דים אמור

ביום רביעי האחרון התקבלה אליי הודעת טקסט בלתי צפויה. אדוה דדון, כתבת ערוץ 12 בעלת 186 אלף עוקבים, שלחה אליי מסרון מאיים ומשפיל בעקבות כתבה עיתונאית שפרסמתי במערכת "מעקב".

"שלום דים, מה שכתבת עליי מהווה לשון הרע חמור ודיבה, על משהו שבכלל לא נאמר. אם לא תסיר את הפוסט השקרי, לא אהסס לתבוע אותך. תמיד היית שרלטן, זה לא מפתיע אותי, אבל הפעם לא אשתוק. נסה אותי. לא תהיה התראה נוספת. ערב נעים" – כך נוסחה הודעתה. המסרון הועבר לתיבת הספאם שלי וזוהה על ידי רק למחרת.

מהו המעשה העיתונאי שגרם לכתבת בכירה של ערוץ מרכזי לפנות אליי בלשון מעין זו? ביום 4 בנובמבר 2025 פרסמתי כתבה תחת הכותרת "כתבת ערוץ 12 – לוביסטית של הפצ'רית? אדוה דדון מעוררת סערה". הכתבה עסקה באירוע שהתרחש בהופעה ציבורית של חנה לסלאו, ליהי טולדנו, מיה דגן ומיקי מוכתר, במסגרתה התארחה דדון והתבטאה בפומבי בהתייחס לפרשת הפצ'רית יהודית.

לקריאת הכתבה המלאה – לחץ כאן

על פי הדיווח שפורסם תחילה בעיתון ישראל היום ובעשרות כלי תקשורת נוספים, השמיעה דדון באותו מעמד: "לעומת הנוכלים שאני רודפת אחריהם, אנסים וגנבים, קשה לי לראות את מה שנעשה לפצ'רית. היא תישפט ותיענש כי הפרת אמונים היא עבירה רצינית, אבל תזכרו כמה היא תרמה. ובסוף צריך לשפוט כל עבירה לגופה". דבריה אלה הצתו את האולם, אחד הנוכחים צעק לעברה בחריפות, והקאסט אף עזב את הבמה לזמן קצר.

הכתבה שלי נבנתה על יסוד הדיווחים שפורסמו כבר, תוך הוספת פרשנות מערכתית ושאלות ביקורתיות. העליתי את השאלה האם ראוי לעיתונאית להביע עמדות מפורשות כל כך בנושא שנוי במחלוקת כשהיא עומדת על במה ציבורית, שוב מודגש: שאלתי הייתה כיצד התרחש שינוי תפקידים מעין זה – כיצד עיתונאית חוקרת הופכת, לכאורה, למעין לוביסטית של נאשמת בעיצומה של פרשה ציבורית פעילה. ואף הוספתי סימן שאלה בסופה! ציינתי במפורש בכתבה כי היא מבוססת על חומר עיתונאי שפורסם תחילה בישראל היום, וכי מדובר בשילוב של סיקור תקשורתי ופרשנות מערכתית.

טרם הפרסום עברה הכתבה בדיקה משפטית קפדנית. עורך דין בחן את הטקסט ואישר את פרסומו. לאחר קבלת הודעתה של דדון, נבדקה הכתבה פעם נוספת. המסקנה המשפטית נותרה זהה: בכתבה לא נמצא כל רכיב של לשון הרע. היא מכילה דעה עיתונאית, ידיעה, סיקור ודיווח, לצד שאלות ביקורתיות לגיטימיות – אך אין בה לשון הרע.

תגובתה של דדון העלתה בפני שאלות מהותיות. ראשית, ציפיתי מכתבת ערוץ מרכזי לרמה מקצועית נעלה יותר, ולא לניסיון להשפיל עיתונאי זוטר עקב כתיבה ביקורתית. ייחוס הכינוי "שרלטן" לאדם אינו מקובל בשום מערכת יחסים מקצועית, במיוחד בתקשורת שבה חופש הביטוי אמור להיות ערך יסוד. מדוע כתבת ערוץ 12 נמצאת במצוקה כזו? ומדוע היא סבורה כי רשאית לפנות לעיתונאי אחר בניסוח משפיל?

