סערה חדשה ומסקרנת מסעירה את עולם התקשורת והמדיה בישראל: היוצר, התסריטאי והבמאי נאור ציון עמל בימים אלה על הפקתו של סרט דוקומנטרי חושפני ונוקב בשני חלקים, הנושא את השם הטעון "האמת היא הצהוב החדש". הפרויקט המסקרן מסמן באופן ישיר ומובהק את אחת הדמויות המזוהות ביותר עם העשייה העיתונאית בשנים האחרונות, אדוה דדון, כמי שעומדת במרכזה של חשיפה חסרת תקדים.

קרא עוד – לחץ כאן

על פי הצהרותיו של ציון, היצירה הדוקומנטרית נולדה והתפתחה בעקבות תחקיר עצמאי מעמיק ואיסוף קפדני של עדויות שהגיעו לידיו לאורך תקופה. הסרט עתיד להציג שאלות קשות ונוקבות בנושאי תקשורת, כוח, אמת עיתונאית וגבולות זכות הציבור לדעת. בשלב זה, פועל היוצר לגיוס משאבים ומימון להשלמת שלבי ההפקה, העריכה, הליווי המשפטי והפצת היצירה. ציון מדגיש בנחישות את מחויבותו המוחלטת לעצמאות מערכתית מלאה ולאי-תלות בגופים מסחריים או בגורמים בעלי אינטרס זר.

קרא עוד – לחץ כאן

בפרסומים רשמיים שהעלה לאחרונה ברשתות החברתיות, העלה ציון את רף המתח והציג פנייה ישירה ופרובוקטיבית המכוונת נגד אדוה דדון, לצד אופירה אסייג. ציון פרסם את המונה (שעון עצר) של השתיים, וצירף הבטחה דרמטית לפיה הסרט יציג מציאות שונה לחלוטין מזו המשתקפת על המסך: "דוקו של אמת מזעזעת בשני חלקים שיחשוף את כל מה שאתם לא יודעים על השתיים הללו".

הפרויקט השאפתני של ציון אינו מסתפק רק בהצגת ביקורת, אלא מבקש להוות אלטרנטיבה תקשורתית אמיצה, המעמידה למבחן את אמינותם של מוקדי הכוח במדיה הממסדית. הבחירה להתמקד בדדון ובשיטות הפעולה המיוחסות לה מסמנת מאבק חסר פשרות על חופש היצירה ועל זכותו של הציבור לקבל תמונה מלאה ונקייה מאינטרסים. המשך התקדמותו של המיזם צפוי לרכז עניין ציבורי ומשפטי רב בתקופה הקרובה.

לתמיכה ב-BeActive – לחצו כאן

הפוסט האמת המזעזעת: הדוקו של נאור ציון שמפרק את אדוה דדון הופיע לראשונה ב-מעקב.

מערכת המשפט הישראלית, האמונה על הגנה על זכויות היסוד, חופש הביטוי והשוויון בפני החוק, ניצבת אל מול טענות קשות המטלטלות את האמון במוסד השפיטה בדרג השלום. בלב הסערה עומד כבוד השופט טל חבקין, ששמו נקשר בשורה של החלטות ודיונים המעוררים ביקורת ציבורית חריפה, המלווה בתחושה גוברת כי באולמו, הפרשנות המשפטית הופכת לעיתים לכלי השתקה שרירותי.

"אלוהים הוא סגנם"? הדיקטטורה שמאחורי הגלימה

הביקורת המופנית כלפי השופט חבקין נשענת על שורה של טענות ואירועים שעלו לאורך הזמן. היא צומחת מתוך תחושה של מתדיינים, עורכי דין ואנשי ציבור, כי באולמו של חבקין השוויון בפני החוק הוא בבחינת המלצה בלבד. הדיון שהתקיים ב-23 ביוני 2026, בעניינה של הדס קליין נגד ויקטור שריקי, חשף תמונה מדאיגה של ניהול הליך הנראה כנטול איזונים.

על פי תמלולי הדיון והעדויות מהשטח, חבקין בחר לנהל את האולם ביד רמה, תוך השתקה שיטתית של צד אחד. בעוד עורכי הדין מטעם המשיבים ניסו להציג את עמדתם ולהשלים טיעונים מהותיים, הם נתקלו בחומה בצורה. "לא שאלתי אותך. אני מדבר איתו כרגע", הטיח השופט בבאת כוח המשיבים, עו"ד ערד מלול-גז, והוסיף הוראות סמכותניות כגון "גבירתי תשב".

האווירה המתוחה הגיעה לשיאה כאשר השופט בחר להפסיק את הדיון, תוך שהוא מטיל ספק ביכולת לקיים הליך תקין, צעד שנתפס על ידי הנוכחים כתיאטרון של סמכות המופעלת כדי להצר את צעדיהם של מי שאינם מיישרים קו עם הלך הרוח באולם.

הציטוטים הבעייתיים שנאמרו כלפי עו"ד חיה מלול, אשר ייצגה את ויקטור שרירי, כלפי בא כוחו של מרדכי דוד, עו"ד יורם שפטל, וכן כלפי בעלי הדין עצמם:

נכחתי בדיון לכל אורכו, ובזמן אמת התרשמתי כי התנהלותו של השופט טל חבקין כלפי בעלי הדין ובאי כוחם לא הייתה אחידה. תחושה זו לא נשענה על רושם רגעי בלבד; לאחר שעיינתי מחדש בפרוטוקול הדיון, סברתי כי הוא משקף, לפחות בחלקו, את אותה התרשמות.

