מערכת המשפט הישראלית, האמונה על הגנה על זכויות היסוד, חופש הביטוי והשוויון בפני החוק, ניצבת אל מול טענות קשות המטלטלות את האמון במוסד השפיטה בדרג השלום. בלב הסערה עומד כבוד השופט טל חבקין, ששמו נקשר בשורה של החלטות ודיונים המעוררים ביקורת ציבורית חריפה, המלווה בתחושה גוברת כי באולמו, הפרשנות המשפטית הופכת לעיתים לכלי השתקה שרירותי.

"אלוהים הוא סגנם"? הדיקטטורה שמאחורי הגלימה

הביקורת המופנית כלפי השופט חבקין נשענת על שורה של טענות ואירועים שעלו לאורך הזמן. היא צומחת מתוך תחושה של מתדיינים, עורכי דין ואנשי ציבור, כי באולמו של חבקין השוויון בפני החוק הוא בבחינת המלצה בלבד. הדיון שהתקיים ב-23 ביוני 2026, בעניינה של הדס קליין נגד ויקטור שריקי, חשף תמונה מדאיגה של ניהול הליך הנראה כנטול איזונים.

על פי תמלולי הדיון והעדויות מהשטח, חבקין בחר לנהל את האולם ביד רמה, תוך השתקה שיטתית של צד אחד. בעוד עורכי הדין מטעם המשיבים ניסו להציג את עמדתם ולהשלים טיעונים מהותיים, הם נתקלו בחומה בצורה. "לא שאלתי אותך. אני מדבר איתו כרגע", הטיח השופט בבאת כוח המשיבים, עו"ד ערד מלול-גז, והוסיף הוראות סמכותניות כגון "גבירתי תשב".

האווירה המתוחה הגיעה לשיאה כאשר השופט בחר להפסיק את הדיון, תוך שהוא מטיל ספק ביכולת לקיים הליך תקין, צעד שנתפס על ידי הנוכחים כתיאטרון של סמכות המופעלת כדי להצר את צעדיהם של מי שאינם מיישרים קו עם הלך הרוח באולם.

הציטוטים הבעייתיים שנאמרו כלפי עו"ד חיה מלול, אשר ייצגה את ויקטור שרירי, כלפי בא כוחו של מרדכי דוד, עו"ד יורם שפטל, וכן כלפי בעלי הדין עצמם:

נכחתי בדיון לכל אורכו, ובזמן אמת התרשמתי כי התנהלותו של השופט טל חבקין כלפי בעלי הדין ובאי כוחם לא הייתה אחידה. תחושה זו לא נשענה על רושם רגעי בלבד; לאחר שעיינתי מחדש בפרוטוקול הדיון, סברתי כי הוא משקף, לפחות בחלקו, את אותה התרשמות.

מן הפרוטוקול ניתן להיווכח כי הדס קליין ובאת כוחה זכו למרחב נרחב להצגת עמדתן, ללא התערבויות משמעותיות מצד בית המשפט ותוך אפשרות לפרוש את טיעוניהן בהרחבה. לעומת זאת, עו"ד חיה מלול, אשר ייצגה את ויקטור שריקי, וכן בא כוחו של מרדכי דוד, נתקלו, כפי שעולה מן הפרוטוקול, בהתערבויות תכופות מצד בית המשפט, אשר הקשו עליהם להשלים את טיעוניהם באופן רציף.

כמו כן, כאשר ביקשו באי כוחם של המשיבים להציג ראיות ולטעון כי קיימת הצדקה משפטית לחקירתה של הדס קליין, בקשותיהם לא מוצו במסגרת הדיון, ובנקודות מהותיות הורה בית המשפט על הפסקות. בעיניי, ובשים לב למכלול ההתנהלות באולם, מהלכים אלה הותירו רושם של פער באופן שבו נוהל הדיון כלפי הצדדים השונים.

מדובר, כמובן, בהתרשמותי האישית מן הדיון שבו נכחתי ובפרשנותי לפרוטוקול, אשר מצורף במלואו. כל קורא מוזמן לעיין בו ולהתרשם בעצמו מן השתלשלות הדברים ומהאופן שבו התנהל ההליך.

אנו נפרסם את פרוטוקול הדיון, וכל קורא יוכל להתרשם בעצמו מהיחס המכובד והאדיב שהפגין כב' השופט טל חבקין כלפי הדס קליין. הלוואי שכל בעל דין היה זוכה ליחס דומה. אם נרשה לעצמנו הערה סאטירית, נדמה היה שרק קפה ומאפה היו חסרים:

במהלך הדיון עצר כב' השופט טל חבקין את הדיון והורה על הוצאתו של רמי בן יהודה מן האולם. מן הפרוטוקול ניתן גם לראות כי השופט פנה אל הדס קליין באדיבות ואף הודה לה במילים "תודה רבה". אין חולק כי כאשר הוא מוצא לנכון, הוא יודע לנהוג בנימוס ובכבוד.

צילום כעבירה פלילית: קביעה מרחיקת לכת?

אחד הרגעים המטלטלים ביותר בתמלול הדיון נרשם בדיון בעניינו של מרדכי דוד. כאשר דוד טען כי צילם את הדס קליין ממרחק מה, השיב השופט חבקין בקביעה שערערה את הסדר הציבורי המקובל: "אי אפשר להיכנס ללב אדם ולמרחב הפרטי שלו… זה הסגת גבול מאיימת… זו הטרדה מאיימת".

הקביעה הזו, המרחיבה את גבולות המושג "הטרדה מאיימת" באופן כמעט גורף, מעוררת תהיות כבדות משקל. האם כל צילום במרחב הציבורי, גם ממרחק, עלול להפוך לאירוע פלילי תחת אמת המידה של השופט חבקין?

השאלות הקשות אינן מופנות רק כלפי בית המשפט, אלא גם כלפי סוגיית האכיפה השוויונית במערכת המשפט וביחסה של התקשורת. אם נקבעים מבחנים משפטיים באשר למה שעשוי להיחשב כהטרדה, האם הם חלים במידה שווה גם על גופי תקשורת ועיתונאים?

