי האמיתי של המחלוקת. בעולם של מדיה חברתית ושיווק דיגיטלי, קשה לעיתים להבחין בין סכסוכי יוצרים אמיתיים לבין מהלכי יחסי ציבור מתוכננים.

השאלה המרכזית שעדיין נותרה בעינה היא האם הדמיון שבין היצירות אכן עולה כדי הפרת זכויות יוצרים, או שמא עסקינן בקווי דמיון מקריים, הנובעים מהשפעות מוזיקליות משותפות. תשובה חד־משמעית לשאלה זו צפויה להינתן, לכאורה, אך במסגרת הליכים משפטיים פורמליים, העלולים להתמשך זמן רב ולגרור עלויות ניכרות לכל הצדדים המעורבים.

ובינתיים, הדואט "אל תחזרי“ מוסיף להתנגן בפלטפורמות הדיגיטליות, ואייל גולן ועדן בן זקן מוסיפים לקדמו בקדמת הבמה. האם יוסר השיר לבסוף, וכיצד תסתיים פרשה מורכבת זו – על כך יוכרע, ככל הנראה, בימים הקרובים.

תגובות:
אייל גולן, עדן בן זקן ונורי סרינלנדיריצ'י – לא מסרו את תגובתם.

צילום: מתוך הקליפ אייל גולן ועדן בן זקן – "אל תחזרי" (הפקה: משה ואופק); וכן צילום של נורי סרינלנדיריצ'י מתוך עמוד האינסטגרם הרשמי nuriserinlendiriciofficial.

הפוסט יוצר אזרי: "הדואט של אייל גולן ועדן בן זקן גנוב" הופיע לראשונה ב-מעקב.

הפוסט פרסום ראשון: גיא פינס – מכר את נשמתו לרכילות זולה הופיע לראשונה ב-מעקב.

בעוד הארץ מתכוננת לציון יום השנה לאירועי השבעה באוקטובר, מתחוללת סערה בעולם הבידור הישראלי. שני טקסים מתוכננים – האחד ממלכתי והשני אלטרנטיבי – ואמנים מובילים נקרעים בין הצדדים, כאשר השאלה המרכזית נותרת: האם זה באמת שווה את המחיר?

השרה מירי רגב, שמפיקה את הטקס הממלכתי למרות ביקורת ציבורית נרחבת, טוענת כי סגרה כבר מספר אמנים בולטים, ביניהם עדן בן זקן ושולי רנד. אולם, מקורות קרובים לבן זקן מסרו למערכת "מעקב" כי טרם נחתם חוזה עם הזמרת הפופולרית. "לא ברור מדוע שמה של עדן מופיע בעיתונים," אמר גורם המקורב לבן זקן. "אין עדיין שום הסכם חתום".

השאלה המטרידה ביותר היא עלות הטקס לציבור. בזמן שמאות משפחות מתקשות לרכוש מצרכי יסוד כמו לחם וחלב, האם נכון להשקיע סכומי עתק באירוע שכזה? פנינו לשרה רגב בבקשה לקבל מידע על העלויות הצפויות של הטקס, כולל שכר האמנים המשתתפים, אך עד לרגע זה לא התקבלה תגובה.

במקביל, משפחות העוטף עזה מתכננות טקס אלטרנטיבי בפארק הירקון. רותם סלע וחנוך דאום כבר נבחרו להנחות את האירוע, ושמועות מדברות על מגעים מתקדמים עם אמנים בכירים כמו אביב גפן ושלמה ארצי. האם הטקס האלטרנטיבי מהווה מחאה לגיטימית או שמא הוא תורם לפילוג נוסף בחברה הישראלית בזמן רגיש זה?

המתיחות הניכרת בין שני הטקסים חושפת מאבק עמוק ומהותי יותר בקרב החברה הישראלית. מחד גיסא, ניצבת השאיפה לאחדות ולזיכרון ממלכתי מכובד. מאידך גיסא, עומד הצורך הבוער של משפחות הנפגעים להביע את כאבן העמוק בדרכן הייחודית. אביב גפן, אשר לכאורה מצוי בשיח עם מארגני הטקס החלופי, ידוע בביקורתו הנוקבת כלפי הממסד. האם בחירתו להשתתף בטקס זה מהווה הצהרה פוליטית נחרצת או שמא היא משקפת העדפה אמנותית גרידא?

המנהל, של נן זקן, הגיב בזעם לשאלות בנושא. "אין שום דבר סגור", צעק בטלפון לפני שניתק את השיחה בכעס. עם זאת, הוא הוסיף כי "נכון להיום היא לא תופיע, והחוזה עדיין לא נחתם".

יתר על כן, מנהלים הצהירו כי מירי רגב לא שוחחה עם עדן בן זקן, דבר המעורר תמיהה.

נתנאל מויאל, יחצ"ן נוסף של בן זקן, חיזק את הדברים ומסר: "לא דיברו איתנו באופן רציני על הופעות של עדן בטקס. לא סוכם דבר".

בנוסף, מויאל הכחיש בתוקף את הדיווחים על מריבה בין בן זקן לאביב גפן. "זה פייק", אמר. "אין שום סכסוך ביניהם".

הציבור ממתין לראות כיצד יתפתחו הדברים ומי אכן יופיע בטקס הרגיש והחשוב הזה.

הפוסט רגב שיקרה? בן זקן לא בטקס הממלכתי הופיע לראשונה ב-מעקב.