מובלעת אקס-טריטוריאלית מול משכן הכנסת

מזה כ-3.5 שנים שבלב השלטוני של מדינת ישראל, אל מול משכן הכנסת ומשרד האוצר, מתקיימת מציאות חסרת תקדים המערערת את יסודות שלטון החוק. קבוצת מחאה המזוהה עם מחנה השמאל תפסה שטח ציבורי מרכזי, והפכה אותו ל"עיר אוהלים" קבועה, מבוצרת ומאובזרת היטב. בעוד שחברי הכנסת וראש הממשלה חולפים מדי יום בכיכר הכנסת בדרכם למשכן, במקום התבססה תשתית מגורים שלמה המשתרעת על פני כ-100 עד 150 מטרים.

המפגינים במתחם, הדורשים את פיטורי ראש הממשלה ומערכת פוליטית חדשה לצד חקירה רצינית של אירועי ה-07.10, מלינים מזה תקופה ארוכה על כך ש"אין דמוקרטיה בישראל". אולם, בדיקת המציאות בשטח מעלה תמונה הפוכה לחלוטין: עצם קיומו של מאחז בלתי חוקי ממושך כזה, בלב עיר הבירה וללא מענה או אכיפה משמעותית מצד הרשויות, מהווה הוכחה חותכת לעודף סובלנות דמוקרטית, הגובלת ברמיסת שלטון החוק. האמת מוכיחה שיש דמוקרטיה, ואפילו כזו שבה כיבוש שטח ציבורי נשאר ללא מענה, וגניבת משאבים נתפסת כמעשה לגיטימי.

מקרר, מזגנים ותשתיות פיראטיות: ה"סוויטה" הבלתי חוקית

אין מדובר במחאת קרטונים זמנית או באקט הפגנתי חולף, אלא במתחם מגורים משוכלל לכל דבר ועניין, הפוגע בצורה אנושה באסתטיקה של העיר ירושלים. סיור במקום חושף תשתית לוגיסטית רחבת היקף שאינה מביישת דירות קבע: במקום מותקנים רדיאטורים, מקרר, מחסן אוכל ייעודי, מזגן, מתקן מים של "תמי 4", מיטות, מזרנים, במה מובנית וחדר ישיבות מאולתר.

הממצאים בשטח מעלים שאלות קשות בנוגע למקורות האנרגיה והמים של עיר האוהלים. על פי החשד, פעילי המחאה מתחברים ישירות לעמודי התאורה הציבוריים ולוקחים חשמל באופן בלתי חוקי. מעדויות עולה כי מהתחלה עיריית ירושלים לא אפשרה זאת ונלחמה איתם על החשמל ועל תפיסת המדרכות, אך המצב נותר בעינו. חמור מכך, גם את המים המפגינים מקבלים ללא כל אישור; המים מגיעים ישירות מצינורות ההשקיה של כיכר הכנסת, המיועדים במקור לריסוס צמחים.

לצד הפגיעה הכלכלית והאסתטית, מדובר במפגע בטיחותי קשה. בעקבות ההשתלטות על פסי המדרכה, אין למעשה גישה חופשית לאנשים עם מוגבלויות במרחב. בני אדם הנעים בכיסאות גלגלים או עיוורים המבקשים לעבור באזור, נאלצים לסכן את חייהם באופן ממשי ולרדת אל כביש נסיעה סואן בשל חסימת נתיב ההליכה הציבורי.

חסר תקדים בעולם: עיריית ירושלים חוששת מאלימות?

מבדיקה שנערכה מול גורמים במתחם עולה כי המחאה מנוהלת ומתוחזקת בצורה קבועה ושיטתית. במקום פועל שומר, ככל הנראה בתשלום, לצד נציג מטעם המחאה הטוען כי הוא פועל ב"התנדבות" ומגיע באופן עקבי למשמרות ערב או לילה כבר 3.5 שנים. פעילי המחאה והנציגים במקום אף תקפו את כלי התקשורת "מעקב", בטענה כי מדובר בכלי תקשורת ימני אשר נותן במה למרדכי דוד – מחמאה המעידה כי פועלו של הערוץ מוכר היטב גם בתוך האוהלים הבלתי חוקיים בכיכר הכנסת.

באופן אבסורדי, אותם נציגים הטוענים לחנק דמוקרטי, שכחו ככל הנראה שהם תפסו שטח ציבורי באופן בלתי חוקי לחלוטין ומתגוררים שם כמעט ארבע שנים. נשאלת השאלה: באיזו מדינה בעולם ניתן לראות עיר אוהלים קבועה הפועלת ללא טאבו וללא היתר מול בית הפרלמנט? בוושנגטון, למשל, באמריקה היו משמידים ומפנים עיר אוהלים שכזו עוד לפני שהייתה מספיקה לקום. גם בבריסל או בגרמניה לא קיים תקדים כזה. אין אף עיר ומדינה בעולם שאפשרה לבנות עיר הפגנה ממושכת מול הפרלמנט שלה.

הסיבה להמשך קיומו של המפגע נחשפת בדבריו של נציג מהמחאה, שמסר ללא נוכחות מצלמה כי עיריית ירושלים פשוט מפחדת להתעסק איתם – זאת מאחר שלטענתו, המפגינים הופכים ניידות משטרה בעת ניסיונות אכיפה.

התמיכה הבלעדית ביאיר גולן וההצהרות מול המציאות

כאשר נשאלו אנשי עיר האוהלים (בשיחה ללא מצלמה) למי ניתנה העדיפות במערכת הבחירות הקודמת, התשובה הייתה חד-משמעית: תמיכה בלעדית במפלגת "הדמוקרטים" וביו"ר המפלגה, יאיר גולן. לטענת יושבי האוהלים, מדובר ב"איש ערכים, אומץ, קצין צה"ל לשעבר ואיש שתמיד אומר את האמת".

הזיקה העמוקה הזו מייצרת אבסורד פוליטי חריף, במיוחד לאור הצהרותיו האחרונות של יו"ר הדמוקרטים. רק לאחרונה מסר גולן בפומבי:

"בעוד מספר חודשים כשנחליף את השר העבריין והכושל, מדיניות המשטרה תשתנה מקצה לקצה: המשטרה תפסיק לרדוף אזרחים ותחזור להגן עליהם. הביטחון ברחובות והמשילות בנגב יחזרו. כמו שאמרתי בעבר: אנחנו, הדמוקרטים, ניקח את תיק הבט״פ ונשקם את משטרת ישראל, נמגר את הפשיעה, האלימות והפוליטיזציה שבן גביר הכניס לתוכה. מי שלא ישרת את המדינה לא ישאר"

על אף הרטוריקה התקיפה של גולן בדבר "משילות", "שיקום המשטרה" ו"מיגור הפשיעה והאלימות", הוא בוחר בעקביות לעצום עיניים ואינו רואה כיצד קבוצת המחאה המרכזית התומכת בו, ועוברת על החוק מדי יום ביומו, פועלת מחוץ לגבולות המשילות שהוא מבטיח.

הסערות הציבוריות וביקורת העבר של "מעקב"

התמיכה של אנשי עיר האוהלים ביאיר גולן מתקיימת במקביל לשורה של עימותים ציבוריים חריפים המלווים את פעילותו הפוליטית. לאחרונה עורר גולן סערה ציבורית ופוליטית חריפה במיוחד לאחר שאמר, במסגרת ביקורת על התנהלות הממשלה והמלחמה ברצועת עזה, כי "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב". לדבריו, ישראל נמצאת על מסלול שעלול להפוך אותה ל"מדינה מוקצית בין העמים".

ההתבטאות הקיצונית עוררה תגובות זעם קשות במערכת הפוליטית. ראש הממשלה בנימין נתניהו תקף את הדברים בחריפות, ושרים וחברי כנסת הן מהקואליציה והן מהאופוזיציה גינו את האמירה. מנגד, תומכיו של גולן ניסו לגונן עליו וטענו כי מדובר בביקורת פוליטית המופנית כלפי הממשלה ולא כלפי חיילי צה"ל. בהמשך נאלץ גולן להבהיר כי אינו מאשים את לוחמי צה"ל, אותם הגדיר כ"גיבורים", אלא מבקר את מדיניות הדרג המדיני שלטענתו פוגעת במעמדה הבינלאומי של המדינה. הסערה הפכה בתוך שעות לאחד העימותים הציבוריים החריפים של התקופה סביב גבולות הביקורת בזמן מלחמה וחופש הביטוי בישראל, קרא עוד.

פער זה בין הצהרותיו הדמוקרטיות של גולן לבין מעשיו בפועל אינו חדש למערכת "מעקב". בעבר פורסמה כתבת תחקיר של "מעקב" העוסקת בטענות שלפיהן גולן פעל, לכאורה, באופן הפוגע ישירות בחופש הביטוי ובערכים דמוקרטיים, לאחר שהגיש תביעת דיבה נגד קריקטוריסט בעקבות פרסום סאטירי. המהלך עורר בשעתו ביקורת ציבורית רחבה וחשש מפני פגיעה של איש ציבור בחופש העיתונות והבעת דעה פוליטית.