כך, למשל, עולה השאלה כיצד היו נבחנות מבחינה משפטית שיטות העבודה של התוכנית "הנוכלים", המזוהה עם העיתונאית אדוה דדון. במסגרת התוכנית נראים לאורך השנים מרדפים עיתונאיים, צילום מתמשך של מושאי התחקיר ולעיתים אף שימוש בכינויים חריפים כלפיהם, עוד בטרם ניתנה בעניינם הכרעה שיפוטית או פסק דין. יש הרואים בכך כלי עיתונאי חיוני, ואילו אחרים מעלים שאלות באשר לגבולות הסיקור העיתונאי ולזכויות הפרט.

• למעשה, בית המשפט כבר הבהיר כי על מערכת התוכנית "הנוכלים", ובכלל זה על עבודת התחקיר העיתונאית, חלה חובת זהירות מוגברת. כך עולה מהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו (ת"א 1598-12-19), מפי כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי.

השופטת הדגישה כמה עקרונות מרכזיים המחייבים זהירות מצד עיתונות חוקרת:

• • השימוש בכינוי "נוכל" מחייב משנה זהירות, שכן מדובר בכינוי בעל חומרה רבה העלול לפגוע באופן משמעותי בשמו הטוב של אדם.
  • גם שמה של התוכנית, "הנוכלים", הוא חלק בלתי נפרד מהפרסום, ולכן יש לבחון בזהירות את המסר הכולל המועבר לציבור.
  • יש להשלים את בירור העובדות ולקבל את תגובת מושא התחקיר במלואה לפני גיבוש הנוסח הסופי, ולאחר קבלת התגובה לבחון מחדש את אופן הפרסום.
  • על המערכת "לברור מילותיה בקפידה" ולשקול מחדש אם נכון לשדר את התחקיר במסגרת התוכנית "הנוכלים".
  • גם כאשר קיים עניין ציבורי בפרסום, אין בכך כדי להעניק לעיתונות חופש בלתי מוגבל לפרסם דברים העלולים להכתים את שמו של אדם.

בכך הדגישה השופטת את חובת הזהירות המוגברת החלה על עיתונות חוקרת, במיוחד בכל הנוגע לשימוש בכינויים חריפים ולפרסומים העלולים לפגוע בשמו הטוב של אדם.

כך, בתיעוד התקשורתי שאנו מפרסמים, ניתן לראות, ככל הנראה, "הטרדה מאיימת" מצד אדוה דדון. לפי דברי כב' השופט טל חברין, עיתונאית החודרת עם מצלמה וצוות צילום אל "לב אדם ולמרחב הפרטי שלו" מבצעת, ככל הנראה, "הטרדה מאיימת": "זו הסגת גבול מאיימת… זו הטרדה מאיימת". צילום: ערוץ 12 קשת, שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

בהקשר זה מתעוררת שאלה ציבורית נוספת: כיצד היה מפרש כב' השופט טל חבקין מקרים מסוג זה? האם אותם מבחנים משפטיים היו מיושמים גם ביחס למרדפים עיתונאיים ולצילום מתמשך במסגרת עבודתה של אדוה דדון, או שהמסקנה המשפטית הייתה שונה?

דוגמה נוספת היא תיעודיה של העיתונאית אור-לי ברלב, המפרסמת מעת לעת צילומים מטווח קצר של אישי ציבור, ובהם ראש הממשלה והשרה מירי רגב. גם כאן מתעוררת השאלה היכן עובר הגבול בין סיקור עיתונאי לגיטימי לבין התנהלות העשויה לעורר שאלות משפטיות, והאם אותם עקרונות נאכפים באופן שוויוני כלפי כלל הגורמים.

אלה אינן קביעות, אלא שאלות ציבוריות ומשפטיות המתעוררות לנוכח פרסום פרוטוקול הדיון. דווקא משום שהדברים נאמרו בבית המשפט, מתבקש לבחון האם אותם עקרונות מיושמים באופן אחיד, ללא הבחנה בין אזרחים פרטיים, פעילים פוליטיים, עיתונאים וגופי תקשורת.

סרטוני וידאו מתוך עמודה של העיתונאית והאקטיביסטית אור-לי ברלב:

• האם צילום ראש הממשלה ממרחק של כחצי מטר עד מטר, כפי שנראה בסרטון המתועד, עשוי, ככל הנראה, להעלות שאלות באשר לקיומה של הטרדה מאיימת?

• מרדף אחר השרה מירי רגב – האם אין בכך הטרדה מאיימת? מעניין מה חושב על כך כב' השופט טל חבקין, והאם דבריו חלים גם כאשר מדובר בפעילי שמאל קיצוני.

"סתימת פיות" משפטית: המקרה של העיתונאי

השופט טל חבקין מוסיף לעורר הדים, והפעם בפסק דין שנתן בתביעת לשון הרע נגד עיתונאי המזוהה עם מחנה הימין. ההכרעה מעלה שאלות נוקבות בנוגע לגבולות חופש הביטוי והעיתונות: במסגרת הסדר לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, הוטלו על הנתבע (הכתב) פיצוי כספי משמעותי והתחייבות גורפת להימנע בעתיד מכל פרסום על אודות העמותה, חבריה, בעליה או מתנדביה.

הצו, המלווה בסנקציה של 10,000 ש"ח בגין כל הפרה, אינו מוגבל לכתבה נשוא ההליך אלא חולש גם על פרסומים עתידיים. בעיני מבקרי ההחלטה, מדובר במגבלה חריגה ומרחיקת לכת, העלולה לצמצם באופן ניכר את יכולתו של עיתונאי להוסיף ולסקר גוף בעל פעילות ציבורית או פוליטית.

הרקע להליך היה כתבה שעסקה בעמותה המזוהה, לפי הפרסום, עם גורמי שמאל רדיקלי. במסגרת התחקיר, ביצע העיתונאי תרומה סמלית של 5 ש"ח כדי לבחון במו ידיו את התנהלות העמותה. ממצא זה, שהצטרף לעדויות רבות של תורמים אחרים שדיווחו כי לא קיבלו קבלות, הוביל לפרסום הטענה בדבר אי הנפקת הקבלות. בנוסף, כלל הדיווח צילום מסך של אישור משטרתי על הגשת תלונה, ובו צוין כי התלונה הוגשה בגין חשד ל"קבלת דבר במרמה". העיתונאי לא טען בעצמו כי בוצעה עבירה, אלא דיווח על עצם קיומה של התלונה כפי שהיא מופיעה במסמך הרשמי.

