בעולם שבו עיתונאים אמורים לחתור לאמת, לבדוק עובדות ולהציג תמונה מלאה ומדויקת, מתברר כי יש מי שמעדיפים לקחת קיצורי דרך. בימים האחרונים נחשף מקרה מביך במיוחד, המדגים כיצד עיתונאית בכירה במעריב בחרה להתבסס על פוסט בודד ברשתות החברתיות כבסיס לכתבת תחקיר.

הסיפור מתחיל בתחקיר מקיף שפורסם ב-5 בדצמבר, אשר חשף לא רק את הטענות להכרה ממשלתית מפוקפקת של בית הספר למשחק של ענת ברזילי, אלא גם פרטים מטרידים על סגל ההוראה במוסד. התחקיר חשף כי אסתי זקהיים, מורה ותיקה במוסד, העידה בעבר לטובת עבריין מין מורשע, והייתה מעורבת בפרשות ניהוליות שנויות במחלוקת.

• קרא את התחקיר על בית הספר "ענת ברזילי", בניהולה של איילת ששון – לחץ כאן

יתרה מזאת, התחקיר חשף כי עינת ויצמן, מורה נוספת במוסד, ידועה בהתבטאויותיה הפרו-פלסטיניות המעוררות תהיות חמורות על התאמתה למוסד המפעיל תוכניות ייעודיות לחיילים משוחררים. מידע זה מעלה שאלות נוקבות על שיקול הדעת בבחירת סגל ההוראה במוסד.

לאחר פרסום התחקיר, התגובה לא איחרה לבוא. אילת ששון, מנהלת בית הספר, בחרה בדרך של איומים ישירים: "אתה תטופל…" כתבה למחבר התחקיר. כשנשאלה האם היא מאיימת, השיבה בביטחון מלא: "מאיימת בתביעה כן!". זוהי דוגמה קלאסית לניסיון השתקה באמצעות איום בתביעות משפטיות.

במקום להתמודד עם הממצאים המטרידים הללו, שכוללים הן את סוגיית ההכרה הממשלתית המפוקפקת והן את הרקע הבעייתי של חברות הסגל, בחרה ליאורה גולדנברג-שטרן, עיתונאית מעריב, בגישה מפתיעה: היא התקשרה לעיתונאי שערך את התחקיר מבלי שטרחה לקרוא אותו. כשנשאלה האם קראה את התחקיר המקורי, השיבה בפשטות: "לא".

גולדנברג-שטרן הודתה כי הסתפרה בעקבות קריאת פוסט של ענת ברזילי, במה שנראה כמו הודאה מביכה בחוסר מקצועיות בסיסית. הראיון, שהתנהל כמו חקירת שב"כ חובבנית, חשף את מה שנראה כמו כשל מערכתי בהבנת יסודות העיתונות החוקרת.

בשיחה המתיימרת להיות ריאיון עיתונאי, אשר הייתה מהמוזרות שנתקלתי בהן במהלך שנות עבודתי בתחום העיתונות, העלתה גב' גולדנברג-שטרן טענות בדבר 'השמצה' כביכול של גב' ברזילי בתחקירי. לטענתה, היא נחשפה לפרסום כלשהו של גב' ברזילי ברשתות החברתיות – פרסום שזהותו נותרה עלומה עד עצם היום הזה. בעקבות זאת, ובאופן תמוה, החליטה גב' גולדנברג-שטרן לפרסם, ככל הנראה, כתבה ביקורתית על אודותיי. התנהלות זו משקפת, למרבה הצער, את הסטנדרטים המקצועיים הירודים הנהוגים כיום במערכת עיתון 'מעריב'.

למען האמת, בעבר פרסמה גב' גולדנברג-שטרן כתבות אודות גב' ברזילי, ובכך העניקה לה במה תקשורתית משמעותית. לפיכך, פנייתה אליי בטענות על השמצה לכאורה כלפי גב' ברזילי מהווה התנהלות בלתי ראויה, ואף חמור מכך – האשמת שווא חסרת כל בסיס עובדתי. יתרה מזאת, טענותיה לא נתמכו בראיות כלשהן המערערות על ממצאי התחקיר.

