חברת הכנסת לשעבר מרב מיכאלי, שכיהנה כיו״ר מפלגת העבודה, מצויה בלב מחלוקת ציבורית חריפה סביב עמדותיה בסוגיה הישראלית־פלסטינית ותמיכתה בפתרון שתי המדינות. הביקורת כלפיה התעצמה בעקבות פוסט שפרסמה לאחרונה, שבו יצאה בחריפות נגד מדיניות הממשלה בכל הנוגע להכרה הבין־לאומית במדינה פלסטינית.

בפוסט שפרסמה מיכאלי, היא מציגה עמדה מורכבת ולכאורה סותרת. מצד אחד, היא טוענת כי "כל ראשי המדינה האלה שמכירים במדינה פלסטינית יודעים שזה לא יקים מדינה פלסטינית", אך מצד שני היא מבקרת בחריפות את מדיניות ישראל ומציגה את ההכרה הבינלאומית כ"קריאת חירום" נגד מה שהיא מכנה "התנהלות משיחית חד צדדית".

על פי דבריה בפוסט, מיכאלי רואה ברצף ההכרות במדינה פלסטינית "הדרך היחידה" של מדינות העולם "לקרוא קריאת חירום – די למלחמה הארורה הזאת, די להתנהלות המשיחית החד צדדית, די להפוך פוטנציאל לשלום ושגשוג למוות והרס, חוסר יציבות וחוסר ביטחון". היא מוסיפה כי זוהי "דרכם המנומסת של ראשי מדינות שכן מתנהגים לפי מה שמקובל, להגיד – ישראל מנוהלת על ידי עבריינים כושלים שפועלים לפי גחמות פוליטיות קצרות טווח והרסניות לעתיד המדינה והאיזור".

עמדותיה של מיכאלי אינן מנותקות מן המצע הרשמי של מפלגת העבודה, בתקופת כהונתה כיושבת־ראש המפלגה. במצע המפלגה לכנסת ה־24 נקבע במפורש: "כמפלגה החורטת על דגלה יוזמה מדינית וחתירה לשלום, אנו מכירים באופן רשמי בזכות העם הפלסטיני למדינה עצמאית". עוד צוין בו: "מחויבותנו היא לשמור על עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; לשם כך נפעל לקידום הסדר של שתי מדינות לשני עמים — הכרה מדינית הדדית שתהיה בסיס ליציבות אזורית ולשיתוף פעולה עם מדינות ערב המתונות".

במסגרת זו, המצע מציג תוכנית קונקרטית הנקראת "נתיבים להיפרדות", הכוללת הפסקת בנייה מחוץ לגושי ההתיישבות, חקיקת חוק פינוי מרצון, וקיום משאל עם על עתיד מחנות הפליטים סביב ירושלים. המטרה המוצהרת היא "להבטיח הפרדה ברורה, זכויות אזרח בסיסיות וביטחון לשני העמים".

הנוסח במצע אינו מסתפק ברצון טכני להיפרדות, אלא מצהיר מפורשות על חתירה ל"שתי מדינות לשני עמים". בעולם הדיפלומטי והפוליטי, שימוש במונח זה נחשב להכרה עקרונית בזכות הפלסטינים למדינה עצמאית, גם ללא שימוש מפורש במילה "הכרה".

עמדה זו של מיכאלי זוכה לביטוי גם בהתבטאויות פומביות שונות. בחלקו הנוסף של המצע לכנסת ה-24, בתקופת הנהגתה, מצהירה המפלגה: "נפעל לקידום חזון שתי המדינות ולהצבת גבולות קבע למדינת ישראל; נפעל להיפרדות מהפלסטינים ולסיום הסכסוך".

באירוע של ארגון Labour Friends of Israel, מיכאלי הצהירה במפורש: "מפלגת העבודה תמיד תעמוד על הצורך בפתרון שתי מדינות… ללא פתרון של שתי מדינות… זה יהיה סופה של מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה". ההתבטאות מעידה על עמדה חד-משמעית שרואה בפתרון שתי המדינות הכרח קיומי עבור ישראל.

ערב הבחירות בספטמבר 2022, במראיין ל-Times of Israel, מיכאלי חזרה על עמדה דומה: "ללא פתרון שתי מדינות, נישאר עם מדינה אחת לשני עמים". גם כאן, ההתבטאות משקפת תפיסה לפיה חלופת פתרון שתי המדינות תוביל למציאות של מדינה אחת משותפת.