יתרה מכך, התחקיר חשף פגיעה בשקיפות ובזכות הציבור לדעת: מערכת "מעקב" פנתה לקבלת תגובה רשמית מגולן טרם הפרסום, אולם לא התקבל מענה. דוברו של גולן הבטיח בזמנו להעביר תשובה מסודרת, אך זו לא נמסרה בפועל עד לרגע פרסום הכתבה – התנהלות המציגה סתירה מובהקת לערכים המוצהרים של יו"ר הדמוקרטים, קרא עוד.

האבסורד שבמסווה הדמוקרטי

בסופו של דבר, המציאות בכיכר הכנסת מציבה סימן שאלה גדול ומהדהד בפני הציבור הישראלי. זכות המחאה היא אבן יסוד מחייבת, אך חובה לבחור במקום חוקי להפגנה מבלי לפגוע בזכויותיהם של אזרחים אחרים.

כאשר מחנה פוליטי שלם מנהל עיר בלתי חוקית, ללא טאבו, תוך השתלטות על תשתיות מים וחשמל ציבוריות וחסימת נגישות לנכים – וכל זאת תחת חסותם השקטה של פוליטיקאים שמדברים על משילות – ברור לכל כי הטענות על "קץ הדמוקרטיה" מנותקות לחלוטין מהמציאות. עיר האוהלים בירושלים היא לא דמוקרטיה; היא עדות לאנרכיה מוחלטת שזוכה לחסינות פוליטית.

"מעקב" פנתה לעיריית ירושלים לקבלת תגובה רשמית, אולם עד למועד פרסום הכתבה לא התקבלה כל התייחסות מטעם העירייה.

עדכון מיום 25.05.2026:

מעיריית ירושלים נמסר:

"עיריית ירושלים מכבדת את חופש הביטוי והזכות למחאה, ורואה בהן זכויות יסוד במדינה דמוקרטית. לצד זאת, העירייה מחויבת לשמירה על הסדר הציבורי, הבטיחות, הנגישות והשימוש התקין במרחב הציבורי לטובת כלל התושבים והמבקרים בעיר.

העירייה פועלת לאורך השנים, בשיתוף משטרת ישראל והגורמים הרלוונטיים, לאיזון בין מימוש זכות המחאה לבין שמירה על החוק והסדר הציבורי. ככלל, הצבת אוהלים, מתקנים ותשתיות במרחב הציבורי מחייבת עמידה בהוראות הדין ובתיאום מול הגורמים המוסמכים.

במקרים שבהם מתגלים מפגעים, חסימות, פגיעה במעבר הציבורי או השתלטות בלתי מורשית על שטחים ציבוריים, העירייה פועלת בהתאם לסמכויותיה ועל פי שיקולים מקצועיים, בטיחותיים ומשפטיים. לאורך השנים נעשו גם ניסיונות הידברות מול גורמים שונים במטרה להגיע לפתרונות מוסכמים ולצמצם פגיעה במרחב הציבורי ובשגרת החיים באזור, דבר שבא לידי ביטוי בשטח.

באשר לטענות הנוגעות לחיבורי מים וחשמל, אין לעירייה סמכות לאשר או להנחות על חיבורי חשמל, וסמכות זו נתונה לגורמים המוסמכים בלבד ובהתאם להוראות הבטיחות והדין. ככל שמתקבלות פניות או טענות בנוגע לשימוש בלתי מורשה בתשתיות ציבוריות, הן מועברות לבחינת הגורמים הרלוונטיים.

העירייה תמשיך לאפשר מחאות והפגנות בהתאם לחוק, תוך שמירה על האיזון הנדרש בין חופש המחאה לבין הסדר הציבורי, בטיחות הציבור, הנגישות וזכויות כלל המשתמשים במרחב הציבורי".

הפוסט כ-4 שנים אנרכיה מול הכנסת: עיר האוהלים של מחנה השמאל הופיע לראשונה ב-מעקב.

הפוסט צה"ל השמיד מחסן נשק ופיר שיגור של חמאס הופיע לראשונה ב-מעקב.

הישג יוצא דופן לעיר הדרומית ולעומד בראשה: ועדת פרס ירושלים לאחדות ישראל, אשר נוסד לזכרם של שלושת הנערים החטופים ז"ל, בחרה בעיריית אילת מבין מאות מועמדים מכל רחבי הארץ, כהוקרה על פעילותה הענפה והמתמשכת לחיזוק הלכידות החברתית, הסולידריות והערבות ההדדית בחברה הישראלית.

זכייה לאומית מרשימה ומעוררת גאווה לעיר אילת, לראש העיר מר אלי לנקרי ולעובדי הרשות המקומית: העיר אילת נבחרה השנה לזוכה המרכזית בפרס ירושלים לאחדות ישראל לשנת ה'תשפ"ו (2026). הפרס היוקרתי יוענק במסגרת טקס ממלכתי חגיגי שייערך בבית הנשיא ביום 24 במאי 2026, במעמד נשיא המדינה, אישי ציבור, מנהיגים חברתיים ומובילי דעת קהל מכל רחבי הארץ.

הפרס המכובד, המהווה יוזמה א-פוליטית רחבת היקף, הוקם במקור על ידי משפחותיהם של שלושת הנערים החטופים, גיל עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח זכרונם לברכה. הוא נועד להעלות על נס, להוקיר ולשבח מוסדות, יוזמות ורשויות מקומיות אשר פועלים ללא לאות ובאופן יוצא דופן לחיזוק האחדות, הלכידות החברתית והערבות ההדדית בתוך החברה הישראלית וביהדות התפוצות.

הצטיינות מתוך מאות מועמדים ברחבי העולם

הזכייה הנוכחית של אילת מקבלת משנה תוקף נוכח התחרות העזה והקריטריונים הקפדניים של ועדת הפרס. השנה הוגשו למעלה מ-250 מועמדויות של ארגונים, מוסדות חינוך מובילים ורשויות מקומיות מהארץ ומהעולם כולו. מתוך רשימה ארוכה ואיכותית זו של גופים, בחרה ועדת הפרס בעיר אילת ובסגל עובדי העירייה המסורים, אשר הובילו עשייה ציבורית וחברתית עמוקה שבלטה מעל כולם והפכה למודל לחיקוי ברמה הלאומית.

הפרס מוענק לעיר כהוקרה ישירה על פעילותם המאומצת והרציפה של ראש העירייה, הנהלת העיר וכלל עובדי הרשות, אשר השקיעו משאבים רבים ומאמצים כבירים בטיפוח אחדות ישראל, ביצירת גשרים חברתיים ובהפגנת סולידריות יוצאת דופן.

"מהשער הדרומי ועד לכותל המערבי"

עם פרסום דבר הזכייה הרשמי, שיתף ראש עיריית אילת, מר אלי לנקרי, את תחושות הגאווה העמוקות והתרגשותו הציבורית עם תושבי העיר והציבור בישראל. בצהרי יום שישי (15.05.2026), פרסם ראש העיר הודעה רשמית בעמוד הפייסבוק שלו, ובה כתב:

"בשנת החמישים ותשע לאיחוד ירושלים – הלב ההיסטורי, הרוחני והלאומי של עם ישראל, העיר אילת זוכה בפרס ירושלים לאחדות ישראל. האמת? אין מרגש מזה! אז מהשער הדרומי ועד לכותל המערבי, אנחנו שולחים ים של אהבה לבירתנו הנצחית. שבת מנוחה, בריאות ושמחה".

דבריו של ראש העיר מדגישים את החיבור הבל ינתק בין השער הדרומי של מדינת ישראל לבין בירתה הנצחית, ירושלים, ומציבים את אילת בחזית העשייה הציונית והחברתית של המדינה.

תעודת כבוד למנהיגות העירונית ולעובדי הרשות

בחירתה של העיר אילת לקבלת פרס ירושלים לאחדות ישראל בשנת 2026 מהווה תעודת כבוד רשמית והכרה לאומית במנהיגותו המלכדת של ראש העיר, אלי לנקרי, ובעבודתם המקצועית והערכית של עובדי עיריית אילת. העשייה היומיומית של עובדי הרשות, המכוונת כולה לטובת הכלל, לחיבור בין מגזרים ולרווחת התושבים והבאים בשעריה, היא זו שהובילה את ועדת הפרס לקבוע כי אילת היא מופת של לכידות חברתית.

הטקס הממלכתי שיתקיים בעוד כשבוע בבית הנשיא בירושלים, יעניק את הבמה הראויה לעיר הדרומית ויחגוג את תרומתה הכבירה לחוסנו הלאומי של עם ישראל.

צילום מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי של ראש עיריית אילת, מר אלי לנקרי – שימוש בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים.

הפוסט גאווה ועוצמה: אילת זכתה בפרס ירושלים לאחדות ישראל הופיע לראשונה ב-מעקב.

