בזמן שבית המשפט חשף כי אזרחית ישראלית העלתה לרשתות פרסומים המגדירים אותה כ"נאצית", חברי הכנסת יבגני סובה ויוליה מלינובסקי מסיעתו של אביגדור ליברמן בוחרים בקו של אדישות ומסרבים לגנות. האם כבודם של ניצולי השואה נדחק הצידה?

סערה ציבורית ומשפטית מתחוללת סביב פרשת הגננת מאשדוד, אך במסדרונות הכנסת יש מי שבוחרים לשמור על שתיקה רועמת. בעוד הציבור הישראלי רגיש לכל גילוי של אהדה או הזדהות עם האידיאולוגיה הנאצית, נבחרת הציבור של מפלגת "ישראל ביתנו" מפגינה אדישות מעוררת תהיות מול ממצאים שיפוטיים חמורים.

פסק הדין שחשף את הפרסומים החמורים

ראשיתה של הפרשה בתחקיר שפורסם ב-27 בספטמבר 2026 על ידי מערכת "מעקב", בעקבות היתר עיון בתיק חסוי (ת"א 2331-02-23) שניתן על ידי סגנית נשיא בית משפט השלום בקריית גת, השופטת ענת חולתא.

מפסק הדין עולה כי אנסטסיה רולובץ נוביקובה, ילידת אוקראינה שהתאזרחה בישראל מכוח נישואיה לאזרח ישראלי וניהלה גן ילדים פרטי בשם "מאשהקה", צירפה יותר מפעמים אחת את המילה "נאצית" (בשפה האוקראינית) לתמונותיה ברשתות החברתיות. בית המשפט מתח ביקורת קשה על הסבריה של נוביקובה בנוגע לפרסומים אלו.

בנוסף, נבחנה במסגרת ההליך המשפטי פעילות פוליטית שיוחסה לגן הילדים, לרבות הנפת דגלי אוקראינה והפצת סרטונים המייחלים למותו של נשיא רוסיה. בתביעת לשון הרע שהגישה נוביקובה נגד גולשים, ובהם אדוארד בטקיס, קבע בית המשפט כי התביעה מתקבלת בחלקה בלבד בשל ביטויים פוגעניים, אך דחה מנגד את הטענות המייחסות לנתבעים אחריות לאיומים או לוונדליזם.

על פי הוראות סעיף 3 לחוק איסור הכחשת השואה, תשמ"ו-1986, המפרסם דברי שבח, אהדה או הזדהות עם מעשי הנאצים צפוי לעונש קבוע בחוק. למרות התלונות שהוגשו בנושא ונסגרו במשטרה, עצם קיומם של הפרסומים המזוהים עם הביטוי "נאצית" על ידי אזרחית המנהלת מוסד חינוכי בישראל מעורר שאלות ערכיות וציבוריות נוקבות, קרא עוד.

התגובות שמחזקות את התמיהה: "לא חייב להגיב"

על רקע חומרת הממצאים בפסק הדין, נשלחו ב-6 באוקטובר 2026 פניות עיתונאיות ישירות לחברי הכנסת מטעם מפלגת "ישראל ביתנו", בראשותו של אביגדור ליברמן. המטרה הייתה לקבל אמירה נחרצת וגינוי חד-משמעי לגילויי הזדהות עם הנאציזם במדינת ישראל.

אלא שתגובותיהם של חברי הכנסת יבגני סובה וחברת הכנסת יוליה מלינובסקי מעלות תהיות קשות באשר לאחריותם הציבורית:

• ח"כ יבגני סובה בחר להגיב בביטול: "לא לכל דבר אני חייב להגיב, אעביר את הפנייה שלך לדוברות".

• ח"כ יוליה מלינובסקי הסתפקה בתגובה קצרה ואדישה לא פחות: "תפנה לדוברות".

בפועל, ככל הנראה, על אף ההבטחות להעביר את הנושא לטיפול הדוברות – גוף הממומן אף הוא מקופת המדינה ומכספי הנישומים – לא התקבלה כל תגובה או התייחסות עניינית מצד הדוברות. שיחות טלפון ופניות חוזרות שנערכו לאחר העברת חומרי פסק הדין נענו בהתעלמות.

