הזירה התרבותית בישראל רושמת שיא חדש של מתח מפותל בין אמנות, אידאולוגיה ומציאות ביטחונית נפיצה. ב-11 במאי 2026, ביקר צוות "מעקב" באולם צוותא 2 בתל אביב, שם מועלה המחזה המוזיקלי החדש "פשע ורשע – אהבה בגיהנום" מאת המחזאי והבמאי הוותיק יהושע סובול, ובתמיכת קרן רבינוביץ.

אין מדובר בעוד יצירה בימתית שגרתית, אלא בתיאטרון פוליטי נוקב, המבקש להנחית סטירה ישירה ומצלצלת לממשלת ישראל ולהעלות תכנים קשים אל הבמה ללא פילטרים, ללא ריכוך וללא צנזורה. המחזה, שנכתב מתוך תודעה פצועה בעקבות אירועי שבעה באוקטובר 2023, מעמיד במרכזו את הסוגיה הרגישה ביותר בחברה הישראלית: גורלם של החטופים המוחזקים בשבי ברצועת עזה.

היצירה מעוררת גלי הדף, ויכוחים אידאולוגיים עמוקים ופרובוקציות פוליטיות חריפות, הן בשל החצים המושחזים המופנים בה ישירות כלפי ראש הממשלה והקבינט, והן בשל היעדרם הבולט של קולות מרכזיים אחרים בקונצנזוס הלאומי, החל מלוחמי וחללי צה"ל, דרך נפגעי הטרור, ועד לייצוג הולם של חלקי העם השונים.

לחן ועיבוד מוזיקלי: אילה אשרוב, מתוך ההצגה "פשע ורשע"

מעמקי השבי: סיפורם של פליטי ה"נובה"

המחזה, אשר נפרש על פני 90 דקות דחוסות, עוסק בשני צעירים – שחקן וזמרת אהובים – שנחטפו ממסיבת המוזיקה "נובה" ברעים. השניים מוחזקים בתנאי שבי אכזריים ותחת חשיכה מוחלטת, ללא מים, ללא חשמל וללא אוכל. הם כלואים בנפרד, כאשר קיר בטון אטום חוצץ ביניהם.

מתוך מעמקי התופת, הייאוש והבידוד, מגלים השניים כי שניהם נותרו בחיים, ומוצאים דרך יצירתית וייחודית לתקשר מעבר לקיר המפריד: השחקן מחבר שירים ולוחש אותם אל הבטון, והזמרת קולטת את המילים, מלחינה אותן ומבצעת את השירים בחזרה אליו. התקשורת האמנותית הזו הופכת עבורם למקור כוח הישרדותי יחיד מול קולות הטראומה המהדהדים בראשם.

היצירה נולדה מתוך שבר אישי עמוק של סובול. בימים הראשונים שלאחר שבעה באוקטובר, מצא עצמו המחזאי מסוגל לכתוב שירים בלבד. כתיבתו הואצה בעקבות חטיפתם של חבריו הקרובים מקיבוץ ניר עוז – עודד ליפשיץ זכרו לברכה ורעייתו יוכבד. סובול העביר את הטקסטים למוזיקאית אילה אשרוב, שחיברה את הלחנים והעיבודים, ואילו סובול עצמו לקח על עצמו את מלאכת הבימוי.

לחן ועיבוד מוזיקלי: אילה אשרוב, מתוך ההצגה "פשע ורשע"

תצוגת משחק פנומנלית בלב האפלה

למרות קיומן של שתי דמויות, המחזה מתנהג במידה רבה כהצגת יחיד רחבת יקף, שבה החטוף הכלוא בחושך מתמודד עם השדים הפנימיים שלו ועם קולות מן העבר והדמיון. את התפקיד התובעני והמורכב הזה מוביל השחקן גבריאל קוסובסקי, המציג על הבמה משחק נהדר, מרשים ביותר ובעל עוצמה דרמטית נדירה.

קוסובסקי מפגין כישרון של שחקן ענק, כאשר הוא נדרש להחזיק על כתפיו טקסטים קשים ומורכבים במשך קרוב לשעתיים, ולדלג במהירות ובדיוק מוחלט בין דמויות רבות ושונות. ההופעה הכריזמטית שלו מונעת כל תחושה של מונטוניות, ומעמידה רף אמנותי גבוה ביותר.

לצידו מופיעה הזמרת חן דניאל, המלווה את המונולוגים בשירה מרגשת, נוקבת וחודרת לבבות, המעניקה ביטוי מוזיקלי למחנק הקיומי. את השניים מלווה על הבמה הגיטריסט איתי ויטמן, השוזר את צליליו בין הדיאלוגים לקיר.

הציטוטים הפרובוקטיביים שמסעירים את הרוחות

מדוע מעוררת ההצגה סערה כה גדולה? המחזה של סובול אינו מהסס להשתמש באמירות פוליטיות חריפות וישירות, המופנות כלפי הנהגת המדינה וראש הממשלה, ומציב על הבמה מונולוגים המעוררים מחלוקת ציבורית עמוקה.

בשלב מסוים, באחת הסצנות הגדולות והמטלטלות בהצגה, נשמע חטוף השבוי בידי חמאס כשהוא משמיע לעצמו אמירות קשות ונוקבות:

" . . . את הפושע שהפקיר אותך וממשיך להפקיר אותך עד המוות. כל רגע. כל שנייה. קבור חיים בקבר הזה"

באחת הסצנות המרכזיות, משמיע מחבל חמאס אמירות קשות ומשפילות באוזני החטוף היהודי:

"אני מבין אותך. הממשלה שלכם היא בדיחה יהודית. מהשטעטל"

הביקורת על ניהול המשא ומתן לשחרור החטופים והעדפת שיקולים זרים משתקפת גם בדרישה לשחרור המוני של מחבלים:

"אם רק הייתם מציעים כולם תמורת כולם"

החצים הישירים והפרובוקטיביים ביותר כלפי ראש הממשלה מנוסחים בטקסט חריף וישיר:

"עוד שיעור חשוב לכל בת ובן אנוש: הדג, חביבי, מסריח מהראש"