בעוד ענני המלחמה עדיין מכסים את שמי המדינה, דוח מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, המפורסם היום, מטלטל את אמות הסיפים של השלטון בישראל. הדוח, המהווה כתב אישום חריף נגד מחדלי הממשלה, משרד הביטחון ומשרד הבריאות, חושף תמונה מבעיתה של "הפקרת המגינים" בחזית היישובים ו"מחדל דם" קריטי במרכזים הרפואיים הגדולים בדרום. אלו אינם רק כשלים טכניים; מדובר בשבר עמוק בתפיסת האחריות הממשלתית כלפי אזרחיה ביום פקודה.

הלוחמים השקופים: הפקרת מערך הרבש"צים

במרכזו של הפרק הביטחוני בדוח עומדים רכזי הביטחון השוטף הצבאיים (הרבש"צים), אותם אנשים שהיוו את קו ההגנה הראשון והאחרון בבוקר השבעה באוקטובר. בעוד הצבא הגדול בושש להגיע, לחמו 418 רבש"צים בחירוף נפש מול שטף המחבלים. שבעה רבש"צים, שני ממלאי מקום ו-35 חברי כיתות כוננות שילמו בחייהם בקרבות ההרואיים. אחרים נפצעו או נחטפו לעזה.

אלא שמאחורי הגבורה העילאית בשטח, מסתתרת גרירת רגליים ממשלתית רשלנית. המבקר אנגלמן קובע כי מעמדם של הרבש"צים טרם הוסדר, דבר הפוגע אנושות ביכולתם לבצע את תפקידם. למרות ש-14 הצעות חוק בנושא הונחו על שולחן הכנסת מאז 2017, כולן נותרו כאבן שאין לה הופכין ולא קודמו.

הדוח חושף כי ועדת אדרי, שנועדה להסדיר את תנאיהם, הגישה חמש המלצות מרכזיות ששר הביטחון אישר עוד בנובמבר 2023. אולם, נכון לינואר 2025, משרד הביטחון מימש רק המלצה אחת במלואה. הניסיון לקלוט את הרבש"צים כאזרחים עובדי צה"ל טורפד על ידי משרד האוצר, שסירב להקצות את המשרות הנדרשות. התוצאה: אנשים שמופקדים על ביטחונם של 900,000 תושבים ב-415 יישובים, נותרו ללא הגדרה אחידה, ללא סמכויות ברורות בחוק וללא מעטפת מקצועית הולמת.

"על שר הביטחון ושר האוצר לפעול בהקדם לתיקון הליקויים. הדבר בנפשנו", מצוטט המבקר אנגלמן בדוח, כשהוא מותח ביקורת ישירה על התנערות מערכת הביטחון מאחריותה למגיני היישובים. 88% מהרבש"צים שהשיבו לשאלון המבקר העידו כי תחושת העומס והכפיפות המרובה לכמה מנחים – הצבא, המועצה וועד היישוב – פוגעת פגיעה אנושה במילוי תפקידם.

לקריאת הדוח – לחצו כאן

מחדל משק הדם: חיים שתלויים בבירוקרטיה

חמור לא פחות הוא המחדל שנחשף בניהול משק הדם הלאומי. ביום שבו זרמו מאות פצועים למרכזים הרפואיים סורוקה וברזילי, גילו הצוותים הרפואיים כי המשאב היקר מכל – מנות דם מסוג O – פשוט אינו בנמצא בכמויות הנדרשות.

הנתונים שנחשפים בדוח מעוררים צמרמורת:

• בסביבות השעה 12:00 בצהרי השבעה באוקטובר, עמד מלאי מנות הדם מסוג O בבנק הדם של סורוקה על אפס מוחלט.

• מלאי הדם ההתחלתי בסורוקה באותו בוקר היה נמוך ב-20% מהנדרש על פי נהלי משרד הבריאות.

• בבנק הדם המרכזי של מד"א נמצאו בבוקר המתקפה רק 534 מנות מסוג O, לעומת יעד של 750 – חוסר של כ-30% במלאי הלאומי הקריטי.

המבקר חושף כי משרד הבריאות וחמ"ל הבריאות הלאומי "לא היו מודעים כלל לבעיות" שהתעוררו בסורוקה ובברזילי בזמן אמת. בעוד פצועים נאבקים על חייהם, מד"א סיפק לסורוקה רק כחצי מכמות מנות הדם שהוזמנו. ההזמנה הראשונה שבוצעה בשעה 8:40 בבוקר, הגיעה ליעדה רק לאחר שלוש שעות וחצי, עיכוב קטלני בנסיבות של אירוע רב-נפגעים קיצוני.

הפקרות העורף: בנקי דם ללא מיגון

הביקורת אינה עוצרת במחדלי אותו היום, אלא חושפת רשלנות מתמשכת בהיערכות לחירום. מתברר כי יותר ממחצית מבנקי הדם בבתי החולים (12 מתוך 21) אינם מוגנים מפני איום רקטות וטילים. ל-42% מאותם בנקי דם לא מוגנים אין כלל תוכנית למעבר למיקום חלופי בעתות חירום.

הדוח מצביע על כשל לוגיסטי חמור בשינוע מנות הדם: 90% מבתי החולים טוענים כי האחריות לשינוע מוטלת עליהם ולא על מד"א, ובשל כך הם מסתמכים על חברות שליחויות פרטיות. אף לא אחד מבתי החולים שנבדקו ערך תרגיל לשינוע דם בחירום. יתרה מכך, משרד הבריאות לא פעל להחלפת מקרני דם רדיואקטיביים מסוכנים הפועלים בחמישה מוסדות, למרות קיומן של חלופות בטוחות יותר.

קולו של המבקר: עצמאות אל מול מחדל

מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, המסיים את כהונתו בעוד 60 יום, נשא דברים תקיפים בבג"ץ על רקע הניסיונות לעכב את דוחות הביקורת על המלחמה. "מה שראיתי לנגד עיניי בביקורות המלחמה זה את אזרחי ישראל ואת תיקון הליקויים," הצהיר אנגלמן, תוך שהוא עומד על עצמאות מוסד המבקר ועל חשיבות פרסום הממצאים ללא תלות במנגנוני חקירה אחרים שטרם הוקמו.

הדוח קורא לממשלה להפסיק את גרירת הרגליים:

1. על משרד הביטחון והאוצר ליישם לאלתר את כלל המלצות ועדת אדרי ולהסדיר את מעמד הרבש"צים כאזרחים עובדי צה"ל.

2. על צה"ל לפרסם הגדרה אחידה וברורה לתפקיד הרבש"ץ שתשקף את המציאות בשטח.

3. על משרד הבריאות להשלים בדחיפות את פערי המיגון בבנקי הדם ולהסדיר מערך שינוע לאומי שאינו נסמך על גורמים פרטיים בשעת חירום.

הדוחות שמתפרסמים היום הם תמרור אזהרה בוהק בדם. הם מתארים מערכת שלטונית שקפאה על שמריה, שהפקירה את מגיניה בחזית ושהזניחה את התשתיות הקריטיות ביותר להצלת חיים. השבעה באוקטובר לא היה רק מחדל מודיעיני וצבאי; הוא היה מחדל של מערכות אזרחיות וביטחוניות שלא השכילו לתרגם את תורות הלחימה וההיערכות למעשים בשטח. מבקר המדינה עשה את שלו בחשיפת האמת המרה; כעת הכדור נמצא בידי הממשלה – עליה להוכיח כי חיי אזרחיה וביטחון מגיניה עומדים בראש סדר העדיפויות שלה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

לעיון בדוח המלא – לחצו כאן

צילום: מבקר המדינה, מתוך אתר מבקר המדינה, שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

הפוסט דם על הידיים: מחדל ההפקרות הממשלתית נחשף בדוח המבקר הופיע לראשונה ב-מעקב.

• תל אביב-יפו: פסיפס אנושי, היסטוריה מפוארת והסוד של ישראל הנאורה

יפו היא אינה רק עיר נמל עתיקה השוכנת על קו התפר שבין כחול הים התיכון לזהב החולות, היא הלב הפועם של ההוויה הישראלית. היא עיר שראשיתה נעוצה באלפי שנות היסטוריה, מקום בו כל אבן, סמטה ומבנה מספרים את סיפורה של ארץ ישראל,  ארץ שבה העבר העמוק פוגש הווה תוסס, מודרני ופלורליסטי.

אלו המבקשים לצייר את ישראל כמדינה הסובלת מקיצוניות דתית או פוליטית, מוזמנים להגיע ליפו. כאן, בין הצריחים למגדלי הפעמונים, בין הגלריות לאתרי המורשת, הם יתביישו בבורותם. יפו היא התשובה המוחצת לכל מי שמנסה להשחיר את פניה של ישראל היפה.

יפו: כור היתוך של אמונות ותרבויות

יפו מפריכה כל סטיגמה על ישראל כחברה סגורה. כאן, במרחב הציבורי, מתקיימים זה לצד זה האסלאם, הנצרות, היהדות ואף דתות מזרח רחוקות, תוך כבוד הדדי שקשה למצוא במקומות רבים בעולם.