בחשבון הרשמי שלה ברשת X, בפברואר 2024, לאחר אירועי השביעי באוקטובר, מיכאלי כתבה: "אין לישראל פתרון אחר מפתרון שתי המדינות". הפוסט היה חלק מסדרת התייחסויות שלה לאחר המתקפה הטרוריסטית של חמאס על ישראל.

בדיווח חדשותי של מעריב אונליין מפברואר 2024, צוטטו דברים המיוחסים למיכאלי: "הקמת מדינה פלסטינית זה לא פרס — זה אינטרס ביטחוני". התבטאות זו משקפת תפיסה המציגה את הקמת המדינה הפלסטינית כצורך ביטחוני ישראלי ולא כוויתור או פרס לצד הפלסטיני.

במקביל לעמדותיה הברורות בנושא פתרון שתי המדינות, מיכאלי מותחת ביקורת חריפה על מדיניות הממשלה הנוכחית. בפוסט האחרון שלה, היא טוענת כי "רצף ההכרות במדינה פלסטינית לוקח את כל תשומת לב מהחטופים", ובכך מציגה דילמה בין הטיפול בסוגיית החטופים לבין ההתמודדות עם ההכרה הבינלאומית במדינה פלסטינית.

עמדותיה של מיכאלי משקפות מגמה רחבה יותר בקרב חלק מהשמאל הישראלי, הרואה בפתרון שתי המדינות לא רק אפשרות מדינית אלא הכרח קיומי. גישה זו נתקלת בביקורת מצד הימין הישראלי, הטוען כי תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית בנסיבות הנוכחיות מהווה סכנה ביטחונית.

השילוב בין תמיכתה הגלויה בהקמת מדינה פלסטינית לבין ביקורתה החריפה על מדיניות הממשלה הישראלית מציב את מיכאלי במוקד ויכוח ציבורי באשר לדרכי ההתמודדות עם הסכסוך הישראלי פלסטיני. עמדותיה מעוררות דיון לא רק בשאלת המדיניות הרצויה, אלא גם באשר לשפה ולטון שבהם מנוסחת הביקורת כלפי מדיניות ישראל בזירה הבין לאומית.

צילום מאתר הכנסת – שימוש בהתאם לסעיף 27א לחוק זכויות יוצרים

הפוסט מיכאלי תומכת במדינה פלסטינית בעיצומי המלחמה הופיע לראשונה ב-מעקב.

החלטות האוסטרליה, בריטניה וקנדה להכיר במדינה פלסטינית זוכות להתנגדות נחרצת מכל הקשת הפוליטית בישראל. מנהיגים מהימין והשמאל מגנים בחריפות את הצעדים הבינלאומיים ומדגישים את כוחה העצמאי של ישראל.

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הגיב בתקיפות לחלטות המדינות והכריז כי "נגמרו הימים שבריטניה ומדינות אחרות יקבעו את עתידנו, המנדט נגמר והתשובה היחידה לצעד האנטי ישראלי היא ריבונות על חבלי המולדת של העם היהודי ביהודה ושומרון והורדת רעיון האיוולת של המדינה הפלשתינית מסדר היום לתמיד." סמוטריץ' פנה לראש הממשלה ואמר: "אדוני ראש הממשלה, זו העת וזה בידיים שלך".

גם ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט הצטרף למקהלת הגינויים וכינה את החלטת בריטניה להכיר במדינת פלסטין "צינית, מזיקה וריקה מתוכן." בנט דחה בתוקף את הטענה כי פעולות ישראל ברצועת עזה הן שגרמו למדינות נוספות לקבל החלטה דומה.

מהשמאל הפוליטי הגיעה תגובה חריפה לא פחות. חברת הכנסת מרב מיכאלי, יושבת ראש מפלגת העבודה לשעבר, פרסמה ברשת החברתית X: "מעבר לכל דבר אחר, רצף ההכרות במדינה פלסטינית לוקח את כל תשומת לב מהחטופים. כל ראשי המדינה האלה שמכירים במדינה פלסטינית יודעים שזה לא יקים מדינה פלסטינית. זאת פשוט הדרך היחידה שלהם לקרוא קריאת חירום – די למלחמה הארורה הזאת, די להתנהלות המשיחית החד צדדית, די להפוך פוטנציאל לשלום ושגשוג למוות והרס, חוסר יציבות וחוסר ביטחון".