אדישות ציבורית או חוסר כבוד לזכר השואה?

התנהלותם של חברי הכנסת מסיעתו של ליברמן מעלה תהיות קשות, בפרט כאשר מדובר בנבחרי ציבור המתמודדים על אמון הבוחר ונהנים משכר וממשאבים ציבוריים. במדינה שקמה מתוך אודים מוצלים מאש, מצופה מכל נבחר ציבור להציג עמדה חד-משמעית, תקיפה ובלתי מתפשרת נגד כל גילוי או תופעה הקשורה באידיאולוגיה הנאצית.

התנהלותו של חבר הכנסת יבגני סובה, שהבטיח להעביר את פנייתנו העיתונאית לטיפול הדוברות, אך עד כה לא התקבל מענה ענייני בעניינה, מעוררת שאלות ציבוריות נוקבות. הפניית עיתונאים לדוברות, מבלי שנמסרת בהמשך עמדה ברורה, עלולה להתפרש כהפניית עורף לרגשות הציבור, לניצולי השואה ולבני משפחותיהם, ואף כזלזול בחובתו הציבורית של נבחר ציבור להשיב לשאלות בעלות חשיבות מוסרית והיסטורית.

ומכאן עולה שאלה פשוטה: בסופו של דבר, הציבור בוחר בחבר הכנסת יבגני סובה או בדוברו?

האם הימנעותם של חברי הכנסת ממתן גינוי פומבי ומפורש נובעת משיקולים פוליטיים, או שמא מדובר בזלזול נמשך בחובת הדיווח והשקיפות כלפי האזרחים? עד למועד פרסום הכתבה, לא נמסר כל גינוי רשמי מטעם חברי הכנסת או מפלגת "ישראל ביתנו". הסרטונים והתיעודים המלאים מתוך הפניות לנבחרי הציבור יפורסמו בהמשך.

נ"ב: מדוע רק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנו נזכרים בזוועות השואה ובפשעי הנאצים? האם המאבק בנאציזם, באנטישמיות ובגילויי הזדהות עם אידאולוגיות רצחניות צריך להתעורר רק ביום אחד בשנה? זיכרון השואה אינו טקס שנתי בלבד, אלא מחויבות מוסרית וציבורית המחייבת אותנו בכל ימות השנה.

הפוסט פרשת ה"נאצית": מדוע חברי "ישראל ביתנו" שותקים לנוכח הפרסומים? הופיע לראשונה ב-מעקב.

פסק דין חדש, דרמטי וחסר תקדים בעניין אזרחית מדינת ישראל, גב' אנסטסיה רולובץ נוביקובה, חושף מסכת עובדתית מורכבת ומטלטלת. מדובר בתיק משפטי שנדון בדלתיים סגורות והפך לחסוי, עד אשר פתיחתו לעיון הציבור התאפשרה בעקבות מאבק משפטי ונחרץ של מערכת "מעקב". כעת, עם הסרת העמימות המשפטית והתרת הפרסום, נחשפת התמונה המלאה מתוך 16 עמודי פסק הדין שניתן על ידי סגנית נשיא בית משפט השלום בקריית גת, כבוד השופטת ענת חולתא.

על פי פסק הדין, התובעת, גב' אנסטסיה רולובץ נוביקובה (תושבת אשדוד שהתאזרחה בישראל לאחר שהגרה מאוקראינה מכוח נישואיה לאזרח ישראלי), מנהלת גן ילדים פרטי בשם "מאשהקה". נוביקובה הגישה תביעת לשון הרע נגד גולשים ברשת, ובהם אדוארד בטקיס, אשר יוצג על ידי עורכת הדין ויקטוריה ז'גלוב. הנתבעים כיוונו כלפיה התבטאויות בוטות, פוגעניות וקשות, ביניהן הכינויים "וירוס", "שיקצע", "מגפה", "חזירה שקרנית", "זונה" וביטויים נוספים.

