הזירה התרבותית בישראל רושמת שיא חדש של מתח מפותל בין אמנות, אידאולוגיה ומציאות ביטחונית נפיצה. ב-11 במאי 2026, ביקר צוות "מעקב" באולם צוותא 2 בתל אביב, שם מועלה המחזה המוזיקלי החדש "פשע ורשע – אהבה בגיהנום" מאת המחזאי והבמאי הוותיק יהושע סובול, ובתמיכת קרן רבינוביץ.

אין מדובר בעוד יצירה בימתית שגרתית, אלא בתיאטרון פוליטי נוקב, המבקש להנחית סטירה ישירה ומצלצלת לממשלת ישראל ולהעלות תכנים קשים אל הבמה ללא פילטרים, ללא ריכוך וללא צנזורה. המחזה, שנכתב מתוך תודעה פצועה בעקבות אירועי שבעה באוקטובר 2023, מעמיד במרכזו את הסוגיה הרגישה ביותר בחברה הישראלית: גורלם של החטופים המוחזקים בשבי ברצועת עזה.

היצירה מעוררת גלי הדף, ויכוחים אידאולוגיים עמוקים ופרובוקציות פוליטיות חריפות, הן בשל החצים המושחזים המופנים בה ישירות כלפי ראש הממשלה והקבינט, והן בשל היעדרם הבולט של קולות מרכזיים אחרים בקונצנזוס הלאומי, החל מלוחמי וחללי צה"ל, דרך נפגעי הטרור, ועד לייצוג הולם של חלקי העם השונים.

לחן ועיבוד מוזיקלי: אילה אשרוב, מתוך ההצגה "פשע ורשע"

מעמקי השבי: סיפורם של פליטי ה"נובה"

המחזה, אשר נפרש על פני 90 דקות דחוסות, עוסק בשני צעירים – שחקן וזמרת אהובים – שנחטפו ממסיבת המוזיקה "נובה" ברעים. השניים מוחזקים בתנאי שבי אכזריים ותחת חשיכה מוחלטת, ללא מים, ללא חשמל וללא אוכל. הם כלואים בנפרד, כאשר קיר בטון אטום חוצץ ביניהם.

מתוך מעמקי התופת, הייאוש והבידוד, מגלים השניים כי שניהם נותרו בחיים, ומוצאים דרך יצירתית וייחודית לתקשר מעבר לקיר המפריד: השחקן מחבר שירים ולוחש אותם אל הבטון, והזמרת קולטת את המילים, מלחינה אותן ומבצעת את השירים בחזרה אליו. התקשורת האמנותית הזו הופכת עבורם למקור כוח הישרדותי יחיד מול קולות הטראומה המהדהדים בראשם.

היצירה נולדה מתוך שבר אישי עמוק של סובול. בימים הראשונים שלאחר שבעה באוקטובר, מצא עצמו המחזאי מסוגל לכתוב שירים בלבד. כתיבתו הואצה בעקבות חטיפתם של חבריו הקרובים מקיבוץ ניר עוז – עודד ליפשיץ זכרו לברכה ורעייתו יוכבד. סובול העביר את הטקסטים למוזיקאית אילה אשרוב, שחיברה את הלחנים והעיבודים, ואילו סובול עצמו לקח על עצמו את מלאכת הבימוי.

לחן ועיבוד מוזיקלי: אילה אשרוב, מתוך ההצגה "פשע ורשע"

תצוגת משחק פנומנלית בלב האפלה

למרות קיומן של שתי דמויות, המחזה מתנהג במידה רבה כהצגת יחיד רחבת יקף, שבה החטוף הכלוא בחושך מתמודד עם השדים הפנימיים שלו ועם קולות מן העבר והדמיון. את התפקיד התובעני והמורכב הזה מוביל השחקן גבריאל קוסובסקי, המציג על הבמה משחק נהדר, מרשים ביותר ובעל עוצמה דרמטית נדירה.

קוסובסקי מפגין כישרון של שחקן ענק, כאשר הוא נדרש להחזיק על כתפיו טקסטים קשים ומורכבים במשך קרוב לשעתיים, ולדלג במהירות ובדיוק מוחלט בין דמויות רבות ושונות. ההופעה הכריזמטית שלו מונעת כל תחושה של מונטוניות, ומעמידה רף אמנותי גבוה ביותר.

לצידו מופיעה הזמרת חן דניאל, המלווה את המונולוגים בשירה מרגשת, נוקבת וחודרת לבבות, המעניקה ביטוי מוזיקלי למחנק הקיומי. את השניים מלווה על הבמה הגיטריסט איתי ויטמן, השוזר את צליליו בין הדיאלוגים לקיר.

הציטוטים הפרובוקטיביים שמסעירים את הרוחות

מדוע מעוררת ההצגה סערה כה גדולה? המחזה של סובול אינו מהסס להשתמש באמירות פוליטיות חריפות וישירות, המופנות כלפי הנהגת המדינה וראש הממשלה, ומציב על הבמה מונולוגים המעוררים מחלוקת ציבורית עמוקה.

בשלב מסוים, באחת הסצנות הגדולות והמטלטלות בהצגה, נשמע חטוף השבוי בידי חמאס כשהוא משמיע לעצמו אמירות קשות ונוקבות:

" . . . את הפושע שהפקיר אותך וממשיך להפקיר אותך עד המוות. כל רגע. כל שנייה. קבור חיים בקבר הזה"

באחת הסצנות המרכזיות, משמיע מחבל חמאס אמירות קשות ומשפילות באוזני החטוף היהודי:

"אני מבין אותך. הממשלה שלכם היא בדיחה יהודית. מהשטעטל"

הביקורת על ניהול המשא ומתן לשחרור החטופים והעדפת שיקולים זרים משתקפת גם בדרישה לשחרור המוני של מחבלים:

"אם רק הייתם מציעים כולם תמורת כולם"

החצים הישירים והפרובוקטיביים ביותר כלפי ראש הממשלה מנוסחים בטקסט חריף וישיר:

"עוד שיעור חשוב לכל בת ובן אנוש: הדג, חביבי, מסריח מהראש"

גם דמותה של אם החטוף במחזה מייצרת פרובוקציה קלה עד חריפה כלפי השרים, תוך קריאה לפעולה המונית ואגרסיבית:

"להפסיק להיות נחמדים. לעלות על המשרדים של השרים שטירפדו את העסקאות. לעלות עליהם ברבבות. במאות אלפים. לשטוף אותם בצונאמי! להעיף אותם לכל הרוחות! לשים במקומם אנשים שסוף סוף יהיה אכפת מהבנות ומהבנים שלנו. לא רק מהתחת של עצם"

המוטיב המרכזי של המחזה, המזקק את עמדתו הבוטה של סובול כלפי הממסד, קובע נחרצות:

"התעללות בחסרי ישע זה שיא הרשע. והפקרת חסרי ישע זה פשע"

המפגש האנכרוניסטי: הדיאלוג עם שייקספיר

ברגעי הבידוד והטראומה, נפגש השחקן החטוף (בגילומו של קוסובסקי) בדמיונו עם המחזאי הלאומי של אנגליה, ויליאם שייקספיר. הדו-שיח ביניהם נע בין פילוסופיה קיומית לבין האשמה אקטואלית קשה:

שחקן חטוף: "אני תקוע כאן בחושך ימים ולילות, שבועות וחודשים, מנסה להשתלט על הפחדים שלי, רק מחכה שייכנס רוצח וישחט אותי כמו כבש, או יפוצץ לי את הראש במקור כדורים".

שייקספיר: "אמרתי לך, תדבר עם דוסטויבסקי, מוחות חולים זה התחום שלו" (*).

שחקן חטוף: "בכל זאת שייקספיר, משהו. . . אל תעזוב אותי גם אתה בלי מילה"

שייקספיר: "אל תלחם ברגש; אל תשתיק אותו. להפך! זכור את הרגעים היפים ביותר בחייך. המרגשים ביותר. תן לרגש להציף אותך. תן לו להגיד את שלו. והמילים הנכונות יבואו מעצמם…"

אולם המשפט הטעון ביותר בפי דמותו של שייקספיר, המהווה את לב הפרובוקציה ההיסטורית, הוא:

"אף פעם לא הופקרתי על חבריי בני עמי, אף פעם לא הופקרתי ע"י מלכתי או מלכי למות בבדידות גמורה בידי אויב רצחני המבקש את נפשי: כשאני מסתכל עליך. . . נגמרות לי המילים"

(*) למעשה, המשפט: "אמרתי לך, תדבר עם פיודור דוסטויבסקי, מוחות חולים זה התחום שלו" נושא אופי ציני, חד ולעיתים אף פרובוקטיבי. מדובר באמירה המשתמשת בשמו של הסופר הרוסי כמעין מטפורה לעיסוק בנפש האדם, בטירוף, באשמה, בייסורים ובצדדיה האפלים של התודעה האנושית.