בלב המרקם הדתי ניצב מסגד מחמודיה, הגדול והמרכזי בעיר. מבנה זה, שהוקם בתחילת המאה ה-19 (סביבות 1812-1814) בתקופה העות'מאנית, על חצרותיו, מזרקות הטהרה שלו והמבנים הסובבים אותו, אינו רק אתר היסטורי; הוא הוכחה חיה לכך שחיי הדת והאמונה בישראל חופשיים ומשגשגים.

במקביל, כנסיית פטרוס הקדוש הקתולית, השייכת למסדר הפרנציסקני, ניצבת בגאון. היא מחברת בין המורשת הצלבנית לבין המסורת הנוצרית על אודות השליח פטרוס.

אך יפו אינה עוצרת בגבולות המונותאיזם. נוכחותה של תרבות המזרח מורגשת אף היא, עם פסלים דמויי מלכים בודהיסטיים כמו ג'ייאוורמן השביעי (Jayavarman VII), שליטה האגדי של אימפריית החמיר בקמבודיה של המאה ה-12 וה-13.

מלך זה, שנודע כבונה אנגקור תום וכמי שהניח יסודות לרווחה חברתית, מיוצג ביפו כסמל לחיבור תרבותי גלובלי. הדיאלוג הזה בין הדתות והתרבויות הוא עמוד השדרה של ישראל הנאורה – מדינה שבה לכל אמונה יש מקום תחת השמש.

גלריות, אמנות וחיי לילה ללא מעצורים

יפו של ימינו היא מוקד עלייה לרגל לאוהבי תרבות ואמנות. העיר פורחת עם גלריות המציגות אמנות עכשווית לצד עתיקות, ושלושה מוסדות תיאטרון מובילים: תיאטרון גשר, תיאטרון הסמטה והתיאטרון העברי ערבי. אלו אינם רק מבנים, אלא מרחבים שבהם מתרחש דיאלוג תרבותי יומיומי.

לחובבי הבילויים, יפו היא גן עדן. שוק הפשפשים המפורסם הוא רק קצה הקרחון.

העיר משובצת במסעדות יוקרה, ברים אופנתיים, בתי קפה אינטימיים ומועדוני לילה תוססים. ביניהם בולט מועדון ההופעות "כקולם" (Kulam), המהווה מוקד מוזיקלי המארח הרכבים שונים ומביא את רוח היצירה הישראלית אל הבמה.

קהילת הלהט"ב ביפו ניצבת כנוכחות איתנה ומשפיעה; מסיבות הגייז במועדון "אמן 17", המתנהלות בפרהסיה ובחופש מוחלט, מהוות עדות ניצחת לערכי הדמוקרטיה המושרשים בחברה הישראלית.

בנוסף, יפו מציבה רף קולינרי גבוה, עם כמה מהמסעדות הנחשבות ביותר במרחב התל אביבי. אחת מהן היא מסעדת "ראיסה" (Raisa), אשר סקירה מקיפה אודותיה תתפרסם בקרוב, ואשר זכתה בדירוג המקסימלי של 10 מתוך 10 במסגרת בחינת "מעקב".

חיי הלילה של יפו מתנקזים לכמה מוקדי משיכה מרכזיים, ובראשם אזור שוק הפשפשים התוסס. בולטים בו המרכז התרבותי "בית קנדינוף", המשנה את פניו ממתחם אמנות ביום למוקד בילוי לילי, ו"כולי עלמא יפו", המעניק ביטוי ליצירה אלטרנטיבית. לצידם ניצבים ברים שכונתיים דוגמת "שאפה בר", ומסעדות-ברים דוגמת "פועה" ו"אונזה", המשלבות קולינריה ובילוי באווירה משוחררת.

ניתוח הממצאים מלמד על מגמה של מודלים היברידיים, הממזגים בין בתי קפה בשעות היום למוקדי בילוי ליליים. מגמה זו משתלבת עם עלייתם של ברי יין וקוקטיילים איכותיים, והשתלבותן של הופעות חיות ותקלוטים כמרכיב מהותי בבילוי היפואי. יפו מגבשת לעצמה זהות עצמאית ומובחנת, החורגת מגבולות היותה "פרבר" תל-אביבי.

לא פעם נשמעים ברחובות צלילים מגוונים, החל ממוזיקה מקומית ועד להיטים בינלאומיים של אייקוני פופ כמו ליידי גאגא ומדונה, המזכירים לנו שיפו היא חלק בלתי נפרד מהעולם המערבי והמתקדם.

המבע המודרני בגלריות היפואיות, לצד הפיסול יוצא הדופן, מציעים מבט רך ומלטף על האמנות בנקודת זמן היסטורית. הסמטאות והנתיבים השרויים באמנות מודרנית יוצרים חיבור חידתי; קשה להבין כיצד מתקיימת סינרגיה כה מדויקת בין היצירה העכשווית לבין נופה העתיק של יפו, מדובר בתופעה יוצאת דופן.

שכבות של היסטוריה: מהמבצר למלון היוקרה

ההיסטוריה של יפו היא מסע מרתק. אתר מלון The Setai Tel Aviv הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר ליכולת השימור הישראלית. מדובר במבצר צלבני מהמאה ה-12 שהפך לכלא "הקישלה" בתקופה העות'מאנית, שימש כתחנת משטרה בתקופת המנדט, וכיום, לאחר עבודת שחזור קפדנית, הוא מלון יוקרה שבו ניתן לגעת פיזית בסורגים מקוריים ובקירות בני 800 שנה המשולבים בעיצוב אדריכלי מודרני.

לא רחוק משם, ניתן למצוא את תותחי החוף ההיסטוריים בטיילת מפרץ שלמה, המזכירים את הגנת העיר בעת מסע נפוליאון בונפרטה בשנת 1799.

אלו הם שרידים של עבר לוחם שהפך לשקט ופסטורלי. בכיכר קדומים, מזרקת המזלות המרשימה, יצירתם של ורדה גבעולי ואילן גלבר משנת 2011, מוסיפה נדבך של יופי פלסטי למרחב הציבורי.

סמל לאחדות: מגדל השעון

אי אפשר לחתום סיור ביפו ללא אזכור מגדל השעון, שנבנה בין השנים 1900-1903 לכבוד 25 שנות שלטונו של הסולטאן עבדול חמיד השני. המגדל הזה אינו רק סמל של מודרניזציה עות'מאנית, אלא סמל של שותפות גורל, הוא נבנה במימון משותף של יהודים, ערבים ונוצרים. מגדל זה, המציג את השעה לכל עבר, נותר נקודת הציון המרכזית של יפו, תזכורת לכך שכאשר עובדים יחד, בונים היסטוריה.

ישראל היפה שאינה זקוקה להתנצלות

יפו מציעה הכל: מאתרי המצלמה של נפוליאון, דרך בניינים מודרניים המשתלבים באדריכלות עתיקה, ועד למרכזי קניות כמו אלו של מותגי אופנה ישראליים כדוגמת קסטרו לצד חנויות מקומיות קטנות.

ישראל היפה אינה זקוקה להגנה, כי היא מדברת בעד עצמה. כל מבקר ביפו, בין אם הוא צליין דתי, תייר המחפש אמנות, או אדם המבקש ליהנות מחיי הלילה, ימצא כאן את החופש שהוא מחפש. ישראל היא מדינה חופשית, מגוונת ודמוקרטית, שבה כל אדם, ללא קשר לדת או נטייה, יכול למצוא את מקומו. מי שמסרב לראות זאת, בוחר להיות עיוור למציאות שבה יפו היא עיר שבה העתיד נבנה על יסודות של כבוד הדדי ויופי נצחי.

בין שלטון לזיכרון: גלגולו של בית הסראיה החדש ביפו

בית הסראייה החדש הוקם בשנת 1896, מעבר לחומותיה של יפו, כמשכנו של השלטון העות'מאני, ביוזמתם וברוחב ידם של אמידי העיר. משך ימי המנדט הבריטי שימש המבנה מוקד אדמיניסטרטיבי לעירייה, עד אשר הועתקו משרדיה למשכנם החדש בשדרות ירושלים 45, והמקום הוסב לשירותי רווחה לקהילה.

שנת 1947 סימנה את קצו של המבנה, עת פוצץ בידי אנשי הלח"י, מן הפיצוץ העז שרד אך שריד דל מחזיתו המקורית. עם חלוף העתים, משניכר אות הבלייה בבניין, הוחלט לשמר את החזית הראשית ולהסב את השטח לגן. הגן תוכנן בזיקה לתוואי החדרים המקורי של קומת הקרקע, כאשר בכל חלל שבו שכן בעבר חדר, ניטע עץ דקל כסימן לעבר המפואר שחלף.

הפוסט יפו: הרמוניה של מסגדים, כנסיות ובתי כנסת מפריכה את התעמולה העוינת הופיע לראשונה ב-מעקב.

זהו אחד הסיפורים שנצרבו בי במהלך שירותי בתאג"ד גבעתי, גדוד 424 – רגעים שחוויתי מקרוב, בתוך מציאות של לחימה, חברות ואובדן, ושנותרו חיים בזיכרון עד היום כאילו התרחשו זה עתה, הכאב, כך מתואר, לא דעך, הוא נותר חי, מוחשי ונוכח.

