בעיצומה של סערה ציבורית סביב אירועי האלימות שתועדו בעיר בני ברק, נשמע קול רבני חד וברור. הרב אברהם מרדכי גוטליב פרסם סרטון מקיף שבו התייחס לתקיפת חיילות צה"ל ולגילויי האלימות שהופנו כלפי משרתות בצבא ההגנה לישראל. בדבריו הביע ביקורת חריפה על המתרחש, והציב גבול ערכי ברור בין תורה לבין אלימות.

אלימות שתועדה בבני ברק: תקיפה נגד חיילות יהודיות:

שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

לדבריו, הניסיון להציג את המעורבים באירועים כ"קומץ" אינו מתיישב עם היקף התיעוד המצולם. "מנסים לומר שזה קומץ, אבל הסרטונים מראים שזה ממש לא קומץ", אמר. בכך ביקש להעמיד את הדיון הציבורי על יסוד עובדתי הנשען על מראות העיניים ולא על הגדרות מצמצמות.

הרב הוסיף כי לשיטתו, בני ברק אינה יכולה להיחשב "עיר של תורה" או "עיר של חסידות" נוכח גילויי האלימות שתועדו בה. הוא הדגיש כי אין כל הלימה בין אלימות לבין ערכי התורה, ואמר: "אין שום הבדל בין זה לבין החמאס". לדבריו, תורה מלמדת ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ועל כן מציאות של תקיפה, הסתה ופגיעה בחיילות עומדת בניגוד מוחלט למהות הרוחנית שאותה מבקשת התורה להנחיל.

בדבריו תיאר את האירועים כ"אלימות נוראית", והבהיר כי נדרש "טיפול שורש". לשיטתו, המדינה חייבת לבצע טיפול יסודי ולהתמודד באופן ישיר עם תופעות של אלימות והסתה. הוא ציין כי קיימים רבנים אשר, לדבריו, מסיתים בפועל, וכי מציאות זו אינה יכולה להימשך. בכך הציב אחריות לא רק על יחידים אלא גם על הנהגה רוחנית ועל רשויות האכיפה.

עוד טען כי יש הרואים עצמם עילית רוחנית מתוקף עיסוקם בלימוד תורה, אולם האירועים בבני ברק, לדבריו, מלמדים כי אין מדובר בהתנהלות המשקפת תורה או ערכי שלום. הוא הדגיש כי עיסוק בלימוד אינו מקנה חסינות מוסרית, וכי מדד האמת של הנהגה תורנית נבחן במידות, באחריות וביחס לזולת.

עמדתו של הרב משתלבת בתפיסה חינוכית רחבה המאפיינת את דרכו. תלמידיו מתארים אותו כדמות רוחנית הפועלת לחיזוק ערכי האחריות האישית, המוסר והחיבור לקהילה. חזונו מושתת על בניית אדם ערכי, מודע ובעל מחויבות עמוקה לחברה ולעם ישראל. הוא מדגיש עבודה עצמית, יושר פנימי ושאיפה מתמדת להשתפרות, הן במישור האישי והן במישור החברתי.

במסגרת בית מדרשו "ברכת שלום" פעל ליצירת קהילה לומדת המאופיינת באווירה משפחתית ותומכת. תלמידים מציינים את גישתו הישירה והבהירה, את יכולתו להסביר רעיונות מורכבים בשפה נגישה ואת ההקפדה על שילוב בין לימוד עיוני לבין יישום מעשי בחיי היום יום. לדבריהם, ההדרכה שקיבלו תרמה לביסוס יציבות רוחנית, לחיזוק התא המשפחתי ולפיתוח תחושת שליחות.

מטרותיו המוצהרות כוללות טיפוח אחריות חברתית, עידוד סולידריות בין קהילות שונות והעמקת תחושת המשמעות בחיי הפרט. ספריו ושיעוריו משמשים תלמידים בארץ ובעולם המבקשים להעמיק בזהותם היהודית מתוך מסגרת לימודית מסודרת ובהירה. בד בבד, הוא מדגיש כי לימוד תורה מחייב עמידה בסטנדרטים מוסריים גבוהים, וכי אין לנתק בין עולם הרוח לבין אחריות אזרחית.

התייחסותו לאירועי בני ברק מציבה תביעה כפולה: כלפי הנהגה רבנית וכלפי רשויות המדינה. מחד, דרישה פנימית לעקור מן השורש גילויי הסתה ואלימות ולבחון מחדש את גבולות השיח הדתי. מאידך, קריאה לרשויות האכיפה שלא להקל ראש בתופעות של פגיעה בחיילות ובמשרתים בצה"ל, ולא להסתפק בהגדרות מצמצמות או בהסברים מרגיעים.