הפרשנות האפשרית היא כי הדובר מבקש לרמוז שהמצב, האדם או מערכת המחשבות שעליהם נסובה השיחה כה קיצוניים, מעוותים או אפופי אפלה – עד שהם משתלבים באופן טבעי בעולמו הספרותי של דוסטויבסקי, אשר יצירותיו עסקו לא אחת בדמויות מיוסרות, אובססיביות, אלימות או מתפוררות נפשית.

בדברים קיים גם רובד ברור של לעג, ביטול ואף התרחקות רגשית: במקום להתמודד באופן ישיר עם הטענות או עם המציאות המתוארת, הדובר "מפנה" בציניות אל דוסטויבסקי, כאילו רק סופר הבקיא בנבכי הנפש הסדוקה והמעונה מסוגל להבין את אשר מתרחש.

בנוסף, ייתכן כי האמירה רומזת במיוחד ליצירה "החטא ועונשו", העוסקת בשאלות של אשמה, מוסר, ייסורי מצפון, טירוף פנימי והתפוררות נפשית. משום כך, המשפט עשוי להשתלב היטב בתוך הקשר תיאטרלי, פוליטי או פסיכולוגי טעון, שבו הגבול בין מציאות, אשמה ותודעה הולך ומיטשטש.

פולמוס נוקב: טיעוני הנגד וההגנה על המערכת

מול הקו החד-משמעי והפרובוקטיבי שמציג סובול על הבמה, מתעוררת ביקורת ציבורית ועובדתית נוקבת. מן הראוי לבחון את הטיעונים המאזנים, המציגים זווית שונה לחלוטין על האמירות הללו.

א. ההגנה על ראש הממשלה ומבנה הממשל המודרני

ההצגה מטילה את אשמת "ההפקרה" באופן ישיר ובלעדי על ראש הממשלה בנימין נתניהו. אולם, בנימין נתניהו לא היה הגורם היחיד שכיהן בממשלה ובמערכות השלטון והביטחון, וקשה ומורכב לטעון כי רק הוא לבדו "הפקיר".

יתרה מכך, האמירה הבוטה המכנה את הממשלה "בדיחה יהודית מהשטעטל" מתעלמת מהקשר היסטורי רחב ומשמעותי. מערכת הממשל בישראל מתאפיינת במורכבות פוליטית רבה, ומורכבת מנציגי ימין ושמאל, קואליציה ואופוזיציה כאחד. נבחרי ציבור רבים מציבים בראש מעייניהם אינטרסים פוליטיים ואישיים, על פני טובת האזרח. עדות מובהקת לכך ניתנה בהיעדר כמעט מוחלט של התנגדות מצד חברי הכנסת להעלאת שכרם, הממומנת מכיסו של משלם המסים, וזאת בשעה שרבים מעובדי המשק, ובהם קופאיות ברשתות השיווק ועובדי ניקיון במגדלי משרדים כדוגמת מרכז עזריאלי, נאלצים להסתפק בשכר זעום שאינו עולה על כ-4,600 שקלים בחודש.

תופעה זו אינה פוסחת על אף צד במפה הפוליטית; גם ממשלת בנט-לפיד העבירה, ככל הנראה, תקציבים ותמיכות אשר זלגו בפועל לרצועת עזה ולידי חמאס, וממשלתם אף נמנעה מלנקוט מהלך צבאי מכריע למיטוט הארגון. גם במישור הכלכלי, לא נרשמה פריצת דרך משמעותית במאבק ביוקר המחיה או בקידום רפורמות מבניות. אילו השכילה ישראל להעפיל לרמת רווחה ויציבות כלכלית בדומה למודל השווייצרי, ייתכן שהדבר היה מחולל תמורה עמוקה במפת ההצבעה בקלפי. למחנה השמאל והמרכז ניתנה בשעתו הזדמנות היסטורית לקדם רפורמות עומק, להתמודד נחרצות מול חמאס ולטפל במשבר יוקר המחיה, אך בפועל צעדים משמעותיים אלו לא הושלמו. בסופו של דבר, כל ממשלה בישראל היא ישות ארעית הפועלת מכוח המנדט של הבוחר. עם זאת, בראייה היסטורית רחבה, אין לשכוח את המשוואה הבסיסית: בעוד שבעבר היה העם היהודי פזור בתפוצות, חסר הגנה ונטול מולדת, הרי שכיום אנו אוחזים במדינה ריבונית משלנו.

גם בעת המשבר החריף של סוגיית החטופים, נוכחנו לדעת כי "הקשרים המיוחדים" של חברי הכנסת אחמד טיבי, איימן עודה ומנסור עבאס – כמו גם הצהרותיו של יאיר לפיד על קשריו הענפים בארצות הברית ובארגונים בינלאומיים מובילים – לא תורגמו למעשים, ואף אחד מהם לא השכיל להביא לשחרורם.

ראוי להזכיר כי חברת הכנסת אימאן ח'טיב-יאסין אף הגדילה לעשות והכחישה את זוועות השבעה באוקטובר (קרא עוד – לחץ כאן). לוּ היו עודה או ח'טיב-יאסין עומדים בראשות המדינה, סביר להניח ששמה של ישראל כבר היה מוחלף, ולחבל ארץ זה לא הייתה נותרת זיקה יהודית, לרבות שלילת הזכות למקלט פוליטי מפני רדיפות.

משום כך, יש להכניס את הדברים לפרופורציה: בשמאל הישראלי נוטים לטעון כי תחת הנהגתם היינו חיים במציאות אוטופית, אך ההיסטוריה מוכיחה אחרת. כבר חזינו בעבר בממשלות שמאל, והמציאות המיוחלת רחוקה מלהשתנות.

בנימין נתניהו פועל במסגרת מדינה דמוקרטית מודרנית, בעלת מערכת משפט עצמאית, פרלמנט תוסס, תקשורת חופשית, בחירות תקופתיות, אופוזיציה לוחמת וביקורת ציבורית ענפה. מציאות זו שונה לחלוטין ובאופן מהותי ממשטרי המלוכה האבסולוטיים של אירופה במאות ה-16 וה-17. בשונה ממלכי התקופה האליזבתנית, שהחזיקו בכוח בלתי מוגבל ויכלו להורות על הוצאות להורג, רדיפות או ענישה קשה בשם הכתר ללא דין וחשבון, ראש ממשלה בישראל כפוף לחוק, לביקורת שיפוטית קפדנית ולפיקוח ציבורי מתמשך. לכן, הטחת אמירות כה קשות כלפי הממשלה ללא מתן זכות ביטוי לקול הימני וללא שמירה על בלאנס (איזון) פוליטי, מעוררת תרעומת רבה.

ב. האבסורד והסילוף ההיסטורי בעניין שייקספיר

השימוש שעושה סובול בדמותו של ויליאם שייקספיר כדי לטעון שהמלוכה הגנה על נתיניה ולא הפקירה אותם, מייצר עיוות היסטורי חמור. כמובן שמבחינה ספרותית-דרמטית מותר לכתוב משפט כזה בפיה של דמות במחזה היסטורי-דרמטי, ואין מדובר בטענה מחקרית מילולית. עם זאת, מבחינה היסטורית טהורה, אין כל מקור ידוע שבו שייקספיר אמר או כתב רעיון כזה באופן ישיר.

חייו של שייקספיר עצמו לא היו נטולי קשיים והיו רחוקים מלהיות מוגנים על ידי הכתר: הוא חי בתקופה של מגפות קשות, מאבקים פוליטיים אלימים וחוסר יציבות עמוק באנגליה; עולם התיאטרון נסגר לעיתים תכופות בשל מגפת הדבר; בנו הצעיר, האמנט, נפטר בגיל צעיר; והוא עצמו פעל תחת מתחים פוליטיים מתמידים וחשש מצנזורה מלכותית דורסנית.

אין צורך להרחיק לכת, די אם נתבונן במחזה המפורסם "רומיאו ויוליה", המשרטט מציאות שבה לנשים לא היה כל מעמד, ונשללה מהן הזכות לאהוב את בחיר ליבן בשל חוקי הממלכה.

באותם ימים, נהגו ההורים לחפש עבור בנותיהן חתן על פי מעמדו החברתי והכלכלי, ללא כל קשר לרגש האהבה, והמפלט היחיד מפני עריצות השלטון נמצא לעיתים רק במוות. האם אנו נמצאים במצב כזה כיום? התשובה היא שלא. אמנם גם בימינו ישנן נשים הבוחרות בבן זוג בעל מעמד גבוה, אך הדבר נעשה מתוך בחירה חופשית, ולא תחת כפייה של חוקים אכזריים.