מיכאלי המשיכה וטענה כי זוהי "דרכם המנומסת של ראשי מדינות שכן מתנהגים לפי מה שמקובל, להגיד – ישראל מנוהלת על ידי עבריינים כושלים שפועלים לפי גחמות פוליטיות קצרות טווח והרסניות לעתיד המדינה והאזור".

יושב ראש מפלגת ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, הצטרף לגינויים וכינה את ההחלטות "הצביעות בהתגלמותה ופרס לטרור." ליברמן ייחס את ההחלטות ל"עוד כישלון נוראי של ממשלת ה-7 באוקטובר".

ראש הממשלה בנימין נתניהו השמיע מסר ברור כלפי מנהיגי המדינות המכירות במדינה פלסטינית: "יש לי מסר ברור לאותם מנהיגים שמכירים במדינה פלסטינית לאחר הטבח הנורא ב-7 באוקטובר: אתם מעניקים פרס עצום לטרור".

הביקורת הישראלית משקפת עמדה רחבה החוצה קווים פוליטיים וממחישה את התפיסה כי ישראל חזקה מספיק כדי לעמוד בפני לחצים בינלאומיים. גישה זו מבוססת על התפיסה כי מאז הקמת המדינה ב-1948, ישראל התחייבה להגן על יהודי העולם והיהדות, בניגוד למצב שהיה קיים בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

האירועים הנוכחיים מעלים שאלות מהותיות לגבי היכולת של מדינות זרות להשפיע על מדיניות ישראל ולגבי העצמאות הישראלית במול קהילה בינלאומית שמנסה להכתיב לה את דרכה. מנהיגים ישראליים מדגישים כי המדינה יכולה לשרוד ולהתקיים גם ללא תמיכה בריטית או אוסטרלית, וכי היא אינה זקוקה להשתתפות בארגונים בינלאומיים כמו אופיפ"א, האולימפיאדה או האירוויזיון כדי לשמר את עצמאותה ולהגן על גבולותיה.

הממשלה הישראלית מדגישה את התחייבותה לדאוג ליהודי העולם ולאזרחי מדינת ישראל, ורואה בהחלטות ההכרה במדינה פלסטינית צעד שמתגמל טרור ופוגע באפשרויות להשגת שלום אמיתי. הקונצנזוס הרחב הזה מימין ומשמאל מהווה תופעה נדירה במפה הפוליטית הישראלית הקטובה והמשקף את חומרת המצב כפי שהוא נתפס על ידי המעמד הפוליטי.

הביקורת הנוקבת מכל חלקי הקשת הפוליטית מדגישה את הרגש שמדינות המערב נוהגות בסטנדרט כפול כלפי ישראל ומנסות להחליש אותה דווקא בעת שהיא נאבקת על ביטחונה לאחר הטבח ב-7 באוקטובר. מנהיגים ישראליים רואים בכך ניסיון להחזיר את ישראל למצב של חולשה ותלות, מצב שהיה קיים לפני הקמת המדינה ואפשר השמדות המוניות של יהודים.

צילומים של מרב מיכאלי ונפתלי בנט מאתר הכנסת; צילומים של בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן מרשת X, וכן וידאו של נתניהו מאותה רשת – שימוש לפי סעיף 27א' לחוק

הפוסט ישראל נגד העולם: ימין ושמאל מתאחדים נגד הכרת פלסטין הופיע לראשונה ב-מעקב.

בהצבעה שהתקיימה ביום שישי השבוע בעצרת הכללית של האו"ם, הצביעה אוקראינה שוב בעד החלטה הנוגדת את האינטרסים הישראליים – הפעם בעד הקמת מדינה פלסטינית. ההצבעה, שבה תמכו 142 מדינות מול עשר שהתנגדו, מעמיקה את המחלוקת הגוברת בין קייב לירושלים ומעוררת שאלות חדות על התנהלותו של הנשיא וולודימיר זלנסקי כלפי מדינת היהודים.

"הצהרת ניו יורק להקמת מדינה פלסטינית", כפי שכונתה ההחלטה, נועדה לשמש "מפת דרכים" למדינות המתכוונות להכיר במדינה הפלסטינית. המסמך, שגובש במסגרת ועידת שלום ביוזמת צרפת וערב הסעודית במטה האו"ם בניו יורק בסוף יולי, זכה לתמיכה של רוב עצום של מדינות העולם. בצד אוקראינה הצביעו בעד גם רוסיה ומרבית מדינות אירופה, בעוד ישראל וארצות הברית התנגדו. מבין מדינות אירופה, רק הונגריה הצביעה נגד ההחלטה.