מבחינה אופרטיבית ומשפטית יבשה, תביעתה של נוביקובה התקבלה: בית המשפט קבע בחדות כי הכינויים והקללות הקשות הללו מהווים לשון הרע, וכי אין להם הגנה בחוק. השופטת הבהירה כי גם לגבי ייחוס עמדות נאציות לתובעת והצגת הגן שבבעלותה כמקום המחנך לנאציזם, מדובר בפרסומים שמטבעם עלולים להשפיל ולפגוע במשלח ידה.

אולם מתחת לשורה התחתונה של הפיצוי המשפטי, פסק הדין טומן בחובו קביעות עובדתיות נוקשות וחסרות תקדים מצידה של השופטת, אשר מעמידות באור מורכב ופרובוקטיבי את התנהלותה של התובעת עצמה. קביעות אלו מציבות מראה ציבורית נוקבת מול נוביקובה, ומסבירות מדוע התוצאה המשפטית רחוקה מלהיות "ניצחון" במובן הציבורי הרחב.

הקביעה העובדתית: התובעת פרסמה את עצמה בצירוף המילה "נאצית"

החלק הדרמטי והמרכזי ביותר בפסק הדין נוגע לפרסומיה של נוביקובה עצמה ברשתות החברתיות. הנתבעים טענו להגנתם כי התובעת העלתה תכנים הכוללים סמלים המזוהים עם ארגון "אזוב" האוקראיני, אותם הגדירו כסמלים נאציים. מנגד, נוביקובה – אשר יוצגה על ידי עורכי הדין רועי אסור, יגאל פיטקביץ' וטל אופיר – טענה כי הסמל הועלה בהקשר של לאומיות ועצמאות אוקראינית, וכי לא פרסמה סמלים נאציים.

השופטת ענת חולתא ציינה בפסק הדין כי השאלה אם השימוש בסמל "אזוב" מהווה תמיכה בנאציזם מצויה במחלוקת, וכי הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח בנקודה זו שפרסומם היה אמת.

עם זאת, בהסתמך על ראיות, תרגומים, תמלולים רבים שהציג הנתבע בכתב ההגנה וחקירה נגדית בבית המשפט – שבה נוביקובה לא הכחישה את עצם הפרסומים – קבעה השופטת ממצא עובדתי מפורש וחד-משמעי:

"התובעת בחרה, יותר מפעם אחת, לצרף לתמונתה בפירסום פומבי ברשתות חברתיות את המילה 'נאצית' באוקראינית".

קביעה זו, המופיעה שחור על גבי לבן בפסק הדין, מהווה קביעה משפטית רשמית שלפיה אזרחית מדינת ישראל, המשמשת כגננת ומחנכת בגן ילדים, פרסמה באופן סדרתי את תמונתה בצמוד למילה "נאצית".

ייצוגה של נוביקובה בידי עורכי דין ישראלים בתיק זה מדגיש את המורכבות הציבורית והערכית של הפרשה, בפרט במדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, הנושאת את זיכרון השואה ופשעי המשטר הנאצי. מובן כי הזכות לייצוג משפטי עומדת לכל אדם, גם למי שבוחרת להגדיר את עצמה כ"נאצית". ובכל זאת, לנוכח הדברים שנחשפו במסגרת ההליך, קשה להתעלם מן האירוניה – וכמאמר האמרה העתיקה: "לכסף אין ריח".

בהמשך פסק הדין, מתחה השופטת ביקורת נוקבת על מהימנות גרסתה של נוביקובה, וכתבה כי קשה מאוד לקבל את הטענה שלפיה היא לא צפתה – או לא הייתה צריכה לצפות – שפרסום המילה "נאצית" בצמוד לתמונתה יעורר מחלוקת קשה או יפגע קשות ברגשות הציבור.

בית המשפט למעשה קבע עובדתית כי התובעת עצמה היא שייצרה את הקרקע לסערה: מותר היה לבקר אותה ביקורת נוקבת על פרסומיה, אלא שאסור היה לעשות זאת בדרך של קללות, ביזוי מיני והשפלה אלימה.