התקופה שבה חי ויליאם שייקספיר הייתה תקופה קשה, אלימה ולעיתים אכזרית מאוד מבחינה חברתית, דתית ופוליטית. באנגליה ובאירופה של סוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 התקיימו רדיפות דתיות אכזריות, הוצאות להורג פומביות, עוני קיצוני, אפליה מעמדית חריפה, שלטון מלוכני קשוח, ענישה אכזרית, קולוניאליזם, סחר בבני אדם, ויחס נחות ומפלה לנשים ולאוכלוסיות מוחלשות. בני אדם רבים מאוד "הופקרו" למותם או לגורלם המר בידי שליטים, מוסדות או החברה עצמה.

אין כל עדות היסטורית לכך ששייקספיר חווה באופן אישי סיטואציה שבה הכתר האנגלי הגן עליו או הפקיר אותו למוות בידי אויבים. ההסתייגות היא לגבי חייו האישיים, אך המציאות ההיסטורית הרחבה מוכיחה כי באותה תקופה ובמאות שלאחר מכן, עבדים ואנשים ממעמדות נמוכים סבלו מאלימות קיצונית ללא כל הליך משפטי הוגן. התרחשו הוצאות להורג ללא משפט תקין, עינויים פומביים, שריפות, תליות, ענישה קולקטיבית ודיכוי אכזרי של משרתים ונתינים. נשים הואשמו בכישוף ונשרפו חיות על בסיס אמונות טפלות ומאבקים דתיים. אנגליה האליזבתנית אמנם לא קיימה מערכת עבדות תעשייתית כמו באמריקה המאוחרת, אך הייתה חלק בלתי נפרד מהתפתחות הקולוניאליזם והסחר בבני אדם, והענישה בה הייתה קשה ביותר כלפי עניים, מורדים וקתולים שנחשבו לאיום. על כן, להציג את תקופת שייקספיר כתקופה מושלמת ומוגנת לעומת ימינו, זהו אבסורד מוחלט.

ג. העדר הגינוי לחמאס ושתיקת נפגעי הטרור

הביקורת החריפה ביותר המופנית נגד המחזה נוגעת להטלת האשמה החד-צדדית על הצד היהודי והישראלי, תוך התעלמות מוחלטת מהתוקפן הברברי. האמירה "הפקרת חסרי ישע זה פשע" מתעלמת מכך שכל העולם, כולל פוליטיקאים ממחנה הימין בישראל, לצד מנהיגים ואישי ציבור ברחבי העולם ואזרחים רבים, עשו כל שביכולתם בניסיון להביא להצלת החטופים ולהשבתם לביתם.

מדוע אין במחזה מילה ברורה ומגנה על ארגון הטרור חמאס שחטף, רצח וטבח באלפי בני אדם? מדוע לא נשמע קולם של הנרצחים בשבי, או קולותיהם של ניצולי שואה החווים את הטראומה מחדש? ההצגה נמנעת מתקיפת חמאס ומאשימה בעיקר את המדינה בהפקרה.

מן הראוי להזכיר את העובדות הקשות: טבח שבעה באוקטובר התרחש ב-7 באוקטובר 2023, כאשר אלפי מחבלי חמאס וארגוני טרור נוספים חדרו מרצועת עזה לשטח ישראל. במהלך המתקפה נרצחו, נהרגו או נפלו בקרב כ-1,163 בני אדם, רובם אזרחים. למעלה מ-3,300 בני אדם נפצעו, ו-251 בני אדם נחטפו לרצועת עזה, ובהם נשים, ילדים, קשישים וחיילים. המתקפה כללה חדירה אכזרית ליישובי עוטף עזה, לבסיסי צה"ל ולפסטיבל המוזיקה "נובה", שם התרחש אחד ממוקדי ההרג הקשים ביותר, ובעקבותיה נפתחה מלחמת "חרבות ברזל". מדובר באחד מאירועי הטרור הקטלניים ביותר בתולדות מדינת ישראל, אשר הוביל למשבר ביטחוני, מדיני והומניטרי רחב היקף. שתיקת המחזה מול זוועות אלו מעוררת תמיהה עמוקה.

בנוסף, הציטוט "אם רק הייתם מציעים כולם תמורת כולם" מציג את שחרור המחבלים כדבר חיובי בלבד, וממחיש כי סובול רואה בכך פתרון נכון. אולם המחזה מתעלם לחלוטין מקולן של משפחות נפגעי הטרור, שיקיריהן נרצחו בפעולות טרור של אותם מחבלים בדיוק ששחרורם מוצע כעת. קולן של משפחות אלו אינו נשמע במחזה. כמו כן, נשמעת ביקורת חריפה על הקריאה הכלולה בפי אם החטוף "לעלות על משרדי השרים ברבבות ולשטוף אותם בצונאמי", הגם שניתן להבין ללבה של אם שבנה בשבי ושרבים מהשרים לא עשו דבר כדי להצילו, הרי שקריאה לפעולות המריחות מוונדליזם אינה מהווה פתרון חוקי או מוסרי במדינה דמוקרטית.

ד. היעדר קולם של חיילי וחללי צה"ל

חוסר נוסף המעורר פולמוס ציבורי הוא היעדרו המוחלט של קול הלוחמים. במחזה לא נשמע קולם של חיילי צה"ל, המגיעים מכל קצוות הקשת הפוליטית, ימין ושמאל כאחד, אשר חירפו ומחרפים את נפשם בשדות הקרב כדי להגן על המדינה ולהשיב את החטופים. קולם של חללי צה"ל שנפלו במערכה וקולן של המשפחות השכולות נותר מחוץ לטקסט הדרמטי, מה שמדגיש כי יש עוד עבודה רבה על המחזה כדי להביאו לאיזון לאומי.

תגובת היוצר: החופש האמנותי מול חלום הבלהות

מול הביקורת הנוקבת וההאשמות על חוסר איזון, סיפק המחזאי והבמאי יהושע סובול תגובה רשמית לצוות "YNET", שבה הוא משרטט את קו הגבול הברור שבין תיעוד היסטורי לבין אמנות דרמטית המושפעת מתת-המודע:

"זהו תיאטרון, ולא ניסיון לטעון שכך התרחשו הדברים במציאות. איש מיוצרי ההצגה לא היה חטוף, אולם סוגיית החטופים חלחלה באופן מתמיד אל התודעה ואף אל תת-המודע. גם אני עצמי מצאתי את עצמי לא אחת חולם כי אני סגור במקום כלשהו, מבלי לדעת מי מחזיק בי או אחראי לגורלי. היו רגעים שבהם ראיתי את עצמי כלוא בחדר קטן וחסר מוצא".

מדובר בעשייה אמנותית מרגשת של סובול, אשר בגיל 86 אינו עוצר לרגע, הוא ממשיך ליצור, לכתוב ולבצע במרץ, ומתגלה כאדם מיוחד במינו וכאחד מגדולי המחזאים בישראל, המעז להעלות נושאים חברתיים ופוליטיים בוערים על הבמה המרכזית.

נחיצות המחזה והצורך בהרחבת היריעה

בסופו של דבר, באמנות אומרים לעיתים קרובות: "או שמבינים או שלא אוהבים". המחזה "פשע ורשע – אהבה בגיהנום" הוא הצגה חשובה מאין כמוה, הצגה שחייבת להמשיך לחיות ולהיות מוצגת, והיא מתאימה ואף מומלצת לצפייה עבור בני נוער. מטרתו האמיתית והעליונה של מוסד התיאטרון היא לתת לאדם קו מחשבה, לאלץ אותו להתמודד עם דילמות קשות, ולא רק להגיע לאולם לשם בידור, ניתוק וחוסר מחשבה.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שכרגע המחזה מדבר בעיקר אל אנשים בעלי נטייה פוליטית שמאלית, וזהו חיסרון בולט. בין החטופים המוחזקים בשבי ישנם עד היום אנשי ימין ואנשי שמאל; הם לא נחטפו עקב דעותיהם הפוליטיות או השתייכותם המפלגתית, אלא אך ורק בשל היותם יהודים וישראלים.

על מנת שההצגה תגיע לכדי שלמות ותהפוך ליצירה לאומית מקיפה, חובה להכניס לתוכה גם את הדעות והקולות של אנשי הימין, אנשי המרכז, ערביי ישראל, הדרוזים והנוצרים. בכל המחנות ובכל המגזרים במדינת ישראל ישנם קולות פגועים וכואבים הרוצים וזכאים להישמע. רק שילוב מגוון הקולות הללו, לצד מתן ביטוי לחיילי וחללי צה"ל ולנפגעי הטרור, יהפוך את המחזה של סובול ליצירה מושלמת המדברת אל כל אזרח ואזרח במדינה.