מן הפרוטוקול ניתן להיווכח כי הדס קליין ובאת כוחה זכו למרחב נרחב להצגת עמדתן, ללא התערבויות משמעותיות מצד בית המשפט ותוך אפשרות לפרוש את טיעוניהן בהרחבה. לעומת זאת, עו"ד חיה מלול, אשר ייצגה את ויקטור שריקי, וכן בא כוחו של מרדכי דוד, נתקלו, כפי שעולה מן הפרוטוקול, בהתערבויות תכופות מצד בית המשפט, אשר הקשו עליהם להשלים את טיעוניהם באופן רציף.

כמו כן, כאשר ביקשו באי כוחם של המשיבים להציג ראיות ולטעון כי קיימת הצדקה משפטית לחקירתה של הדס קליין, בקשותיהם לא מוצו במסגרת הדיון, ובנקודות מהותיות הורה בית המשפט על הפסקות. בעיניי, ובשים לב למכלול ההתנהלות באולם, מהלכים אלה הותירו רושם של פער באופן שבו נוהל הדיון כלפי הצדדים השונים.

מדובר, כמובן, בהתרשמותי האישית מן הדיון שבו נכחתי ובפרשנותי לפרוטוקול, אשר מצורף במלואו. כל קורא מוזמן לעיין בו ולהתרשם בעצמו מן השתלשלות הדברים ומהאופן שבו התנהל ההליך.

אנו נפרסם את פרוטוקול הדיון, וכל קורא יוכל להתרשם בעצמו מהיחס המכובד והאדיב שהפגין כב' השופט טל חבקין כלפי הדס קליין. הלוואי שכל בעל דין היה זוכה ליחס דומה. אם נרשה לעצמנו הערה סאטירית, נדמה היה שרק קפה ומאפה היו חסרים:

במהלך הדיון עצר כב' השופט טל חבקין את הדיון והורה על הוצאתו של רמי בן יהודה מן האולם. מן הפרוטוקול ניתן גם לראות כי השופט פנה אל הדס קליין באדיבות ואף הודה לה במילים "תודה רבה". אין חולק כי כאשר הוא מוצא לנכון, הוא יודע לנהוג בנימוס ובכבוד.

צילום כעבירה פלילית: קביעה מרחיקת לכת?

אחד הרגעים המטלטלים ביותר בתמלול הדיון נרשם בדיון בעניינו של מרדכי דוד. כאשר דוד טען כי צילם את הדס קליין ממרחק מה, השיב השופט חבקין בקביעה שערערה את הסדר הציבורי המקובל: "אי אפשר להיכנס ללב אדם ולמרחב הפרטי שלו… זה הסגת גבול מאיימת… זו הטרדה מאיימת".

הקביעה הזו, המרחיבה את גבולות המושג "הטרדה מאיימת" באופן כמעט גורף, מעוררת תהיות כבדות משקל. האם כל צילום במרחב הציבורי, גם ממרחק, עלול להפוך לאירוע פלילי תחת אמת המידה של השופט חבקין?

השאלות הקשות אינן מופנות רק כלפי בית המשפט, אלא גם כלפי סוגיית האכיפה השוויונית במערכת המשפט וביחסה של התקשורת. אם נקבעים מבחנים משפטיים באשר למה שעשוי להיחשב כהטרדה, האם הם חלים במידה שווה גם על גופי תקשורת ועיתונאים?

כך, למשל, עולה השאלה כיצד היו נבחנות מבחינה משפטית שיטות העבודה של התוכנית "הנוכלים", המזוהה עם העיתונאית אדוה דדון. במסגרת התוכנית נראים לאורך השנים מרדפים עיתונאיים, צילום מתמשך של מושאי התחקיר ולעיתים אף שימוש בכינויים חריפים כלפיהם, עוד בטרם ניתנה בעניינם הכרעה שיפוטית או פסק דין. יש הרואים בכך כלי עיתונאי חיוני, ואילו אחרים מעלים שאלות באשר לגבולות הסיקור העיתונאי ולזכויות הפרט.

• למעשה, בית המשפט כבר הבהיר כי על מערכת התוכנית "הנוכלים", ובכלל זה על עבודת התחקיר העיתונאית, חלה חובת זהירות מוגברת. כך עולה מהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו (ת"א 1598-12-19), מפי כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי.

השופטת הדגישה כמה עקרונות מרכזיים המחייבים זהירות מצד עיתונות חוקרת:

• • השימוש בכינוי "נוכל" מחייב משנה זהירות, שכן מדובר בכינוי בעל חומרה רבה העלול לפגוע באופן משמעותי בשמו הטוב של אדם.
  • גם שמה של התוכנית, "הנוכלים", הוא חלק בלתי נפרד מהפרסום, ולכן יש לבחון בזהירות את המסר הכולל המועבר לציבור.
  • יש להשלים את בירור העובדות ולקבל את תגובת מושא התחקיר במלואה לפני גיבוש הנוסח הסופי, ולאחר קבלת התגובה לבחון מחדש את אופן הפרסום.
  • על המערכת "לברור מילותיה בקפידה" ולשקול מחדש אם נכון לשדר את התחקיר במסגרת התוכנית "הנוכלים".
  • גם כאשר קיים עניין ציבורי בפרסום, אין בכך כדי להעניק לעיתונות חופש בלתי מוגבל לפרסם דברים העלולים להכתים את שמו של אדם.