ההחלטה קובעת כי שלום בין ישראל לפלסטינים אינו ניתן להשגה ללא הקמת מדינה פלסטינית. המסמך מגנה את מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר ואת פעולותיה הצבאיות של ישראל בעזה, קורא להפסקת אש ולשחרור החטופים, ודורש נסיגה מלאה של צה"ל מעזה וסיום הכיבוש בשטחי הגדה המערבית. לפי ההצהרה, המדינה הפלסטינית החדשה תהיה "מפורזת" תחת ניהול הרשות הפלסטינית בתמיכה בינלאומית, כאשר חמאס יפורק מנשקו ויורחק מהשלטון.

נשיא צרפת עמנואל מקרון הגיב לתוצאות ההצבעה בהצהרה: "ביחד אנו סוללים דרך בלתי הפיכה לשלום". לצד צרפת הודיעו גם בריטניה, קנדה, אוסטרליה, בלגיה, פורטוגל ומלטה על כוונתן להכיר בקרוב במדינה הפלסטינית.

התנהלותה של אוקראינה בזירה הבינלאומית כלפי ישראל מעוררת ביקורת הולכת וגוברת בישראל. ההצבעה הנוכחית מתווספת לשורה של עמדות אוקראיניות שנתפסות כעויינות לישראל, זאת על אף העובדה שישראל מארחת אלפי פליטים אוקראינים מאז פרוץ המלחמה עם רוסיה. הביקורת מתמקדת בפער בין הסיוע שישראל מעניקה לפליטים האוקראינים לבין העמדות האוקראיניות בזירה הבינלאומית.

המצב מזמין השוואה בין דרכי התנהלותן של שתי המדינות לנוכח מלחמותיהן. בעוד אוקראינה שקועה בעימות עם רוסיה ושולחת לעולם מאות אלפי פליטים, ישראל, המתמודדת עם איום קיומי, רואה את אזרחיה מתייצבים בהמוניהם לשירות מילואים. ההבדל בולט: בישראל נרשמת התגייסות פטריוטית רחבה, בעוד שבאוקראינה ניכרת נטישה המונית של המולדת.

דמותו של הנשיא זלנסקי מעוררת אף היא סימני שאלה. על אף מוצאו היהודי, שב ומאמץ הוא קו מדיני הנוגד את האינטרסים של העם היהודי ושל מדינת ישראל. עברו כליצן במה שהפך לראש מדינה מעלה תהיות כבדות באשר לכשירותו המנהיגותית. יחסיו עם מנהיגי העולם טעונים: דונלד טראמפ רואה בו מריונטה, ולדימיר פוטין מבטא כלפיו בוז גלוי. עתידו הפוליטי נותר מעורפל, והשאלה היא לאן יפנה בשעת מבחן – אם ייאלץ בעצמו לחפש מקלט מחוץ לגבולות אוקראינה.

הרקע ההיסטורי מוסיף מורכבות למצב. באוקראינה נחשב סטפן בנדרה לגיבור לאומי, למרות שהוא נושא באחריות לטבח של אלפי יהודים בשטחי אוקראינה במלחמת העולם השנייה. על רקע זה, התנהלותו של נשיא יהודי הפועל נגד אינטרסים יהודיים וישראליים מעוררת תהיות כבדות ביחס לזהותו ולמוטיבציות שלו.

• הפוגרום ביהודים בעיר לבוב, שאורגן בידי סטפן בנדרה, מנהיג לאומני נאצי

שגריר ישראל באו"ם דני דנון, בנאומו לפני ההצבעה, כינה את ההצהרה "חד-צדדית" ואמר כי "היא תיזכר לא כצעד לשלום, אלא כעוד מחווה ריקה שמחלישה את סמכות העצרת". לדבריו, "המנצח העיקרי של כל אישור כזה הוא חמאס, שיציג זאת כפרי פעולותיו מ-7 באוקטובר".

הציבור בישראל מגיב בכעס על ההצבעה האוקראינית. ברשתות החברתיות מתרבות הקריאות להפסיק כל סיוע ותמיכה באוקראינה, לרבות ביטול ההקלות והוויזות שניתנות לאוקראינים. חלק מהקוראים דורשים להחזיר את אלפי הפליטים האוקראינים החיים כיום בישראל לארצם, בטענה שמדינתם פועלת בניגוד לאינטרסים הישראליים.