השופט חבקין קבע כי אי מסירת קבלה בגין תרומה בודדת אינה מבססת כשלעצמה חשד לעבירה, וכי לא היה מקום להציג את הדברים באופן שבו פורסמו, תוך התייחסות ביקורתית לפרסום צילום מסך של התלונה. לאחר שהצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק בדרך של פשרה, חויב העיתונאי בפיצוי של 50 אלף ש"ח.

לצד הפיצוי נקבע כי העיתונאי וכלי התקשורת שבבעלותו לא יפרסמו בעתיד פרסומים נוספים על אודות העמותה, חבריה או פעילותה. עוד נקבע כי אף הליכים משפטיים עתידיים בעניינה לא יסוקרו באופן שיעקוף את ההתחייבויות שנקבעו בפסק הדין, כל הפרה תחייב בפיצוי מוסכם של 10,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, ובמקרה של הפרה מצד הנתבע, יתרת סכום פסק הדין תעמוד לפירעון מיידי.

פסק הדין עורר ביקורת בקרב הסבורים כי ההתחייבויות מצמצמות באופן דרסטי את מרחב הפעולה של עיתונאי המבקש לסקר גוף בעל פעילות ציבורית ופוליטית. מנגד, יש המציינים כי מדובר בהסדר שקיבל תוקף של פסק דין לאחר שהצדדים הסכימו לו במסגרת ההליך.

למשמעות המעשית של פסק הדין נודעות השלכות מרחיקות לכת, החורגות מגדר האיסור על פרסום ספציפי, איסור המשתרע על פני נצח. למעשה, גם אם בעתיד תוגש תביעה נגד אותה עמותה, הרי שעלול אותו כתב, המשמש גם כבעלי כלי התקשורת, למצוא עצמו מנוע מלהביא לידיעת הציבור אף דיווח עובדתי בדבר עצם הגשת ההליך או התפתחויות פומביות בתוכו. יתרה מזאת, גם בפרסום שייערך בידי איש צוות אחר באותו גוף תקשורתי, עלולה לעלות הטענה כי הדבר נעשה בידיעתו או באישורו של הבעלים, ובכך ייחסם המידע.

תוצאה זו עלולה להוביל ל"אפקט מצנן" משמעותי על עבודת העיתונות, לצמצם את יכולת הסיקור של נושאים בעלי עניין ציבורי ולהצר את זכות הציבור לקבל מידע. כאשר עסקינן בגוף בעל נוכחות ציבורית ותקשורתית דומיננטית, מתעוררות שאלות עקרוניות בדבר האיזון הראוי שבין ההגנה על זכויות הפרט והתאגיד לבין עקרונות היסוד של חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת.

יובהר כי הדברים משקפים את פרשנותי האישית לפסק הדין, ואין בהם משום קביעה עובדתית, הכרעה משפטית או ייחוס מניעים כלשהם לכבוד השופט טל חבקין או לכל גורם אחר.

על רקע זה, העיסוק בסוגיית חופש הביטוי בישראל, לאור ניתוח פסקי דין שונים, מעורר בי תהיות כבדות משקל. אני סבור בביטחון רב כי אילו פורסם תחקיר זהה בערוץ 12, ספק רב אם בית המשפט היה ממהר להשית צו המגביל את כלי התקשורת מפרסום מידע על אודות עמותה כזו או אחרת ללא הגבלת זמן. נדמה כי בפועל, מתקיימים אמות מידה כפולות בכל הנוגע להגנה על חופש העיתונות.

פסק הדין 'בדרך לדמוקרטיה דיקטטורית'? למעשה הוא חומר קריאה מחייב בכל מוסד אקדמי למשפטים. אין מדובר רק בעניין נקודתי, אלא בנורת אזהרה בוהקת לכלל אמצעי התקשורת. ככל הנראה, אפילו במדינות המוגדרות רשמית כדיקטטורות יתקשו למצוא פסיקה קיצונית כזו; נדמה כי אם טל חבקין יבחר להגר לרוסיה או לאפגניסטן, הוא ימצא שם כר פורה לפרנסה מובטחת

היסטוריה בכתב: הקריאה לרפורמה

דבריו של השופט טל חבקין אינם רק הערות אגביות באולם בית המשפט, הם מתועדים בפרוטוקולים והופכים למשנה סדורה. התחושה המצטברת היא כי מדובר בשופט שאינו מהסס "להמציא" הלכות חדשות, לפרש חוקים לפי ראות עיניו, ולהפעיל משמעת אלימה מילולית באולם שנועד להיות היכל של צדק.

עבור רבים מהמבקרים, המקרה של השופט חבקין הוא "הוכחה ניצחת" לחיוניותה של הרפורמה המשפטית. כאשר נדמה כי השופט הוא זה שמכתיב את הנרטיב הציבורי, את גבולות המותר והאסור לצלם, ואת היכולת של עיתונאים לחשוף את האמת, הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה.

הציבור הישראלי עומד מול תמונת מצב שבה בית המשפט, שאמור להיות המגן האחרון של האזרח הקטן, נתפס בעיני רבים כגורם המשתמש בכוחו כדי להשתיק ביקורת פוליטית ולהעניק הגנה למי שנוחים לו. האם זו מערכת המשפט שאנו שואפים אליה? השאלה מופנית אל המערכת כולה, אך הדוגמאות המגיעות מאולמו של השופט טל חבקין מספקות, לשיטת מבקריו, תשובה חד-משמעית: השינוי חייב לבוא, ומהר.

עו"ד חיה מלול גברה על קליין

מכל מקום, ראוי לציין כי עו"ד חיה מלול הצליחה להביא לדחיית בקשתה של הדס קליין במסגרת הדיון. באותו שלב של ההליך, בקשתה של קליין לא התקבלה. באשר לעניינו של מרדכי דוד, כב' השופט טל חבקין טרם נתן את פסק דינו.