בכך הדגישה השופטת את חובת הזהירות המוגברת החלה על עיתונות חוקרת, במיוחד בכל הנוגע לשימוש בכינויים חריפים ולפרסומים העלולים לפגוע בשמו הטוב של אדם.

כך, בתיעוד התקשורתי שאנו מפרסמים, ניתן לראות, ככל הנראה, "הטרדה מאיימת" מצד אדוה דדון. לפי דברי כב' השופט טל חברין, עיתונאית החודרת עם מצלמה וצוות צילום אל "לב אדם ולמרחב הפרטי שלו" מבצעת, ככל הנראה, "הטרדה מאיימת": "זו הסגת גבול מאיימת… זו הטרדה מאיימת". צילום: ערוץ 12 קשת, שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

בהקשר זה מתעוררת שאלה ציבורית נוספת: כיצד היה מפרש כב' השופט טל חבקין מקרים מסוג זה? האם אותם מבחנים משפטיים היו מיושמים גם ביחס למרדפים עיתונאיים ולצילום מתמשך במסגרת עבודתה של אדוה דדון, או שהמסקנה המשפטית הייתה שונה?

דוגמה נוספת היא תיעודיה של העיתונאית אור-לי ברלב, המפרסמת מעת לעת צילומים מטווח קצר של אישי ציבור, ובהם ראש הממשלה והשרה מירי רגב. גם כאן מתעוררת השאלה היכן עובר הגבול בין סיקור עיתונאי לגיטימי לבין התנהלות העשויה לעורר שאלות משפטיות, והאם אותם עקרונות נאכפים באופן שוויוני כלפי כלל הגורמים.

אלה אינן קביעות, אלא שאלות ציבוריות ומשפטיות המתעוררות לנוכח פרסום פרוטוקול הדיון. דווקא משום שהדברים נאמרו בבית המשפט, מתבקש לבחון האם אותם עקרונות מיושמים באופן אחיד, ללא הבחנה בין אזרחים פרטיים, פעילים פוליטיים, עיתונאים וגופי תקשורת.

סרטוני וידאו מתוך עמודה של העיתונאית והאקטיביסטית אור-לי ברלב:

• האם צילום ראש הממשלה ממרחק של כחצי מטר עד מטר, כפי שנראה בסרטון המתועד, עשוי, ככל הנראה, להעלות שאלות באשר לקיומה של הטרדה מאיימת?

• מרדף אחר השרה מירי רגב – האם אין בכך הטרדה מאיימת? מעניין מה חושב על כך כב' השופט טל חבקין, והאם דבריו חלים גם כאשר מדובר בפעילי שמאל קיצוני.

"סתימת פיות" משפטית: המקרה של העיתונאי

השופט טל חבקין מוסיף לעורר הדים, והפעם בפסק דין שנתן בתביעת לשון הרע נגד עיתונאי המזוהה עם מחנה הימין. ההכרעה מעלה שאלות נוקבות בנוגע לגבולות חופש הביטוי והעיתונות: במסגרת הסדר לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, הוטלו על הנתבע (הכתב) פיצוי כספי משמעותי והתחייבות גורפת להימנע בעתיד מכל פרסום על אודות העמותה, חבריה, בעליה או מתנדביה.

הצו, המלווה בסנקציה של 10,000 ש"ח בגין כל הפרה, אינו מוגבל לכתבה נשוא ההליך אלא חולש גם על פרסומים עתידיים. בעיני מבקרי ההחלטה, מדובר במגבלה חריגה ומרחיקת לכת, העלולה לצמצם באופן ניכר את יכולתו של עיתונאי להוסיף ולסקר גוף בעל פעילות ציבורית או פוליטית.

הרקע להליך היה כתבה שעסקה בעמותה המזוהה, לפי הפרסום, עם גורמי שמאל רדיקלי. במסגרת התחקיר, ביצע העיתונאי תרומה סמלית של 5 ש"ח כדי לבחון במו ידיו את התנהלות העמותה. ממצא זה, שהצטרף לעדויות רבות של תורמים אחרים שדיווחו כי לא קיבלו קבלות, הוביל לפרסום הטענה בדבר אי הנפקת הקבלות. בנוסף, כלל הדיווח צילום מסך של אישור משטרתי על הגשת תלונה, ובו צוין כי התלונה הוגשה בגין חשד ל"קבלת דבר במרמה". העיתונאי לא טען בעצמו כי בוצעה עבירה, אלא דיווח על עצם קיומה של התלונה כפי שהיא מופיעה במסמך הרשמי.

השופט חבקין קבע כי אי מסירת קבלה בגין תרומה בודדת אינה מבססת כשלעצמה חשד לעבירה, וכי לא היה מקום להציג את הדברים באופן שבו פורסמו, תוך התייחסות ביקורתית לפרסום צילום מסך של התלונה. לאחר שהצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק בדרך של פשרה, חויב העיתונאי בפיצוי של 50 אלף ש"ח.

לצד הפיצוי נקבע כי העיתונאי וכלי התקשורת שבבעלותו לא יפרסמו בעתיד פרסומים נוספים על אודות העמותה, חבריה או פעילותה. עוד נקבע כי אף הליכים משפטיים עתידיים בעניינה לא יסוקרו באופן שיעקוף את ההתחייבויות שנקבעו בפסק הדין, כל הפרה תחייב בפיצוי מוסכם של 10,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, ובמקרה של הפרה מצד הנתבע, יתרת סכום פסק הדין תעמוד לפירעון מיידי.