ערבוב בין חינוך ילדים לפוליטיקה טעונה

הביקורת השיפוטית בפסק הדין אינה נעצרת בפרסום המילה "נאצית". בית המשפט בחן לעומק גם את "הפרסום הרביעי" שנתבע, ודחה לגביו את טענת לשון הרע לחלוטין.

מפסק הדין עולה כי הפרסום התבסס על סרטונים ותמונות שנוביקובה עצמה בחרה להעלות בפרופיל הציבורי שלה, שבהם נראו ילדי הגן מניפים את דגלי אוקראינה. כמו כן נבחנו סרטונים בעלי אופי פוליטי סוער, שבהם נכללה בין היתר משאלה למותו של נשיא רוסיה פוטין ולסופה של רוסיה.

השופטת ענת חולתא קבעה כי נוביקובה בחרה לקיים בגן הילדים אירוע בעל "הקשר פוליטי טעון ושנוי במחלוקת" ולפרסם אותו בפומבי. לפיכך, קבע בית המשפט, ביקורת מהצד הפוליטי הנגדי הייתה צפויה לחלוטין, ותוכן הביקורת באותו סרטון לא עלה לכדי לשון הרע.

בשלב קביעת גובה הפיצויים, הטילה השופטת על נוביקובה אחריות יצירתית למחלוקת הציבורית. נקבע כי נוביקובה בחרה לערב באותו פרופיל ציבורי בין חייה הפרטיים, עמדותיה הפוליטיות ופעילותה העסקית כגננת המנהלת גן פרטי. בעצם העלייה של תכנים אלו לעמוד הציבורי, היא זו שיצרה במו ידיה את הזיקה והקשר בין עבודתה החינוכית עם קטינים לבין השקפותיה הפוליטיות הסוערות. בית המשפט ביצע הפרדה נורמטיבית ברורה: בין ביקורת פוליטית לגיטימית ומוצדקת על מעשיה ופרסומיה, לבין קללות וגידופים שאסורים על פי חוק.

קריסת טענות הנזק והיעדר בסיס ראייתי

נדבך מרכזי נוסף שבו דחה בית המשפט את נרטיב התובעת נוגע לנזקים החמורים שטענה כי נגרמו לה. נוביקובה טענה בפני בית המשפט כי הפרסומים של הנתבעים הם שהובילו לגל איומים נגדה, לוונדליזם, לפגיעה קשה ברכוש ואף לנסיבות שהביאו בסופו של דבר לסגירת גן הילדים.

בית המשפט דחה טענות אלו לחלוטין וקבע כי הקשר הסיבתי לא הוכח כלל. בפסק הדין צוין במפורש כי לא הוצגה כל ראיה המקשרת בין פרסומי הנתבעים לבין מעשי הוונדליזם, האיומים או סגירת המוסד החינוכי.

יתרה מכך, נחשף כי התלונה המשטרתית שהגישה נוביקובה הוגשה עוד לפני מועד הפרסומים של הנתבעים. ניסיונה לקשר בדיעבד בין הנתבעים לבין הנזקים הוגדר על ידי בית המשפט כ"טענה בעלמא, ללא כל בסיס ראייתי".

המאבק המשפטי לחשיפת פסק הדין והתרת הפרסום

אחד ההיבטים התקשורתיים והמשפטיים השנויים במחלוקת בפרשה זו נוגע להסתרת פסק הדין מעיני הציבור. התיק, שנפתח והתנהל בבית משפט השלום, נסגר והוגדר כחסוי ("בדלתיים סגורות").

בעקבות כך, פתחה מערכת "מעקב" במאבק משפטי נחוש לפתיחת התיק ולחשיפת ההכרעה השיפוטית. הוגשו שתי בקשות רשמיות לבית המשפט, ובהן בקשה דחופה, אשר ביססו את הצורך הציבורי המובהק בעילת פתיחת התיק.