בתצלום ניתן לראות את תגובתה והבעת פניה של הדס קליין לאחר ההחלטה. עוד עולה מן ההליך כי הטענות שהועלו בעניינו של ויקטור שריקי לא התקבלו באותו שלב, ועו"ד חיה מלול התמודדה בהרחבה עם טענותיהם של עו"ד גונן בן יצחק והדס קליין, תוך הצגת טיעונים נגדיים שנדונו בפני בית המשפט.

---

צילומים מתוך עמודה של אור-לי ברלב, בשימוש בהתאם לסעיף 27א לחוק זכות יוצרים.

צילום ראשי: כב' השופט טל חבקין. דיוקן נוצר באמצעות סוכן AI של מערכת "מעקב". צילום בית המשפט: "מעקב".

צילום עו"ד חיה מלול־גז: באדיבותה ובאישורה. צילום ויקטור שריקי:סוכן AI של מערכת "מעקב". צילום הראשה של הדס קליין: סוכן AI של מערכת "מעקב".

הפוסט השופט טל חבקין: איפה עובר הגבול בין ניהול דיון לאכיפה סלקטיבית? הופיע לראשונה ב-מעקב.

דים אמור

ביום רביעי האחרון התקבלה אליי הודעת טקסט בלתי צפויה. אדוה דדון, כתבת ערוץ 12 בעלת 186 אלף עוקבים, שלחה אליי מסרון מאיים ומשפיל בעקבות כתבה עיתונאית שפרסמתי במערכת "מעקב".

"שלום דים, מה שכתבת עליי מהווה לשון הרע חמור ודיבה, על משהו שבכלל לא נאמר. אם לא תסיר את הפוסט השקרי, לא אהסס לתבוע אותך. תמיד היית שרלטן, זה לא מפתיע אותי, אבל הפעם לא אשתוק. נסה אותי. לא תהיה התראה נוספת. ערב נעים" – כך נוסחה הודעתה. המסרון הועבר לתיבת הספאם שלי וזוהה על ידי רק למחרת.

מהו המעשה העיתונאי שגרם לכתבת בכירה של ערוץ מרכזי לפנות אליי בלשון מעין זו? ביום 4 בנובמבר 2025 פרסמתי כתבה תחת הכותרת "כתבת ערוץ 12 – לוביסטית של הפצ'רית? אדוה דדון מעוררת סערה". הכתבה עסקה באירוע שהתרחש בהופעה ציבורית של חנה לסלאו, ליהי טולדנו, מיה דגן ומיקי מוכתר, במסגרתה התארחה דדון והתבטאה בפומבי בהתייחס לפרשת הפצ'רית יהודית.

לקריאת הכתבה המלאה – לחץ כאן

על פי הדיווח שפורסם תחילה בעיתון ישראל היום ובעשרות כלי תקשורת נוספים, השמיעה דדון באותו מעמד: "לעומת הנוכלים שאני רודפת אחריהם, אנסים וגנבים, קשה לי לראות את מה שנעשה לפצ'רית. היא תישפט ותיענש כי הפרת אמונים היא עבירה רצינית, אבל תזכרו כמה היא תרמה. ובסוף צריך לשפוט כל עבירה לגופה". דבריה אלה הצתו את האולם, אחד הנוכחים צעק לעברה בחריפות, והקאסט אף עזב את הבמה לזמן קצר.

הכתבה שלי נבנתה על יסוד הדיווחים שפורסמו כבר, תוך הוספת פרשנות מערכתית ושאלות ביקורתיות. העליתי את השאלה האם ראוי לעיתונאית להביע עמדות מפורשות כל כך בנושא שנוי במחלוקת כשהיא עומדת על במה ציבורית, שוב מודגש: שאלתי הייתה כיצד התרחש שינוי תפקידים מעין זה – כיצד עיתונאית חוקרת הופכת, לכאורה, למעין לוביסטית של נאשמת בעיצומה של פרשה ציבורית פעילה. ואף הוספתי סימן שאלה בסופה! ציינתי במפורש בכתבה כי היא מבוססת על חומר עיתונאי שפורסם תחילה בישראל היום, וכי מדובר בשילוב של סיקור תקשורתי ופרשנות מערכתית.

טרם הפרסום עברה הכתבה בדיקה משפטית קפדנית. עורך דין בחן את הטקסט ואישר את פרסומו. לאחר קבלת הודעתה של דדון, נבדקה הכתבה פעם נוספת. המסקנה המשפטית נותרה זהה: בכתבה לא נמצא כל רכיב של לשון הרע. היא מכילה דעה עיתונאית, ידיעה, סיקור ודיווח, לצד שאלות ביקורתיות לגיטימיות – אך אין בה לשון הרע.

תגובתה של דדון העלתה בפני שאלות מהותיות. ראשית, ציפיתי מכתבת ערוץ מרכזי לרמה מקצועית נעלה יותר, ולא לניסיון להשפיל עיתונאי זוטר עקב כתיבה ביקורתית. ייחוס הכינוי "שרלטן" לאדם אינו מקובל בשום מערכת יחסים מקצועית, במיוחד בתקשורת שבה חופש הביטוי אמור להיות ערך יסוד. מדוע כתבת ערוץ 12 נמצאת במצוקה כזו? ומדוע היא סבורה כי רשאית לפנות לעיתונאי אחר בניסוח משפיל?

ההסבר עשוי להיות פשוט יחסית: כתבת ערוץ 12 מודעת היטב לעובדה שיש לה מאות אלפי עוקבים, כוח משמעותי בערוץ מרכזי, ועבר תקשורתי מרשים בקשת. לפיכך, היא נוקטת באיומים תוך הסתמכות על פער ההשפעה התקשורתית. האם גישה זו מוסרית? האם מותר להקטין עיתונאי אחר אשר מבצע את תפקידו העיתונאי? מה עלה בגורלו של חופש הביטוי? האם כוח תקשורתי מקנה רישיון להשתקת קולות ביקורתיים?

שאלה נוספת המעסיקה אותי: נניח שלאחר אחד התחקירים בתוכנית "הנוכלים" של ערוץ 12, שבה דדון ממלאת תפקיד מרכזי, היא הייתה מקבלת מסרון אישי הכולל קללות והשפלות – כיצד הייתה מגיבה? הרי תוכנית "הנוכלים" חושפת אנשים בפני הציבור ומתייגת אותם כ"נוכלים", לעיתים טרם ניתן פסק דין סופי או גזר דין המכריע בדבר היותם נוכלים. מדוע כאשר מדובר בביקורת עליה, הכללים משתנים בבת אחת?