פסק הדין עורר ביקורת בקרב הסבורים כי ההתחייבויות מצמצמות באופן דרסטי את מרחב הפעולה של עיתונאי המבקש לסקר גוף בעל פעילות ציבורית ופוליטית. מנגד, יש המציינים כי מדובר בהסדר שקיבל תוקף של פסק דין לאחר שהצדדים הסכימו לו במסגרת ההליך.

למשמעות המעשית של פסק הדין נודעות השלכות מרחיקות לכת, החורגות מגדר האיסור על פרסום ספציפי, איסור המשתרע על פני נצח. למעשה, גם אם בעתיד תוגש תביעה נגד אותה עמותה, הרי שעלול אותו כתב, המשמש גם כבעלי כלי התקשורת, למצוא עצמו מנוע מלהביא לידיעת הציבור אף דיווח עובדתי בדבר עצם הגשת ההליך או התפתחויות פומביות בתוכו. יתרה מזאת, גם בפרסום שייערך בידי איש צוות אחר באותו גוף תקשורתי, עלולה לעלות הטענה כי הדבר נעשה בידיעתו או באישורו של הבעלים, ובכך ייחסם המידע.

תוצאה זו עלולה להוביל ל"אפקט מצנן" משמעותי על עבודת העיתונות, לצמצם את יכולת הסיקור של נושאים בעלי עניין ציבורי ולהצר את זכות הציבור לקבל מידע. כאשר עסקינן בגוף בעל נוכחות ציבורית ותקשורתית דומיננטית, מתעוררות שאלות עקרוניות בדבר האיזון הראוי שבין ההגנה על זכויות הפרט והתאגיד לבין עקרונות היסוד של חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת.

יובהר כי הדברים משקפים את פרשנותי האישית לפסק הדין, ואין בהם משום קביעה עובדתית, הכרעה משפטית או ייחוס מניעים כלשהם לכבוד השופט טל חבקין או לכל גורם אחר.

על רקע זה, העיסוק בסוגיית חופש הביטוי בישראל, לאור ניתוח פסקי דין שונים, מעורר בי תהיות כבדות משקל. אני סבור בביטחון רב כי אילו פורסם תחקיר זהה בערוץ 12, ספק רב אם בית המשפט היה ממהר להשית צו המגביל את כלי התקשורת מפרסום מידע על אודות עמותה כזו או אחרת ללא הגבלת זמן. נדמה כי בפועל, מתקיימים אמות מידה כפולות בכל הנוגע להגנה על חופש העיתונות.

פסק הדין 'בדרך לדמוקרטיה דיקטטורית'? למעשה הוא חומר קריאה מחייב בכל מוסד אקדמי למשפטים. אין מדובר רק בעניין נקודתי, אלא בנורת אזהרה בוהקת לכלל אמצעי התקשורת. ככל הנראה, אפילו במדינות המוגדרות רשמית כדיקטטורות יתקשו למצוא פסיקה קיצונית כזו; נדמה כי אם טל חבקין יבחר להגר לרוסיה או לאפגניסטן, הוא ימצא שם כר פורה לפרנסה מובטחת

היסטוריה בכתב: הקריאה לרפורמה

דבריו של השופט טל חבקין אינם רק הערות אגביות באולם בית המשפט, הם מתועדים בפרוטוקולים והופכים למשנה סדורה. התחושה המצטברת היא כי מדובר בשופט שאינו מהסס "להמציא" הלכות חדשות, לפרש חוקים לפי ראות עיניו, ולהפעיל משמעת אלימה מילולית באולם שנועד להיות היכל של צדק.

עבור רבים מהמבקרים, המקרה של השופט חבקין הוא "הוכחה ניצחת" לחיוניותה של הרפורמה המשפטית. כאשר נדמה כי השופט הוא זה שמכתיב את הנרטיב הציבורי, את גבולות המותר והאסור לצלם, ואת היכולת של עיתונאים לחשוף את האמת, הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה.

הציבור הישראלי עומד מול תמונת מצב שבה בית המשפט, שאמור להיות המגן האחרון של האזרח הקטן, נתפס בעיני רבים כגורם המשתמש בכוחו כדי להשתיק ביקורת פוליטית ולהעניק הגנה למי שנוחים לו. האם זו מערכת המשפט שאנו שואפים אליה? השאלה מופנית אל המערכת כולה, אך הדוגמאות המגיעות מאולמו של השופט טל חבקין מספקות, לשיטת מבקריו, תשובה חד-משמעית: השינוי חייב לבוא, ומהר.

עו"ד חיה מלול גברה על קליין

מכל מקום, ראוי לציין כי עו"ד חיה מלול הצליחה להביא לדחיית בקשתה של הדס קליין במסגרת הדיון. באותו שלב של ההליך, בקשתה של קליין לא התקבלה. באשר לעניינו של מרדכי דוד, כב' השופט טל חבקין טרם נתן את פסק דינו.