בהקשר זה, דבריו יוצרים קו ביקורתי גם כלפי מוסדות דת שאינם נוקטים עמדה ברורה מול אלימות. בשעה שמסגדים וגופים דתיים אחרים עומדים לעיתים במוקד ביקורת ציבורית בגין הסתה, טען כי האחריות לניקיון המחנה חלה בראש ובראשונה על הנהגה רוחנית פנימית. לשיטתו, אין מקום לסטנדרט כפול: כל גילוי אלימות, יהא אשר יהא מקורו, סותר את יסודות האמונה והדת.

דמותו של הרב מצטיירת כמנהיג המבקש להשפיע באמצעות חינוך, דוגמה אישית והצבת רף מוסרי ברור. בעידן שבו שיח ציבורי מתלהט במהירות, קולו מציע מסגרת נורמטיבית הנשענת על פסוקי יסוד ועל עקרונות של כבוד הדדי, התמדה ואמונה בדרך.

הסרטון שפרסם והעמדה שהביע עוררו שיח רחב, אך מעל לכל הם מציבים קביעה נחרצת: תורה ואלימות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. עבור תלמידיו ותומכיו, מדובר בהוכחה לכך שקיימים רבנים שאינם עוצמים עיניים, שאינם חוששים לומר אמת, ושמבקשים לעגן את עולם התורה בערכי מוסר, אחריות ושלום.

בתוך מציאות מורכבת ורוויית מתחים, דבריו מבקשים לסמן כיוון: חיזוק אחריות אישית וציבורית, דחיית הסתה מכל סוג, והעמדת התורה כמצפן של נועם ושלום.

צילום: הרב אברהם מרדכי גוטליב, מתוך ויקיפדיה – שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים.

וידאו: מתוך העמוד הרשמי של אברהם מרדכי גוטליב – שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים.

הפוסט אור בקצה המנהרה: הרב גוטליב נגד אלימות והסתה הופיע לראשונה ב-מעקב.

מבקר המדינה פרסם ממצאים חמורים המעידים על כישלון מערכתי בהתמודדות עם תופעת האלימות בין בני זוג בישראל. הדוח, שמבוסס על ביקורת מקיפה במגוון משרדי ממשלה ורשויות מקומיות, חושף פערים משמעותיים בין המדיניות המוכרזת לבין היישום בפועל, תוך הדגשה של ההשפעה המחמירה של מלחמת חרבות ברזל על היקף התופעה.

על פי הממצאים, אלימות בין בני זוג מהווה הפרה חמורה של זכויות יסוד בסיסיות, כולל הזכות לחיים, לשלמות הגוף ולכבוד האדם. כאשר האלימות מופנית כלפי נשים במסגרת היחסים הזוגיים, היא מפירה גם את זכותה של האישה על גופה ועל הגנה מפני פגיעה. מעבר לנזקים האישיים הקשים לקורבנות, הדוח מצביע על השפעות כלכליות נרחבות על המשק והשלכות בין-דוריות המתפשטות על פני דורות.

שלושה עשורים של פעילות ממשלתית בנושא לא הצליחו ליצור מענה יעיל לתופעה. ועדות וצוותים מקצועיים שונים הגיעו למסקנה כי טיפול יעיל מחייב פעולה רב-מערכתית משולבת ומתואמת, הכוללת שיתוף פעולה הדוק בין גורמי אכיפה לבין אנשי מקצוע בתחומי החינוך, הבריאות, הטיפול והשיקום. אולם הביקורת מעלה כי המערך הלאומי להתמודדות עם התופעה, הכולל ועדה בין-משרדית קבועה בראשות מנכ"ל משרד הרווחה, אינו מצליח לממש את התיאום הנדרש.

הדוח מתייחס למורכבות המיוחדת שבטיפול באלימות זוגית, ובמרכזה הקושי לאתר מקרים ולאמוד את ההיקף האמיתי של התופעה. "קשר השתיקה" המאפיין קורבנות אלימות במשפחה נובע מחששותיהם מפני השלכות חשיפת הפגיעה, והוא מקשה משמעותית על זיהוי המקרים וטיפול בהם. המדינה נדרשת להתמודד עם תופעה שחלק ניכר ממימדיה נותר מוסתר מהעין הציבורית.