גם דמותה של אם החטוף במחזה מייצרת פרובוקציה קלה עד חריפה כלפי השרים, תוך קריאה לפעולה המונית ואגרסיבית:

"להפסיק להיות נחמדים. לעלות על המשרדים של השרים שטירפדו את העסקאות. לעלות עליהם ברבבות. במאות אלפים. לשטוף אותם בצונאמי! להעיף אותם לכל הרוחות! לשים במקומם אנשים שסוף סוף יהיה אכפת מהבנות ומהבנים שלנו. לא רק מהתחת של עצם"

המוטיב המרכזי של המחזה, המזקק את עמדתו הבוטה של סובול כלפי הממסד, קובע נחרצות:

"התעללות בחסרי ישע זה שיא הרשע. והפקרת חסרי ישע זה פשע"

המפגש האנכרוניסטי: הדיאלוג עם שייקספיר

ברגעי הבידוד והטראומה, נפגש השחקן החטוף (בגילומו של קוסובסקי) בדמיונו עם המחזאי הלאומי של אנגליה, ויליאם שייקספיר. הדו-שיח ביניהם נע בין פילוסופיה קיומית לבין האשמה אקטואלית קשה:

שחקן חטוף: "אני תקוע כאן בחושך ימים ולילות, שבועות וחודשים, מנסה להשתלט על הפחדים שלי, רק מחכה שייכנס רוצח וישחט אותי כמו כבש, או יפוצץ לי את הראש במקור כדורים".

שייקספיר: "אמרתי לך, תדבר עם דוסטויבסקי, מוחות חולים זה התחום שלו" (*).

שחקן חטוף: "בכל זאת שייקספיר, משהו. . . אל תעזוב אותי גם אתה בלי מילה"

שייקספיר: "אל תלחם ברגש; אל תשתיק אותו. להפך! זכור את הרגעים היפים ביותר בחייך. המרגשים ביותר. תן לרגש להציף אותך. תן לו להגיד את שלו. והמילים הנכונות יבואו מעצמם…"

אולם המשפט הטעון ביותר בפי דמותו של שייקספיר, המהווה את לב הפרובוקציה ההיסטורית, הוא:

"אף פעם לא הופקרתי על חבריי בני עמי, אף פעם לא הופקרתי ע"י מלכתי או מלכי למות בבדידות גמורה בידי אויב רצחני המבקש את נפשי: כשאני מסתכל עליך. . . נגמרות לי המילים"

(*) למעשה, המשפט: "אמרתי לך, תדבר עם פיודור דוסטויבסקי, מוחות חולים זה התחום שלו" נושא אופי ציני, חד ולעיתים אף פרובוקטיבי. מדובר באמירה המשתמשת בשמו של הסופר הרוסי כמעין מטפורה לעיסוק בנפש האדם, בטירוף, באשמה, בייסורים ובצדדיה האפלים של התודעה האנושית.

הפרשנות האפשרית היא כי הדובר מבקש לרמוז שהמצב, האדם או מערכת המחשבות שעליהם נסובה השיחה כה קיצוניים, מעוותים או אפופי אפלה – עד שהם משתלבים באופן טבעי בעולמו הספרותי של דוסטויבסקי, אשר יצירותיו עסקו לא אחת בדמויות מיוסרות, אובססיביות, אלימות או מתפוררות נפשית.

בדברים קיים גם רובד ברור של לעג, ביטול ואף התרחקות רגשית: במקום להתמודד באופן ישיר עם הטענות או עם המציאות המתוארת, הדובר "מפנה" בציניות אל דוסטויבסקי, כאילו רק סופר הבקיא בנבכי הנפש הסדוקה והמעונה מסוגל להבין את אשר מתרחש.

בנוסף, ייתכן כי האמירה רומזת במיוחד ליצירה "החטא ועונשו", העוסקת בשאלות של אשמה, מוסר, ייסורי מצפון, טירוף פנימי והתפוררות נפשית. משום כך, המשפט עשוי להשתלב היטב בתוך הקשר תיאטרלי, פוליטי או פסיכולוגי טעון, שבו הגבול בין מציאות, אשמה ותודעה הולך ומיטשטש.

פולמוס נוקב: טיעוני הנגד וההגנה על המערכת

מול הקו החד-משמעי והפרובוקטיבי שמציג סובול על הבמה, מתעוררת ביקורת ציבורית ועובדתית נוקבת. מן הראוי לבחון את הטיעונים המאזנים, המציגים זווית שונה לחלוטין על האמירות הללו.

א. ההגנה על ראש הממשלה ומבנה הממשל המודרני

ההצגה מטילה את אשמת "ההפקרה" באופן ישיר ובלעדי על ראש הממשלה בנימין נתניהו. אולם, בנימין נתניהו לא היה הגורם היחיד שכיהן בממשלה ובמערכות השלטון והביטחון, וקשה ומורכב לטעון כי רק הוא לבדו "הפקיר".

יתרה מכך, האמירה הבוטה המכנה את הממשלה "בדיחה יהודית מהשטעטל" מתעלמת מהקשר היסטורי רחב ומשמעותי. מערכת הממשל בישראל מתאפיינת במורכבות פוליטית רבה, ומורכבת מנציגי ימין ושמאל, קואליציה ואופוזיציה כאחד. נבחרי ציבור רבים מציבים בראש מעייניהם אינטרסים פוליטיים ואישיים, על פני טובת האזרח. עדות מובהקת לכך ניתנה בהיעדר כמעט מוחלט של התנגדות מצד חברי הכנסת להעלאת שכרם, הממומנת מכיסו של משלם המסים, וזאת בשעה שרבים מעובדי המשק, ובהם קופאיות ברשתות השיווק ועובדי ניקיון במגדלי משרדים כדוגמת מרכז עזריאלי, נאלצים להסתפק בשכר זעום שאינו עולה על כ-4,600 שקלים בחודש.