• כמעט נהרגתי כאשר מחבלים חדרו למוצב ופתחו בירי, אך בזכות שלושה חברים, סרן טל ברדוגו, סמ"ר ניר סמי וסמ"ר ישראל לוטטי, חבריי לנשק, נותרתי בחיים.

התאריך הוא ה-23 בספטמבר 2004. עבור העולם, מדובר בכותרת בעיתון, "תקרית קשה ברצועת עזה, שלושה חיילים נהרגו". עבור מי שהיה שם, בגדוד "שקד" של גבעתי, מדובר בזיכרון שעדיין פועם בבשר, כאב שאינו קהה. עשרים שנה אחרי, החייל ששרד את התופת משחזר את הלילה שבו החברות הפכה לשכול, והבסיס למלכודת מוות.

הבוקר ההוא החל בשגרה מתוחה, אך כזו שחיילים למדו לחיות איתה. שלושה צעירים, סרן טל ברדוגו, סמ"ר ניר סמי וסמ"ר ישראל לוטטי, היו חלק מהנוף האנושי של המוצב ליד מורג. הם היו חברים, שותפים לארוחות ערב בחדר האוכל, לחלומות במועדון ולשירות המפרך בגזרה העזתית המדממת.

"הוא היה אמור להיות בבית"

ישראל לוטטי, בן 20 מנווה דקלים, לא היה אמור להיות שם. הוא היה רשום כחולה, מצויד ב"גימלים" שאיפשרו לו לעזוב את הגיהינום של גוש קטיף לטובת שקט בבית. חבריו תהו, כמעט הפצירו בו: "למה אתה כאן? צא הביתה".

הלכנו לישון כפי שעשינו בכל ערב נעים. אך הלילה הזה לא היה דומה לקודמיו. בחסות ערפל כבד, חוליית מחבלים חמושים במדים מנומרים, רובי קלאצ'ניקוב ורימונים, התקרבה אל המוצב. הם המתינו בחממות היישוב, מנצלים פרצה בגדר "טיפשה" שאינה מתריעה על חדירה.

• כעשרה ימים טרם נפילתו, נפגע ישראל בתאונה במהלך פעילות צבאית וסבל מכאבים עזים. חרף מצבו, דחה את האפשרות לצאת לחופשת מחלה, מתוך הבנה כי היעדרותו תחייב חייל אחר להישאר בבסיס במקומו. ישראל גילם במסירותו את רוח הנתינה והאחריות, והיה נכון להקריב מעצמו למען הזולת, למען העם ולמען ארץ ישראל. דרכו האישית התאפיינה לאורך כל חייו בעזרה לאחר ובגמילות חסדים.

סרן טל ברדוגו: מנהיגות שקטה ומסירות ללא פשרות

סרן טל ברדוגו סייע לי ללמוד עברית עם עלייתי לישראל וגיוסי לצה"ל, בשעה ששליטתי בשפה טרם אפשרה השתלבות מלאה.

טל, בן ירושלים, גדל בשכונות רמות וגילה, והצטיין בלימודיו ובפעילותו הספורטיבית, בעיקר בשחייה ובכדורסל. כבר מנעוריו נודע כאדם סקרן, בעל חשיבה עצמאית ונטייה מובהקת למקצועות הריאליים.

במרץ 2001 התגייס לחטיבת גבעתי, סיים את מסלולו כלוחם וכמפקד בהצטיינות, ובהמשך יצא לקורס קצינים. לאחריו שובץ, לבקשתו, כמפקד מחלקה בגדוד "שקד" (424), שפעל ברצועת עזה בתקופה מורכבת ורוויית מתיחות.

פיקודו התאפיין בשילוב נדיר של מקצועיות, צניעות ודוגמה אישית. טל האמין בהובלה מתוך עשייה משותפת, בהצבת סטנדרטים גבוהים ובהקשבה אמיתית לחייליו, תוך דאגה מתמדת לצורכיהם האישיים והמבצעיים כאחד.

במהלך שירותו זכה לתעודות הצטיינות על מסירותו ועל רמתו המקצועית הגבוהה, אך בחר לשמור על ענווה ולהימנע מהבלטת הישגיו. דמותו הותירה רושם עמוק – כמפקד שקט, מדויק וערכי, וכאדם רגיש, מסור ובעל מחויבות עמוקה לחבריו ולמשימתו.

סמ"ר ניר סמי: מסירות שקטה, מנהיגות ולב רחב

סמ"ר ניר סמי (סימו), בן חוה ויצחק, נולד בירושלים וגדל בשכונת מלחה. הוא התחנך בבית הספר "רמת שרת" ובהמשך למד במגמת חשבונאות בתיכון "אורט נביאים". לצד לימודיו עסק במשך שנים בטאקוונדו, אהב כדורגל והיה אוהד מושבע של בית"ר ירושלים.

ניר נודע כנער חברותי, אהוב ובעל לב רחב, שגילה רגישות מיוחדת כלפי ילדים וזולת. בני משפחתו וחבריו העידו על אופיו הצנוע, על חיוכו הקבוע ועל יכולתו יוצאת הדופן ליצור קשר אנושי עמוק ופשוט עם כל אדם.

באוגוסט 2002 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם ומפקד בחטיבת גבעתי, בגדוד "שקד". הוא הצטיין במסלולו, יצא לקורס מ"כים ושימש מפקד כיתה, ובהמשך סיים קורס סמלים בכירים ושירת כסמל מחלקה בפלוגת החוד.

שירותו התאפיין במסירות בלתי מתפשרת, מקצועיות גבוהה ודאגה מתמדת לחייליו, אשר ראו בו מפקד נערץ ודמות סמכותית ואנושית כאחד. ניר הרבה להתנדב לכל משימה, נמנע מתלונות והקפיד לבצע כל תפקיד על הצד הטוב ביותר.

ערב ראש השנה תשס"ה שב לביתו לחופשה, שהייתה האחרונה. זמן קצר לאחר ששב למוצב "מורג" שברצועת עזה, עדכן את אמו כי הכול כשורה, שיחה שהתבררה כאחרונה ביניהם.

דקה וחצי של תופת

בשעה 5:45 בבוקר, השקט התנפץ. המחבלים החלו לנוע. כשהגיעו לשער כלי הרכב הכבדים, פתחו באש מסיבית. סגן מפקד הפלוגה, סרן טל ברדוגו, יצא מחדרו עם הישמע הירייה הראשונה. הוא לא הספיק להגיב. כדור בודד הפיל אותו לקרקע. משם, המשיכו המחבלים אל החמ"ל. בחדר שבו אמורה הייתה להיות שליטה, התרחשה טרגדיה: שני חיילים נקטלו בזה אחר זה.

בתוך המוצב שרר כאוס. החורים בקירות, שריקת הכדורים שעברו מעל הראש, וההבנה המיידית שזה לא תרגיל.

במשך דקה עד דקה וחצי של אימה טהורה, ירו המחבלים 3-4 מחסניות לכל עבר. הלוחמים, שהתעוררו לקול הירי, מצאו עצמם בקרב פנים אל פנים. המחבלים ניסו להימלט, אך חוסלו בחילופי אש. במהלך הקרב, נפצע גם כתב "ידיעות אחרונות" ששהה במקום.

הד הקרב: "בכי שלא שמעתי מעולם"

מפקד הגדוד, עופר לוי, תאר זאת בדיעבד כאירוע של תעוזה רבה מצד האויב. אך המספרים היבשים בדו"ח הצבאי לא מצליחים להכיל את עוצמת האובדן. עבור המשפחות, עולמן חרב באותו בוקר.

המקרה של ישראל לוטטי נחרת בזיכרוני באופן כואב במיוחד. ברגעים שלאחר מכן, במפגש עם בני משפחתו של ישראל, חשתי כאילו אני נשאב אל תהום האובדן: אימא של ישראל ניסתה לקפוץ לתוך הקבר. זה היה קשה. בכי כזה, לא שמעתי מעולם.

החיים בצל הזיכרון

כעבור עשרים שנה, הזיכרון אינו דוהה ואינו נשחק; הוא מתחדד ומתזקק לכדי עדות כתובה והנצחה חיה, של מי שנכחו, שראו את חבריהם נופלים, וממשיכים לשאת בלבם את לפיד גבורתם.

החברים שנפלו לא נפלו לשווא, הם נפלו כגיבורים בלב גזרה בוערת, בשעה שהגנו בגופם על חבריהם ועל עם ישראל. הערפל שכיסה את השטח באותו בוקר אולי הסתיר את פני האויב, אך לא הצליח להסתיר את עוז רוחם ואת עוצמתם של הלוחמים שעמדו איתן.

לוחמי גדוד "שקד" עמדו שם, בחזית הלחימה, בקו האש, ושימשו חומת מגן חיה. מדינת ישראל מצדיעה לכם, על הגבורה, על המסירות, ועל הבחירה להילחם גם ברגעים הקשים ביותר.

הפוסט אריות בגבעתי: הבוקר שהפך ברגע למלחמה הופיע לראשונה ב-מעקב.