בתצלום ניתן לראות את תגובתה והבעת פניה של הדס קליין לאחר ההחלטה. עוד עולה מן ההליך כי הטענות שהועלו בעניינו של ויקטור שריקי לא התקבלו באותו שלב, ועו"ד חיה מלול התמודדה בהרחבה עם טענותיהם של עו"ד גונן בן יצחק והדס קליין, תוך הצגת טיעונים נגדיים שנדונו בפני בית המשפט.

---

צילומים מתוך עמודה של אור-לי ברלב, בשימוש בהתאם לסעיף 27א לחוק זכות יוצרים.

צילום ראשי: כב' השופט טל חבקין. דיוקן נוצר באמצעות סוכן AI של מערכת "מעקב". צילום בית המשפט: "מעקב".

צילום עו"ד חיה מלול־גז: באדיבותה ובאישורה. צילום ויקטור שריקי:סוכן AI של מערכת "מעקב". צילום הראשה של הדס קליין: סוכן AI של מערכת "מעקב".

הפוסט השופט טל חבקין: איפה עובר הגבול בין ניהול דיון לאכיפה סלקטיבית? הופיע לראשונה ב-מעקב.

דים אמור

ביום רביעי האחרון התקבלה אליי הודעת טקסט בלתי צפויה. אדוה דדון, כתבת ערוץ 12 בעלת 186 אלף עוקבים, שלחה אליי מסרון מאיים ומשפיל בעקבות כתבה עיתונאית שפרסמתי במערכת "מעקב".

"שלום דים, מה שכתבת עליי מהווה לשון הרע חמור ודיבה, על משהו שבכלל לא נאמר. אם לא תסיר את הפוסט השקרי, לא אהסס לתבוע אותך. תמיד היית שרלטן, זה לא מפתיע אותי, אבל הפעם לא אשתוק. נסה אותי. לא תהיה התראה נוספת. ערב נעים" – כך נוסחה הודעתה. המסרון הועבר לתיבת הספאם שלי וזוהה על ידי רק למחרת.

מהו המעשה העיתונאי שגרם לכתבת בכירה של ערוץ מרכזי לפנות אליי בלשון מעין זו? ביום 4 בנובמבר 2025 פרסמתי כתבה תחת הכותרת "כתבת ערוץ 12 – לוביסטית של הפצ'רית? אדוה דדון מעוררת סערה". הכתבה עסקה באירוע שהתרחש בהופעה ציבורית של חנה לסלאו, ליהי טולדנו, מיה דגן ומיקי מוכתר, במסגרתה התארחה דדון והתבטאה בפומבי בהתייחס לפרשת הפצ'רית יהודית.

לקריאת הכתבה המלאה – לחץ כאן

על פי הדיווח שפורסם תחילה בעיתון ישראל היום ובעשרות כלי תקשורת נוספים, השמיעה דדון באותו מעמד: "לעומת הנוכלים שאני רודפת אחריהם, אנסים וגנבים, קשה לי לראות את מה שנעשה לפצ'רית. היא תישפט ותיענש כי הפרת אמונים היא עבירה רצינית, אבל תזכרו כמה היא תרמה. ובסוף צריך לשפוט כל עבירה לגופה". דבריה אלה הצתו את האולם, אחד הנוכחים צעק לעברה בחריפות, והקאסט אף עזב את הבמה לזמן קצר.

הכתבה שלי נבנתה על יסוד הדיווחים שפורסמו כבר, תוך הוספת פרשנות מערכתית ושאלות ביקורתיות. העליתי את השאלה האם ראוי לעיתונאית להביע עמדות מפורשות כל כך בנושא שנוי במחלוקת כשהיא עומדת על במה ציבורית, שוב מודגש: שאלתי הייתה כיצד התרחש שינוי תפקידים מעין זה – כיצד עיתונאית חוקרת הופכת, לכאורה, למעין לוביסטית של נאשמת בעיצומה של פרשה ציבורית פעילה. ואף הוספתי סימן שאלה בסופה! ציינתי במפורש בכתבה כי היא מבוססת על חומר עיתונאי שפורסם תחילה בישראל היום, וכי מדובר בשילוב של סיקור תקשורתי ופרשנות מערכתית.

טרם הפרסום עברה הכתבה בדיקה משפטית קפדנית. עורך דין בחן את הטקסט ואישר את פרסומו. לאחר קבלת הודעתה של דדון, נבדקה הכתבה פעם נוספת. המסקנה המשפטית נותרה זהה: בכתבה לא נמצא כל רכיב של לשון הרע. היא מכילה דעה עיתונאית, ידיעה, סיקור ודיווח, לצד שאלות ביקורתיות לגיטימיות – אך אין בה לשון הרע.

תגובתה של דדון העלתה בפני שאלות מהותיות. ראשית, ציפיתי מכתבת ערוץ מרכזי לרמה מקצועית נעלה יותר, ולא לניסיון להשפיל עיתונאי זוטר עקב כתיבה ביקורתית. ייחוס הכינוי "שרלטן" לאדם אינו מקובל בשום מערכת יחסים מקצועית, במיוחד בתקשורת שבה חופש הביטוי אמור להיות ערך יסוד. מדוע כתבת ערוץ 12 נמצאת במצוקה כזו? ומדוע היא סבורה כי רשאית לפנות לעיתונאי אחר בניסוח משפיל?