ההצבעה בעצרת הכללית, אמנם אינה מחייבת מבחינה משפטית, אך היא משקפת את המגמה הבינלאומית הגוברת להכרה במדינה פלסטינית. ההחלטה כוללת דרישות רחבות היקף, כולל סנקציות נגד מתנחלים ישראלים וארגונים התומכים בהתנחלויות, מתן זכות בלעדית לפלסטינים לגבות מכסים ומסים, ותמיכה פוליטית וכלכלית ברשות הפלסטינית.

העמדה האוקראינית בהצבעה זו מעמיקה את הפער בין שתי המדינות ומעוררת שאלות יסוד על העתיד של היחסים הדיפלומטיים ביניהן. בזמן שישראל נאבקת באיום קיומי ומגינה על עצמה מול ארגוני טרור, היא מוצאת עצמה מבודדת יותר ויותר בזירה הבינלאומית, כאשר גם בעלות ברית צפויות כמו אוקראינה פועלות נגדה.

נ.ב

הפוגרום בלבוב – מעשה טבח מאורגן בידי סטפן בנדרה

בין ה־30 ביוני ל־2 ביולי 1941 התרחש בלבוב (לביב), עיר גדולה ורב־תרבותית במזרח גליציה, פוגרום אכזרי ורב־ממדים. הוא בוצע תחת הנהגתו של סטפן בנדרה, מנהיג הפלג הרדיקלי של הארגון הלאומני האוקראיני (OUN), בשיתוף פעולה עם שלטונות הכיבוש הנאציים, וגרר רצח המוני של אלפי יהודים חפים מפשע.

רקע היסטורי

עד פרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה אוכלוסיית העיר למעלה מ־300 אלף נפש: כ־157 אלף פולנים (מעל 50%), כ־100 אלף יהודים (כ־32%), וכ־50 אלף אוקראינים (כ־16%). באותם ימים נחשבה לבוב מרכז תרבותי וחינוכי חשוב. עם פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941, נסוגו הכוחות הסובייטיים מן העיר. בטרם נסוגו, הוציא הנ.ק.ו.ד. להורג אלפי אסירים בבתי הכלא – בהם גם לאומנים אוקראינים. מראות הזוועה שימשו תעמולה נאצית והוצגו כמעשי "בוגדנות יהודית־בולשביקית".

הכרזת "מדינה אוקראינית" וקריאות להשמדה

ב־30 ביוני 1941 הכריזו בנדרה ויד ימינו, יארוסלב סטצקו, על הקמת "מדינה אוקראינית עצמאית". במקביל פרסמו מנשרים הקוראים לטיהור אתני: "רוסים, פולנים ויהודים – אויבי האומה – דמם בראשם". אנשי ה־OUN חבשו סרטי זרוע בצבעי הלאום, כחול וצהוב, והקימו מיליציה אוקראינית עממית. אלה שיתפו פעולה עם יחידות גרמניות, בהן גם חיילי הגדוד "נכטיגל", והחלו באיסוף ובהשפלת יהודים.

מהלך הפוגרום

האלימות פרצה כבר ב־30 ביוני, והגיעה לשיאה בין ה־1 ל־2 ביולי. יהודים נגררו מבתיהם, נלקחו מן הרחובות ונעצרו. רבים הוכו באכזריות, נשים – לרבות הרות – נאנסו, וגברים נאלצו לבצע "עבודות ביזיון" לעיני ההמון. עדויות מתארות יהודים שנאלצו לנקות גללי סוסים בכובעיהם, אחרים אולצו לגרור גופות מן הכלא ולהציבן ברחוב.

היסטוריון ניצול, קורט לוין, תיאר צעיר אוקראיני לבוש חולצה רקומה מסורתית שהכה יהודים במוט ברזל עד שחתך את בשרם, תלש אוזניים ועיניים, ולבסוף רצח במכת אלה אדם לנגד עיניו.

מספרי הקורבנות

הנתונים על מספר הנרצחים שונים בין מקורות:

• לפי דו"ח היודנראט בלבוב – כ־2,000 יהודים נרצחו בימים הראשונים של יולי.

• דיווחי שירותי הביטחון הגרמניים דיברו על 7,000 יהודים "שנאסרו ונורו".

