בעולם התקשורת הישראלי, שבו הגבולות בין עיתונות, דעה ואקטיביזם מטשטשים חדשות לבקרים, סיפקו השבוע כדורגלן העבר והמגיש, אייל ברקוביץ', וחברו העיתונאי גיא פלג, הצצה נדירה למאחורי הקלעים של ה"ברנז'ה". בשיחה פתוחה וחסרת עכבות בפודקאסט "אול אין", שרטטו השניים קווי שבר עמוקים באופן שבו התקשורת נתפסת בעיני הציבור, תוך שהם משגרים חיצים חדים זה לעברו של זה – ובעיקר לעבר הקולגות.

הדיון, שהחל כבירור אישי, הפך עד מהרה לכתב אישום לא מרומז נגד האליטה העיתונאית. ברקוביץ', המזוהה כיום עם קו תקשורתי פופוליסטי ובועט, הציב מראה מול פלג ואנשי חדשות 12 דוגמת אמנון אברמוביץ', כשהוא מטיח בהם ביקורת נוקבת: "אף אחד לא מבין על מה אתם מדברים".

לטענת ברקוביץ', העיתונות הממוסדת שקעה בתוך "מגדל שן" אינטלקטואלי ומנותק. "אני שולח לאמנון (אברמוביץ') הודעות – 'תגיד, למה התכוונת? לא הבנתי אותך'. מדבר גבוה, אני לא מבין", הודה ברקוביץ', והוסיף כי בעיניו, הציבור הרחב – "פשוטי העם", בלשונו – חש זרות מוחלטת לשפתם של העיתונאים הוותיקים.

תגובתו של גיא פלג, המייצג את הממסד העיתונאי המותקף, הסתכמה בניסיון להגן על הסטנדרט המקצועי תחת האמתלה של 'כיוון גבוה'. אלא שברקוביץ' לא הרפה, והשתמש באנלוגיה מעולם הכדורגל כדי להמחיש את השקפת עולמו התקשורתית: "פס דה פאקינג בול (מסור את הכדור המזויין), תשחק פשוט". עבור ברקוביץ', האסטרטגיה היא ברורה – ויתור על היומרה האינטלקטואלית לטובת תקשורת ישירה, נגישה ונטולת פילטרים. "אני לא מנסה להתיימר להיות איזה חכם גדול", הצהיר, כשהוא עוקץ בעקיפין את עמיתיו למקצוע על התנשאותם הנתפסת.

אולם רגע השיא של הדיאלוג הטעון נרשם כאשר הדיון עבר מהמתודולוגיה התקשורתית אל האידיאולוגיה הפוליטית. פלג, שביקש לברר מדוע דמות כה דומיננטית בעולם הספורט ויתרה על מקומה כפרשן במונדיאל, זכה להסבר שחשף את ה"אני מאמין" של ברקוביץ'.

"אני נלחם על המדינה", השיב ברקוביץ' בנחרצות. "אני נלחם פה על המדינה השפויה, המדינה הדמוקרטית, הליברלית". בהצהרה זו, הציב ברקוביץ' את עצמו לא רק כמגיש או ככדורגלן עבר, אלא כלוחם חזיתי בזירה הפוליטית-חברתית. דבריו מחדדים את התפיסה כי מבחינתו, השדה התקשורתי אינו זירה לפרשנות גרידא, אלא זירת קרב שבה יש לבחור צד – גם במחיר של נטישת העיסוק המקצועי הקלאסי.

השיחה הזו, שנדמתה כשיחת חברים נינוחה, חשפה למעשה שסע עמוק. מצד אחד, עיתונאי 'מוביל' כגיא פלג, המייצג את הקול הממוסד והמוכוון אקטואליה, ומצד שני – אייל ברקוביץ', שבוחר למצב את עצמו כקולו של הציבור המבקש פשטות, נגישות ואקטיביזם פוליטי גלוי.

השאלות שנותרו באוויר אינן נוגעות רק למונדיאל או לסגנון השידור, אלא למהות תפקידה של התקשורת בישראל 2026: האם על העיתונאי "לדבר גבוה" ולשמר מורכבות, או שמא "לשחק פשוט" ולהפוך למתריס בשם הציבור? נראה כי בקרב הזה, שבו ברקוביץ' ופלג מנסים להגדיר מחדש את כללי המשחק, הקורבנות הראשונים הם העובדות והנייטרליות העיתונאית.

צילום מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי של גיא פלג, שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים.

הפוסט ברקוביץ' ופלג: מופע הניתוק והאגו של התקשורת הופיע לראשונה ב-מעקב.

קטי גבעוני, אם כן, היא זונה לשעבר. שני גברים אנסו אותה, והיא החליטה לעסוק בזנות. הגיונה בכך מפוקפק, אולם זה עניינה. יחד עם זאת, היא גם עבריינית מס – עובדה שזוכה לפחות תשומת לב.

לפי הגיון זה, לו נשדדתי, הייתי יכול לטעון כי הפגיעה השדדנית הובילה אותי להפוך לגנב ושודד, ואז אולי אף הייתי מוזמן לאולפני ערוץ 13. מעניין!