מלחמת חרבות ברזל שפרצה באוקטובר 2023 הגבירה באופן דרמטי את האתגרים הקיימים. מחקרים בינלאומיים מוכיחים כי אירועים מסכני חיים ברמה לאומית, כמו אסונות טבע או מלחמות, מובילים לעלייה בגורמי הסיכון לאלימות ובהיקפי האלימות המשפחתית. התופעה יכולה להימשך שנים רבות לאחר סיום האירוע עצמו. במקביל, מצבי חירום כאלה מחזקים את "קשר השתיקה" ומובילים לירידה פרדוכסלית בהיקף התופעה המדווחת, בעוד שבמציאות ההיקפים עולים.

הדוח מדגיש כי בתקופות מתוחות כאלה חיונית הערכה מחודשת של המדיניות ושל דרכי הפעולה של כלל הגורמים המעורבים. הצורך לגבש מענה מיטבי לתופעה נעשה דחוף יותר בתנאי המלחמה הנוכחית, כאשר משאבים מוגבלים ויכולות המערכת נמתחות לקצה.

תוכנית הביקורת המקורית כללה גם עיריית לוד, אולם הביקורת במועצה זו לא הושלמה. באוקטובר 2024, כשנה לאחר תחילת המלחמה, התקבלה בצער רב הידיעה על מותו של רס"ם במילואים ישי גרינבאום, מנהל היחידה לטיפול ומניעת האלימות במשפחה בעיריית לוד. גרינבאום נפטר מפצעיו לאחר שנפצע קשה בלחימה בדרום לבנון במסגרת שירותו כסמל מחלקה בחטיבת אלון של הנח"ל הצפונית.

במהלך המלחמה, גרינבאום שיתף ברשתות החברתיות את חוויותיו האישיות והתייחס לתפקיד הנוסף הבלתי רשמי שלקח על עצמו. בהיותו עובד סוציאלי מיומנו, הוא דאג גם לחוסנם הנפשי והאישי של חברי יחידתו על רקע המתיחות והמורכבות הנלווים ללחימה ממושכת. סיפורו האישי של גרינבאום משקף את הקשיים הרבים שעמם מתמודדות המערכות הטיפוליות בזמן מלחמה, כאשר אנשי מקצוע נדרשים לשרת במקביל בחזיתות שונות.

ממצאי מבקר המדינה מלמדים על צורך דחוף בשדרוג מהותי של המערכות הטיפוליות והמניעתיות. תופעת האלימות בין בני זוג, על גווניה המרובים, מחייבת מענה מקיף בקנה־מידה ארצי, אשר יכלול חיזוק התיאום הבין־משרדי, הקצאת משאבים הולמים, פיתוח כלים מתקדמים לאיתור מקרים, וכן התמודדות עם "קשר השתיקה" המאפיין את הקורבנות. המלחמה המתמשכת מוסיפה נדבך נוסף של מורכבות, המחייבת התאמת המערכות לתנאים החדשים ולאתגרים הייחודיים הנובעים מן המצב הביטחוני.

הדוח מעורר שאלות נוקבות באשר ליכולתה של המערכת הישראלית להתמודד עם אתגר חברתי מורכב זה בעיתות משבר מתמשך. הצורך בשיפור המענים הטיפוליים והמניעתיים מתחדד ביתר שאת, נוכח הממצאים המדאיגים בדבר השפעתה הישירה של המלחמה על היקף התופעה ועל יכולתם של הקורבנות לפנות ולבקש סיוע.

נתוני מפתח

• 32 נשים
  נרצחו בידי בני זוגן בשנים 2022–2024, המהוות כשליש מכלל מקרי רצח הנשים בתקופה זו (92 מקרים בסך הכול), על פי נתוני משטרת ישראל.
• כ־64%
  זהו שיעור תיקי החקירה שנפתחו בשנת 2023 בגין עבירות אלימות בין בני זוג, מתוך כלל תיקי החקירה בעבירות בתוך התא המשפחתי (23,951 מתוך 37,232).
• כ־576 אלף
  נשים וגברים בני 18–65 דיווחו כי חוו אלימות – פיזית או שאינה פיזית – מצד בני זוגם במהלך 12 החודשים שקדמו לעריכת הסקר הלאומי המעודכן לשנת 2024, שעסק בהיקף התופעה.
• כ־17 אלף בלבד
  נשים וגברים בני 15 ומעלה, אשר הם או בני משפחתם נרשמו במחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות כזקוקים לטיפול בתחום האלימות במשפחה, על פי נתוני משרד הרווחה.
• כ־60% בלבד
  זהו חלקו של התקציב השנתי הייעודי שהועמד לרשות הוועדה הבין־משרדית הקבועה, אשר עוגן בבסיס התקציב, מתוך כלל התקציב השנתי שעליו המליצה ועדת המנכ״לים (כ־155 מיליון ש״ח מתוך כ־250 מיליון ש״ח).
• כ־3.6% בלבד
  זהו שיעורה של ההוצאה הממשלתית המוערכת על פעולות בתחום המניעה הראשונית, ביחס להוצאה הממשלתית המוערכת על פעולות בתחום המניעה השלישונית בשנת 2023 (כ־8.5 מיליון ש״ח בלבד).
• כ־23% בלבד
  זהו שיעור הגברים מכלל המטופלים הבוגרים (נשים וגברים גם יחד) במרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה בשנת 2023 – 2,881 מתוך 12,271, לפי דיווחי המשרד הרלוונטי.
• כ־10% בלבד
  זהו חלקם של האסירים שהורשעו בעבירות אלימות במשפחה וריצו עונש מאסר, אשר השתלבו לאחר שחרורם בתוכניות שיקום בקהילה – בפיקוח או בלעדיו – לפי נתוני הרשות לשיקום האסיר.