תעודת זהות של ההצגה:

• שם היצירה: פשע ורשע – אהבה בגיהנום

• מאת ובבימוי: יהושע סובול

• לחנים ועיבודים: אילה אשרוב

• שחקן: גבריאל קוסובסקי (בתפקיד החטוף)

• זמרת: חן דניאל

• נגינת גיטרה: איתי ויטמן

• תמיכה: קרן רבינוביץ

• משך ההצגה: 90 דקות

לחן ועיבוד מוזיקלי: אילה אשרוב, מתוך ההצגה "פשע ורשע"

נ.ב

יהושע סובול, מעמודי התווך של הקלאסיקה הישראלית, מוכיח שוב כי מחזותיו החדים הם אבן דרך תרבותית. צפייה בהצגה האחרונה הותירה בי חותם עמוק, המלווה אותי מזה מספר ימים. ביציאה מאולם התיאטרון נשזרת המציאות הבימתית במציאות חיינו: קווים מקבילים נמתחים בין אנגליה של סוף המאה ה-16, השבר של ישראל 2023 והמציאות המורכבת של ישראל 2026.

היצירה מעוררת הדים של גדולי הספרות כשייקספיר ודוסטויבסקי, ומציפה שאלות כואבות על גורל החטופים ועל אוזלת ידה של המערכת הממשלתית, במנותק מפוזיציה פוליטית של ימין או שמאל. תחלואיה של המדינה ליוו אותנו בעבר וילוו אותנו בעתיד, ודווקא משום כך כוחו של סובול כה חיוני. זהו אינו תיאטרון מסחרי לשם בידור בלבד, אלא אמנות קונספטואלית נוקבת ותובענית.

זוהי תמציתו של התיאטרון במיטבו, כזה שאינו מתפוגג עם עמודי המסך, אלא כופה עלינו דיון פנימי. כקהל, זכותנו להסכים או להתנגד לתפיסת האמן, אך ערכה של היצירה נמדד ביכולתה לחולל חשיבה, למידה ורגש. בעת הזו, שבה חופש הביטוי והזכות להשמיע אמת נתונים תחת מתקפה מתמדת, הזכות להגיב, לבקר ולהרגיש היא חובה מוסרית שאסור לנו לוותר עליה.

צילומים מתוך ההצגה "פשע ורשע" מאת יהושע סובול (צילום: "מעקב", תיאטרון בית צוותא).

לחן ועיבוד מוזיקלי: אילה אשרוב, מתוך ההצגה "פשע ורשע".

הפוסט סובול מאשים את נתניהו ב"פשע ורשע": דרמה נוקבת או הטיה פוליטית? הופיע לראשונה ב-מעקב.

פרסום ראשון | ראיון בלעדי עם השחקן אביעד שרעבי

בעיצומה של מערכה ביטחונית סוערת, מבצע "שאגת הארי" – ובשעה שהציבור הישראלי צמא לתוכן מנחם החורג ממעגל הפרשנות המדינית והצבאית הבלתי פוסק, עולה למסך ברשת 13 הסדרה החדשה "המעברה".

בלבה של הסדרה הטלוויזיונית החדשה אינם ניצבים רק השמות המוכרים של תעשיית הבידור, אלא גם שחקן בולט שפרץ לתודעת הצופים כבר בפרק הראשון, אמן בעל נוכחות מסך מרשימה, שסיפור חייו מסקרן ומרתק לא פחות מן הדמות המורכבת שהוא מגלם על המסך.

אביעד שרעבי, שחקן דתי שגדל בבית חרדי ושבר בדרכו אל קדמת הבמה שורה של סטיגמות מושרשות, מסתמן כאחת התגליות הבולטות של העונה וכדמות המגלמת דוגמה אישית מעוררת השראה. בראיון בלעדי למערכת "מעקב" נחשף מסלול חייו המרתק, מן הדרך המאתגרת שעבר בראשית דרכו המקצועית ועד לתפקיד שסימן אותו כאחת ההבטחות הבולטות של עולם המשחק הישראלי לשנת 2026.

המעברה: פצעי העבר כבסיס לדרמה איכותית

כדי להבין את עוצמת פריצתו של שרעבי, יש להבין תחילה את הבמה עליה הוא פוסע. המעברות היו אחד הפתרונות המרכזיים שנקטה מדינת ישראל בראשית שנותיה כדי להתמודד עם גל העלייה ההמוני. מדובר ביישובים זמניים שהוקמו בשנות החמישים, במטרה לספק קורת גג לעולים חדשים – ניצולי שואה מאירופה ויהודים מארצות המזרח וצפון אפריקה – עד להשתלבותם בדיור קבע.

בשנת 1951 לבדה התגוררו במעברות כ-250 אלף בני אדם, קרוב לשישית מאוכלוסיית המדינה. התנאים היו מחפירים: צפיפות גבוהה, מחסור בתשתיות מים וסניטציה בסיסיות ותעסוקה מוגבלת. למרות הקשיים, המעברות הפכו לתחנת מעבר משמעותית, אך גם לפרק מעורר מחלוקת בזיכרון ההיסטורי בשל האפליה שחוו יהודי המזרח והטראומות שנגרמו כתוצאה מחוסר השוויון.

הסדרה "המעברה" (עונה 1), מבית היוצר של "שנות ה-90", מצליחה לגעת בעצבים החשופים הללו עם הומור ורוח טובה. היא מגוללת את סיפורו של אליהו בן סימון ומשפחתו שהגיעו ממרוקו אל תוך הלם התנאים במעברה, את מאבקיהם של מנהל המעברה גרשון וסגנו גיורא מול רחמים, התושב הבודד המסרב להתפנות, ואת סיפור האהבה של נואל הנער ההודי ועליזה בתו של אליהו.

המעברה – דרמה קומית על שנותיה הראשונות של המדינה

הסדרה "המעברה", שעלתה לשידור ברשת 13, מחזירה את הצופים אל שנות החמישים של המאה הקודמת – תקופה מכוננת בתולדות מדינת ישראל הצעירה, שבה אלפי עולים חדשים הגיעו לארץ ונאלצו לפתוח דף חדש בתנאי המעברות. העלילה מתמקדת במשפחה המבקשת לבסס את חייה בארץ, תוך התמודדות עם קשיי קליטה, פערים תרבותיים ואתגרי היומיום של ימי הצנע.

הסדרה משלבת בין דרמה להומור ומשרטטת את חיי המעברה באמצעות סיפורים אנושיים של הסתגלות, מאבק ותקווה, לצד חלומות על עתיד טוב יותר במדינה שזה עתה קמה. על יצירת הסדרה חתומים שלום אסייג, בנו דניאל אסייג והתסריטאי אור כהן.

בין המשתתפים בסדרה נמנים שלום אסייג ודניאל אסייג, לצד שורה של שחקנים מוכרים ובהם אביעד שרעבי, שחר חיון, רובי פורת-שובל, נדב אבקסיס, אבי גרייניק, יגאל עדיקא, שלומי קוריאט, נעה כהן, דני שטג ועילאי אלמקייס.

באמצעות שילוב של סיפור משפחתי, דמויות צבעוניות ורקע היסטורי מוכר, מבקשת הסדרה להאיר פרק משמעותי בתולדות המדינה ולהציג בפני הצופים את מציאות חיי המעברות מנקודת מבט אנושית, ולעיתים גם משעשעת.

מהפכה תעשייתית: "המעברה" נגד המנגנון של שח"ם

הסדרה אינה רק הישג אמנותי, אלא מהווה רעידת אדמה במבנה הכוח של תעשיית הקולנוע. "המעברה" היא הסדרה הראשונה בישראל שהצטלמה ללא "שכר המילניום" של ארגון שח"ם (איגוד השחקנים). בצעד נועז, הוכח כי ניתן להפיק יצירה ברמה גבוהה מאוד, הכוללת קאסט מקצועי ושכר "טוב ומדהים", מבלי להיכנע לתכתיבי השכר הקיצוניים של האיגוד.

תחקיר "מעקב" מינואר 2026 חשף כי שח"ם ניצב בפני אתגר קיומי בעקבות הפסקת התמיכה הממשלתית וביקורת עומק של רשות התאגידים. בעוד שמספר החברים בארגון נמצא בנסיגה (מ-2,761 ב-2024 לכ-2,350 ב-2026), הסדרה "המעברה" מוכיחה כי השוק המקצועי יכול לשגשג גם ללא תלות בארגון שרבים בתעשייה רואים בו כיום כמיותר.

קרא עוד – לחץ כאן

אביעד שרעבי: הדיוקן של כוכב חדש

אביעד שרעבי אינו עוד שחקן שחלף במקרה בסט הצילומים. מדובר באיש מקצוע טוטאלי שצמח מתוך עולם של ערכים ואמונה.

צילום: דני שובבני – שימוש בהתאם לסעיף 27א׳ לחוק זכויות יוצרים

שרעבי, שחקן דתי שגדל בראש העין, הוא בנו של הרב אליעזר שרעבי – דמות מופת בקהילה המשמש כגבאי בית הכנסת הוותיק "סוכת שלום שרעבי".

אביו, אליעזר, מגלם בדמותו את השילוב הישראלי המובהק: עובד תעשייה מסור, אדם מאמין המקדיש מזמנו לשירות בקודש, שירת בצה"ל בגאווה, וכן גבאי פעיל בבית הכנסת.