ההסבר עשוי להיות פשוט יחסית: כתבת ערוץ 12 מודעת היטב לעובדה שיש לה מאות אלפי עוקבים, כוח משמעותי בערוץ מרכזי, ועבר תקשורתי מרשים בקשת. לפיכך, היא נוקטת באיומים תוך הסתמכות על פער ההשפעה התקשורתית. האם גישה זו מוסרית? האם מותר להקטין עיתונאי אחר אשר מבצע את תפקידו העיתונאי? מה עלה בגורלו של חופש הביטוי? האם כוח תקשורתי מקנה רישיון להשתקת קולות ביקורתיים?

שאלה נוספת המעסיקה אותי: נניח שלאחר אחד התחקירים בתוכנית "הנוכלים" של ערוץ 12, שבה דדון ממלאת תפקיד מרכזי, היא הייתה מקבלת מסרון אישי הכולל קללות והשפלות – כיצד הייתה מגיבה? הרי תוכנית "הנוכלים" חושפת אנשים בפני הציבור ומתייגת אותם כ"נוכלים", לעיתים טרם ניתן פסק דין סופי או גזר דין המכריע בדבר היותם נוכלים. מדוע כאשר מדובר בביקורת עליה, הכללים משתנים בבת אחת?

קיים גם היבט אירוני לעניין זה. נתקבלה אצלי מחמאה עקיפה מדדון: כתבת ערוץ 12 עוקבת באופן סדיר אחר כתבות "מעקב" וקוראת אותן, ועל פי הודעתה היא חושבת כבר זמן מה שאני "שרלטן". עובדה זו מצביעה על כך שהיא נכנסת לאתר שלנו באופן קבוע. תודה רבה, גברת דדון – כל כניסה להאתר חשובה לנו, וכל תגובה מעין זו רק מקדמת את האתר. בזכות המחלוקת הזו, האתר קיבל עשרות אלפי כניסות בימים האחרונים. זו מוניטיזציה מצוינת.

ידוע שאני עיתונאי בעל דעות ימין, עולה מאוקראינה, ושירתתי בעבר בחטיבת גבעתי, בגדוד שקד, ברצועת עזה . האם אני מוגדר כ"שרלטן" בשל השקפת עולמי הפוליטית? או אולי בשל מוצאי? או בגלל השירות הצבאי שלי? ייתכן שהכינוי נובע מכך שאני עיתונאי אמיץ שאינו חושש לשאול שאלות חודרניות? ערוץ 12 מפרסם תכנים קשים גם על ראש הממשלה, וככל הנראה חושבים בערוץ זמן רב שהוא אינו ראוי לתפקידו. לפיכך, העובדה שדדון עוקבת אחריי וחושבת שאני "שרלטן" אינה מטרידה אותי כלל. היא מוזמנת לכתוב כתבה חוקרת על האתר "מעקב" ועליי אישית – זה רק יביא לנו תועלת תקשורתית.

דדון טוענת כי פרסמתי תוכן "על משהו שבכלל לא נאמר", אולם מדובר בסיקור חדשותי שפורסם בעשרות כלי תקשורת. האם היא שלחה הודעה דומה לעיתון ישראל היום? לאתר אייס? למאיר אדוני, שעליו פורסמה בישראל היום כתבה נוספת תחת הכותרת "פוסטמה: מאיר אדוני נגד אדוה דדון"? אם היא מגישה תביעה גם נגדו, אגיע לתמוך בו בדיונים המשפטיים.

באשר לאיום "אם לא תסיר את הפוסט השקרי, לא אהסס לתבוע אותך. תמיד היית שרלטן, זה לא מפתיע אותי, אבל הפעם לא אשתוק. נסה אותי. לא תהיה התראה נוספת" – ודאי שלכל אדם במדינה דמוקרטית זכות לפנות לערכאות. בית המשפט ברחוב ויצמן 1 בתל אביב פתוח בפניה, וגברת דדון מוזמנת להגיש תביעת לשון הרע. בית המשפט ייתן דעתו המשפטית על הכתבה שפורסמה במערכת "מעקב".

אדוה דדון, בוגרת אוניברסיטת בר אילן בהצטיינות במדע המדינה ובעלת תואר שני בפילוסופיה, מדע ותרבות דיגיטלית מאוניברסיטת תל אביב, שירתה בעברה כקצינת מבצעים וכקצינת דוברות בחיל האוויר, והשתחררה מצה"ל בדרגת סגן. על פי הנתונים המופיעים בוויקיפדיה, היא צברה השכלה אקדמית רחבה אך לא למדה תקשורת באופן פורמלי. ייתכן שמהשירות הצבאי נותרה בה הנטייה לדבר בשם אחרים – אם כי זו, כמובן, רק פרשנות אישית.

בשלב זה של הדברים, איני חש חשש כלשהו. דדון, וכל ערוץ או עיתונאי אחר, לא יצליחו לסתום את פי. אני אמשיך לכתוב כתבות בעלות חשיבות ציבורית. איני חושש מהכוח, מהממון, מהקשרים או מההשפעה של גברת דדון. אם תבחר להגיש תביעה משפטית – ניפגש בכותלי בית המשפט.

זהו אינו עניין אישי. מדובר בעקרונות יסוד. זהו עניין של חופש הביטוי העיתונאי. זוהי השאלה האם עיתונאי בעל פלטפורמה גדולה רשאי להשתיק עיתונאי עצמאי באמצעות איומים משפטיים וקללות אישיות. זוהי השאלה האם עיתונאי רשאי להפעיל ביקורת עיתונאית כלפי עיתונאי אחר על רקע התבטאויותיו הפומביות. ואני מאמין איתן שהתשובה לשאלה האחרונה היא חיובית ברורה וחד משמעית.