הפוסט דם נשים נשפך: אלימות גואה והמדינה שותקת הופיע לראשונה ב-מעקב.

התמונות הנוראיות שהציפו אתמול את הרשתות החברתיות חושפות פרשה מביכה ומחרידה של אובדן מוחלט של פרופורציה ומצפון. אוהדי בית"ר ירושלים, לאחר הפסד כואב בגמר גביע המדינה להפועל באר שבע, בחרו להפנות את תסכולם כלפי מטרה חסרת אונים לחלוטין – נהגי אוטובוס שפשוט ביצעו את עבודתם.

זהו משחק. כדורגל. ספורט. לא מלחמה, לא עניין חיים ומוות, אלא משחק שאמור להעניק הנאה ובידור. אבל במקום לקבל את התוצאה בספורטיביות, קבוצת צעירים החליטה שנהג אוטובוס ערבי הוא האחראי לתבוסה של קבוצתם. האבסורד מזעזע – כאילו נהג שעבד בקו 512 קבע איכשהו את תוצאת המשחק באצטדיון בלומפילד.

מה שהופך את המקרה למחריד עוד יותר הוא שבתמונות ובסרטונים ניתן לראות בבירור שחלק מהתוקפים חובשים כיפות ולובשים לבוש המזוהה עם הציבור הדתי. האירוניה כואבת – אנשים שאמורים להיות מחונכים על ערכי כבוד האדם, אהבת הזולת ושמירה על חיי אדם, הפכו למעגל אלימות פרימיטיבי כלפי אדם שחטא רק בכך שהגיע לעבודה.

המציאות הבלתי נתפסת היא שאותם אוהדים הפכו את המשחק לסוג של פולחן קיצוני. הצבעים, הסמלים, הצעיפים והטקסים – כל אלה הפכו לחשובים יותר מכבוד האדם הבסיסי. כשמפסידים במשחק, צריך למצוא איזה שעיר לעזאזל, ונהג האוטובוס הערבי מתאים למטרה.

אחמד, נהג האוטובוס שהותקף בקו 512, תיאר לכאן חדשות את הסיוט שחווה: "הגעתי לתחנה במלחה והיו שם בערך 150 צעירים. הם עלו על האוטובוס, קראו קריאות מוות לערבים, הרביצו לי, התקיפו אותי בגז, פינצ'רו את הגלגלים". איש שפשוט עשה את עבודתו נהפך למטרה לשנאה ואלימות בגלל תוצאת משחק כדורגל.

הפרדוקס מחריד: אותם אוהדים יכולים לשמור שבת, לצום ביום כיפור, לקרוא תפילות ולבקר בבית הכנסת – ובמקביל לתקוף בברוטליות אדם חף מפשע. איך מתיישבים הדברים? איך מי שאמור להאמין בצלם אלוהים בכל אדם הופך לחיה אלימה?

מעבר לתקיפה האכזרית של אחמד בקו 512, דווח על תקיפה נוספת בקו 77. חברת סופרבוס מסרה כי גם נהג זה הותקף על ידי האוהדים שחזרו מהמשחק – הם הכו אותו וריססו עליו גז מדמיע. מהחברה נמסר בגינוי חריף: "מדובר בשני מקרי אלימות קשים כנגד נהגי החברה, המצטרפים למקרי אלימות רבים המתרחשים על בסיס יומיומי כנגד נהגי אוטובוסים בירושלים. בסרטונים ממקרי האלימות נראים באופן ברור העבריינים ואנו מצפים וקוראים לכלל גורמי אכיפת החוק ולהנהלת בית"ר ירושלים למצות עם הפורעים את הדין באופן מיידי".