אימו, חגית, משמשת מחנכת בבית ספר יסודי, וביחד הקימו השניים משפחה ענפה ומלוכדת, המונה שמונה ילדים ואחד עשר נכדים.

שרעבי למד בישיבת "אשרינו" בבני ברק, מקום עליו הוא מעיד: "המקום הציל את חיי. שם השלמתי בגרות מלאה ובגרות טכנולוגית".

אביעד מהווה דוגמה לשבירת סטיגמות ודעות קדומות. אף שהיה זכאי לפטור משירות צבאי מתוקף השתייכותו לחברה החרדית, בחר להתגייס לצה"ל ולשרת שלוש שנים מלאות. במהלך שירותו שימש כספק מזון בבה"ד 20. בחירתו להתגייס ולשרת בצה"ל מסמלת דרך אישית של שילוב בין אמונה דתית לבין תרומה לחברה ולמדינה.

סיפורו של אביעד שרעבי מדגים כי ניתן לשלב בין עולמות הנתפסים לעיתים כמנוגדים. ניתן ללמוד בישיבה ולהשלים לימודי בגרות, לשמור על אורח חיים דתי ולקיים מצוות, ובמקביל לשרת בצה"ל. בהמשך דרכו פנה שרעבי ללימודי משחק והשתלב בעולם הבמה, תוך שהוא ממשיך להחזיק בזהותו כאדם מאמין ובמחויבותו לאמונתו.

הדרך לצמרת: ויתורים ומצוינות תחת אש

התשוקה למשחק הובילה את שרעבי למסלול לימודים תלת-שנתי מפרך בתל אביב. הוא לא הסתפק בקורסים קצרים, אלא בחר להעמיק במוסד שכיבד את ערכיו (ללא פעילות בשבתות). כדי לממן את חלומו, עבד בערבים בחנות מזון לבעלי חיים, תוך שהוא לומד אצל גדולי המורים: יהושע סובול, רוני ניניו, נתי רביץ, לירית בלבן, לירון לוי ועוד.

כישרונו הבולט ניכר כבר בראשית דרכו. הוא התקבל ללימודי משחק לאחר אודישן יחיד בלבד וזכה למלגת הצטיינות מלאה, בשיעור של מאה אחוז. במהלך שנות לימודיו, ואף בעיצומם של אירועי השבעה באוקטובר ותחת אזעקות חוזרות ונשנות, המשיך שרעבי לפקוד את לימודיו במסירות, כאשר השיעורים התקיימו לעיתים במקלט בית הספר. גם בתנאים מורכבים אלו בחר להמשיך בלימודים, תוך ויתור על נוחות אישית מתוך מחויבות עמוקה למקצוע.

לאורך תקופת לימודיו נחשב שרעבי לתלמיד מצטיין. השנים הללו לוו בהשקעה רבה ובוויתורים אישיים, אולם ההתמדה השתלמה: כיום הוא מופיע בתפקיד מרכזי בעונתה הראשונה של הסדרה "המעברה".

שרעבי גילה יחס של כבוד עמוק למקצוע המשחק, ועל כן לא הסתפק בקורסים קצרים או בסדנאות מזדמנות. תחת זאת בחר במסלול לימודים מלא ומקיף שנמשך שלוש שנים, במסגרתו למד מדי יום – בחורף ובקיץ, ואף בתקופות של מתיחות ביטחונית. הדרך לא הייתה קלה, אך ההתמדה וההשקעה בלימודי המשחק נשאו פרי.

כאשר יום הלימודים היה נפתח בשעה 08:30, שרעבי כבר הקדים להגיע אל בית הספר בשעה 07:00, כדי לחזור על חומר הלימוד ולשקוד על ספריו. הוא נהג להיות הראשון המגיע למוסד והאחרון לעזוב אותו. גם במוצאי שבת היה שב אל בית הספר, מתיישב עם הספרים ומקדיש שעות נוספות ללימוד ולהכנה. מסירותו ללימודים הייתה כה רבה, עד כי הוענקו לו מפתחות לכיתות ואישור מיוחד להגיע למקום בכל עת, כדי להמשיך וללמוד ללא הפרעה.

עם זאת, אביעד שרעבי לא הזניח את לימודי התורה. בכל יום רביעי, לאחר סיום יום הלימודים, נהג להשתתף בשיעורי תורה שנמשכו לעיתים עד שעות הלילה המאוחרות. את שיעורי התורה פקד בבית הכנסת בראש העין, שם נהג לשבת וללמוד בקביעות. לצד לימודיו, הקפיד גם על אורח חיים דתי: הוא הניח תפילין, שמר שבת וקיים את מצוות הדת.

הישגיו בתקופת הלימודים היו חסרי תקדים:

• פסטיבל "קיפוד הזהב": השתתפות היסטורית של תלמיד משחק בפסטיבל המיועד לשחקנים מקצועיים בלבד.

• תפקידים ראשיים: גילם את התפקידים המרכזיים בהפקות "הימים הבאים", "סינדרלה" (בתפקיד פיי מושיקו) ו"בואו לחיות".

• התפקיד של קיפ קיירמן: בדרמה האוטוביוגרפית "רוז של טנסי ויליאמס", שרעבי גילם את דמותו של קיפ קיירמן (Kip Kiernan). בתפקיד זה הפגין יכולות דרמטיות מרהיבות, כשהוא צולל אל תוך עולמו המורכב של המחזאי האמריקאי, על רקע הצנזורה, האלימות והמאבק לשוויון.

רוז של טנסי ויליאמס

אין כמעט אדם שלא נחשף למחזותיו של המחזאי האמריקאי טנסי ויליאמס, מן הדמויות הבולטות בתולדות הדרמה המודרנית. בין יצירותיו הידועות נמנים המחזות "חשמלית ושמה תשוקה", "ביבר הזכוכית", "חתולה על גג פח לוהט", "השושנה המקועקעת" ו"ליל האיגואנה". יצירתו של ויליאמס זיכתה אותו בעשרות פרסים והותירה חותם עמוק ומתמשך על עולם התרבות והתיאטרון.

ההצגה "Tennessee Williams's Rose" – "רוז של טנסי ויליאמס" – פותחת צוהר לעולמו האישי והמורכב של המחזאי: אמנות הכתיבה לצד מאבק בהתמכרויות לאלכוהול ולסמים, הצנזורה שהוטלה על מחזות ותסריטים, היחסים הקשים עם אביו, וכן המחלה הנפשית של אחותו – אירועים שעיצבו את יצירתו ואת חייו בין השנים 1911-1983.

מדובר בהצגה אוטוביוגרפית מרתקת המקרבת את הצופה אל עולמו הפנימי של ויליאמס. במסגרת הפקה זו השתתף השחקן אביעד שרעבי בתפקיד קיפ קיירמן. ההצגה הועלתה בתיאטרון הקאמרי.

הימים הבאים  תיאטרון הקאמרי

המחזאי הוותיק יהושע סובול שב אל מחזהו הראשון שהועלה על במה, "הימים הבאים", ומעדכן את העלילה לשנת 2075. לרגל החידוש התייחס סובול למציאות חייהם של קשישים ולמקומם בחברה.

המחזה, שהועלה לראשונה בשנת 1971 בתיאטרון חיפה, מציג את נקודת מבטם של בני שמונים המסכמים את חייהם בתובנות מפוכחות ובביקורת חברתית נוקבת, שנותרה רלוונטית גם עשרות שנים לאחר כתיבתה. לדברי סובול, "בכל אדם צעיר מסתתר אדם זקן הממתין לזמנו לצאת אל העולם. כשהיינו צעירים הכול נראה קל יותר; אני עצמי נהגתי לרוץ חמישה עשר קילומטרים בקלות – היום זה כבר סיפור אחר".

בהפקה המחודשת שעלתה בתיאטרון הקאמרי השתתף השחקן אביעד שרעבי בתפקיד מרכזי לצד השחקנים טל פוקס, אדם אזרחי, קרן מהלל, גבריאל קוסובסקי, האדי סלאמה ולורן וולקוב.

בנוסף השתתף שרעבי בתפקיד ראשי בהצגה "סינדרלה", שבה גילם את הדמות "פיי מושיקו". ההצגה הועלתה פעמים רבות על במות שונות, בהן תיאטרון הקאמרי, תיאטרון חיפה, בית ציוני אמריקה והיכל התרבות רחובות.

יצירות אלה זכו לעשרות הצגות בפני קהל. ההפקה "סינדרלה" אף נרכשה על ידי משרד הקליטה, ובמקרים מסוימים קיבלו השחקנים – אף בעת שהיו עדיין תלמידי משחק – שכר סמלי עבור השתתפותם בהצגות. מדובר בתופעה שאינה שכיחה במסגרות לימוד משחק, אולם במקרה זה העידה על רמתם המקצועית הגבוהה של התלמידים, שהצליחו לשלב בין לימודים אינטנסיביים לבין עבודה בימתית פעילה.