תופעה זו אינה פוסחת על אף צד במפה הפוליטית; גם ממשלת בנט-לפיד העבירה, ככל הנראה, תקציבים ותמיכות אשר זלגו בפועל לרצועת עזה ולידי חמאס, וממשלתם אף נמנעה מלנקוט מהלך צבאי מכריע למיטוט הארגון. גם במישור הכלכלי, לא נרשמה פריצת דרך משמעותית במאבק ביוקר המחיה או בקידום רפורמות מבניות. אילו השכילה ישראל להעפיל לרמת רווחה ויציבות כלכלית בדומה למודל השווייצרי, ייתכן שהדבר היה מחולל תמורה עמוקה במפת ההצבעה בקלפי. למחנה השמאל והמרכז ניתנה בשעתו הזדמנות היסטורית לקדם רפורמות עומק, להתמודד נחרצות מול חמאס ולטפל במשבר יוקר המחיה, אך בפועל צעדים משמעותיים אלו לא הושלמו. בסופו של דבר, כל ממשלה בישראל היא ישות ארעית הפועלת מכוח המנדט של הבוחר. עם זאת, בראייה היסטורית רחבה, אין לשכוח את המשוואה הבסיסית: בעוד שבעבר היה העם היהודי פזור בתפוצות, חסר הגנה ונטול מולדת, הרי שכיום אנו אוחזים במדינה ריבונית משלנו.

גם בעת המשבר החריף של סוגיית החטופים, נוכחנו לדעת כי "הקשרים המיוחדים" של חברי הכנסת אחמד טיבי, איימן עודה ומנסור עבאס – כמו גם הצהרותיו של יאיר לפיד על קשריו הענפים בארצות הברית ובארגונים בינלאומיים מובילים – לא תורגמו למעשים, ואף אחד מהם לא השכיל להביא לשחרורם.

ראוי להזכיר כי חברת הכנסת אימאן ח'טיב-יאסין אף הגדילה לעשות והכחישה את זוועות השבעה באוקטובר (קרא עוד – לחץ כאן). לוּ היו עודה או ח'טיב-יאסין עומדים בראשות המדינה, סביר להניח ששמה של ישראל כבר היה מוחלף, ולחבל ארץ זה לא הייתה נותרת זיקה יהודית, לרבות שלילת הזכות למקלט פוליטי מפני רדיפות.

משום כך, יש להכניס את הדברים לפרופורציה: בשמאל הישראלי נוטים לטעון כי תחת הנהגתם היינו חיים במציאות אוטופית, אך ההיסטוריה מוכיחה אחרת. כבר חזינו בעבר בממשלות שמאל, והמציאות המיוחלת רחוקה מלהשתנות.

בנימין נתניהו פועל במסגרת מדינה דמוקרטית מודרנית, בעלת מערכת משפט עצמאית, פרלמנט תוסס, תקשורת חופשית, בחירות תקופתיות, אופוזיציה לוחמת וביקורת ציבורית ענפה. מציאות זו שונה לחלוטין ובאופן מהותי ממשטרי המלוכה האבסולוטיים של אירופה במאות ה-16 וה-17. בשונה ממלכי התקופה האליזבתנית, שהחזיקו בכוח בלתי מוגבל ויכלו להורות על הוצאות להורג, רדיפות או ענישה קשה בשם הכתר ללא דין וחשבון, ראש ממשלה בישראל כפוף לחוק, לביקורת שיפוטית קפדנית ולפיקוח ציבורי מתמשך. לכן, הטחת אמירות כה קשות כלפי הממשלה ללא מתן זכות ביטוי לקול הימני וללא שמירה על בלאנס (איזון) פוליטי, מעוררת תרעומת רבה.

ב. האבסורד והסילוף ההיסטורי בעניין שייקספיר

השימוש שעושה סובול בדמותו של ויליאם שייקספיר כדי לטעון שהמלוכה הגנה על נתיניה ולא הפקירה אותם, מייצר עיוות היסטורי חמור. כמובן שמבחינה ספרותית-דרמטית מותר לכתוב משפט כזה בפיה של דמות במחזה היסטורי-דרמטי, ואין מדובר בטענה מחקרית מילולית. עם זאת, מבחינה היסטורית טהורה, אין כל מקור ידוע שבו שייקספיר אמר או כתב רעיון כזה באופן ישיר.

חייו של שייקספיר עצמו לא היו נטולי קשיים והיו רחוקים מלהיות מוגנים על ידי הכתר: הוא חי בתקופה של מגפות קשות, מאבקים פוליטיים אלימים וחוסר יציבות עמוק באנגליה; עולם התיאטרון נסגר לעיתים תכופות בשל מגפת הדבר; בנו הצעיר, האמנט, נפטר בגיל צעיר; והוא עצמו פעל תחת מתחים פוליטיים מתמידים וחשש מצנזורה מלכותית דורסנית.

אין צורך להרחיק לכת, די אם נתבונן במחזה המפורסם "רומיאו ויוליה", המשרטט מציאות שבה לנשים לא היה כל מעמד, ונשללה מהן הזכות לאהוב את בחיר ליבן בשל חוקי הממלכה.

באותם ימים, נהגו ההורים לחפש עבור בנותיהן חתן על פי מעמדו החברתי והכלכלי, ללא כל קשר לרגש האהבה, והמפלט היחיד מפני עריצות השלטון נמצא לעיתים רק במוות. האם אנו נמצאים במצב כזה כיום? התשובה היא שלא. אמנם גם בימינו ישנן נשים הבוחרות בבן זוג בעל מעמד גבוה, אך הדבר נעשה מתוך בחירה חופשית, ולא תחת כפייה של חוקים אכזריים.

התקופה שבה חי ויליאם שייקספיר הייתה תקופה קשה, אלימה ולעיתים אכזרית מאוד מבחינה חברתית, דתית ופוליטית. באנגליה ובאירופה של סוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 התקיימו רדיפות דתיות אכזריות, הוצאות להורג פומביות, עוני קיצוני, אפליה מעמדית חריפה, שלטון מלוכני קשוח, ענישה אכזרית, קולוניאליזם, סחר בבני אדם, ויחס נחות ומפלה לנשים ולאוכלוסיות מוחלשות. בני אדם רבים מאוד "הופקרו" למותם או לגורלם המר בידי שליטים, מוסדות או החברה עצמה.