ההסבר עשוי להיות פשוט יחסית: כתבת ערוץ 12 מודעת היטב לעובדה שיש לה מאות אלפי עוקבים, כוח משמעותי בערוץ מרכזי, ועבר תקשורתי מרשים בקשת. לפיכך, היא נוקטת באיומים תוך הסתמכות על פער ההשפעה התקשורתית. האם גישה זו מוסרית? האם מותר להקטין עיתונאי אחר אשר מבצע את תפקידו העיתונאי? מה עלה בגורלו של חופש הביטוי? האם כוח תקשורתי מקנה רישיון להשתקת קולות ביקורתיים?

שאלה נוספת המעסיקה אותי: נניח שלאחר אחד התחקירים בתוכנית "הנוכלים" של ערוץ 12, שבה דדון ממלאת תפקיד מרכזי, היא הייתה מקבלת מסרון אישי הכולל קללות והשפלות – כיצד הייתה מגיבה? הרי תוכנית "הנוכלים" חושפת אנשים בפני הציבור ומתייגת אותם כ"נוכלים", לעיתים טרם ניתן פסק דין סופי או גזר דין המכריע בדבר היותם נוכלים. מדוע כאשר מדובר בביקורת עליה, הכללים משתנים בבת אחת?

קיים גם היבט אירוני לעניין זה. נתקבלה אצלי מחמאה עקיפה מדדון: כתבת ערוץ 12 עוקבת באופן סדיר אחר כתבות "מעקב" וקוראת אותן, ועל פי הודעתה היא חושבת כבר זמן מה שאני "שרלטן". עובדה זו מצביעה על כך שהיא נכנסת לאתר שלנו באופן קבוע. תודה רבה, גברת דדון – כל כניסה להאתר חשובה לנו, וכל תגובה מעין זו רק מקדמת את האתר. בזכות המחלוקת הזו, האתר קיבל עשרות אלפי כניסות בימים האחרונים. זו מוניטיזציה מצוינת.

ידוע שאני עיתונאי בעל דעות ימין, עולה מאוקראינה, ושירתתי בעבר בחטיבת גבעתי, בגדוד שקד, ברצועת עזה . האם אני מוגדר כ"שרלטן" בשל השקפת עולמי הפוליטית? או אולי בשל מוצאי? או בגלל השירות הצבאי שלי? ייתכן שהכינוי נובע מכך שאני עיתונאי אמיץ שאינו חושש לשאול שאלות חודרניות? ערוץ 12 מפרסם תכנים קשים גם על ראש הממשלה, וככל הנראה חושבים בערוץ זמן רב שהוא אינו ראוי לתפקידו. לפיכך, העובדה שדדון עוקבת אחריי וחושבת שאני "שרלטן" אינה מטרידה אותי כלל. היא מוזמנת לכתוב כתבה חוקרת על האתר "מעקב" ועליי אישית – זה רק יביא לנו תועלת תקשורתית.

דדון טוענת כי פרסמתי תוכן "על משהו שבכלל לא נאמר", אולם מדובר בסיקור חדשותי שפורסם בעשרות כלי תקשורת. האם היא שלחה הודעה דומה לעיתון ישראל היום? לאתר אייס? למאיר אדוני, שעליו פורסמה בישראל היום כתבה נוספת תחת הכותרת "פוסטמה: מאיר אדוני נגד אדוה דדון"? אם היא מגישה תביעה גם נגדו, אגיע לתמוך בו בדיונים המשפטיים.