שבירת מוסכמות בדרך אל הבמה

במהלך לימודי המשחק השתתף שרעבי בהפקות שהועלו על בימות מרכזיות בישראל, ובהן תיאטרון הקאמרי, תיאטרון חיפה ובית ציוני אמריקה. מדובר בהישג בלתי שגרתי עבור תלמיד משחק, שכן ברוב המכריע של בתי הספר למשחק מוצגות הפקות הסטודנטים בין כתלי המוסד בלבד, ואינן מגיעות אל הבמות המקצועיות והארציות.

שוב, בצעד נדיר בנוף בתי הספר למשחק, הצגות שבהן השתתף כתלמיד נרכשו על ידי משרד הקליטה, ושחקניהן אף זכו לשכר סמלי עבור השתתפותם – נדגיש כי מדובר בתופעה שאינה מקובלת בדרך כלל במסגרת לימודי משחק.

מאחורי דרכו המקצועית ניצבה גם תמיכתם המתמדת של הוריו, חגית ואליעזר, אשר שימשו עבורו משענת יציבה לאורך הדרך. הם ליוו אותו להצגות בתיאטרון הקאמרי והגיעו גם לימי הצילום של הסדרה "המעברה", כשהם צופים בגאווה בבנם משתלב לצד שחקנים מוכרים ובהם שלום אסייג, דניאל אסייג, רובי פורת ושלומי קוריאט.

כיום שרעבי מגלם דמות של שבירת מוסכמות. הוא שומר שבת באדיקות ואינו מצטלם או מופיע ביום המנוחה, ובכך מדגים כי אין סתירה בין מחויבות דתית לבין יצירה אמנותית ברמה גבוהה. לצד פעילותו על המסך, הוא מקדיש מזמנו גם להדרכת בני נוער בסיכון – עשייה חברתית משמעותית המעידה על אישיותו ועל לבו הרחב.

סיכום: ראשיתה של קריירה מפוארת

שחקן אביעד שרעבי הוא איש מקצוע טוטאלי, גאווה ישראלית במלוא מובן המילה. הוא לא הסתפק בקיצורי דרך והשקיע שלוש שנים של לימודים אינטנסיביים. כעת, כשהוא מככב באחת הסדרות המצליחות ביותר של ערוץ 13, ששברה שיאי רייטינג והפכה למדורת השבט של מבצע "שאגת הארי", ברור לכל כי זוהי רק ההתחלה.

שרעבי הוא ההוכחה כי כישרון גולמי, בשילוב עם עבודה קשה ויושרה פנימית, יכולים לכבוש את הפסגות התלולות ביותר של התרבות הישראלית. ישראל זכתה בכוכב חדש – מקצועי, ערכי ומבריק.

-אנו במעקב-

הפוסט אביעד שרעבי פורץ בסדרת "המעברה" ברשת 13 הופיע לראשונה ב-מעקב.

דים אמור מתאר את בדידותו העשירה כבמאי תיאטרון ועיתונאי, ומרים את המסך על חוויותיו האישיות. הוא מספר על עלייתו לארץ ישראל, המעבר הקשה, שירותו הצבאי בצה"ל באזורי עזה וגוש קטיף, ואיבוד חברים יקרים במהלך השירות. פרק מיוחד מוקדש לעבודתו בשירות בתי הסוהר, כמו כן על הסיפורים הקשים של האסירים.

בתקופת שירותו הצבאי בגדוד 424, דים אמור נחשף לתמונות קשות, כולל התנתקות צה"ל מגוש קטיף, ומלחמת לבנון השנייה בשנת 2006.

ביצירתו אמור מתאר את חוויותיו עם הגזענות והאנטישמיות שפגש באוקראינה, ארץ מוצאו.

בספרו, דים אמור לא חוסך ביקורת על בית הספר למשחק "יורם לוינשטיין", שם לטענתו חווה גזענות קשה והשפלות רבות. "בבית הספר של יורם לוינשטיין הבנתי שאני רוסי מסריח", ציטוט מן הספר.

לאחר קריאת הספר, רבים עשויים לחוש גועל כלפי אנשים מפורסמים, כיוון שדים אמור חושף את האמת המרה מאחורי הקלעים של חיי הסלבריטאים.

פרק משמעותי בספר מוקדש להוריו, כולל אביו שנפטר בגיל 57.

בנוסף דים מפרט את המלחמה הקשה ולנכות (100%) שקיבל בגיל צעיר.

דים אמור משלב גם פרק על ילדותו וסבתו האהובה.

הספר כולל פרקים שלמים המוקדשים לבית הספר שהקים, וגם כן על המערכת "מאקו" ולשקרים ההרסניים שהתקשורת יכולה לפזר. הוא מתייחס לתלמידים המוכשרים שלימד, אך גם לאלו שגרמו לו סבל רב.

פרק מעניין נוסף עוסק בפסטיבל בקייב, שם הכיר דים אמור במאי איראני והתחרו ביחד. הוא גם מתייחס לארגונים "שח"ם" ו"אשכולות", ולניצחון האישי שלו מול גופים ענקיים אלה שלטענתו אינם רחוקים ממודל לחיקוי.

לבסוף, דים אמור מתאר את מורכבות חייו ואת האנשים שפגש עד גיל 40. הוא מציין שרק על עבודתו בבית הסוהר או שירותו הצבאי ניתן לצלם סדרת נטפליקס מרתקת.

הפוסט "3D(im)" ספר ביוגרפי על חייו של דים אמור הופיע לראשונה ב-מעקב.

יהושע סובול, מחזאי ובמאי, קורא לישראל לנהוג בחוכמה ולהכיר במדינה הפלסטינית העתידה לקום, גם אם זו תקום ללא הסכמת ישראל. כפי שמדינות העולם הכירו בישראל שקמה בלי הסכמת הפלסטינים, כך גם הן צפויות להכיר במדינה הפלסטינית.

דים אמור || 05.05.2024

"ישראל תנהג בחוכמה אם תצטרף למהלך ואף תיזום ותוביל אותו, במקום לעמוד על רגליה האחוריות כמו חמור עיקש ולנסות למנוע את הבלתי נמנע", כותב סובול בפוסט.

סובול מדגיש כי הכרה פלסטינית אין פירושה פירוק ישראל מנשקה או פירוק זרועות הצבא והנשק שלה, בדיוק כשם שצרפת לא התפרקה מהנשק הגרעיני שלה למרות חברותה באיחוד האירופי.

"האימרה הרומית – Si vis pacem para bellum – הרוצה בשלום ייכון למלחמה – נכונה בימינו כמו שהיתה נכונה במאה החמישית לספירה", מצטט סובול את פובליוס פלאביוס ווגטיוס. אבל דומה שראוי להשלים את האימרה הזו באחותה שלא נופלת ממנה בחוכמתה: Si vis pacem para pacem – הרוצה בשלום ייכון לשלום.

יהושע סובול קורא לישראל לבסס את אסטרטגיית הבטחון שלה על שתי האימרות הללו גם יחד – "אם רוצים להבטיח את קיומה של מדינת ישראל".

ציטוט:

"מדינות העולם עומדות להכיר במדינה פלסטינית שתקום גם בלי הסכמת ישראל, כמו שהכירו בישראל שקמה בלי הסכמת הפלסטינים. לכן ישראל תנהג בחוכמה אם תצטרף למהלך ואף תיזום ותוביל אותו, במקום לעמוד על רגליה האחוריות כמו חמור עיקש ולנסות למנוע את הבלתי נמנע.

הכרה במדינה פלסטינית ועשיית שלום עימה אין פירושם פירוק ישראל מנשקה, וגם לא פירוק אף אחת מזרועות הצבא, ואף לא אחת ממערכות הנשק שלו.

גם צרפת לא התפרקה מהנשק הגרעיני שפיתחה למרות יוזמתה בהקמת השוק המשותף, וחברותה הפעילה באיחוד האירופי שצמח בעקבות השוק המשותף.

האימרה הרומית – ״הרוצה בשלום ייכון למלחמה״ – si vis pacem para bellum – נכונה בימינו כמו שהיתה נכונה במאה החמישית לספירה, כפי שניסח אותה פובליוס פלאביוס ווגטיוס, ההוגה הרומי בענייני צבא ובטחון.

אבל דומה שראוי להשלים את האימרה הזו באחותה שלא נופלת ממנה בחוכמתה: Si vis pacem para pacem – הרוצה בשלום ייכון לשלום. על שתי האימרות האלה ביחד יש לבסס את האסטרטגיה ואת תורת הבטחון של ישראל – אם רוצים להבטיח את קיימותה של מדינת ישראל.".