אין כל עדות היסטורית לכך ששייקספיר חווה באופן אישי סיטואציה שבה הכתר האנגלי הגן עליו או הפקיר אותו למוות בידי אויבים. ההסתייגות היא לגבי חייו האישיים, אך המציאות ההיסטורית הרחבה מוכיחה כי באותה תקופה ובמאות שלאחר מכן, עבדים ואנשים ממעמדות נמוכים סבלו מאלימות קיצונית ללא כל הליך משפטי הוגן. התרחשו הוצאות להורג ללא משפט תקין, עינויים פומביים, שריפות, תליות, ענישה קולקטיבית ודיכוי אכזרי של משרתים ונתינים. נשים הואשמו בכישוף ונשרפו חיות על בסיס אמונות טפלות ומאבקים דתיים. אנגליה האליזבתנית אמנם לא קיימה מערכת עבדות תעשייתית כמו באמריקה המאוחרת, אך הייתה חלק בלתי נפרד מהתפתחות הקולוניאליזם והסחר בבני אדם, והענישה בה הייתה קשה ביותר כלפי עניים, מורדים וקתולים שנחשבו לאיום. על כן, להציג את תקופת שייקספיר כתקופה מושלמת ומוגנת לעומת ימינו, זהו אבסורד מוחלט.

ג. העדר הגינוי לחמאס ושתיקת נפגעי הטרור

הביקורת החריפה ביותר המופנית נגד המחזה נוגעת להטלת האשמה החד-צדדית על הצד היהודי והישראלי, תוך התעלמות מוחלטת מהתוקפן הברברי. האמירה "הפקרת חסרי ישע זה פשע" מתעלמת מכך שכל העולם, כולל פוליטיקאים ממחנה הימין בישראל, לצד מנהיגים ואישי ציבור ברחבי העולם ואזרחים רבים, עשו כל שביכולתם בניסיון להביא להצלת החטופים ולהשבתם לביתם.

מדוע אין במחזה מילה ברורה ומגנה על ארגון הטרור חמאס שחטף, רצח וטבח באלפי בני אדם? מדוע לא נשמע קולם של הנרצחים בשבי, או קולותיהם של ניצולי שואה החווים את הטראומה מחדש? ההצגה נמנעת מתקיפת חמאס ומאשימה בעיקר את המדינה בהפקרה.

מן הראוי להזכיר את העובדות הקשות: טבח שבעה באוקטובר התרחש ב-7 באוקטובר 2023, כאשר אלפי מחבלי חמאס וארגוני טרור נוספים חדרו מרצועת עזה לשטח ישראל. במהלך המתקפה נרצחו, נהרגו או נפלו בקרב כ-1,163 בני אדם, רובם אזרחים. למעלה מ-3,300 בני אדם נפצעו, ו-251 בני אדם נחטפו לרצועת עזה, ובהם נשים, ילדים, קשישים וחיילים. המתקפה כללה חדירה אכזרית ליישובי עוטף עזה, לבסיסי צה"ל ולפסטיבל המוזיקה "נובה", שם התרחש אחד ממוקדי ההרג הקשים ביותר, ובעקבותיה נפתחה מלחמת "חרבות ברזל". מדובר באחד מאירועי הטרור הקטלניים ביותר בתולדות מדינת ישראל, אשר הוביל למשבר ביטחוני, מדיני והומניטרי רחב היקף. שתיקת המחזה מול זוועות אלו מעוררת תמיהה עמוקה.

בנוסף, הציטוט "אם רק הייתם מציעים כולם תמורת כולם" מציג את שחרור המחבלים כדבר חיובי בלבד, וממחיש כי סובול רואה בכך פתרון נכון. אולם המחזה מתעלם לחלוטין מקולן של משפחות נפגעי הטרור, שיקיריהן נרצחו בפעולות טרור של אותם מחבלים בדיוק ששחרורם מוצע כעת. קולן של משפחות אלו אינו נשמע במחזה. כמו כן, נשמעת ביקורת חריפה על הקריאה הכלולה בפי אם החטוף "לעלות על משרדי השרים ברבבות ולשטוף אותם בצונאמי", הגם שניתן להבין ללבה של אם שבנה בשבי ושרבים מהשרים לא עשו דבר כדי להצילו, הרי שקריאה לפעולות המריחות מוונדליזם אינה מהווה פתרון חוקי או מוסרי במדינה דמוקרטית.

ד. היעדר קולם של חיילי וחללי צה"ל

חוסר נוסף המעורר פולמוס ציבורי הוא היעדרו המוחלט של קול הלוחמים. במחזה לא נשמע קולם של חיילי צה"ל, המגיעים מכל קצוות הקשת הפוליטית, ימין ושמאל כאחד, אשר חירפו ומחרפים את נפשם בשדות הקרב כדי להגן על המדינה ולהשיב את החטופים. קולם של חללי צה"ל שנפלו במערכה וקולן של המשפחות השכולות נותר מחוץ לטקסט הדרמטי, מה שמדגיש כי יש עוד עבודה רבה על המחזה כדי להביאו לאיזון לאומי.

תגובת היוצר: החופש האמנותי מול חלום הבלהות

מול הביקורת הנוקבת וההאשמות על חוסר איזון, סיפק המחזאי והבמאי יהושע סובול תגובה רשמית לצוות "YNET", שבה הוא משרטט את קו הגבול הברור שבין תיעוד היסטורי לבין אמנות דרמטית המושפעת מתת-המודע:

"זהו תיאטרון, ולא ניסיון לטעון שכך התרחשו הדברים במציאות. איש מיוצרי ההצגה לא היה חטוף, אולם סוגיית החטופים חלחלה באופן מתמיד אל התודעה ואף אל תת-המודע. גם אני עצמי מצאתי את עצמי לא אחת חולם כי אני סגור במקום כלשהו, מבלי לדעת מי מחזיק בי או אחראי לגורלי. היו רגעים שבהם ראיתי את עצמי כלוא בחדר קטן וחסר מוצא".

מדובר בעשייה אמנותית מרגשת של סובול, אשר בגיל 86 אינו עוצר לרגע, הוא ממשיך ליצור, לכתוב ולבצע במרץ, ומתגלה כאדם מיוחד במינו וכאחד מגדולי המחזאים בישראל, המעז להעלות נושאים חברתיים ופוליטיים בוערים על הבמה המרכזית.