הסערה שפרצה השבוע סביב הראיון עם קטי גבעוני בתוכנית "מוריה וברקו" מעלה שאלות רחבות יותר על יחס כפול באכיפת החוק במדינת ישראל. מעבר לדרמה התקשורתית, הפרשה חושפת פערים משמעותיים באופן שבו מערכת המיסים מתייחסת למקצועות שונים ולהכנסות לא מדווחות.

המקרה של גבעוני, שסיפרה על עברה בזנות, מעורר שאלות חדות על העקביות באכיפת חוקי המיסוי. בעוד שרשויות המס פועלות בנחישות נגד עובדי ניקיון (למשל) שלא דיווחו על הכנסות של מאות שקלים בודדים, נראה כי קיימת חוסר עקביות בטיפול באנשים אחרים שאינם מדווחים כלל — לדוגמה, זונות, או כפי שכינוי זה מוחלף בעדינות יותר, 'נשרדות זנות'.

במקרה של גבעוני, שסיפרה כי הגיעה לזנות לאחר שעברה פגיעה מינית, לא נראה שהועלתה השאלה של דיווח מס או תשלום מיסים על ההכנסות שהופקו. לטענתה, הפגיעה המינית שעברה הובילה אותה לבחירה בזנות כמקור פרנסה. אולם עולה השאלה: האם חוויה טראומטית מצדיקה מעבר לפעילות שמטבעה כרוכה בהפרת חוקי מס? כמו במקרה של אדם שנשדד – האם עובדה זו מצדיקה שהוא עצמו יפנה לשוד? זאת למרות שמדובר בהכנסות שיכולות להיות משמעותיות יותר מאלה של עובדת הניקיון שמקבלת קנס כבד.

הפער הזה מעורר שאלות על הצדק והעקביות במערכת האכיפה. האם המדיניות נקבעת על פי קלות האכיפה? האם רשויות המס מעדיפות לרדוף אחרי אזרחים חסרי ישע שקל יותר לאתר ולהוכיח נגדהם עבירות, במקום להתמודד עם מקרים מורכבים יותר?

השאלה הופכת לחריפה יותר כאשר בוחנים את ההשלכות החברתיות. עובדת ניקיון שמתפרנסת בקושי ומקבלת קנס של עשרות אלפי שקלים עלולה להיכנס למצוקה כלכלית קשה. מצד שני, אנשים שהפיקו הכנסות גבוהות יותר ממקצועות שונים לא תמיד מוצאים עצמם באותה רמת אכיפה.

מערכת המיסוי אמורה להיות עיוורת לזהות האדם או למקצועו. העיקרון הוא פשוט: מי שמפיק הכנסה חייב לדווח עליה ולשלם מיסים בהתאם. אך המציאות מורכבת יותר, ונראה שקיימים שיקולים נוספים הקובעים מי יעמוד במוקד האכיפה.

במקרה של גבעוני, שחזרה השבוע לאולפן של ברקוביץ' ואסרף, ההתמקדות הייתה בהתנצלות על הראיון הקודם. ברקוביץ' אמר: "אני מתנצל מכל הלב אם פגעתי בך", אך גבעוני השיבה: "אתה מבין על מה אתה מתנצל?" כאשר המגיש ענה: "זה לא משנה, אני לא רוצה להיכנס איתך לזה".

המונח "שורדת זנות" מיועד לזונה לשעבר שבחרה בתחום מרצון. "שורדת" – כביכול! בעוד עובדות מפעל, נהגות אוטובוס, חדרניות, מנקות, קופאיות וכו' – אשר באמת שורדות את החיים ולא יודעות איך לסגור את החודש – אינן זוכות לתשומת לב תקשורתית, זונה לשעבר מקבלת במה בערוץ 13. מתי יהיה ראיון עם "שורד גנב או נוכל"?

המצב מעורר אף הוא שאלות מהותיות בדבר האחריות הכפולה הטמונה בתופעת הזנות. אִלמלא שילמו גברים תמורת שירותים מיניים, לא הייתה התופעה קיימת כלל. כך גם אִלמלא בחרו נשים למכור את גופן, לא הייתה הזנות מתקיימת. מדובר בשוק הנשען על יסודות ההיצע והביקוש, ואף על פי שיש להבין את הנסיבות האישיות המנחות בחירות מסוג זה, החוק חל על כלל הציבור ללא יוצא מן הכלל.

נ.ב

זנות מתוך רצון חופשי או בחירה מרצון – עניין פרטי הוא, היו נא בטוחות. ברם, אל תצפינה כי הציבור יחשוב אתכן לגיבורות. אתן עמלות קשה אמנם, אך לא במקום הראוי. אם קיימת בעיה נפשית "כתוצאה מפגיעה מינית", לכו נא אל תחומי הפסיכולוגיה או ה-NLP. לכו לעבוד כחדרניות בבתי מלון – עדיף הדבר מזנות. אולם כאשר בוחרות בבתי זנות או במשרדי ליווי, אל תצפינה שלא יהיה זעם כלפיכן. גיבורת דורנו – הלא הן אלו המוכרות את גופן. למדו נא לכבד את הגוף ואל תספרנה סיפורים הזויים לציבור.

לצפייה בראיון ששודר בערוץ 13 – לחצו כאן

צילום: ערוץ 13

הפוסט ברקו התנצל בפני זונה לשעבר קטי גבעוני הופיע לראשונה ב-מעקב.