הפוסט יהושע סובול: מדינות העולם עומדות להכיר במדינה פלסטינית שתקום גם בלי הסכמת ישראל הופיע לראשונה ב-מעקב.

בקרוב.

ההצגה 'הימים הבאים' חוזרת, אסור לפספס!

לפרטים: 050-3350753

תקציר: לחץ כאן

קרא עוד: לחץ כאן

הפוסט ההצגה 'הימים הבאים' נהדרת – ביקורת הופיע לראשונה ב-מעקב.

יהושע סובול: ביטול עילת הסבירות התקבל בברכה באגף הנעול של בית החולים לחולי רוח ״בוקי סריקי" וכן באגף הצבועים ושאר אוכלי הפגרים בספארי של רמת גן.

תיעוד מעקב || 24.07.2023

ביטול עילת הסבירות התקבל בברכה באגף הנעול של בית החולים לחולי רוח ״בוקי סריקי" וכן באגף הצבועים ושאר אוכלי הפגרים בספארי של רמת גן. כמו כן חוגגים את ביטול עילת הסבירות בלולי העופות ובעדרי הבקר לבשר בין הים לירדן. אחת הפרות לבשר אמרה בראיון לערוץ קהלת: כבר אמר החכם באדם כִּי֩ מִקְרֶ֨ה בְֽנֵי־הָאָדָ֜ם וּמִקְרֶ֣ה הַבְּהֵמָ֗ה וּמִקְרֶ֤ה אֶחָד֙ לָהֶ֔ם כְּמ֥וֹת זֶה֙ כֵּ֣ן מ֣וֹת זֶ֔ה וְר֥וּחַ אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וּמוֹתַ֨ר הָאָדָ֤ם מִן־הַבְּהֵמָה֙ אָ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל׃ בלאו הכי אין שוב סבירות בחיינו כיצורים חיים שמיועדים לשחיטה. אכן הגיעה השעה שכנסת ישראל תכריז באופן רשמי על אי-סבירות הקיום בין הים לירדן. ויפה שעה אחת לפני החורבן.

אנו ב- Telegram

הפוסט יהושע סובול: ביטול עילת הסבירות התקבל בברכה באגף הנעול של בית החולים לחולי רוח ״בוקי סריקי" וכן באגף הצבועים ושאר אוכלי הפגרים בספארי של רמת גן הופיע לראשונה ב-מעקב.

הפוסט ההצגה "הימים הבאים" מאת יהושע סובול מדברת על הזיקנה והבדידות – בבית ציוני אמריקה הופיע לראשונה ב-מעקב.

ההצגה 'הימים הבאים' מאת יהושע סובול בבימוי נולה צ'לטון, בשנת 1971 העלה תיאטרון חיפה (בתאריך ה-27.08.1971).

מחזה דוקומנטרי 'הימים הבאים' בעצם אוסף של חומרים בנושא הזיקנה, יהושע סובול תיעד וערך את הסיפורים של דיירי בתי אבות.

המחזה הפגיש קבוצה של שחקנים צעירים (ביניהם לצורך העניין ליאורה ריבלין, גדליה בסר, רחל דובסון, אמנון מסקין, אילן תורן) עם סיפורים על מציאות והפילוסופיה מתוך נקודת המבט של הקשישים.

בשנת 2023 יהושע סובול חידש את המחזה וביים אותו בעצמו, ובכן לאחר העיבוד, ההצגה 'הימים הבאים' (2075) שוב בתיאטראות (מרכז תרבות חיפה, תיאטרון יפו, תיאטרון הקאמרי), ההצגה עולה במסגרת תיאטרון ארצי ישראלי (קרא עוד).

תלמידים של בית הספר למשחק של דים אמור זכו לעבוד עם יהושע סובול! כבוד וגאווה.

תיאטרון ארצי ישראלי מתארח ב-

מרכז תרבות חיפה (צמוד לתיאטרון חיפה): 20.04.2023

תיאטרון יפו: 02.05.2023

תיאטרון הקאמרי: 15.06.2023

קרא עוד: לחץ כאן

כרטיסים: 0503350753

הפוסט ההצגה 'הימים הבאים' מאת ובבימוי יהושע סובול – תיאטרון ארצי ישראלי הופיע לראשונה ב-מעקב.

הגרסה החדשה והמפתיעה של 'הימים הבאים' עולה בהפקה של יהושע סובול ובמאי דים אמור.

המחזאי הוותיק יהושע סובול חוזר למחזה הראשון שהעלה על במה ("הימים הבאים") ומעדכן את התאריך לשנת 2073. לרגל האירוע הוא מדבר על מצב הקשישים ("פעם היו חכמי השבט והיום מכים אותם"), על מאבקו למען הדמוקרטיה ומפרגן לבית הספר למשחק של דים אמור: "שחקנים מוכשרים שכיף לעבוד איתם".

מאת: מעקב, תומר זילרשיין || 16-01-2023

בגיל 83 המחזאי יהושע סובול פורה ויצירתי מאי פעם. הוא מעלה מחזות, הולך להפגנות ושומר על ראש צלול וחד. בימים אלה הוא מעלה מחדש את המחזה הראשון שהעלה על במה – "הימים הבאים" – עם שחקני בית הספר למשחק של דים אמור.

המחזה, שראה אור לראשונה בשנת 1971 בתיאטרון חיפה, מביא את נקודת מבטם של בני 80 שמסכמים את החיים עם תובנות מפוכחות וביקורת חברתית שנדמה כי היא – ממש כמו המחזאי – רלוונטית מאי פעם.

"בכל אדם צעיר יש אדם זקן שמחכה לזמנו לצאת לעולם", אומר סובול. "כשאנחנו צעירים הכל נראה טוב, מלא חיים, קל יותר. כשהייתי צעיר רצתי 15 קילומטרים בקלות. היום זה כבר לא קורה".

גם היחס לקשישים השתנה. 

"נכון. פעם התייחסו לזקנים כחכמי השבט, היום בעיקר מכים אותם".

כשהוא נשאל לגבי הנטייה של אנשים מבוגרים להביט אחורה בערגה, הוא לא לגמרי מסכים. "נכון שיש נטייה לחשוב כך. יש גם מערכון ביידיש שבו אנשים אומרים 'אתם זוכרים את הימים של פעם? בקושי היה מה לאכול, בקושי היה סוכר, איזה זמנים יפים', אבל זה לא היה הניסיון שלי עם הקשישים שראיינתי לפני 50 שנה לצורך כתיבת המחזה. הם הגיעו בגיל מבוגר לארץ וזה תמיד קשה. חלקם היו ניצולי שואה, אז הם בטח לא הסתכלו אחורה בערגה".

עוד מוסכמה שסובול דוחה על הסף היא שקשישים יותר מעורבים פוליטית. "אני הייתי סטודנט במהפכת הסטודנטים במאי 1968", הוא נזכר. "זו הייתה התקוממות של צעירים ודרישות רבות שלנו התקבלו. גם היום הצעירים מעורבים. השתתפתי בשתי ההפגנות האחרונות בתל אביב ולא ראיתי הרבה ראשים לבנים".

סובול מאוד מודאג מהרפורמות שמתכננת הממשלה החדשה, ובעיקר מהגבלת חופש הביטוי.

"חבר הכנסת שאמר שצריך לעצור את לפיד וגנץ דיבר ברוח אייטולית", אומר סובול. "נכון שפה לא תולים הומואים ברחובות כמו באיראן, אבל זה לא נראה טוב. בשם הדמוקרטיה הולכים לעשות פה שינוי דרמטי. אני רוצה להזכיר שבגרמניה בשנת 1933 הייתה דמוקרטיה. המפלגה הנאצית עלתה עם 35 אחוז מהבוחרים. אחד החוקים הראשונים שהם העבירו היה חוק ההסמכה שזה המקבילה לפסקת ההתגברות. בתוך זמן קצר המשטר הפך לדיקטטורה וזה נגמר באסון לגרמניה ולעולם".

מה דעתך על אנשים שאומרים שאנחנו צריכים מנהיג חזק כמו פוטין, גם על חשבון חופש הביטוי?

"אוי ואבוי לרוסים שיש להם את פוטין. הוא לא הקשיב לגנרלים שהתנגדו לפלישה לאוקראינה וכולנו רואים לאן זה הוביל. בספר דברים נכתב בפירוש שאם תמליכו עליכם מלך הוא צריך להיות כפוף לחוק, כדי שלבו לא ימלא בגאווה".

בוא נחזור למחזה שכתבת ואתה גם מביים אותו. מה גרם לך לביים בגילך?

"אני במלוא פעילותי. לפני הקורונה ביימתי בסין הפקה של גטו עם 27 שחקנים. אני יודע את המלאכה ומבין את המדיום של התיאטרון טוב יותר מכפי שהבנתי לפני 50 שנה. חוץ מזה, אני רוצה להעביר לשחקנים צעירים ערכים של תיאטרון. פגשתי את השחקנים בבית הספר למשחק של דים אמור ונתתי להם תרגיל. כל התלמידים בכיתה עשו עבודה מצוינת. באותו רגע הבנתי שיש להם יכולת להתמודד עם המחזה. זו חוויה גדולה לגלות את הדור הבא של השחקנים הצעירים".