התנהלות זו מעלה שאלות נוקבות על רמת העיתונות בישראל. האם זה המצב אליו הגענו? האם די בקריאת פוסט ברשתות החברתיות כדי לגבש דעה עיתונאית? האם זו הדרך שבה מצפים מעיתונאים מקצועיים לפעול?

במכתב תגובה מנומס אך נוקב, הוזמנה גולדנברג-שטרן להעלות את רמתה המקצועית ולהקפיד על קריאה מעמיקה של חומרי המקור, במקום להסתמך על "פרסומים שטחיים". המכתב הדגיש את החשיבות של שמירה על סטנדרטים עיתונאיים בסיסיים.

מענה רשמי שהועבר לכבוד גברת ליאורה גולדנברג-שטרן, מערכת עיתון 'מעריב:

"מצער אותי עמוקות כי הנך, אשר נושאת בתואר עיתונאית, מסתפקת בעיון שטחי בפרסומים ברשתות החברתיות – התנהלות המהווה כתם על המקצוע העיתונאי הנכבד.

אילו טרחת לקרוא בעיון את הכתבה שפרסמתי אודות מוסד החינוך של גב' ענת ברזילי, המוכרת לך כנראה כידידה, היית מבחינה על מה מדובר – לפני שאת מתקשר לחקור אותי.

חמור מכך, המוסד החינוכי בניהולה של גב' ברזילי מטעה את הציבור ביודעין בהצהירו על הכרה ממשרד החינוך. תחקירי כולל תגובות רשמיות מטעם הרשויות המוסמכות המפריכות טענה זו.

מעציב לראות כי כעיתונאית במערכת תקשורת מכובדת, הנך מפגינה רמה מקצועית ירודה ואף מתקשה בהבנה בסיסית של רצף כרונולוגי.

התנהלות עיתונאית שכזו מערערת את אמינות המקצוע כולו.

נ.ב. ניסיונותייך להפעיל לחץ לא ישפיעו על החלטתי לשמר פרסום בעל חשיבות ציבורית. אנא, העלי את רמתך המקצועית והקפידי על קריאה מעמיקה חלף הסתמכות על פרסומים שטחיים".

עד למועד זה, התחקיר המקורי עומד איתן, מגובה בתגובות רשמיות ועובדות מוצקות. אילת ששון, מנהלת בית הספר, הגיבה באיומי תביעות, צעד שנתפס על ידי רבים כניסיון השתקה קלאסי.

באופן מעניין, דווקא היום פרסם משרד הבריאות הודעה לפיה הסוגיה נמצאת בהליך בירור מול בית הספר בהנהלת ענת ברזילי. ציטוט מדברי המשרד: 'משרד הבריאות בודק את הנושא מול בית הספר'.

יצוין כי בית הספר פרסם בעבר כי הוא מוכר על ידי משרד הבריאות, אף כי טיב ההכרה והיקפה טרם הובהרו. סביר להניח כי הדברים יתבהרו בהמשך התהליך.מקרה זה משקף את המשבר העמוק בו נמצאת העיתונות המסורתית, כאשר עיתונאים ותיקים מעדיפים להסתמך על פוסטים ברשתות החברתיות במקום לבצע עבודת תחקיר יסודית. האם זה הסטנדרט החדש של העיתונות הישראלית? הציבור ראוי לטוב יותר.

בשיחה טלפונית עם העורך של מעריב, מר דורון כהן, נמסר כדלקמן: אני מתקשר אליך כי אני מכבד אותך. הכתבת ליאורה גולדנברג-שטרן מופקדת על מדור הרכילות בלבד, ואין ציפייה כי תערוך תחקירים מעמיקים. הכתבה התבססה על פרסומים ופוסטים קיימים, בהתאם לאופי המדור.