התמונה הכללית מדאיגה ומבישה. נהגי אוטובוס, שמספקים שירות חיוני לציבור, הופכים ל"שק חבטות" של אוהדים מתוסכלים. איתי כהן מאיגוד העובדים התרה: "כל יום מקרב אותנו לרצח של נהג או פקח". האזהרה ברורה – אם לא יהיה שינוי דרסטי, נעמוד בפני אסון.

ראש עיריית ירושלים משה ליאון, שנמנע בעבר מגינוי פומבי של אירועים דומים, הוציא הפעם הודעה חריפה: "האלימות כלפי נהגי האוטובוסים היא חציית קו אדום. פגיעה על רקע מוצאו או מינו של אדם היא דבר חמור, בלתי נסבל ובניגוד לערכים היהודיים שלנו".

ארגון "תג מאיר" הציב את האצבע על הפצע: "נהגי אוטובוס ערבים הפכו לשק החבטות הלאומי של גזענים יהודים". המשפט כואב, אבל הוא מדויק. זוהי תופעה שיטתית של הפניית תסכול כלפי מיעוט שנתפס כמטרה קלה.

המשחק עצמו נערך תחת עננת אלימות. הוא הופסק פעמיים – פעם בגלל יירוט טיל מתימן, ופעם נוספת עקב קריאות גזעניות של אוהדי בית"ר כלפי השחקן לוקאס ונטורה מהפועל באר שבע. גם לפני המשחק אוהדים פרצו בכוח את שערי האצטדיון.

התמונה המתעוררת היא של קהילת אוהדים שאיבדה כל קשר למציאות. במקום לראות בכדורגל משחק ובידור, הם הפכו אותו לזירה של שנאה וגזענות. כאשר הקבוצה מפסידה, הזעם מופנה כלפי מי שנמצא בקרבת מקום – ובמקרה הזה, נהגי אוטובוס ערבים.

השאלה המטרידה היא איך מגיעים למצב שבו צעירים יהודים, חלקם מהציבור הדתי, רואים בנהג אוטובוס ערבי מטרה לגיטימית לאלימות רק בגלל תוצאת משחק כדורגל. האם זוהי התוצאה של חינוך כושל? של נורמליזציה של אלימות? של גזענות מובנית?

ממשטרת ישראל נמסרה תגובה נוקשה: "אנו רואים בחומרה מעשי בריונות ואלימות במרחב הציבורי, בפרט כשאלו מופנים כלפי משרתי ציבור ונהגי אוטובוסים. מיד עם קבלת הדיווח, שוטרים הגיעו למקום, ביצעו סריקות אחר החשודים ונפתחה חקירה. נמשיך לפעול בנחישות ובכל האמצעים העומדים לרשותנו לאיתור החשודים ונסיבות המקרה".

פורום חברות התחבורה הציבורית התחרותיות הוציא גינוי חד: "מדובר באירוע חמור של אלימות כלפי עובדי תחבורה ציבורית – תופעה שיש למגר לאלתר". הפורום קרא לרשויות האכיפה לחקור את המקרה ולהביא את האחראים לדין. עד שלא יהיה שינוי תרבותי אמיתי, עד שלא יובהר שאלימות כלפי עובדי ציבור היא קו אדום מוחלט, נמשיך לראות אירועים מביכים ומחרידים כאלה.

התמונות מאתמול צריכות לעורר את המצפון הציבורי. לא יכול להיות שבמדינה יהודית ודמוקרטית, אנשים שחונכו על ערכי הדת והמוסר יהפכו לפושעים אלימים בגלל משחק כדורגל. זה לא רק פשע כנגד הנפגעים – זה פשע כנגד הערכים הבסיסיים של החברה הישראלית.

אחמד פונה לבית החולים וכרגע לא בטוח אם יחזור לעבודה. הוא חושש. נהג אוטובוס בירושלים חושש לעשות את עבודתו בגלל אוהדי כדורגל אלימים. זוהי בושה לאומית שצריכה להדליק נורות אזהרה אדומות אצל כל מי שאכפת לו מהדמותה של ישראל ומהערכים שעליהם היא אמורה להתבסס.

צילום: שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

הפוסט קומץ אוהדי בית"ר: כשהכיפה לא מונעת בריונות (גזענים מתועבים)   הופיע לראשונה ב-מעקב.