בתאריך 01.09.2026 ניתנה החלטתו הראשונית של בית המשפט בבקשה:

"בכל הכבוד, אין דחיפות בבקשה. לגוף הבקשה – התיק נפתח במקור כתיק חסוי נוכח קיומם של תובעים קטינים. בסופו של דבר נמחקו תביעות הקטינים ועל כן מניעה זו הוסרה. לאור האמור, ולמען הסדר הטוב, אם לדעת מי מהצדדים קיימת סיבה עובדתית ומשפטית למניעת פרסום יגיש עמדתו ביחד בתוך 15 ימים. בחלוף המועד, אם אין תגובה או התנגדות בית המשפט יתר לבקשה. המזכירות תודיע לצדדים ולמבקש ותעקוב".

לאחר חלוף המועד והגשת בקשה נוספת בתאריך 29.09.2026 לפתיחת התיק בעקבות תגובות הצדדים, הורה בית המשפט בתאריך 27.09.2026 על פתיחת התיק לעיון הציבור באופן מלא. הסרת החיסיון מאפשרת כעת לחשוף לראשונה במערכת "מעקב" את קביעותיו הנוקבות של בית המשפט.

בית המשפט לא הורה באופן אוטומטי על פתיחת פסק הדין לציבור. לשם כך הוגשו שתי בקשות נפרדות, כאשר הראשונה שבהן כללה תשתית משפטית וחוקתית מפורטת, הפניות לפסיקת בג״ץ, מספרי הליכים ואסמכתאות משפטיות, לצד טיעונים בדבר הצורך בפתיחת התיק לעיון ולפרסום.

חשוב להדגיש כי ההליך עצמו התנהל בדלתיים פתוחות, ואף נכחנו בדיונים. למרות זאת, עם מתן פסק הדין התברר כי התיק ופסק הדין הוגדרו לפתע כחסויים ונוהלו במערכת כהליך בדלתיים סגורות.

בנסיבות אלה נדרשנו לפעול באופן יזום, להגיש בקשות מנומקות ולבסס מבחינה משפטית את הדרישה לפתיחת התיק לציבור. לאחר המאבק המשפטי והגשת הבקשות, הצלחנו, והתיק נפתח לעיון ולפרסום.

ניצחון טכני, הפסד ציבורי

פסק הדין בעניינה של אנסטסיה רולובץ נוביקובה ממחיש את הפער הקיים לעיתים בין תוצאה משפטית נקודתית לבין הממצאים העובדתיים הנחשפים בהליך המשפטי.

השורה התחתונה של פסק הדין מנוסחת במילותיה של השופטת עצמה: "התביעה מתקבלת לא בשל עצם הפירסומים, אלא בשל אופן הפירסומים".

אף שהתביעה התקבלה ואוסר לקלל ולגאף ברשתות החברתיות, בית המשפט חשף מסמך ביקורתי ונוקב המטיל צל כבד על התנהלות התובעת. ההכרעה המשפטית קבעה כי נוביקובה פרסמה בעצמה את המילה "נאצית" בצמוד לתמונתה, עירבה תכנים פוליטיים טעונים במסגרת גן הילדים שבניהולה, וכשלה לחלוטין בהוכחת הטענות על נזקים והתנכלויות שיוחסו לנתבעים.

נ.ב.

מעניין כיצד נוביקובה תחיה מעתה עם פסק הדין הזה – ובעיקר עם הקביעות שנותרו בו שחור על גבי לבן – במדינה שבה קיים חוק איסור הכחשת השואה, התשמ"ו-1986.

סעיף 3 לחוק, שכותרתו "איסור פרסום אהדה לפשעי הנאצים", קובע כי המפרסם בכתב או בעל פה דברי שבח, אהדה או הזדהות עם המעשים שנעשו בתקופת השלטון הנאצי ושמהווים פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות, צפוי לעונש של עד חמש שנות מאסר.

דאז צילמנו את נוביקובה ואת עורכי הדין המייצגים אותה. הצילומים נעשו לאחר הדיונים. צילום: "מעקב":

הפוסט אנסטסיה נוביקובה: אזרחית ישראלית שקיבלה גג בישראל – ומגדירה את עצמה כ"נאצית" הופיע לראשונה ב-מעקב.