• מחקרים מאוחרים יותר מציינים כי בפוגרום הראשון נרצחו בין 2,000 ל־5,000 יהודים, ועוד 2,500–3,000 נרצחו בירי המוני שביצעו האיינזצגרופן.

• בסוף יולי, במה שכונה "ימי פטליורה", נרצחו בלבוב עוד 1,500–2,000 יהודים, חלקם ברחובות העיר וחלקם בירי המוני ביערות.

בסך הכול, לפי הערכות היסטוריונים שונים, נרצחו בלבוב במהלך יוני־יולי 1941 בין 6,000 ל־8,000 יהודים.

מעורבות לאומנים אוקראינים

אף שהגרמנים עודדו ואף הובילו את חלק מן ההוצאות להורג, היה זה בנדרה ותנועתו שהעניקו לפוגרום את תשתיתו האידיאולוגית והארגונית. לאומנים מקומיים, אנשי מיליציה וחברי ארגון הנוער של ה־OUN לקחו חלק פעיל במעשי הרצח. חלקם ביקשו להוכיח לגרמנים נאמנות כדי לקדם את חלומם למדינה אוקראינית עצמאית.

תוצאות והנצחה

במהלך החודשים הבאים הוקם גטו לבוב, אליו רוכזו כ־120 אלף יהודים. רובם המכריע נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ או נרצחו במחנה יאנובסקה. כאשר הצבא האדום נכנס לעיר ביולי 1944 נותרו בחיים פחות מאחוז אחד מיהודי לבוב.

לאורך עשרות שנים טושטשה מעורבותו של בנדרה ואנשיו. בברית המועצות הוצג הפוגרום כפרי מדיניות נאצית בלבד, ואילו בקרב חוגים לאומניים באוקראינה שלאחר המלחמה נעשה ניסיון להציג את בנדרה כ"גיבור לאומי". אלא שהמקורות ההיסטוריים – מסמכים, עדויות וחקירות – משרטטים תמונה חד־משמעית: הפוגרום בלבוב היה רצח עם מתוכנן, שבו בנדרה ואנשיו נטלו חלק פעיל ומשמעותי, ובמהלכו נרצחו אלפי יהודים רק בשל יהדותם.

הפוסט אוקראינה מצביעה שוב נגד ישראל: "הנשיא היהודי" זלנסקי תומך במדינה פלסטינית הופיע לראשונה ב-מעקב.

• דים אמור 

בהצהרה מפתיעה חשף נשיא צרפת עמנואל מקרון כי פריז צפויה להכיר במדינה פלסטינית כבר בחודש יוני הקרוב, במסגרת ועידה משותפת עם סעודיה שתיערך בניו יורק. ההכרזה, ששודרה בערוץ הצרפתי France 5, מהווה שינוי משמעותי במדיניות הצרפתית ועשויה להשפיע באופן דרמטי על יחסי הכוחות באזור.

"אנחנו חייבים להתקדם לעבר הכרה במדינה פלסטינית, ונעשה זאת בחודשים הקרובים", הצהיר מקרון בריאיון. הנשיא הצרפתי הדגיש כי המהלך נועד להוביל לתהליך הכרה הדדי, שבמסגרתו גם מדינות התומכות בפלסטינים יכירו בזכות הקיום של ישראל. "המטרה שלנו היא לסיים את תהליך הכרה הדדי של כמה מדינות", הוסיף מקרון, והבהיר: "אני עושה זאת משום שאני מאמין שבשלב מסוים נכון, ומשום שאני רוצה גם להשתתף בדינמיקה קולקטיבית שחייבת לאפשר לכל אלו שמגנים על פלסטינים להכיר בישראל – משהו שרבים מהם לא עושים".

לדברי מקרון, הכרה במדינה פלסטינית "תאפשר לנו להיות ברורים במאבקנו נגד מי ששוללים את זכותה של ישראל להתקיים – מה שקורה עם איראן – ולהתחייב לביטחון קולקטיבי באזור". הצהרה זו מהווה המשך ישיר לעמדתו של מקרון עוד משנת 2017, אז הביע תמיכה בפתרון שתי המדינות ואמר כי "נמשיך במאמצינו יחד עם האו"ם כדי למצוא פתרון של שתי מדינות, ישראל ופלסטין, שיחיו זו לצד זו במסגרת גבולות שיוכרו על ידי הקהילה הבינלאומית". באותה הזדמנות אף ציין מקרון כי "ירושלים תהיה הבירה של שתי המדינות".