באשר לאיום "אם לא תסיר את הפוסט השקרי, לא אהסס לתבוע אותך. תמיד היית שרלטן, זה לא מפתיע אותי, אבל הפעם לא אשתוק. נסה אותי. לא תהיה התראה נוספת" – ודאי שלכל אדם במדינה דמוקרטית זכות לפנות לערכאות. בית המשפט ברחוב ויצמן 1 בתל אביב פתוח בפניה, וגברת דדון מוזמנת להגיש תביעת לשון הרע. בית המשפט ייתן דעתו המשפטית על הכתבה שפורסמה במערכת "מעקב".

אדוה דדון, בוגרת אוניברסיטת בר אילן בהצטיינות במדע המדינה ובעלת תואר שני בפילוסופיה, מדע ותרבות דיגיטלית מאוניברסיטת תל אביב, שירתה בעברה כקצינת מבצעים וכקצינת דוברות בחיל האוויר, והשתחררה מצה"ל בדרגת סגן. על פי הנתונים המופיעים בוויקיפדיה, היא צברה השכלה אקדמית רחבה אך לא למדה תקשורת באופן פורמלי. ייתכן שמהשירות הצבאי נותרה בה הנטייה לדבר בשם אחרים – אם כי זו, כמובן, רק פרשנות אישית.

בשלב זה של הדברים, איני חש חשש כלשהו. דדון, וכל ערוץ או עיתונאי אחר, לא יצליחו לסתום את פי. אני אמשיך לכתוב כתבות בעלות חשיבות ציבורית. איני חושש מהכוח, מהממון, מהקשרים או מההשפעה של גברת דדון. אם תבחר להגיש תביעה משפטית – ניפגש בכותלי בית המשפט.

זהו אינו עניין אישי. מדובר בעקרונות יסוד. זהו עניין של חופש הביטוי העיתונאי. זוהי השאלה האם עיתונאי בעל פלטפורמה גדולה רשאי להשתיק עיתונאי עצמאי באמצעות איומים משפטיים וקללות אישיות. זוהי השאלה האם עיתונאי רשאי להפעיל ביקורת עיתונאית כלפי עיתונאי אחר על רקע התבטאויותיו הפומביות. ואני מאמין איתן שהתשובה לשאלה האחרונה היא חיובית ברורה וחד משמעית.

ערוץ 12 לא פרסם עד כתיבת שורות אלה תגובה רשמית לאירוע זה. השאלות נותרות פתוחות ומחכות למענה: האם ביקורת עיתונאית כלפי עיתונאי אחר היא לגיטימית? האם כוח תקשורתי מצדיק נקיטת איומים כנגד קולות ביקורתיים? והאם חופש הביטוי חל באופן שוויוני על כל העיתונאים, או שמא קיימים עיתונאים הנתונים מעל לביקורת?

נ.ב.

גב' אדוה דדון, כתבת ערוץ 12, כינתה אותי "שרלטן" – אמירה שמקוממת כשלעצמה. אך האבסורד גדל נוכח העובדה שדווקא הערוץ שבו היא מועסקת, ערוץ 12 (קשת | מאקו), השתמש בשתי תמונות שצילמתי באופן בלתי חוקי, תוך הפרת זכויות יוצרים מובהקת: בפעם הראשונה ללא מתן קרדיט, ובפעם השנייה ללא קבלת אישור וללא רכישה – כנהוג בתחום התקשורת.

מדובר, אפוא, בסוג של גניבה של עבודותיי ופרי עמלי (שבהן השקעתי מאמצים רבים כדי לצלם), לא רק במובן המשפטי אלא גם במובן הערכי. בושה להשתמש ביצירות של אדם ולהטיח בו עלבונות – זה לא רק חוסר יושרה, אלא שרלטנות לשמה.

כפי שאומרים: "הפוסל – במומו פוסל".

• עובדות וראיות לעבירה:

ביום 21 בדצמבר 2022 פורסמה באתר מאקו כתבה שעסקה בכתב תאגיד השידור הציבורי כאן 11, מר דניאל אלעזר. את הכתבה פרסם הכתב גיל משעלי, וזאת ללא מתן קרדיט, ללא קבלת אישור שימוש, ואף ללא פנייה מוקדמת או מינימלית לבעל הזכויות.