ערוץ 12 לא פרסם עד כתיבת שורות אלה תגובה רשמית לאירוע זה. השאלות נותרות פתוחות ומחכות למענה: האם ביקורת עיתונאית כלפי עיתונאי אחר היא לגיטימית? האם כוח תקשורתי מצדיק נקיטת איומים כנגד קולות ביקורתיים? והאם חופש הביטוי חל באופן שוויוני על כל העיתונאים, או שמא קיימים עיתונאים הנתונים מעל לביקורת?

נ.ב.

גב' אדוה דדון, כתבת ערוץ 12, כינתה אותי "שרלטן" – אמירה שמקוממת כשלעצמה. אך האבסורד גדל נוכח העובדה שדווקא הערוץ שבו היא מועסקת, ערוץ 12 (קשת | מאקו), השתמש בשתי תמונות שצילמתי באופן בלתי חוקי, תוך הפרת זכויות יוצרים מובהקת: בפעם הראשונה ללא מתן קרדיט, ובפעם השנייה ללא קבלת אישור וללא רכישה – כנהוג בתחום התקשורת.

מדובר, אפוא, בסוג של גניבה של עבודותיי ופרי עמלי (שבהן השקעתי מאמצים רבים כדי לצלם), לא רק במובן המשפטי אלא גם במובן הערכי. בושה להשתמש ביצירות של אדם ולהטיח בו עלבונות – זה לא רק חוסר יושרה, אלא שרלטנות לשמה.

כפי שאומרים: "הפוסל – במומו פוסל".

• עובדות וראיות לעבירה:

ביום 21 בדצמבר 2022 פורסמה באתר מאקו כתבה שעסקה בכתב תאגיד השידור הציבורי כאן 11, מר דניאל אלעזר. את הכתבה פרסם הכתב גיל משעלי, וזאת ללא מתן קרדיט, ללא קבלת אישור שימוש, ואף ללא פנייה מוקדמת או מינימלית לבעל הזכויות.

הצילום שבמוקד הכתבה שייך לי ולמערכת "מעקב", והוא פורסם לראשונה ביום 1 באוגוסט 2022. התצלום צולם על ידי בבית המשפט, במסגרת סיקור פרשותיו של כתב כאן 11, מר דניאל אלעזר.

בתאריך 28 במרץ 2025, פורסמה באתר מאקו כתבה מאת הכתב שמעון איפרגן, שכותרתה: "השריפה התבררה כהסחה: רצח מסתורי בווילה בקיסריה".

שוב, גם בכתבה זו נעשה שימוש בתצלומים שצילמתי בעצמי, וזאת מבלי שנעשתה אליי כל פנייה מוקדמת, מבלי שהתבקש אישור או ניתנה רשות שימוש – פשוט נעשה שימוש בעבודתי מבלי ליידע אותי.

התמונות הללו פורסמו לראשונה באתר "מעקב" ביום 6 בינואר 2025, במסגרת תחקיר מקורי שערכתי. לשם כך נסעתי לקיסריה תוך נטילת סיכון אישי, במטרה לתעד אדם מסוכן ובעל רקע עברייני חמור. נגדו הוגשו תלונות רבות – בגין אונס, הונאה, מרמה, תקיפות ואיומים – אך רובן נסגרו על ידי המשטרה מבלי שננקטו צעדים של ממש. ניהלתי מאבק ממושך מול תחנת משטרת נתניה, ואף פניתי למח"ש ולעיריית נתניה – ברם דבר לא השתנה.

למשל, גם באותן נסיבות לא נראתה שם גב' אדוה דדון, וגם לא הכתב שמעון איפרגן או מי מכתבי מאקו, N12, קשת, כאן 11 או רשת 13. לאיש מהם, כך נראה, לא היה אכפת מה עשה אריק בן דרור לאלפי קורבנותיו.

וכרגיל, כאשר מדובר במציאות מסוכנת באמת – ה"כתבים" של קשת מעדיפים להישאר במשרדים, ולהסתפק, ככל הנראה, ב"להלוות" את תצלומיהם של אחרים – ללא אישור, ללא רשות, וללא כל פנייה לבעל הזכויות.

אף כתב לא נכח במקום בעת ביצוע התחקיר, וגם לא המשטרה או כל גורם אחר – ואני עצמי נחשפתי לאיומים ולנזק בריאותי במהלך הסיקור, בעוד אריק בן דרור המשיך לכאורה בביצוע הונאות חמורות.

(קרא את התחקירים  לחץ כאן).

במדינת מאקו – או אם לדייק, "הרפובליקה של קשת ערוץ 12" – נדמה כי נוהגים שם על פי מערכת חוקים עצמאית משלהם. חוק זכויות היוצרים של מדינת ישראל, ככל הנראה, אינו חל על ה"פריבילגים" של המערכת.

אין כל צורך, לשיטתם, לפנות אל עיתונאי המחזיק בזכויות בלעדיות על צילומיו ולבקש את אישורו, כאילו מדובר בחומר ציבורי הפתוח לשימוש חופשי.
נראה שבמערכת מאקו השתרשה תחושת חסינות מופרזת – תפיסה שלפיה הכול מותר להם, גם כאשר מדובר בעבודתו העיתונאית המקורית והבלעדית של אחר.