תגובת ישראל לא איחרה לבוא. שר החוץ גדעון סער הגיב בחריפות להצהרתו של מקרון וטען כי "'הכרה חד צדדית' במדינה פלסטינית דמיונית על ידי מדינה כלשהי במציאות המוכרת לכולנו לא תהיה אלא פרס לטרור וחיזוק לחמאס". לדבריו, "דברים מעין אלה לא רק שלא יקרבו את השלום, הביטחון והיציבות באזורנו – אלא להיפך: ירחיקו אותם".

אולם עופר ברונשטיין, היועץ הישראלי של נשיא צרפת לענייני המזרח התיכון והסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהיה מעורב בהחלטה של צרפת להודיע כי תכיר במדינה פלסטינית, מציג תמונה שונה לחלוטין. לטענתו, "הוועידה שמובילות צרפת וסעודיה ביוני – שבמסגרתה תוכרז הכרה במדינה פלסטינית – היא מהלך מדיני שנבנה מתוך ראיית עומק של האינטרסים האזוריים, ובראשם האינטרסים הביטחוניים והאסטרטגיים של ישראל".

ברונשטיין מדגיש כי "אין כאן ניסיון ללחוץ על ישראל או להכתיב לה תנאים – להפך: מדובר ביצירת מסלול חדש שיחזק את מעמדה האזורי והבינלאומי, ירחיב את מעגלי השותפות, ויחליש את חמאס ומוקדי הקיצון". לדבריו, "הנשיא מקרון – שקרא לשחרור מיידי של כל החטופים, לפירוק חמאס מנשקו ולהפסקת הלחימה – מדגיש שהפתרון טמון במהלך מדיני אחראי, עם רשות פלסטינית מתחדשת, בתיאום עם מדינות האזור, ולא בהנצחת עימות שאין לו מוצא צבאי".

בהרחבה על המדיניות הצרפתית, מוסיף ברונשטיין כי "מקרון קרא בפומבי למדינות ערביות נוספות להכיר בישראל – לא כוויתור, אלא כהכרה בעובדה שיציבות האזור תלויה בשילוב כוחות מתון מול הקצנה דתית ולאומית. ההכרה בפלסטין מלווה בדרישה מפורשת לחזור להעברת הסיוע ההומניטרי לעזה – לא כהתגמשות, אלא כאמצעי לייצוב השטח והחזרת השליטה לידי גורמים אחראיים".

בסיום דבריו, מדגיש ברונשטיין נקודה מרכזית: "צרפת לא תומכת בהקמת מדינה פלסטינית ריקה מתוכן, אלא במדינה שתצמח מתוך מנגנון משותף לשיקום עזה – לפי תוכנית ערבית ובינלאומית מגובשת, כולל זו שהצגתי לנשיא – ומחויבת לביטחון ישראל". הוא מדגיש כי "זו איננה מחווה חד-צדדית – זהו צעד אסטרטגי שנועד לשרת את האינטרסים של ישראל לפני הכול, ולמנוע הסלמה אזורית בלתי נשלטת". בנימה אופטימית הוא מוסיף כי "כמי שמעורב בתהליך, אני משוכנע שהדבר הראשון שהמדינה הפלסטינית החדשה תהיה חייבת לעשות הוא להכריז על הכרה במדינת ישראל".

צרפת, אם תממש את הצהרתו של מקרון ותכיר במדינה פלסטינית בחודשים הקרובים, תצטרף לשורה הולכת וגדלה של מדינות שכבר הכריזו על צעד דומה. בחודש יוני האחרון הודיעה ארמניה כי היא מצטרפת ל-147 חברות אחרות באו"ם המכירות במדינה פלסטינית. באותו חודש הודיעו גם ארבע מדינות אירופיות על הכרתן בפלסטין, למרות התנגדות ישראלית חריפה: נורבגיה, אירלנד, ספרד וסלובניה.

התגובה הרשמית של ישראל למגמה זו הייתה ברורה – חברי הכנסת הצביעו ברוב גדול בעד הצהרה ולפיה כנסת ישראל מתנגדת להקמת מדינה פלסטינית.