הצילום שבמוקד הכתבה שייך לי ולמערכת "מעקב", והוא פורסם לראשונה ביום 1 באוגוסט 2022. התצלום צולם על ידי בבית המשפט, במסגרת סיקור פרשותיו של כתב כאן 11, מר דניאל אלעזר.

בתאריך 28 במרץ 2025, פורסמה באתר מאקו כתבה מאת הכתב שמעון איפרגן, שכותרתה: "השריפה התבררה כהסחה: רצח מסתורי בווילה בקיסריה".

שוב, גם בכתבה זו נעשה שימוש בתצלומים שצילמתי בעצמי, וזאת מבלי שנעשתה אליי כל פנייה מוקדמת, מבלי שהתבקש אישור או ניתנה רשות שימוש – פשוט נעשה שימוש בעבודתי מבלי ליידע אותי.

התמונות הללו פורסמו לראשונה באתר "מעקב" ביום 6 בינואר 2025, במסגרת תחקיר מקורי שערכתי. לשם כך נסעתי לקיסריה תוך נטילת סיכון אישי, במטרה לתעד אדם מסוכן ובעל רקע עברייני חמור. נגדו הוגשו תלונות רבות – בגין אונס, הונאה, מרמה, תקיפות ואיומים – אך רובן נסגרו על ידי המשטרה מבלי שננקטו צעדים של ממש. ניהלתי מאבק ממושך מול תחנת משטרת נתניה, ואף פניתי למח"ש ולעיריית נתניה – ברם דבר לא השתנה.

למשל, גם באותן נסיבות לא נראתה שם גב' אדוה דדון, וגם לא הכתב שמעון איפרגן או מי מכתבי מאקו, N12, קשת, כאן 11 או רשת 13. לאיש מהם, כך נראה, לא היה אכפת מה עשה אריק בן דרור לאלפי קורבנותיו.

וכרגיל, כאשר מדובר במציאות מסוכנת באמת – ה"כתבים" של קשת מעדיפים להישאר במשרדים, ולהסתפק, ככל הנראה, ב"להלוות" את תצלומיהם של אחרים – ללא אישור, ללא רשות, וללא כל פנייה לבעל הזכויות.

אף כתב לא נכח במקום בעת ביצוע התחקיר, וגם לא המשטרה או כל גורם אחר – ואני עצמי נחשפתי לאיומים ולנזק בריאותי במהלך הסיקור, בעוד אריק בן דרור המשיך לכאורה בביצוע הונאות חמורות.

(קרא את התחקירים  לחץ כאן).

במדינת מאקו – או אם לדייק, "הרפובליקה של קשת ערוץ 12" – נדמה כי נוהגים שם על פי מערכת חוקים עצמאית משלהם. חוק זכויות היוצרים של מדינת ישראל, ככל הנראה, אינו חל על ה"פריבילגים" של המערכת.

אין כל צורך, לשיטתם, לפנות אל עיתונאי המחזיק בזכויות בלעדיות על צילומיו ולבקש את אישורו, כאילו מדובר בחומר ציבורי הפתוח לשימוש חופשי.
נראה שבמערכת מאקו השתרשה תחושת חסינות מופרזת – תפיסה שלפיה הכול מותר להם, גם כאשר מדובר בעבודתו העיתונאית המקורית והבלעדית של אחר.

ואם לא די בכך – דווקא אני, מוצג כ"שרלטן"; בעוד שאלה המשתמשים ביצירות שלי ללא אישור וללא קרדיט, ואף מפרים את חוק זכויות היוצרים, זוכים להכרה ולבמה ציבורית.

צילום ראשי: גב' אדוה דדון – צילום מסך מתוך שידורי ערוץ 12. השימוש בתמונה נעשה בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים.

הפוסט אדוה דדון, ערוץ 12, משתיקה עיתונאי: איומים וקללות חריפות הופיע לראשונה ב-מעקב.