קיים גם היבט אירוני לעניין זה. נתקבלה אצלי מחמאה עקיפה מדדון: כתבת ערוץ 12 עוקבת באופן סדיר אחר כתבות "מעקב" וקוראת אותן, ועל פי הודעתה היא חושבת כבר זמן מה שאני "שרלטן". עובדה זו מצביעה על כך שהיא נכנסת לאתר שלנו באופן קבוע. תודה רבה, גברת דדון – כל כניסה להאתר חשובה לנו, וכל תגובה מעין זו רק מקדמת את האתר. בזכות המחלוקת הזו, האתר קיבל עשרות אלפי כניסות בימים האחרונים. זו מוניטיזציה מצוינת.

ידוע שאני עיתונאי בעל דעות ימין, עולה מאוקראינה, ושירתתי בעבר בחטיבת גבעתי, בגדוד שקד, ברצועת עזה . האם אני מוגדר כ"שרלטן" בשל השקפת עולמי הפוליטית? או אולי בשל מוצאי? או בגלל השירות הצבאי שלי? ייתכן שהכינוי נובע מכך שאני עיתונאי אמיץ שאינו חושש לשאול שאלות חודרניות? ערוץ 12 מפרסם תכנים קשים גם על ראש הממשלה, וככל הנראה חושבים בערוץ זמן רב שהוא אינו ראוי לתפקידו. לפיכך, העובדה שדדון עוקבת אחריי וחושבת שאני "שרלטן" אינה מטרידה אותי כלל. היא מוזמנת לכתוב כתבה חוקרת על האתר "מעקב" ועליי אישית – זה רק יביא לנו תועלת תקשורתית.

דדון טוענת כי פרסמתי תוכן "על משהו שבכלל לא נאמר", אולם מדובר בסיקור חדשותי שפורסם בעשרות כלי תקשורת. האם היא שלחה הודעה דומה לעיתון ישראל היום? לאתר אייס? למאיר אדוני, שעליו פורסמה בישראל היום כתבה נוספת תחת הכותרת "פוסטמה: מאיר אדוני נגד אדוה דדון"? אם היא מגישה תביעה גם נגדו, אגיע לתמוך בו בדיונים המשפטיים.

באשר לאיום "אם לא תסיר את הפוסט השקרי, לא אהסס לתבוע אותך. תמיד היית שרלטן, זה לא מפתיע אותי, אבל הפעם לא אשתוק. נסה אותי. לא תהיה התראה נוספת" – ודאי שלכל אדם במדינה דמוקרטית זכות לפנות לערכאות. בית המשפט ברחוב ויצמן 1 בתל אביב פתוח בפניה, וגברת דדון מוזמנת להגיש תביעת לשון הרע. בית המשפט ייתן דעתו המשפטית על הכתבה שפורסמה במערכת "מעקב".

אדוה דדון, בוגרת אוניברסיטת בר אילן בהצטיינות במדע המדינה ובעלת תואר שני בפילוסופיה, מדע ותרבות דיגיטלית מאוניברסיטת תל אביב, שירתה בעברה כקצינת מבצעים וכקצינת דוברות בחיל האוויר, והשתחררה מצה"ל בדרגת סגן. על פי הנתונים המופיעים בוויקיפדיה, היא צברה השכלה אקדמית רחבה אך לא למדה תקשורת באופן פורמלי. ייתכן שמהשירות הצבאי נותרה בה הנטייה לדבר בשם אחרים – אם כי זו, כמובן, רק פרשנות אישית.

בשלב זה של הדברים, איני חש חשש כלשהו. דדון, וכל ערוץ או עיתונאי אחר, לא יצליחו לסתום את פי. אני אמשיך לכתוב כתבות בעלות חשיבות ציבורית. איני חושש מהכוח, מהממון, מהקשרים או מההשפעה של גברת דדון. אם תבחר להגיש תביעה משפטית – ניפגש בכותלי בית המשפט.

זהו אינו עניין אישי. מדובר בעקרונות יסוד. זהו עניין של חופש הביטוי העיתונאי. זוהי השאלה האם עיתונאי בעל פלטפורמה גדולה רשאי להשתיק עיתונאי עצמאי באמצעות איומים משפטיים וקללות אישיות. זוהי השאלה האם עיתונאי רשאי להפעיל ביקורת עיתונאית כלפי עיתונאי אחר על רקע התבטאויותיו הפומביות. ואני מאמין איתן שהתשובה לשאלה האחרונה היא חיובית ברורה וחד משמעית.

ערוץ 12 לא פרסם עד כתיבת שורות אלה תגובה רשמית לאירוע זה. השאלות נותרות פתוחות ומחכות למענה: האם ביקורת עיתונאית כלפי עיתונאי אחר היא לגיטימית? האם כוח תקשורתי מצדיק נקיטת איומים כנגד קולות ביקורתיים? והאם חופש הביטוי חל באופן שוויוני על כל העיתונאים, או שמא קיימים עיתונאים הנתונים מעל לביקורת?

נ.ב.

גב' אדוה דדון, כתבת ערוץ 12, כינתה אותי "שרלטן" – אמירה שמקוממת כשלעצמה. אך האבסורד גדל נוכח העובדה שדווקא הערוץ שבו היא מועסקת, ערוץ 12 (קשת | מאקו), השתמש בשתי תמונות שצילמתי באופן בלתי חוקי, תוך הפרת זכויות יוצרים מובהקת: בפעם הראשונה ללא מתן קרדיט, ובפעם השנייה ללא קבלת אישור וללא רכישה – כנהוג בתחום התקשורת.

מדובר, אפוא, בסוג של גניבה של עבודותיי ופרי עמלי (שבהן השקעתי מאמצים רבים כדי לצלם), לא רק במובן המשפטי אלא גם במובן הערכי. בושה להשתמש ביצירות של אדם ולהטיח בו עלבונות – זה לא רק חוסר יושרה, אלא שרלטנות לשמה.

כפי שאומרים: "הפוסל – במומו פוסל".