נחיצות המחזה והצורך בהרחבת היריעה

בסופו של דבר, באמנות אומרים לעיתים קרובות: "או שמבינים או שלא אוהבים". המחזה "פשע ורשע – אהבה בגיהנום" הוא הצגה חשובה מאין כמוה, הצגה שחייבת להמשיך לחיות ולהיות מוצגת, והיא מתאימה ואף מומלצת לצפייה עבור בני נוער. מטרתו האמיתית והעליונה של מוסד התיאטרון היא לתת לאדם קו מחשבה, לאלץ אותו להתמודד עם דילמות קשות, ולא רק להגיע לאולם לשם בידור, ניתוק וחוסר מחשבה.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שכרגע המחזה מדבר בעיקר אל אנשים בעלי נטייה פוליטית שמאלית, וזהו חיסרון בולט. בין החטופים המוחזקים בשבי ישנם עד היום אנשי ימין ואנשי שמאל; הם לא נחטפו עקב דעותיהם הפוליטיות או השתייכותם המפלגתית, אלא אך ורק בשל היותם יהודים וישראלים.

על מנת שההצגה תגיע לכדי שלמות ותהפוך ליצירה לאומית מקיפה, חובה להכניס לתוכה גם את הדעות והקולות של אנשי הימין, אנשי המרכז, ערביי ישראל, הדרוזים והנוצרים. בכל המחנות ובכל המגזרים במדינת ישראל ישנם קולות פגועים וכואבים הרוצים וזכאים להישמע. רק שילוב מגוון הקולות הללו, לצד מתן ביטוי לחיילי וחללי צה"ל ולנפגעי הטרור, יהפוך את המחזה של סובול ליצירה מושלמת המדברת אל כל אזרח ואזרח במדינה.

תעודת זהות של ההצגה:

• שם היצירה: פשע ורשע – אהבה בגיהנום

• מאת ובבימוי: יהושע סובול

• לחנים ועיבודים: אילה אשרוב

• שחקן: גבריאל קוסובסקי (בתפקיד החטוף)

• זמרת: חן דניאל

• נגינת גיטרה: איתי ויטמן

• תמיכה: קרן רבינוביץ

• משך ההצגה: 90 דקות

לחן ועיבוד מוזיקלי: אילה אשרוב, מתוך ההצגה "פשע ורשע"

נ.ב

יהושע סובול, מעמודי התווך של הקלאסיקה הישראלית, מוכיח שוב כי מחזותיו החדים הם אבן דרך תרבותית. צפייה בהצגה האחרונה הותירה בי חותם עמוק, המלווה אותי מזה מספר ימים. ביציאה מאולם התיאטרון נשזרת המציאות הבימתית במציאות חיינו: קווים מקבילים נמתחים בין אנגליה של סוף המאה ה-16, השבר של ישראל 2023 והמציאות המורכבת של ישראל 2026.

היצירה מעוררת הדים של גדולי הספרות כשייקספיר ודוסטויבסקי, ומציפה שאלות כואבות על גורל החטופים ועל אוזלת ידה של המערכת הממשלתית, במנותק מפוזיציה פוליטית של ימין או שמאל. תחלואיה של המדינה ליוו אותנו בעבר וילוו אותנו בעתיד, ודווקא משום כך כוחו של סובול כה חיוני. זהו אינו תיאטרון מסחרי לשם בידור בלבד, אלא אמנות קונספטואלית נוקבת ותובענית.

זוהי תמציתו של התיאטרון במיטבו, כזה שאינו מתפוגג עם עמודי המסך, אלא כופה עלינו דיון פנימי. כקהל, זכותנו להסכים או להתנגד לתפיסת האמן, אך ערכה של היצירה נמדד ביכולתה לחולל חשיבה, למידה ורגש. בעת הזו, שבה חופש הביטוי והזכות להשמיע אמת נתונים תחת מתקפה מתמדת, הזכות להגיב, לבקר ולהרגיש היא חובה מוסרית שאסור לנו לוותר עליה.

צילומים מתוך ההצגה "פשע ורשע" מאת יהושע סובול (צילום: "מעקב", תיאטרון בית צוותא).

לחן ועיבוד מוזיקלי: אילה אשרוב, מתוך ההצגה "פשע ורשע".

הפוסט סובול מאשים את נתניהו ב"פשע ורשע": דרמה נוקבת או הטיה פוליטית? הופיע לראשונה ב-מעקב.

דים אמור

בימים שקדמו לפרוץ המלחמה הנוכחית בין ישראל לאיראן ב-13 ביוני, נשמעו הקולות הביקורתיים של חברי כנסת שונים כלפי מערכת הביטחון וממשלת ישראל, במועדים הבאים עתה לכותרות בעיצומה של המלחמה.

חבר הכנסת אחמד טיבי, שמשפיל בכל הזדמנות את מערכת הביטחון ואת ראש הממשלה ושרי הממשלה, התבטא באופן הרגיל שלו במהלך התקופה שקדמה למלחמה. לפי התיעוד, טיבי השווה חיילים לפאשיזם וכינה יהודים "מחבלים" ו"כובשים" בהתבטאויות שונות.

לקריאת הכתבות – לחץ כאן

שר הבריאות גינה את התבטאויותיו של ד"ר גטאס, ולשכתו מסרה: "שר הבריאות רואה בחומרה רבה התבטאויות מעין אלה במערכת הבריאות. השר קורא מעל לכל במה להוציא את מערכת הבריאות מהמגרש הפוליטי ולהתמקד במשימות המרכזיות של המערכת – הצלת חיים, שמירה על בריאות הציבור והבטחת עתידה ואיתנותה של המערכת לדורות הבאים".

לקריאת הכתבות – לחץ כאן

• תמונות מתוך ההפגנה שנערכה בעיר נוף הגליל (14.05.25). ההפגנה התקיימה במחאה נגד חבר מועצת העיר, ד"ר ראיד גטאס. המוחים קראו לפיטוריו של גטאס, אולם ראש העיר, מר רונן פלוט, לא נענה לדרישה. נראה כי מטעמים אישיים ובהתאם להבנות פוליטיות, נוח לפלוט להותיר במועצה אדם שלכאורה מחזיק בעמדות עוינות כלפי צה"ל, ואף טוען כי בעזה מתרחשת "השמדת עם". צילום: מעקב

מקופת חולים כללית נמסר בתגובה: "בעקבות הפוסט ולמרות שאין בין הרופא לכללית יחסי עובד מעביד ומדובר ברופא עצמאי במעמד של ספק שירותים, התקיימה שיחת בירור עם הרופא על ידי המנהל הרפואי של האיזור בו הוא עובד, הרופא הבהיר כי לא הייתה כל כוונה לפגוע ואף התנצל אם דבריו הובנו אחרת".