שר התרבות והספורט, מיקי זוהר, נחקר ביום ראשון (19.04.2026) בלהב 433 כחשוד בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים, במסגרת חקירה רחבת היקף המכונה "פרשת ההסתדרות". החקירה מתמקדת בחשדות למערך קשרים בין גורמים בכירים בהסתדרות לבין סוכן הביטוח עזרא גבאי, שבמסגרתו, ככל הנראה, הועברו תיקי ביטוח בתמורה לטובות הנאה.

על פי החשד, זוהר היה מעורב בסיוע להשגת תיקי ביטוח עבור גבאי, כאשר בתמורה קיבל, ככל הנראה, תמיכה פוליטית בדמות קולות מתפקדים בפריימריז של מפלגת הליכוד. גבאי, הנחשב לאחד החשודים המרכזיים בפרשה, צוין במהלך החקירה כמי שהתייחס לקשריו עם זוהר, אך במקביל הכחיש כי התקיימו קשרים עסקיים בפועל במסגרת סוכנות הביטוח.

החקירה בעניינו של זוהר מתווספת לשורת מהלכים שביצעה המשטרה במסגרת הפרשה, אשר הפכה לגלויה בתחילת חודש נובמבר האחרון. באותה עת נערכה פשיטה לילית שבמהלכה נעצרו, בין היתר, יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד ואשתו הילה. לפי החשד, בר-דוד ובכירים נוספים בהסתדרות קיבלו שוחד מגבאי, בתמורה להעברת תיקי ביטוח של גופים שונים, ובהם ארגונים השייכים להסתדרות, רשויות מקומיות וחברות ציבוריות.

שמו של זוהר עלה במהלך החקירה גם בהקשר לזימונו של כפיר סויסה, המכהן כיום כראש עיריית קריית גת. סויסה שימש בעבר כמנכ"ל משרד התרבות והספורט תחת זוהר, ובמהלך אחד הדיונים המשפטיים בפרשה תהה אחד מעורכי הדין מדוע זוהר לא נחקר כבר בחודש נובמבר. בנוסף, סנגורו של גבאי ציין באחד הדיונים כי מרשו נשאל במסגרת חקירתו גם על אודות זוהר.

ברשת החברתית X התייחס זוהר לחקירה וכתב כי הגיע למסור את גרסתו ולהשיב על כל השאלות. לדבריו, אין לו כל קשר לפרשה, וכי כל ניסיון לקשור אותו אליה לא יצלח. עוד ציין כי קשרי חברות עם אנשים שונים אינם יכולים, כשלעצמם, להפוך אותו לחשוד, והביע ביטחון כי תשובותיו יבהירו את התמונה המלאה.

הפרשה, המכונה גם "יד לוחצת יד", כוללת היקף חקירתי נרחב במיוחד. עד כה נחקרו עשרות חשודים ונגבו מאות עדויות. במשטרה העריכו בחודש האחרון כי החקירה צפויה להימשך עוד מספר חודשים, בין היתר בשל הצורך בניתוח אלפי מסמכים שנתפסו, סריקת תכנים ממכשירים סלולריים ומחשבים, וכן הצלבת עדויות בין חשודים ועדים.

גורמי אכיפה מציינים כי מורכבות התיק נובעת מהיקף החומרים ומהצורך לבחון קשרים בין גורמים ציבוריים, גופים מוסדיים וגורמים פרטיים. במסגרת זו נבדקות, בין היתר, החלטות הנוגעות להעברת תיקי ביטוח בהיקפים משמעותיים, והאם התקבלו בתמורה להטבות שונות.

החקירה ממשיכה להתנהל בלהב 433, והמשטרה טרם קיבלה החלטות סופיות בעניינם של החשודים. בשלב זה, כלל המעורבים בפרשה, ובהם השר זוהר, נחשבים חפים מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתם בבית המשפט.

צילום מתוך אתר הכנסת, שימוש בהתאם לסעיף 27א'.

הפוסט מיקי זוהר נחקר בפרשת ההסתדרות הופיע לראשונה ב-מעקב.

פרשה חמורה: משטרת ישראל פתחה בחקירה פלילית אינטנסיבית נגד לירן אלחרר, תושב בית דגן, בגין שורה של עבירות פליליות קשות הכוללות התחזות לעיתונאי, זיוף מסמכים, גניבת פרטים אישיים, והטרדה שיטתית של קציני משטרה בכירים, שופטים ועורכי דין.

תיק החקירה, שמספרו 141527/2026, מנוהל בימים אלו בתחנת רמלה. על פי החשד, אלחרר הפעיל מערך משומן של זיוף והטעיה, שנועד לא רק לפגוע באמינותם של אנשי תקשורת, אלא גם לשבש הליכי משפט ולהלך אימים על נבחרי ציבור ועובדי מדינה.

התחזות עיתונאית וגניבת זהות: שיטת הפעולה

בלב הפרשה ניצבת הקמתו של אתר האינטרנט dim-amor.com. על פי העובדות והחומר שנמסר במסגרת תלונה שהוגשה למשטרה, האתר הוקם תוך שימוש בלתי מורשה בזהותי ושימוש שלא כדין בפרטיי האישיים – דהיינו, תוך התחזות אליי, העיתונאי דים אמור, והצגת מצג מטעה כאילו מדובר בפלטפורמה הפועלת מטעמי.

אבקש להבהיר באופן חד-משמעי: אני, דים אמור, לא הקמתי את האתר האמור ואין לי כל זיקה אליו.

האתר נפתח מאחורי גבי, ללא ידיעתי ובניגוד מוחלט להסכמתי. מדובר במהלך מתוחכם של יצירת מצג שווא, שנועד להטעות את הציבור ולהקנות לאתר מראית עין של גוף עיתונאי רשמי מטעמי, בעוד שבפועל נעשה בו שימוש להפצת תכנים כוזבים ופוגעניים. הפעלת האתר לוותה ביצירת עומס מכוון של פניות ודרישות להסרת פרסומים שמעולם לא נכתבו או פורסמו על ידי, באופן שפגע בשמי הטוב, שיבש את שגרת עבודתי והכביד באופן ממשי על פעילותי המקצועית. אין מדובר בפגיעה גרידא בפרטיות או בגניבת זהות, אלא במסכת מתמשכת של הטרדה והפרעה חמורה לניהול סדר יומי.

מן התיעוד שנאסף עולה עוד, כי מטעם האתר dim-amor.com – אשר אינו שייך לי בשום צורה – נשלחו פניות עיתונאיות לאנשי ציבור ללא ידיעתי וללא אישורי, ואף לגורמים שאינם מצויים תחת תחקיר או במסגרת סיקור עיתונאי מטעמי, תוך יצירת מצג מטעה של פנייה רשמית.

בדיקות טכניות ודיגיטליות שבוצעו על רישום הדומיין חושפות זיקה ישירה וחד משמעית לכתובתו של אלחרר בבית דגן. המתלונן מדגיש כי השימוש בשמו, במספר תעודת הזהות שלו, בכתובת המייל ובטלפון האישי שלו נעשה באופן פלילי כדי להפיץ "כתבות" שקריות ולהטעות גורמים רשמיים.

עובדתית, רישומי פתיחת הדומיין מצביעים על שימוש בכתובתה של עליזה אלחרר, אמו של לירן אלחרר, עובדה המלמדת כי הוא מתגורר עמה או שוהה במקום לעיתים תכופות. בנוסף, פנינו לחברת האחסון בבקשה לקבלת מענה רשמי, תשובה צפויה להתקבל בתוך כ-30 ימים, ולאחר קבלתה ייחשפו ממצאים נוספים ויפורסמו לציבור.

הקשר לאתר "עדנה קרנבל": חשיפת ה"בוטקה" הדיגיטלי

ממצאי התחקיר מעלים תמונה מדאיגה עוד יותר: קיים דמיון טכני ומהותי בין האתר המתחזה לבין האתר הידוע לשמצה "עדנה קרנבל". שני האתרים מאוחסנים על אותו שרת, ועל פי החשדות והראיות שנאספו, אתר "עדנה קרנבל" פועל למעשה מתוך ביתו של לירן אלחרר.

… לא ברור מדוע לירן אלחרר בחר לשלב את אמו בפרשה ולא נקט באמצעים בסיסיים להסוואת פעילותו ברשת; מחדלים אלה, מכל מקום, מקלים על איתור עקבותיו ומאפשרים להתחקות אחר פעולותיו. עם זאת, פשר שיתוף בני משפחתו נותר בלתי מוסבר.

בשיחה שנערכה עם אמו – אשר תיעודה הועבר אף הוא לגורמי האכיפה – לא ניכרה מצדה הפתעה לנוכח פעילותו. היא לא הכחישה את הדברים, אך גם לא אישרה אותם במפורש. התנהלות זו מעוררת תהיות, ומעלה אפשרות כי הייתה מודעת לדפוסי פעילותו, לרבות כוונותיו לפעול תוך התחזות לעיתונאים ולפגוע בגורמים ציבוריים, בהם שופטים וקציני משטרה בכירים …

השימוש בגרפיקה ובתכנים המזוהים עם "עדנה קרנבל" בתוך האתר המתחזה לדים אמור, נועד ליצור "אפקט מראה" שיגרום לציבור ולנפגעים להטריד את העיתונאי האמיתי ואת מערכת "מעקב", ובכך להסיט את האש מהמפעיל האמיתי. אלא שמה שהחל כניסיון להכפיש, הפך לחרב פיפיות; הקורבנות הרבים של אלחרר החלו להתאגד ולספק עדויות נוספות למשטרה, מה שמגדיל את "מאגר הנפגעים" בתיק הפלילי מדי יום.