• עובדות וראיות לעבירה:

ביום 21 בדצמבר 2022 פורסמה באתר מאקו כתבה שעסקה בכתב תאגיד השידור הציבורי כאן 11, מר דניאל אלעזר. את הכתבה פרסם הכתב גיל משעלי, וזאת ללא מתן קרדיט, ללא קבלת אישור שימוש, ואף ללא פנייה מוקדמת או מינימלית לבעל הזכויות.

הצילום שבמוקד הכתבה שייך לי ולמערכת "מעקב", והוא פורסם לראשונה ביום 1 באוגוסט 2022. התצלום צולם על ידי בבית המשפט, במסגרת סיקור פרשותיו של כתב כאן 11, מר דניאל אלעזר.

בתאריך 28 במרץ 2025, פורסמה באתר מאקו כתבה מאת הכתב שמעון איפרגן, שכותרתה: "השריפה התבררה כהסחה: רצח מסתורי בווילה בקיסריה".

שוב, גם בכתבה זו נעשה שימוש בתצלומים שצילמתי בעצמי, וזאת מבלי שנעשתה אליי כל פנייה מוקדמת, מבלי שהתבקש אישור או ניתנה רשות שימוש – פשוט נעשה שימוש בעבודתי מבלי ליידע אותי.

התמונות הללו פורסמו לראשונה באתר "מעקב" ביום 6 בינואר 2025, במסגרת תחקיר מקורי שערכתי. לשם כך נסעתי לקיסריה תוך נטילת סיכון אישי, במטרה לתעד אדם מסוכן ובעל רקע עברייני חמור. נגדו הוגשו תלונות רבות – בגין אונס, הונאה, מרמה, תקיפות ואיומים – אך רובן נסגרו על ידי המשטרה מבלי שננקטו צעדים של ממש. ניהלתי מאבק ממושך מול תחנת משטרת נתניה, ואף פניתי למח"ש ולעיריית נתניה – ברם דבר לא השתנה.

למשל, גם באותן נסיבות לא נראתה שם גב' אדוה דדון, וגם לא הכתב שמעון איפרגן או מי מכתבי מאקו, N12, קשת, כאן 11 או רשת 13. לאיש מהם, כך נראה, לא היה אכפת מה עשה אריק בן דרור לאלפי קורבנותיו.

וכרגיל, כאשר מדובר במציאות מסוכנת באמת – ה"כתבים" של קשת מעדיפים להישאר במשרדים, ולהסתפק, ככל הנראה, ב"להלוות" את תצלומיהם של אחרים – ללא אישור, ללא רשות, וללא כל פנייה לבעל הזכויות.

אף כתב לא נכח במקום בעת ביצוע התחקיר, וגם לא המשטרה או כל גורם אחר – ואני עצמי נחשפתי לאיומים ולנזק בריאותי במהלך הסיקור, בעוד אריק בן דרור המשיך לכאורה בביצוע הונאות חמורות.

(קרא את התחקירים  לחץ כאן).

במדינת מאקו – או אם לדייק, "הרפובליקה של קשת ערוץ 12" – נדמה כי נוהגים שם על פי מערכת חוקים עצמאית משלהם. חוק זכויות היוצרים של מדינת ישראל, ככל הנראה, אינו חל על ה"פריבילגים" של המערכת.

אין כל צורך, לשיטתם, לפנות אל עיתונאי המחזיק בזכויות בלעדיות על צילומיו ולבקש את אישורו, כאילו מדובר בחומר ציבורי הפתוח לשימוש חופשי.
נראה שבמערכת מאקו השתרשה תחושת חסינות מופרזת – תפיסה שלפיה הכול מותר להם, גם כאשר מדובר בעבודתו העיתונאית המקורית והבלעדית של אחר.

ואם לא די בכך – דווקא אני, מוצג כ"שרלטן"; בעוד שאלה המשתמשים ביצירות שלי ללא אישור וללא קרדיט, ואף מפרים את חוק זכויות היוצרים, זוכים להכרה ולבמה ציבורית.

צילום ראשי: גב' אדוה דדון – צילום מסך מתוך שידורי ערוץ 12. השימוש בתמונה נעשה בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים.

הפוסט אדוה דדון, ערוץ 12, משתיקה עיתונאי: איומים וקללות חריפות הופיע לראשונה ב-מעקב.

אריק (אריאל) בן דרור, אדם שהיה מוכר למשטרת ישראל והואשם במגוון עבירות חמורות, נמצא מת בביתו בקיסריה, מטרים ספורים מהווילה של בנימין נתניהו. המשטרה פרסמה כי יש חשד לרצח, בעקבות ממצאים מחשידים שהתגלו בזירה.

בן דרור, בן 47, נמצא בבוקר ה-27 במרץ 2025 מחוסר הכרה בווילה שבה פרצה שריפה. למרות מאמצי החייאה, מותו נקבע במקום. בתחילה נראה היה שמדובר במוות עקב שאיפת עשן, אולם צוות חוקרי משטרת תחנת חדרה גילו ממצאים שהובילו לפתיחת חקירת רצח.

מותו האפוף תעלומה של בן דרור מהווה אקורד סיום רב-עוצמה בפרשה סבוכה. לאורך שנים, כעולה מתחקירנו הראשוני ב"מעקב", ניהל בן דרור מערך הונאות מורכב ומתוחכם אשר הסב נזק לתיקפות אזרחים, בעת שהתהדר במעטה כוזב של איש שירות הביטחון הכללי והמוסד, ביצע מעשי תרמית פיננסיים, ולכאורה אף נקשר בפשעים מיניים חמורים.

תחקיר מקיף שפורסם ב-6 בינואר 2025 תחת הכותרת "חיי נוכל: אימפריית ההונאות והפשע של אריאל בן דרור" חשף לראשונה את היקף פעילותו הפלילית הנרחבת. התחקיר, שארך חודשים ארוכים, הציג כיצד הצליח בן דרור לבנות אימפריית הונאה המבוססת על התחזות, מרמה, ניצול מיני וקשרים מושחתים במערכת אכיפת החוק.