חבר הכנסת איימן עודה, שנודע בביקורתו החריפה כלפי צה"ל והממשלה, המשיך גם בתקופה שקדמה למלחמה להסית ולמתוח ביקורת נגד המדינה. ב-16 ביוני 2025, ימים אחדים לאחר פרוץ המלחמה, פרסם עודה ברשת X: "הקואליציה והאופוזיציה הצביעו שתיהן להמשך מלחמתו של נתניהו. רק הרשימה שלנו, חד"ש-תע"ל, הצביעה נגד. הצבעת אי אמון בממשלה הפלילית הזו של מלחמה אינסופית".

בנוסף, עודה כתב: "אתמול ביקרתי בטמרה. ראיתי את ההרס. את ההלם. את הדממה המוחלטת. חברי, קאסם אבו אל-היג'א, שאיבד את בתו ואת נכדותיו, אמר אתמול: 'האובדן כבד מאוד. אני קורא לאחיי בחברה היהודית ולכל מי שאיבד את יקיריו – מלחמות אינן הפתרון. אנחנו צריכים להפגין יחד ולצעוק: עצרו את המלחמה!' אני מצטרף לקריאתו של חברי קאסם, ואומר את הדברים הללו, בקול ברור, חד, ובזעקה גדולה: די למלחמה עם איראן! די למלחמה על עזה! כן לעסקה כוללת! די לכיבוש – וכן, כן לשלום!".

בעוד שישראל נאבקת על זכותה לקיום אל מול איומים איראניים המתמשכים באיום על חייה, חבר הכנסת איימן עודה תומך במאבק נגד המדינה, תוך הסתה ופגיעה באחדות הלאומית. במקביל, פוסטים של חברי סיעתו קוראים להפסקת המלחמות ומציעים פתרונות המבקשים לבטל את האיום הביטחוני, בעוד שבפועל איראן ממשיכה להוות סכנה ישירה לקיומה של ישראל.

הרצח בטמרה בוצע על ידי איראן, ולא על ידי ממשלת ישראל. לפיכך, פוסט של חבר כנסת המביע הסתה הוא חסר אחריות, מתחת לרף הנדרש ומזיק (אנו משתתפים בצערן של המשפחות).

• תרגום:

"הקואליציה והאופוזיציה הצביעו שתיהן בעד המשך המלחמה של נתניהו.

רק הרשימה שלנו, חד"ש-תע"ל, הצביעה נגד. זו הייתה הצבעת אי-אמון בממשלה הפלילית הזו של מלחמה אינסופית.

צפו בנאום המלא שלי מהכנסת היום כאן"

באמתחתה של ישראל עומדת זכות מוצדקת להגן על עצמה במלחמה נגד איראן, ומדינות רבות בעולם תומכות בעמדה זו. איראן מאיימת להשמיד את המדינה היהודית, וליהודים יש מדינה אחת בלבד. לעומת זאת, לערבי איימן עודה עומדות לרשותו מדינות כמו איראן, לבנון, סוריה, ירדן, מצרים — אך ליהודים אין מדינות נוספות. על כן, כאשר נשקפת איום להשמדת מדינת ישראל, היא פועלת להגנה על עצמה.

הרצח בטמרה בוצע על ידי גורמים הממומנים ומונחים על ידי איראן, ולא על ידי ממשלת ישראל. לפיכך, פוסט של חבר כנסת המביע הסתה הוא חסר אחריות, מתחת לרף הנדרש ומזיק.

הפוסט פוליטיקאים שהתבטאו באמירות קשות נגד צה"ל בערב המלחמה הופיע לראשונה ב-מעקב.

היום (29.05.2025) פרסמה חברת הכנסת אימאן ח'טיב-יאסין מהרשימה המשותפת ברשת החברתית X פוסט ביקורתי נגד שר הביטחון הלאומי איתמר בן גביר, שבו כינתה אותו "מורשע בטרור". הפרסום נעשה תוך התעלמות מכללי הנימוס הפרלמנטריים וללא מתן כבוד הראוי לשר. יצוין כי ח'טיב-יאסין נתפסת כחברת כנסת שפעילותה מתמקדת בעיקר בהבעת עמדות חדות ופולמוסיות.

בפוסט שפרסמה ח'טיב-יאסין נכתב: "מאזן גנאים הוא יו"ר ועד הרשויות הערביות — נבחר ציבור שמייצג באחריות ובכבוד ציבור שלם. ומגיע שר, מורשע בטרור, שמבטל את הזמנתו לדיון רשמי בטענה שהוא תומך טרור — בניסיון שקוף לטשטש את כישלונו. בעוד החברה הערבית שותתת דם, הוא נלחם במנהיגיה. כך נראית הפקרת ציבור שלם". בסיום הפוסט תייגה ח'טיב-יאסין את ראש הממשלה בנימין נתניהו עם המילה "הסחיט".

המחלוקת נסבה סביב ביטול השתתפותו של השר בן גביר בדיון עם נציגי הרשויות הערביות, כאשר הוא טען כי יו"ר ועד הרשויות הערביות מאזן גנאים תומך בטרור. בתגובה האשימה ח'טיב-יאסין את בן גביר בכישלון ובנטישת החברה הערבית.

הפוסט של ח'טיב-יאסין כלל גם צילום של מכתב ששלח השר בן גביר לראש הממשלה, מה שמעיד על מעורבותה בפרטים הפנימיים של המחלוקת הממשלתית. חברת הכנסת, הידועה בעמדותיה התומכות בפלסטינים ובפעילות נגד ממשלת ישראל, לא הסתפקה בביקורת על השר אלא גם בחרה לתייג את ראש הממשלה בלשון מבזה. התנהגותה זו מעלה שאלות חדות לגבי מי נתן לח'טיב-יאסין, ח"כ פשוטה וחסרת השפעה, את הזכות לקלל ולהשמיץ שרים ישראליים.

