[במה חשוכה. אור עולה לאט על ילנה, אישה בת 60, יושבת על כיסא בודד במרכז הבמה. היא לבושה בבגדים פשוטים, שיערה אסוף ברישול. מבטה נעוץ בקהל, עיניה מביעות כאב וזעם.]

ילנה [במבטא רוסי כבד]:
אתם יודעים מה זה לראות מוות בעיניים? [פאוזה קצרה] אני ראיתי. לא פעם אחת. ראיתי את המוות בעיניים של החזיר. ראיתי אותו בעיניים של אמא שלי. ואולי… אולי גם בעיניים שלי.

[קמה מהכיסא, מתקרבת לקצה הבמה]

ביום ההוא, כשהגעתי ליער, חשבתי שאני באה להציל חיים. אבל מה מצאתי? מוות. והשפלה. [צוחקת מרירות] אה, כמה שהם צחקו עליי, הציידים האלה. "הנה באה המשוגעת מרוסיה," הם אמרו. "באה להציל את החזירים."

[מחקה קול גברי בלעג] "היי, בבושקה, אולי תחזרי הביתה לבשל בורשט?" [חוזרת לקולה] ואני? עמדתי שם, מול הרובים שלהם, מול הצחוק שלהם. עמדתי והרגשתי את הדם רותח בעורקים שלי.

[מתיישבת בחזרה, קולה שקט יותר]

ואז… ואז ראיתי אותו. את החזיר. הוא הסתכל עליי, בעיניים כל כך… אנושיות. כאילו הוא מבין. כאילו הוא יודע שהסוף קרוב. [פאוזה] ואז הם ירו.

[קמה בפתאומיות, צועקת] למה?! למה הייתם צריכים להרוג אותו?! מה הוא עשה לכם?!

[נושמת עמוק, מנסה להירגע]
(ילנה, בקול רועד ובעיניים דומעות, פונה לקהל)

"מוני שלי… חזיר בר קטן ותמים. רק בן שנה היה, תינוק ממש. הוא סמך עלינו, על בני האדם. אהב אותנו בתמימותו. ואיך בגדנו בו!

(קולה מתגבר, מלא כאב)

מוני, בובה שלי, התקרב בשמחה לציידים. חשב שיקבל ליטוף, מגע ואוהב. במקום זה… (קולה נשבר) קיבל כדור בראש. ככה, בלי אזהרה, בלי רחמים!

(צורחת בכאב) לא אשכח את הפרפורים שלו על הרצפה! דמו הזך מכתים את המדרכה!

צעקתי בכל כוחי: 'הצילו! משטרה! רוצחים!' אבל אתם יודעים מה? אף אחד לא בא. אף אחד! האדישות הזאת… היא שהרגה אותו.

(בזעם) יונה יהב, ראש העיר חיפה, אתה רצחת את מוני שלי! אתה וההחלטות האכזריות שלך!

(קולה נחלש, מלא צער) ארבעה ימים הדם שלו היה על הרצפה. ארבעה ימים! כאילו היה אשפה, לא יצור חי שאהב ונאהב.

מוני שלי… סלח לנו. סלח לאנושות האכזרית הזו."

(ילנה מתמוטטת בבכי)
ואז הגיעה המשטרה. חשבתי… טיפשה שכמוני… חשבתי שהם יעזרו. שהם יבינו. [צוחקת מרירות] אבל הם רק צחקו. גם הם.

[מחקה קול של שוטרת] "נו, יש בשר במבצע!" [קול אחר] "את סתומה." [קול שלישי] "את חולת נפש".

[חוזרת לקולה, בכעס] חולת נפש? אני? כי אכפת לי? כי לא רציתי לראות סבל? [פאוזה] אולי הם צודקים. אולי באמת השתגעתי. כי בעולם הזה, לדאוג זו מחלה. לאהוב זו חולשה.

[מתקרבת שוב לקצה הבמה, פונה ישירות לקהל]

אתם יודעים מה הכי כואב? לא המעצר. לא ההשפלה. אלא חוסר הצדק. [פאוזה] כשהם עצרו אותי, אמא שלי… [קולה נשבר] אמא שלי בת 85, חולה… היא כמעט מתה מפחד. ואני? לא יכולתי לעזור לה. לא יכולתי אפילו להיות לידה.

[מסתובבת, הולכת לאחור הבמה]

ועכשיו? עכשיו אני במעצר בית. מחכה למשפט. [צוחקת מרירות] משפט… איזה בדיחה. איפה הצדק? איפה האנושיות?

[מסתובבת בחדות לקהל]

אתם יודעים מה הכי מצחיק? [פאוזה] שראש העיר, יונה יהב, נותן לזה גיבוי. כאילו להרוג חיות, להשפיל אנשים, זה… זה בסדר. זה "לטובת העיר".

[חוזרת לכיסא, מתיישבת לאט]

אז הנה אני. ילנה. בת 60. עולה מרוסיה. [פאוזה] אישה שראתה מוות בעיניים של חזיר. אישה שראתה פחד בעיניים של אמא שלה. [פאוזה ארוכה] ואישה שרואה… שרואה ייאוש בעיניים של עצמה.

[מביטה ישר לקהל, קולה שקט אך נחוש]

אבל אני לא אוותר. כי אם אני אוותר, אז מי יילחם? מי יזכור את העיניים האלה של החזיר? מי יזכור את הפחד של אמא שלי?

[קמה, עומדת זקופה]

אני אמשיך להילחם. בשביל החיות. בשביל אמא שלי. ובשביל כל אלה שקולם לא נשמע. [פאוזה] כי בסוף… בסוף הצדק חייב לנצח. חייב.

[האור מתחיל לרדת]

ואם לא? [פאוזה ארוכה] אז אולי באמת עדיף להיות משוגעת בעולם אכזרי כל כך.

[האור כבה לחלוטין]

הפוסט מונולוג מתוך המחזה "ציידי יונה" הופיע לראשונה ב-מעקב.