• קרא את התחקיר, לחץ כאן

בן דרור הציג את עצמו כמנכ"ל ובעלים של "קבוצת ההשקעות אינפיניטי", חברה שלכאורה מחזיקה במגוון עסקים והשקעות בארץ ובעולם. הוא טען שהחברה עוסקת ברכישת עסקים, שיפור יחס העלות-תועלת ומכירתם ברווח. כדי לשוות לעסקיו מראית עין של לגיטימיות, התהדר בצוות מומחים בתחומי פיננסים, שיווק, ייעוץ עסקי וניהול סיכונים.

אולם המציאות, כפי שנחשפה בתחקיר, הייתה שונה לחלוטין. מעיון ברישומי רשם החברות ובפורטל משרד המשפטים עלה כי החברה סווגה כ"חברה מפרה", משמעות הדבר היא כי החברה הפרה את הוראות הדין – נתון בעל חשיבות מכרעת עבור בעלי עסקים ומשקיעים פוטנציאליים.

מאחורי החזית המרשימה הסתתרה, על פי התחקיר, מערכת הונאה מתוחכמת, שמטרתה היחידה היתה גניבת פרטי זהות של לקוחות תמימים וביצוע עסקאות פיקטיביות בשמם. על פי עדויות אשר הגיעו לידי בתוקף תפקידי העיתונאי, בן דרור ניצל את תמימותם ומצבם הכלכלי הבלתי יציב של קורבנותיו באמצעות פרסומים מפתים אודות מתן הלוואות, ועודדם להגיש בקשות להלוואות, משכנתאות או מימון לרכישת כלי רכב. ברגע שהפקידו בידיו את פרטיהם האישיים, נפלו הללו למלכודת מחוכמת אשר נטמנה להם. בן דרור התחכם לזייף ייפויי כוח ולהטביע עליהם חותמות של עורכי דין ללא ידיעתם, תוך שהוא מנצל את פרטיהם האישיים של קורבנותיו לביצוע עסקאות רחבות היקף – הכל בהיעדר ידיעתם המוחלט.

במרכז מערכת ההונאות המתוחכמת בתחום הרכב עמדו, לפי התחקיר, אריאל בן דרור וסבתו, הגברת דולי בורובסקי. שיטת ההונאה התבססה על שיתוף פעולה הדוק בין מספר גורמים: באמצעות שימוש בחותמת עורך דין ובזיוף של ייפוי כוח (העו"ד שזיהינו טוען כי בן דרור עשה שימוש בחותמת שלו), מגרש רכבים שהיה מודע למעשי התרמית, ועובדים בחברות אשראי שקיבלו שוחד.

מנגנון ההונאה פעל כך: חברת האשראי העניקה מימון לרכישת רכב שכביכול נמצא במגרש. בפועל, הרכב נרשם על שם הגברת בורובסקי, כאשר נכדה, בן דרור, היה המשתמש בפועל ברכב. הכספים מהמימון התחלקו בין המעורבים בפרשה – בן דרור, מגרש הרכבים, עורך הדין ונציג חברת האשראי.

הקורבן, שפרטי זהותו נגנבו או לעיתים נמסרו תחת איומים, נותר עם חוב ההלוואה. במקביל, הרכב נרשם זמנית על שמו, אך הוא מעולם לא החזיק במפתחותיו. בן דרור השתמש ברכב באופן חופשי, כאשר כל הדו"חות והקנסות הושתו על הקורבן חסר האונים.

בזירת העסקים והמסחר הצליח בן דרור להפיל ברשתו גם אנשי עסקים מתוחכמים שחיפשו אפיקי השקעה, כאשר נפלו קורבן למצגי השווא המתוחכמים שהוא רקם. כדי לשכנע את קורבנותיו באמינותו, בן דרור ניהל אורח חיים ראוותני. הוא התהדר ברכבי יוקרה והתגורר בווילה מפוארת. אולם התחקיר חשף כי כל הרכבים נרכשו במרמה ונרשמו על שמות של אנשים תמימים, שלעיתים לא היו מודעים כלל לכך שהם הבעלים הרשומים של כלי הרכב.

אך ההונאות הכספיות היו רק קצה הקרחון של מסכת הפשעים המיוחסת לבן דרור. התחקיר חשף גם שורה של תלונות על אונס ואלימות מינית.

במקרה אחד שנחשף בתחקיר, סיפרה אחת הקורבנות כיצד הגיעה לביתו של בן דרור לצורך קבלת הלוואה של 5,000 שקלים. "הוא הזמין אותי לאכול סושי ולחתום על החוזה", היא צוטטה. "הוא שם סם בכוס שלי. התעוררתי אחרי שעות והבנתי שנאנסתי". כשאיימה להתלונן במשטרה, בן דרור הפעיל עליה לחץ כבד. "הוא אמר שיש לו סרטונים של האקט המיני, שהוא מקורב לתחנת נתניה, ושאם אתלונן הוא יהפוך את התלונה נגדי ויטען שניסיתי לסחוט אותו".

לפי עדויות נוספות, נשים במצב כלכלי קשה היו מגיעות למשרד של בן דרור כדי לקחת הלוואה בעקבות פרסום של החברה הפיננסית שלו. שם, לכאורה, היה שם להן סם אונס ותוקף אותן באופן אכזרי. בכתבה צוין מקרה אחד לפחות של הגשת תלונה, אך התיקים נסגרו באופן שתואר כמסתורי, בדומה לנסיבות מותו.

בנוסף להאשמות החמורות בתחומים המיניים והכלכליים, נראה כי בן דרור הואשם אף במזימת הונאה רחבת היקף, הנוגעת לתרומות המיועדות לרווחת חיילי צבא ההגנה לישראל. מנגנון התרמית התבסס על התחזותו למנהלה הכללי של עמותה אשר ייעודה גיוס משאבים לטובת רווחת לוחמי צה"ל. במסגרת התחבולה המתוחכמת, הצליח בן דרור להסיט את דעתו של איש עסקים מן המגזר הדתי, אשר עיסוקו בתחום הנדל"ן, ולשכנעו להעביר לכאורה לקרן הנטענת סכום נכבד המוערך בכ-650,000 שקלים חדשים.

כאשר התורם ביקש אסמכתא לצורך דיווח לרשויות המס, בן דרור נמנע מלהמציא קבלה כנדרש. בתגובה לדרישות חוזרות ונשנות, החל בן דרור להפעיל לחץ על התורם באמצעות איומים, תוך שהוא מתחזה לאיש שירות הביטחון הכללי והמוסד, וטוען כי מדובר בפעילות התרמה חשאית.