נושא מעורר זעם נוסף הוא אופן הצגתה החצוף של ח'טיב-יאסין ברשתות החברתיות. בפרופיל שלה ברשתות מופיע שמה באנגלית וערבית בלבד – "Eman Khatib – Yassin إيمان خطيب-ياسين" – ללא תרגום עברי. התנהגות זו מעוררת זעם, בעיקר כאשר ח'טיב-יאסין מקבלת משכורת מדוברי עברית, אך מקשה על דוברי עברית למצוא אותה ברשתות. מדובר בהתנהגות חצופה של מי שמקבלת שכר מהציבור הישראלי אך מתעלמת ממנו בכוונה.

ההתנהגות הפרובוקטיבית והמסיתה של ח'טיב-יאסין, שממשיכה לעסוק בקללות ובהשמצות במקום בעבודה פרלמנטרית מהותית. חברת הכנסת, שזוכה לביקורת חריפה על כך שלא גינתה את פעולות חמאס ב-7 באוקטובר ונתפסת כמסיתה, ממשיכה בהתקפות הפרובוקטיביות שלה על השרים בממשלה.

השימוש הפרובוקטיבי במונח "מורשע בטרור" על ידי חברת כנסת בהתייחס לשר בממשלה חורג מכל גבול מקובל בשיח הפוליטי.

בתום היום, הפרשה מדגימה את האתגרים העומדים בפני המערכת הפוליטית הישראלית בניהול היחסים עם המיעוט הערבי, ובו בזמן מעלה שאלות לגבי התנהלותם של נבחרי הציבור משני צדדי המתרס הפוליטי.

צילום מתוך אתר הכנסת לפי סעיף 27א', גרפיקה 'Shameless Magazine' של 'מעקב'

הפוסט ח"כ ח'טיב-יאסין: בן גביר "מורשע בטרור", נתניהו "הסחיט" הופיע לראשונה ב-מעקב.

דרמה קשה נוספת מתרחשת בימים אלה בגליל התחתון, כאשר פרסאן הייב, תושב נצרת בן 35, נורה למוות היום (שישי) בריינה. אירוע הירי הטרגי מסמל נקודת שיא נוספת במעגל האלימות המתמשך שפוקד את החברה הערבית, כאשר רק לפני כשנתיים וחצי נרצחו אחיו פיראס בן ה-33 ואחיינו פארס בן השנתיים בנצרת.

דיווח על הירי התקבל במוקד 101 של מד"א בשעה 15:54. צוותי החירום שהגיעו למקום מצאו את הייב ללא סימני חיים, עם פציעות חודרות בגופו. פרמדיק מד"א, אמגד ניקולא, תיאר את המחזה הקשה: "הובילו אותנו אל הפצוע ששכב כשהוא מחוסר הכרה ללא דופק וללא נשימה עם פציעות חודרות בגופו. ביצענו בדיקות רפואיות אבל הפציעה שלו הייתה קשה ונאלצנו לקבוע את מותו במקום".

המשטרה הודיעה כי פתחה בחקירת האירוע, ומסרה שהרקע פלילי והנסיבות עדיין בבדיקה. "השוטרים הוזנקו למקום האירוע, החלו בסריקות לאיתור חשודים בירי ופתחו בחקירת נסיבות המקרה", נמסר בהודעת המשטרה. אולם השאלה המרכזית נותרת ללא מענה: האם מדובר בהמשך ישיר לרצח בני משפחתו לפני כשנתיים וחצי, או שמדובר במניע אחר?

הרצח של פרסאן הייב מצטרף לנתון המדאיג לפיו מתחילת השנה נרצחו כבר 63 בני אדם בחברה הערבית, מספר המשקף את היקף תופעת האלימות ההולכת ומחריפה. המקרה של משפחת הייב מדגיש היטב את השלכותיה הטרגיות של האלימות, שבמקרה זה גבתה כבר את חייהם של שלושה בני משפחה אחת בתוך פחות משלוש שנים, ביניהם פעוט בן שנתיים בלבד.

לנוכח הנתונים המדאיגים, גוברים הקולות בחברה הערבית הקוראים למאבק נחרץ בתופעה. בחודש מרץ האחרון, ח"כ אימאן ח'טיב-יאסין התבטאה בנושא ברשת X: "הפשיעה והאלימות הגואות בחברה הערבית אינן גזירת גורל. הן תוצאה ישירה של מדיניות ממשלתית מובנית, ושל התנהלות כושלת של המשטרה, שמפקירה את חיי האזרחים הערבים ואינה נוקטת בפעולות הנדרשות למיגור הפשיעה".

למרות הצהרות והבטחות רבות מצד גורמים פוליטיים וביטחוניים, הנתונים בשטח מצביעים על כך שטרם חל שינוי משמעותי. ח"כ ח'טיב-יאסין העלתה את הנושא פעמים רבות בשנתיים האחרונות, הן ברשתות החברתיות והן במסגרת ועדות שיזמה, אך לטענת גורמים בחברה הערבית התופעה ממשיכה להתפשט ללא מענה הולם.

עד כה לא פורסמו תוכניות ממשלתיות קונקרטיות להתמודדות עם התופעה באופן מקיף. המשפחות השכולות והקהילות הנפגעות ממשיכות לשלם מחיר כבד, כפי שממחישה הטרגדיה של משפחת הייב, שאיבדה שלושה מבניה בפרק זמן קצר.

רצף האירועים האלימים והיעדר טיפול שורש בתופעה מעלים שאלות נוקבות לגבי היכולת והרצון של הרשויות להתמודד עם האלימות הגואה. משפחות רבות בחברה הערבית חיות בחשש מתמיד, כאשר מעגלי הנקמה והאלימות ממשיכים להתרחב והמחיר האנושי הולך ומתעצם.

האם יהיה זה המקרה שיוביל לשינוי אמיתי במדיניות הממשלתית והמשטרתית? ימים יגידו. בעת הזו, קהילות ריינה ונצרת מתמודדות עם אובדן נוסף, ומשפחת הייב מוסיפה שם נוסף לרשימת הקורבנות הארוכה מעבר לכל מידה ראויה.