זיוף פניות לנבחרי ציבור והטרדת קצינים

החקירה מסתעפת גם לתחום הזיוף המקצועי. מר אלחרר חשוד כי שיגר פניות עיתונאיות מזויפות בשמי (כלומר פניות הנחזות להישלח מטעם דים אמור) לנבחרי ציבור, ובכלל זה לעו"ד זוהר מדר, לשעבר ראש מועצת בית דגן. פניות אלו, אשר הוצגו כשאילתות עיתונאיות לגיטימיות, שימשו בפועל, על פי הנטען, כלי לניגוח, להטרדה ולדיג מידע.

מעשים אלו נועדו, לכאורה, לגרום לפגיעה ישירה בי ובעבודתי כעיתונאי. יש לציין כי הפניות אינן עומדות בסטנדרטים עיתונאיים מקובלים וסוטות מכללי האתיקה המקצועית. במצב דברים זה, ובהיעדר בירור ישיר מולי, עלול היה להיווצר מצג מטעה המקנה עילה לפנייה לאיגוד העיתונאים, ואף לבחינת נקיטת צעדים משמעתיים, לרבות שלילת תעודת עיתונאי.

עוד יצוין כי הוגשה תלונה בעניין, וכי לאיגוד העיתונאים הועבר מידע שלפיו לירן אלחרר פועל, על פי החשד, תוך התחזות לעיתונאי דים אמור – זאת, ככל הנראה, על רקע פרסומים ותחקירים שפורסמו בעניינו באתר "מעקב".

בנוסף, הוגשו תלונות על הטרדה של קצינים בכירים במשטרת ישראל ושופטים. באחד המקרים המתוארים בתלונה, נטען כי אלחרר הציג מצג שווא בתיק בית משפט (45991-04-23), לפיו קצין משטרה איים עליו לכאורה במהלך דיון. בדיקה העלתה כי הקצין המדובר כלל לא נכח באולם באותו מועד. מדובר בחשד חמור לשיבוש מהלכי משפט והטחת האשמות כוזבות בעובדי ציבור.

קראו את הכתבה המלאה בלחיצה כאן: עדות שקרית נגד קצין בכיר במשטרת ישראל, הטרדתו ומסירת עדות כוזבת בבית המשפט בעניינו של הקצין אבינועם בשארי, תוך פגיעה בשמו הטוב – לחץ כאן

העימות מול עו"ד טלי מי-טל: הקורבן שהפך לתוקף?

סיפור משנה מרתק בפרשה נוגע לעורכת הדין נילי טלי מי-טל, שסוקרה באופן פוגעני ושקרי באתרים המיוחסים לאלחרר. במקום להפנות את חיציה אל המקור הרלוונטי, בחרה עו"ד מי-טל להפנות את ביקורתה כלפיי, תוך שייחסה לי, בטעות, השתייכות לרשת "עדנה קרנבל" במסגרת פעילותי כעיתונאי.

• התכתבות עם עו"ד נילי טלי מי-טל – קטעים נבחרים, ללא פרטים מזהים, על בסיס עובדות בלבד

בתכתובות שהגיעו לידי, מטיחה עו"ד מי-טל האשמות חמורות: "אז אתה חלק מעדנה קרנבל? מזל שהקלטתי אותך. לירן אלחרר הוא חייל בדיוק כמוך".

למרות הבהרות חוזרות ונשנות כי אני, דים אמור, הנני קורבן לגניבת זהות ולהתחזות מצד אלחרר, בחרה עורכת הדין להתעלם מן הדברים, להציב אולטימטומים חסרי בסיס משפטי ולדרוש העברת חומרי חקירה חסויים המצויים בידי המשטרה.

התנהלות זו מעוררת תמיהה בקרב גורמים משפטיים, שכן המאבק אמור להיות מופנה כלפי מבצע הזיוף – ולא כלפי העיתונאי שזהותו נגנבה.

עוד יצוין כי עורכת הדין הציבה דרישות בניגוד לדין והעלתה טענות שאינן נכונות, מבלי לבחון את התמונה במלואה. במקביל לניהול הגשת התלונה ולתקשורת עם גורמי האכיפה, נדרשתי להתמודד גם עם גורמים אשר, על פי הממצאים, נפגעו מפעולותיו של לירן אלחרר.

לקראת כתבי אישום: "הסוף קרוב"

הראיות הנערמות בתיק 141527/2026 מצביעות על תשתית ראייתית מוצקה. החקירה כוללת כעת:

• בדיקות IP וטכנולוגיית סליקה: לאיתור הגורם המממן את שירותי הדוא"ל והשרתים.

• מעקב אחר תכתובות וואטסאפ: המקשרות בין אלחרר לבין הפצת התכנים המזויפים.

• עדויות של עורכי דין וקצינים: אשר הוטרדו באופן שיטתי.

התנהלותו של לירן אלחרר, המאופיינת בפזיזות ובתחושת ביטחון מופרזת, היא שהובילה לחשיפתו. על אף שניסה להסתתר מאחורי מסכי מחשב, הותיר אחריו עקבות דיגיטליים ברורים שניתן להתחקות אחריהם.

בקרוב צפוי ההליך הפלילי לעבור לשלב הגלוי בבית המשפט, עם הגשת אישום חמור אשר עשוי לשים קץ למסכת ההתחזות וההטרדות.

קראו תחקירים נוספים על לירן אלחרר ועל הזיקה הנטענת בינו לבין רשת ההטרדות "עדנה קרנבל", אשר פועלת, נגד שופטים, נבחרי ציבור ואנשי עסקים, תוך שימוש בשיטות של סחיטה, איומים והטרדות כלפי שוטרים וקציני משטרה. עוד ניתן להעמיק בפעילות הרשת, בדמויות המעורבות ובשיטות הפעולה המתוארות בתחקירים – לחץ כאן

קרא עוד – לחץ כאן

קרא עוד – לחץ כאן

תגובות:

לעורכת הדין נילי טלי מי-טל התקשרנו לצורך קבלת תגובה. השיחה לא נענתה; לאחר מכן התקבלה התכתבות, שבמסגרתה נשלחו מסרים בעלי אופי מאיים.

בעניינם של לירן אלחרר ואתר "עדנה קרנבל" הוגשה תלונה למשטרה. לנוכח זאת, אין מקום לקיום פנייה ישירה או יצירת קשר עם גורמים המעורבים בפרשה, ובפרט כאשר מיוחסות להם פעולות של איום, התחזות והפרת חוק. בנסיבות אלה, הטיפול מצוי בידי רשויות האכיפה המוסמכות.

מן המשטרה נמסר: פנייתך מטופלת בהתאם להוראות החוק ולנהלי המשטרה. מספר התיק: 141527/2026.

עליזה אלחרר – צילום פייסבוק, שימוש בהתאם לסעיף 27א לחוק זכויות יוצרים

הפוסט חקירה פלילית: לירן אלחרר ו"עדנה קרנבל" – התחזות והטרדת קצינים בכירים ושופטים הופיע לראשונה ב-מעקב.

דובר צה"ל עדכן כי במהלך היממה האחרונה חוסלו עשרות מחבלים במסגרת פעילות מבצעית מתמשכת של כוחות אוגדה 91, הפועלים להרחבת המאמץ הקרקעי הממוקד בגזרה הצפונית, לשם הגנה על תושבי האזור.

על פי הודעת דובר צה"ל, כוחות צוות הקרב של חטיבת גבעתי זיהו שתי חוליות מחבלים. בתוך דקות ספורות מרגע הזיהוי הופעלה אש ארטילרית לעבר היעדים, ובמהלכה חוסלו שישה מחבלים. עוד נמסר כי האירוע הסתיים ללא נפגעים בקרב כוחות צה"ל.

במקביל, במהלך סריקות שבוצעו שלשום (יום א') לאיתור תשתיות טרור במרחב דרום לבנון, זיהו לוחמי יחידת האיסוף 869 שני מחבלים שפתחו באש לעבר כוחות צה"ל. בתגובה, כוחות קרקעיים וטנקים השיבו בירי, ובסיוע כלי טיס של חיל האוויר חוסלו המחבלים בתוך דקות מרגע הזיהוי.

עוד נמסר כי במסגרת הפעילות תקפו כוחות צה"ל והשמידו עמדת תצפית ששימשה למעקב אחר תנועת כוחות צה"ל במרחב, כחלק ממערך האיסוף של גורמי טרור באזור.