דים אמור, מפיק ההצגה ועוזר הבמאי, אומר כי הופתע מהרצון של סובול לביים את ההצגה. "יהושע מלמד בבית הספר כבר כמה שנים, ואנחנו לומדים ממנו המון", מספר אמור. "הוא יוצר ברמה כזו שהוא יכול לעבוד בכל בית ספר ולביים כל מחזה שירצה. במקרה הזה הוא התעקש לביים את המחזה עם השחקנים שלנו. הוא אמר שהם מאוד מתאימים למחזה כפי שהוא כתב. זו מחמאה מאוד גדולה עבורנו שאמן בסדר גודל כזה בוחר בתלמידי שנה א'. זה מעיד על הרמה הגבוהה של הלימודים בבית הספר".

ההבדל בין המחזה בגרסתו הראשונה לנוכחית היא בעיקר במועד ההתרחשות – שנת 2070. "הסיבה שהוא בחר להזיז את המועד לשנה הזו היא שהשחקנים של היום יהיו קשישים באותה שנה ולכן הם למעשה ישחקו את עצמם", מסביר אמור. "בברושור יראו תמונות של השחקנים כפי שהם ייראו בעוד 50 שנה".

כשאמור נשאל האם הזיהוי הפוליטי של סובול יפגע בהצגה, או בפוטנציאל המסחרי שלה, הוא מבטל זאת בהינף יד. "סובול הוא אמן ברמה כל כך גבוהה שממש לא אכפת לי מה יחשבו על הדעות הפוליטיות שלו. יש לנו קהל משלנו. אנחנו לא מקבלים מהמדינה אפילו עשר אגורות, אז היא לא תוכל להגיד כלום על התכנים של ההצגה או על הבמאי. אני מזמין את הקהל לבוא ולהתרשם מהמחזה שהוא מיוחד במינו ולהבין מה הכוח של תיאטרון וכמה הוא רלוונטי ומשפיע".

ההצגה "הימים הבאים" תעלה ב – 02.05 תיאטרון יפו וב – 15.6 בתיאטרון הקאמרי ובפסטיבלים.

לקופת התיאטרון: 077-551886

הפוסט הגרסה החדשה 2073 של ‘הימים הבאים’ עולה בהפקה של יהושע סובול ובמאי דים אמור. הופיע לראשונה ב-מעקב.

​בעיצומה של מלחמת העולם השנייה מקבל האיכר האוסטרי פרנץ יגרשטטר צו התייצבות לשרות מילואים פעיל בוורמאכט הגרמני.

דים אמור || 07.12.2022

המחזה אקטואלי לכל מדינה ולכל עם! מדוע? לצערנו כמעט כל מדינה אי פעם בהיסטוריה הייתה כובשת שטחים של מדינה זרה או הייתה נכבשת.

המדינות אשר החליטו לכבוש שטחים של מדינה אחרת פוגעות בחופש ועצמאות של בני אדם, אין כיבוש נעים או הומני, בוודאי שהמנהגים שכובשים מסתתרים מאחורי המילים היפות, כמו: צדק היסטורי, ביטוחן לאומי וכו'.

חופש הוא יסוד של כל אדם! כל אדם זקוק לחופש וכאשר אדם לא יקבל את החופש הוא ילחם למענו!

המחזה מעלה דילמה קשה, למעשה ללבוש את המדים הנאצים ולהצטרף לצבא הגרמני ( וורמאכט הגרמני ) או למות?!? ערכים או חיים? עדר או אינדיבידואל?!?

יהושע סובול גאון! 

לגופו של העניין: פרנץ יגרשטטר לא נשבר! חברים, כנסיה, משפחה, מערכת הממשלתית ניסו לשכנע אותו ללבוש את המדים של גרמניה הנאצית ולחיות ( בתמורה )!

לצערנו ההיסטוריה חוזרת, הכומר הראשי של רוסיה ( קיריל גונדייב ) ב-2022 מברך את ההשמדה של אזרחי אוקראינה! ולדימיר פוטין, למד על השואה וכנראה מנסה להיות המתחרה של היטלר!

חשוב לזכור בני אדם כמו פרנץ יגרשטטר, בזמנים הקשים הם הסמל של השפיות.

פרנץ יגרשטטר נולד בעיירה קטנה הסמוכה לערים זלצבורג ובראונאו אם אין באוסטריה, כבן מחוץ לנישואים של רוזליה הובר ופרנץ באכמייר. תחילה חי אצל סבתו מצד האם, אליזבת הובר. אביו נהרג במלחמת העולם הראשונה כשהיה ילד ואמו נישאה בשנית להינרייך יגרשטטר, שאת שם משפחתו אימץ פרנץ. בשנת 1933, כשהיה בן 26, נולדה לו בת מחוץ לנישואין, הילגרד אוור שמה. בשנת 1936 הוא נישא לפרנציסקה שוואניגר, נערה מכפר סמוך ואת ירח הדבש הזוג בילה ברומא, שם חווה פרנץ, שהיה קתולי מלידה, התעוררות דתית. אחרי חזרתו החל לעבוד בכנסייה הקתולית המקומית.

בשנת 1938, כאשר הגרמנים נכנסו לאוסטריה, היה יגרשטטר האדם היחיד בכפרו שהצביע נגד סיפוח אוסטריה לגרמניה. אף שלא היה מעורב בשום תנועה פוליטית, הוא התנגד גלויות לנאצים והכריז שלא ילחם במלחמה, זאת למרות אימון צבאי קצר שעבר. לאחר מספר דחיות, נקרא בפברואר 1943 לשירות פעיל בצבא הגרמני. באותו זמן כבר היה אב לשלוש בנות, הגדולה בהן בת שש. ב-1 במרץ התייצב במשרד הגיוס והצהיר שאינו מוכן להילחם מטעמי מצפון, אולם הסכים לבצע כל משימה בלתי-מלחמתית. הוא נענה בשלילה ונכלא, ראשית בלינץ, ואחר כך בברלין. ב-6 ביולי הועמד למשפט צבאי באשמת פגיעה במאמץ המלחמתי. הוא הורשע, נגזר עליו עונש מוות, והוא הוצא להורג בגיליוטינה ב-9 באוגוסט 1943, בגיל 36.

בקשר להצגה, בימוי די מיוחד, יש לומר תודה לבמאי אביב זמר וגם כן לתיאטרון הסימטה!

על השואה חובה לדבר לא רק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.

לדעתי רצוי להקטין את קטעי הוידאו ( מדובר על משך הזמן של סרטוני הוידאו בהצגה ), וידאו "גונב" את הפוקוס ( שוב – לפי דעתי ).

גם כן הייתי משתמש בסרטונים מקורים, אך אולי מדבר על ויז'ן של הבמאי.

לגבי קול רקע אשר הושמע במהלך ההצגה – אפשר להקליט ילדה אמיתית ( באולפן הקלטות ), יחד עם זאת מאוד קל לתת טיפים מהצד, לעתים עניין התקציבי גם כן קובע.

השחקן הראשי לעיתים לא היה מחובר לסצנה, אך בכללי שיחק לא רע! בחזרות הייתי שם דגש על הדיקציה ושבירת צבע ( כדי שלא ישמע מונוטוני ).

כמובן הקהל מאוד משפיע על השחקנים, במיוחד שחלק מהקהל יוצא מההצגה בהפגניות, ובנוסף חודר לבמה ואומר לשחקנים מה דעתו!

לדעתי כל במאי חולם לעורר רגשות של הקהל, כאשר עובדים על ההצגה הבאים אמורים לגרום לבני אדם לעצור ולחשוב, להרגיש!

יומיים חשבתי על ההצגה, על הבימוי, וכלל על המחזה!

אם לתת ציון מ 1 עד 100, הייתי נותן 80, יש לומר שחזרתי הביתה ושוב קראתי את החזה ולכן מודה מעומק ליבי לסובול על הגאונות – מחזה מדהים וחשוב!

תמונות: תיאטרון ( הצגה ) .

צילום: דים אמור

זכויות שמרות: Ⓒ דים אמור Dim Amor Ⓒ

שימוש בתמונות אך ורק באישור: ‫info.dimamor@gmail.com‬ ( או פניה דיגיטלית – לחץ כאן )

התמונות מכילות קוד אישי לזיהוי וחיפוש ( הפרת זכויות יוצרים ).

יצירת קשר: 050-3350753

הפוסט "עד ראיה" מאת יהושע סובול בבימויו של אביב זמר – עד הצמרמורת מרגשת את הקהל, תיאטרון הסימטה. הופיע לראשונה ב-מעקב.