הצילום מתוך רשתות חברתיות, בהתאם להוראות סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים

הפוסט מטווח חי בגליל: משפחה שלמה תחת כוונת הרוצחים הופיע לראשונה ב-מעקב.

בכנסת ישראל של 2024, ח"כ אימאן ח'טיב-יאסין ממשיכה להפגין חוסר רגישות ואחריות ציבורית מזעזע. בעוד שהיא מתיימרת לייצג את האינטרסים של הציבור הערבי בישראל, התנהלותה מעלה תהיות רבות באשר למניעיה האמיתיים ולאג'נדה שהיא מקדמת.

לאחרונה, ח'טיב-יאסין הוכיחה שוב את חוסר השיפוט שלה כאשר השמיעה האשמות חמורות כלפי חברי כנסת יהודים. בתגובה למכתב שנשלח לראש שירות הביטחון הכללי, רונן בר, היא לא היססה להטיח האשמות מופרכות ומסיתות: "לכו תשרפו פלסטינים ואנחנו נגבה אותכם. בושה. כבר מזמן אין לכם. לשרוף אנשים וילדים בחיים. מזכיר לכם משהו?!?!?!? פשוט אין מילים לתאר".

בהתבטאות מזעזעת זו, חברת הכנסת אימאן ח'טיב-יאסין העזה לערוך השוואה מרושעת ומעוותת בין תומכי הטרור ומבצעי פשעים נגד האנושות, לבין למעלה משישה מיליון קדושים יהודים אשר נספו באכזריות במחנות ההשמדה הנאציים. אמירה זו מהווה חילול בוטה של זכר הנרצחים וסילוף היסטורי חמור, המשקף חוסר רגישות מוחלט כלפי אחת הטרגדיות הנוראות בתולדות האנושות.

האם ח"כ אימאן ח'טיב-יאסין מודעת לתלאות אשר פקדו את העם היהודי בימי השואה? האם היא מבינה לעומקם את הדברים עליהם היא מדברת? הן לא חזתה ולו אחוז אחד מן הסבל אשר נגזר על היהודים בתקופה האפלה ההיא.

לבני עמה עודנה שמורה הזכות לחיות במדינות ערביות רבות, בעוד אשר ליהודים באותם ימים לא הייתה מדינה משלהם (ואך טוב כי כיום יש). ועל מנת למנוע מן המחבלים להשמיד את מדינת ישראל, חובה עלינו להגן על המדינה ולמגר את אויביה.

דבריה אלה, שנאמרו ללא כל בסיס עובדתי, מהווים הסתה מסוכנת ומעוררים שאט נפש. השימוש ברטוריקה פרובוקטיבית זו חושף את חוסר האחריות של ח'טיב-יאסין ואת נכונותה להשתמש בשפה קיצונית ומתלהמת כדי לקדם את מטרותיה הפוליטיות.

אולם, כאשר מדובר בקידום האינטרסים של בוחריה, ח'טיב-יאסין מגלה פתאום זיכרון סלקטיבי. ב-23 בספטמבר 2024, היא "נזכרה" פתאום שהיא חיה במדינת ישראל ושערביי ישראל הם חלק בלתי נפרד מהחברה. באותו יום, היא דרשה להגדיל את התקציב לערביי ישראל המתגוררים בצפון המדינה, תוך שהיא טוענת בערבית: "התעלמות מוחלטת מצרכי החברה הערבית".

צילום: ערוץ הכנסת

התנהלות זו חושפת את הצביעות המובהקת של ח'טיב-יאסין. מחד, היא מטיחה האשמות חסרות בסיס כלפי חברי כנסת יהודים, ומאידך, היא מבקשת להגדיל את התקציבים לציבור אותו היא מתיימרת לייצג. זוהי דוגמה מובהקת לפוליטיקה של הפרד ומשול, המנסה לנצל את המתחים הקיימים בחברה הישראלית לטובת רווח פוליטי אישי.

חברת הכנסת ח'טיב-יאסין חייבת להבין שתפקידה כנבחרת ציבור הוא לגשר על פערים ולקדם דו-קיום, לא להסית ולהעמיק שסעים. התנהלותה הבלתי אחראית פוגעת לא רק באמון הציבור במערכת הפוליטית, אלא גם ביחסים העדינים בין יהודים וערבים במדינת ישראל.

צילום: ערוץ הכנסת, תוכן ע"פ סעיף 27א'

הפוסט ח'טיב-יאסין מסיתה: "יהודים שורפים ילדים חיים כמו בשואה" הופיע לראשונה ב-מעקב.

דים אמור

חברת הכנסת אימאן ח'טיב-יאסין התראיינה בערוץ הכנסת ושיתפה שלא היה אונס והרג תינוקות.

מדובר על סרט הזוועות של דובר צה"ל על הטבח של 7 באוקטובר.

ח'טיב-יאסין הצהירה שלא נכנסה לצפות בו, יחד עם זאת אמרה שלא יכולה לצפות בסרטים אבל לפי מה ששמעה מ"מקום ראשון" לא נראה ששחטו תינוקות ואנסו נשים.

נציין: בראיון ניתן לראות ולשמוע שח"כ אימאן ח'טיב-יאסין כמעט ולא יודעת עברית, למעשה יש קושי רב להתבטא בעברית.

קרדיט: ערוץ הכנסת, ערוץ 99

"לא שחטו תינוקות, לפחות ממה שהיה בסרט, ולא אנסו נשים"- ח"כ אימאן חטיב יאסין מרע"מ מגיבה לאירועי ה-7 באוקטובר. כשנשאלה האם צפתה בסרט שהוקרן לח"כים: "לא יכולה לצפות, אני שמעתי ממקור ראשון"@khatib_eman @mazalm3 pic.twitter.com/5vCQgQvV0Z

— ערוץ כנסת (@KnessetT) November 5, 2023

הפוסט "לא שחטו תינוקות, ולא אנסו נשים", ח"כ אימאן חטיב יאסין מרע"מ מגיבה לאירועי ה-7 באוקטובר הופיע לראשונה ב-מעקב.