לפי דובר צה"ל, הפעילות מתבצעת כחלק מהמשך המאמץ המבצעי נגד ארגון חיזבאללה, אשר הצטרף ללחימה ופועל בחסות המשטר האיראני. בצה"ל הדגישו כי הכוחות ימשיכו לפעול בעוצמה על מנת למנוע פגיעה באזרחי מדינת ישראל ולהסיר איומים מגבולה הצפוני.

צילום: דובר צה"ל

הפוסט אוגדה 91 חיסלה עשרות מחבלים ביממה הופיע לראשונה ב-מעקב.

ב-13 במרץ 2026 הודיע הפרקליט הצבאי הראשי על ביטול כתב האישום בפרשת "שדה תימן", שעסקה בחשדות להתעללות בעציר ביטחוני במתקן כליאה בדרום. ההחלטה התקבלה לאחר בחינה מחודשת של התשתית הראייתית ושל מכלול הנסיבות שהתפתחו לאורך ההליך, ובכך נחתם שלב מרכזי בפרשה שעמדה במוקד דיון ציבורי ומשפטי רחב.

הפרשה זכתה לחשיפה נרחבת לאחר שידור תיעוד מרכזי במהדורת חדשות 12, במסגרת דיווחו של הכתב המשפטי גיא פלג. פרסום החומרים עורר תגובות חריפות בזירה הציבורית והמשפטית, לרבות ביקורת מצד גורמים שטענו לפגיעה אפשרית בזכויות הנאשמים ולהשלכות תדמיתיות שנגרמו להם בעקבות הסיקור התקשורתי.

בכתבה שפורסמה לאחר ביטול כתב האישום צוטט עורך דין המייצג את הלוחמים, אשר טען כי ההחלטה מחזקת את טענות ההגנה בדבר פגיעה בזכות להליך הוגן, הדלפות מחקירה ונזק תדמיתי שנגרם למרשיו. לדבריו, התביעה האזרחית שהוגשה נגד גורמים שונים, ובהם גורמים תקשורתיים, נועדה לבחון את אחריותם לפרסומים שנעשו במהלך החקירה.

קרא עוד – לחץ כאן

ההתפתחויות המשפטיות והציבוריות סביב הפרשה לא נותרו בגבולות המערכת המשפטית בלבד. שורה של התבטאויות במערכת הפוליטית ליוו את ביטול כתב האישום: שר הביטחון ישראל כ"ץ ציין כי "הצדק נעשה", השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הגדיר את ההחלטה עדות לכשלים מערכתיים, שר התקשורת שלמה קרעי קרא לערוץ 12 לערוך חשבון נפש ציבורי, ואילו שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת הודיע כי הקרן שהקים תסייע ללוחמים במסגרת תביעות הדיבה. גם השרה גילה גמליאל בירכה על מה שהגדירה "תיקון עוול".

על רקע מכלול האירועים, פנתה מערכת "מעקב" ביום 13 במרץ 2026 לכתב המשפטי גיא פלג בבקשה לקבל את תגובתו המקצועית והעדכנית להשלכות ביטול כתב האישום על הסיקור שניתן לפרשה, וכן להליכים המשפטיים הנוגעים לשמו. הפנייה נעשתה במסגרת עבודה עיתונאית ומתוך מטרה להציג תמונת מצב מלאה, מאוזנת ומדויקת ככל האפשר.

התגובה שהתקבלה כללה שורה קצרה בלבד: "עיתונאי? לא נראה". נוסח זה נמסר ללא פירוט, הסבר או התייחסות עניינית לשאלות שהופנו. אופן המענה עורר תחושה של זלזול והותיר את הסוגיות המהותיות, הנוגעות לסיקור הפרשה ולשיח הציבורי שהתפתח בעקבותיה, ללא מענה מספק.

האירוע שב ומחדד את השיח הציבורי באשר לגבולות האחריות המקצועית המוטלת על עיתונאים, במיוחד במצבים שבהם עיתונאי בכיר – כדוגמת גיא פלג – הופך בעצמו למושא לביקורת או לפניות תגובה. מצבים מסוג זה מציבים למבחן את אמות המידה המקצועיות ואת תפיסת שליחותה הציבורית של העיתונות.

שאלת האיזון בין חופש העיתונות לבין חובת השקיפות והצורך במתן מענה לציבור ניצבת בלב הדיון, בפרט כאשר מדובר בפרשות רגישות בעלות השלכות משפטיות ותדמיתיות רחבות. הדיון מחדד את הציפייה לניהול שיח ענייני, שקול ומבוסס, גם בעת מחלוקת מקצועית או ביקורת ציבורית.

בחירה להשיב באופן שנתפס כמצומצם או בלתי ענייני מעלה תהיות ביחס לאופן מימוש האחריות המקצועית כלפי עמיתים וכלפי הציבור. אף שזכותו של כל גורם לבחור אם להגיב לפנייה תקשורתית, אופי המענה עשוי להשפיע על האופן שבו נתפסים דמותו הציבורית ומידת מחויבותו לנורמות של עיתונות אחראית ומקצועית.

מעמד עיתונאי לפי נוחות הסיקור

מתגלה פרדוקס מובהק: בעבר, במסגרת סיקור שעסק במעצרי כעיתונאי עצמאי במהלך הפגנה, בחן צוות חדשות 12 את התיעוד העיתונאי שהצגתי ואת התלונה שהוגשה מטעמי למח"ש. באותה כתבה צוין במפורש, מפי גיא פלג, כי פעלתי במסגרת תפקידי העיתונאי וכי מעמדי המקצועי לא הוטל בספק.

באותה עת הועברה למחלקת התחקירים של ערוץ 12 גם תעודת העיתונאי, וגיא פלג, יחד עם עמיתיו, פרסם כתבה מקיפה שעסקה בנסיבות המעצר. צוותו אף פנה לדוברות המשטרה וקיבל תגובות רשמיות, אשר שולבו במסגרת הסיקור.

באותה תקופה נחשבתי, הלכה למעשה, לעיתונאי לגיטימי ומקצועי – מסקנה שנלמדה גם מאופן הסיקור עצמו. ואולם, נדמה כי בהתקיים זיקה אינטרסנטית מסוימת, הכרה זו מתעצבת בהתאם לנסיבות: אז נתפסתי כעיתונאי הראוי להתייחסות ולבדיקה מקצועית, ואילו כיום, בחלוף כשנה וחצי, משאני מציג שאלות מקצועיות נוקבות, נדמה כי מעמדי העיתונאי מוטל לפתע בספק.

ראוי לציין כי לא נתבקשה הצגת תעודת עיתונאי, ולא נערכה בחינה עניינית של מעמדי המקצועי. תחת זאת, ננקטה – ככל הנראה – גישה מזלזלת, שבמסגרתה החליט מר פלג, על דעת עצמו, כי אינני עוד עיתונאי. מצב דברים זה מעורר תהיות כבדות באשר לאחידות הסטנדרטים המקצועיים ולמידת עקביותם.

צילום: ערוץ 12 – שימוש בהתאם לסעיף 27א׳ לחוק זכויות יוצרים

במקביל, ניסיונות לקבל את תגובתו של עורך הדין אפרים דמרי לא נשאו פרי עד למועד הפרסום. בוצעו פניות טלפוניות ואף הועברה פנייה כתובה, ובמסגרתן התבקשנו להעביר קישור לאתר "מעקב". חרף זאת, לא התקבלה תגובה, באופן העשוי להעיד כי הפנייה לא נענתה או שלא נמצאה ראויה למענה לשיטתו.

פרשת "שדה תימן" ממשיכה אפוא להוות מוקד לבחינה מחודשת של גבולות הסיקור העיתונאי, של יחסי הגומלין בין מערכת המשפט לתקשורת ושל השפעת פרסומים מוקדמים על הליכים משפטיים רגישים. ביטול כתב האישום אינו מסיים את ההשלכות המשפטיות והציבוריות של האירועים, וההליכים האזרחיים והדיון הציבורי צפויים להימשך.

בתוך כך, מתחדדת השאלה באיזו מידה רשאים כלי תקשורת להסתמך על חומרי חקירה מתהווים, ומהי האחריות הנלווית לפרסום תיעוד בעל פוטנציאל השפעה רחב. הדיון סביב התנהלות גורמים תקשורתיים בפרשה זו ממחיש את המתח המתמשך בין הצורך לחשוף מידע בעל עניין ציבורי לבין החובה להגן על זכויות הפרט ועל עקרונות ההליך ההוגן.

ההתפתחויות האחרונות מדגישות כי סוגיות של אתיקה עיתונאית אינן מסתיימות בפרסום עצמו, אלא ממשיכות להתברר גם לאחריו — הן בזירה המשפטית והן במרחב הציבורי. שאלות של מקצועיות, אחריות וגבולות השיח התקשורתי נותרות במרכז תשומת הלב, כאשר כל פרשה מסוג זה מוסיפה נדבך נוסף לדיון המתמשך על תפקידה של העיתונות בחברה דמוקרטית.

הפוסט גיא פלג במבוי מקצועי: כשהשאלות מתחדדות, הכתב בוחר בבריחה ובזלזול הופיע לראשונה ב-מעקב.