דפוס התנהגות פלילי נוסף שיוחס לבן דרור היה בהתנהלותו מול משכירי נכסים. במסגרת פעילותו, הוא נהג להתגורר בדירות ובתים שונים, תוך הימנעות שיטתית מתשלום שכר דירה, ומעבר תכוף בין נכסים בשל מרדף נושים.

לאחרונה התגלו חשדות חמורים בקיסריה, שם הוא סירב לשלם את חובותיו למשכיר הנכס, תוך שימוש באיומים. בדומה לכך, בשנת 2023 נפתח הליך משפטי נגדו בעקבות אי-תשלום שכר דירה לאבי קירון. בן דרור לא הסתפק באי-התשלום, אלא אף פעל להכפשת שמו הטוב של קירון באמצעות טענות חסרות בסיס שהוגשו לבית המשפט, ללא כל תימוכין או ראיות מבססות.

סבתו של בן דרור, הגברת דולי בורובסקי, המשיכה להיות שותפה פעילה במערך ההונאות שלו, לפי התחקיר. שמה הופיע באופן שיטתי על גבי חוזי השכירות, במה שנראה כניסיון מתוחכם להסוות את מעורבותו הישירה בעסקאות הנדל"ן המפוקפקות.

דפוס הונאה שיטתי נוסף שיוחס לבן דרור היה אי תשלום לספקים ולעובדים. הוא הפעיל דפוס זה כלפי נותני שירותים, ובהם: עובדי ניקיון, קבלני שיפוצים ומטפלות סיעודיות שהועסקו בטיפול בסבתו. בין חובותיו הבלתי משולמים צוינו: חוב לפנסיון כלבים בסך 3,500 ש"ח, חוב לקבלן שיפוצים בסך 46,000 ש"ח, וחובות נוספים לעובדת הניקיון ולמטפלת הסיעודית.

עוד עניין תמוה אשר ראוי לציון: במסגרת תחקירנו (06.01.25) חשפנו לפחות שני מקרי תלונות אשר הוגשו כנגד בן דרור. המקרה הראשון עניינו אונס אכזרי, והמקרה השני כרוך בהתחזות, זיוף מסמכים, מרמה, קבלת דבר במרמה, הונאות, גזל ורמאות.

התיקים הללו נסגרו באורח מסתורי ומזורז, בדומה למותו של הנוכל בן דרור. משמע, נראה כי כלל לא נחקרו לעומקם — אבסורד. ברם, ייתכן כי לאבסורד זה קיימת סיבה נסתרת (במדינת ישראל רשויות האכיפה אינן סוגרות תיקים שלמים ללא סיבה מוצדקת — הסיקו בעצמכם את המסקנות הנדרשות).

באותה עת נפתחו התיקים בתחנת נתניה, אך הם נסגרו תוך זמן קצר. לפיכך פנינו למחלקה לחקירות שוטרים — ואולם גם שם הוחלט על סגירת התיק. בנוסף, פנינו לראש העיר, הגברת מרים פיירברג-איכר — אך לא נתקבל מענה הולם או מקצועי.

שררה תחושה כי למר אריק בן דרור הכל הותר. מחד גיסא, הגברת מרים פיירברג-איכר יוצאת בנחרצות כנגד אייל גולן על התנהגות בלתי ראויה, ומאידך גיסא, בעיר שבראשה היא עומדת, תיקים נגד הרמאי האמיתי נסגרים — והכל כשורה!

• לקריאת הכתבה, לחץ כאן

(את כל זאת כבר פרסמנו, וכעת אנו אך מחדדים את הדברים. לאחר הסרת צו איסור הפרסום, נחשוף עניינים נוספים)

כעת, עם הסתלקותו מן העולם של בן דרור, מתעוררות תהיות רבות באשר לנסיבות מותו המסתורי והזיקה האפשרית למארג הפשיעה המסועף אשר ניהל. האם מדובר בסילוק חשבונות? האם מי מקורבנותיו החליט ליטול את החוק לידיו? או שמא מדובר בהתרחשות אחרת הקשורה לפעילותו העבריינית רבת-הפנים?

הנוכל אמנם איננו עוד, אך שותפיו ומסייעיו בביצוע הונאות, זיופי מסמכים, גניבת תעודות זהות, תרמיות, איומים, התחזות לאנשי ביטחון (שב"כ), שקרים ומרמה, נותרו וימשיכו, ככל הנראה, לפעול בחסות נוכל אחר.

התחקיר הבא, אשר יעורר עניין רב אף יותר, יחשוף יריבים של בן דרור אשר לבסוף, ככל הנראה, היו לבני בריתו. זאת לאחר ביטול צו איסור הפרסום אשר עודנו בתוקף על חלקים מן הפרשה.

דוברות כבאות והצלה לישראל:

שריפת מבנה פרטי בן 2 קומות  ברחוב עופרני בקיסריה

בשעה 07:01 (27.03.2025) התקבל דיווח במוקד 102 של מחוז חוף על שריפת מבנה פרטי בן 2 קומות ברחוב עופרני בקיסריה.

למקום יצאו צוותי כיבוי מתחנת חדרה, בפיקודו של סגן מפקד המשמרת, רשף עידן חליבה. במקום נכחו סממ״ז חוף, תת-טפסר גיל ברסנו, וסגן מפקד התחנה, סגן-טפסר יוני בוצובסקי.

הצוותים הגיעו למקום וזיהו עשן יוצא מחלון הקומה השנייה במבנה. מיד החלו בפעולות כיבוי ומניעת התפשטות האש לשאר חלקי המבנה. במקביל, בוצעו מספר סריקות לאיתור לכודים באמצעות מצלמה תרמית, וכן שחרור חום ועשן מהמבנה.

במהלך הסריקות נמצא לכוד, אשר הועבר לטיפול כוחות הרפואה במקום, אך למרבה הצער, מותו נקבע במקום.
חוקר דליקות מתחנת חדרה יגיע לבדוק את נסיבות פרוץ השריפה.

הפוסט נוכל היה ומת כנוכל: פשעי אריק בן דרור הופיע לראשונה ב-מעקב.