ואם לא די בכך – דווקא אני, מוצג כ"שרלטן"; בעוד שאלה המשתמשים ביצירות שלי ללא אישור וללא קרדיט, ואף מפרים את חוק זכויות היוצרים, זוכים להכרה ולבמה ציבורית.

צילום ראשי: גב' אדוה דדון – צילום מסך מתוך שידורי ערוץ 12. השימוש בתמונה נעשה בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים.

הפוסט אדוה דדון, ערוץ 12, משתיקה עיתונאי: איומים וקללות חריפות הופיע לראשונה ב-מעקב.

מהומה פרצה אמש בהופעה של חנה לסלאו, ליהי טולדנו, מיה דגן ומיקי מוכתר, כאשר אדוה דדון, כתבת חדשות 12, יצאה בפומבי להגנתה של הפצ"רית יהודית במהלך דיון פומבי על הבמה. האירוע עורר תגובות סוערות בקרב הקהל והסתיים ביציאת הקאסט מהבמה למספר דקות.

דדון, שהתארחה בהופעה, נשאלה על הבמה לשלומה והשיבה כי קשה לה עם המצב במדינה. לאחר מכן, בהתייחסות מפורשת לפרשת הפצ"רית, אמרה: "לעומת הנוכלים שאני רודפת אחריהם, אנסים וגנבים קשה לי לראות את מה שנעשה לפצ"רית. היא תישפט ותיענש כי הפרת אמונים זו עבירה רצינית אבל תזכרו כמה היא תרמה. ובסוף צריך לשפוט כל עבירה לגופה".

דבריה של הכתבת הצתו את האולם. תוך שניות פרצה מהומה כאשר אחד הצופים בקהל צעק לעברה: "לא רוצים לשמוע אותך. לא באנו בשבילך". בעקבות האירוע, הקאסט קם ויצא מהבמה. רק לאחר שהרוחות נרגעו, חזרו האמנים למקומם.

עם שובו של הקאסט לבמה, מסרה ליהי טולדנו בהתרגשות: "אני ישר מרגישה צורך להסתער ולהיות חומת מגן, לא כי אני חושבת שאדוה חלשה, אלא בגלל יחסי הכוחות. ואני אפילו לא ידעתי על מה הוא צועק כי אני לא מבינה בפרשה".

האירוע מעלה שאלות בציבור הישראלי לגבי מעורבות כתבים ואנשי תקשורת בנושאים שנויים במחלוקת במהלך אירועים ציבוריים. דבריה של דדון, המוכרת כאחת הכתבות הבולטות בערוץ 12 בתחום החקירות, דבריה התקבלו כהבעת תמיכה בפצ"רית, בשעה שהפרשה שבה היא מעורבת עודנה מצויה במוקד תשומת הלב הציבורית האינטנסיבית.

בתור עיתונאית, ראוי להזכיר כי תפקידה של התקשורת הוא לבחון, לשאול ולהאיר – לא לשפוט, להגן או לקבוע מסקנות בטרם עת.

ובכל זאת, נותרת התמיהה: ממתי גב' אדוה דדון, כתבת חדשות 12, נטלה לעצמה תפקיד של עורכת דין או שופטת? העניין נתון כעת להכרעת בית המשפט, ואל לו לעיתונאי להחליף את יד החוק בשיקול דעת אישי.

השאלה נותרת בעינה – כיצד קרה שעיתונאית הפכה ללוביסטית של נאשמת בעיצומה של פרשה ציבורית פעילה?

עד כתיבת שורות אלו, ערוץ 12 לא פרסם תגובה רשמית לאירוע. השאלה האם המעמד המקצועי של דדון כאיש תקשורת מאפשר או מחייב אותה להביע עמדות כאלה פומבית נותרה פתוחה, ומעוררת דיון ציבורי.

צילומים: הפצ"רית, דובר צה"ל, גב' דדון, אולפני הרצליה – שימוש בהתאם לסעיף 27א לחוק זכויות יוצרים.

הכתבה מבוססת על מידע שפורסם תחילה ב"ישראל היום", ומשלבת סיקור תקשורתי ופרשנות מערכתית.

הפוסט כתבת ערוץ 12 – לוביסטית של הפצ"רית? אדוה דדון מעוררת סערה הופיע לראשונה ב-מעקב.

ואז מגיע גדוד התומכים העיוורים. אושר נועה סימחי רושמת בהתרגשות: "אני המומה מכל מה שכתבת פה. המומה!!! מיה אנחנו מאמינים לך!!! וכולנו מאחורייך ומי שלא יש לו בעיה מאוד קשה".

המומה? ממה בדיוק? מהעובדה שאישה מזמינה גברים זרים הביתה? מזה שהיא בולעת סיפורי הוליווד בלי לבצע בדיקה מינימלית? מזה שיש לה "חור בזיכרון" בתזמון מושלם?

אין טעם להיות 'המומה', פשוט אל תעשי את האודישן בסלון או במיטה או מפגש עם מפיק שאף פעם לא ראית אותו ולא דיברת איתו ועוד בדירה הפרטית. נשים וגברים – לכו למשרדים של חברות ההפקה, עסקים עושים במשרד ולא בדירה ובסלון. אבל קחו בחשבון כאשר אתן נפגשות בדירה עם גברים זרים יכול להיות גם הריון או חור.

הפוסט כשהחור מסתיר את האמת הופיע לראשונה ב-מעקב.