יש לציין כי גם בצרפת עצמה יש קולות המתנגדים למהלך. בחודש יוני אשתקד אמר מנהיג הימין הקיצוני בצרפת ז'ורדן ברדלה, ממפלגת "האיחוד הלאומי", כי "למדינה פלסטינית יש זכויות אך גם התחייבויות". עם זאת, הוא הבהיר כי "הכרה במדינה פלסטינית בשלב זה תהיה הכרה בטרור, והכרה פוליטית בארגון הקורא באמנה שלו להשמדת מדינת ישראל".

הצהרתו של מקרון מגיעה בתקופה רגישה במיוחד במזרח התיכון, כאשר המתיחות ממשיכה לעלות והמאמצים הדיפלומטיים להשגת הסכם להפסקת אש והסדר אזורי נמשכים במלוא המרץ. ההכרה הצרפתית במדינה פלסטינית, אם אכן תתממש ביוני, עשויה להוות תמריץ למדינות נוספות לנקוט צעד דומה, ולהשפיע באופן משמעותי על המשא ומתן המתנהל באזור.

לצעד זה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, על יחסיה עם צרפת ומדינות אירופה האחרות, ועל האפשרות להתקדם לעבר הסדר מדיני כולל במזרח התיכון. השאלה המרכזית שנותרת פתוחה היא האם הכרה במדינה פלסטינית אכן תוביל להכרה הדדית של מדינות ערב בישראל, כפי שמקווה מקרון, או שמא תגביר את המתיחות והסיכונים הביטחוניים באזור, כפי שחוששים בישראל.

בין כך ובין כך, המציאות המורכבת במזרח התיכון מחייבת את כל הצדדים המעורבים לפעול בזהירות ובאחריות. האם הכרתה של צרפת במדינה פלסטינית תהיה צעד לקראת שלום או שמא תוביל להסלמה נוספת? התשובה לשאלה זו תלויה במידה רבה בצעדים שינקטו כל הצדדים בחודשים הקרובים, ובראשם ישראל, הרשות הפלסטינית, צרפת ומדינות ערב המעורבות בתהליך.

הפוסט מקרון: צרפת תכיר במדינה פלסטינית ביוני הקרוב הופיע לראשונה ב-מעקב.

דים אמור

דבריה של חטיב-יאסין עוררו תגובות נזעמות מצד חברי כנסת מהימין, שהאשימו אותה בפעילות נגד אינטרסים ישראליים.

במהלך נאומה במליאה, אמרה ח"כ חטיב-יאסין: "כמה שתמשיכו לצעוק 'לא תקום מדינה פלסטינית', אני אומרת לכם, היא תקום". הצהרה זו גרמה לתגובות סוערות, כאשר ח"כ טלי גוטליב הוצאה מהמליאה בשל התפרצויותיה.

ח"כ גוטליב הגיבה בחריפות: "לא תהיה כאן מדינה פלסטינית מהסיבה הפשוטה של מה שאתם עושים לנו. אני לא אהיה מנומסת איתכם, מה ששל העם שלי לא יהיה שלכם".

הוויכוח העלה שאלות נוקבות לגבי תפקידם של חברי כנסת ערבים בפרלמנט הישראלי. מבקרים טוענים כי התבטאויותיה של חטיב-יאסין מערערות את הלגיטימיות של מדינת ישראל ומקדמות אג'נדה פלסטינית.

יש לציין כי בחודש נובמבר האחרון, ח"כ חטיב-יאסין עוררה סערה נוספת כאשר התבטאה בנוגע לאירועי ה-7 באוקטובר. היא טענה אז כי "לא שחטו תינוקות, ולא אנסו נשים", דברים שנתפסו כניסיון להגן על פעולות חמאס.

ח"כ אורית סטרוק התייחסה לנושא מזווית אחרת, ואמרה: "התחלנו את התיקון הזה של הזזת הגלגל אחורה חזרה לנורמליות. התחלנו לפני שנה כשהצבענו כאן על החזרה לצפון השומרון".

הוויכוח הנוכחי משקף את המתיחות המתמשכת בין חברי כנסת יהודים וערבים, ומדגיש את האתגרים בשילוב אוכלוסיות שונות בפוליטיקה הישראלית. בעוד שתומכי חטיב-יאסין רואים בה קול חשוב למיעוט הערבי בישראל, מתנגדיה טוענים כי היא חוצה קווים אדומים בהתבטאויותיה.

צילום: ערוץ 99, תוכן ע"פ סעיף 27א'

הפוסט ויכוח סוער בכנסת: ח"כ אימאן חטיב-יאסין "תקום מדינה פלסטינית" הופיע לראשונה ב-מעקב.