הזירה התרבותית בישראל רושמת שיא חדש של מתח מפותל בין אמנות, אידאולוגיה ומציאות ביטחונית נפיצה. ב-11 במאי 2026, ביקר צוות "מעקב" באולם צוותא 2 בתל אביב, שם מועלה המחזה המוזיקלי החדש "פשע ורשע – אהבה בגיהנום" מאת המחזאי והבמאי הוותיק יהושע סובול, ובתמיכת קרן רבינוביץ.

אין מדובר בעוד יצירה בימתית שגרתית, אלא בתיאטרון פוליטי נוקב, המבקש להנחית סטירה ישירה ומצלצלת לממשלת ישראל ולהעלות תכנים קשים אל הבמה ללא פילטרים, ללא ריכוך וללא צנזורה. המחזה, שנכתב מתוך תודעה פצועה בעקבות אירועי שבעה באוקטובר 2023, מעמיד במרכזו את הסוגיה הרגישה ביותר בחברה הישראלית: גורלם של החטופים המוחזקים בשבי ברצועת עזה.

היצירה מעוררת גלי הדף, ויכוחים אידאולוגיים עמוקים ופרובוקציות פוליטיות חריפות, הן בשל החצים המושחזים המופנים בה ישירות כלפי ראש הממשלה והקבינט, והן בשל היעדרם הבולט של קולות מרכזיים אחרים בקונצנזוס הלאומי, החל מלוחמי וחללי צה"ל, דרך נפגעי הטרור, ועד לייצוג הולם של חלקי העם השונים.

לחן ועיבוד מוזיקלי: אילה אשרוב, מתוך ההצגה "פשע ורשע"

מעמקי השבי: סיפורם של פליטי ה"נובה"

המחזה, אשר נפרש על פני 90 דקות דחוסות, עוסק בשני צעירים – שחקן וזמרת אהובים – שנחטפו ממסיבת המוזיקה "נובה" ברעים. השניים מוחזקים בתנאי שבי אכזריים ותחת חשיכה מוחלטת, ללא מים, ללא חשמל וללא אוכל. הם כלואים בנפרד, כאשר קיר בטון אטום חוצץ ביניהם.

מתוך מעמקי התופת, הייאוש והבידוד, מגלים השניים כי שניהם נותרו בחיים, ומוצאים דרך יצירתית וייחודית לתקשר מעבר לקיר המפריד: השחקן מחבר שירים ולוחש אותם אל הבטון, והזמרת קולטת את המילים, מלחינה אותן ומבצעת את השירים בחזרה אליו. התקשורת האמנותית הזו הופכת עבורם למקור כוח הישרדותי יחיד מול קולות הטראומה המהדהדים בראשם.

היצירה נולדה מתוך שבר אישי עמוק של סובול. בימים הראשונים שלאחר שבעה באוקטובר, מצא עצמו המחזאי מסוגל לכתוב שירים בלבד. כתיבתו הואצה בעקבות חטיפתם של חבריו הקרובים מקיבוץ ניר עוז – עודד ליפשיץ זכרו לברכה ורעייתו יוכבד. סובול העביר את הטקסטים למוזיקאית אילה אשרוב, שחיברה את הלחנים והעיבודים, ואילו סובול עצמו לקח על עצמו את מלאכת הבימוי.

לחן ועיבוד מוזיקלי: אילה אשרוב, מתוך ההצגה "פשע ורשע"

תצוגת משחק פנומנלית בלב האפלה

למרות קיומן של שתי דמויות, המחזה מתנהג במידה רבה כהצגת יחיד רחבת יקף, שבה החטוף הכלוא בחושך מתמודד עם השדים הפנימיים שלו ועם קולות מן העבר והדמיון. את התפקיד התובעני והמורכב הזה מוביל השחקן גבריאל קוסובסקי, המציג על הבמה משחק נהדר, מרשים ביותר ובעל עוצמה דרמטית נדירה.

קוסובסקי מפגין כישרון של שחקן ענק, כאשר הוא נדרש להחזיק על כתפיו טקסטים קשים ומורכבים במשך קרוב לשעתיים, ולדלג במהירות ובדיוק מוחלט בין דמויות רבות ושונות. ההופעה הכריזמטית שלו מונעת כל תחושה של מונטוניות, ומעמידה רף אמנותי גבוה ביותר.

לצידו מופיעה הזמרת חן דניאל, המלווה את המונולוגים בשירה מרגשת, נוקבת וחודרת לבבות, המעניקה ביטוי מוזיקלי למחנק הקיומי. את השניים מלווה על הבמה הגיטריסט איתי ויטמן, השוזר את צליליו בין הדיאלוגים לקיר.

הציטוטים הפרובוקטיביים שמסעירים את הרוחות

מדוע מעוררת ההצגה סערה כה גדולה? המחזה של סובול אינו מהסס להשתמש באמירות פוליטיות חריפות וישירות, המופנות כלפי הנהגת המדינה וראש הממשלה, ומציב על הבמה מונולוגים המעוררים מחלוקת ציבורית עמוקה.

בשלב מסוים, באחת הסצנות הגדולות והמטלטלות בהצגה, נשמע חטוף השבוי בידי חמאס כשהוא משמיע לעצמו אמירות קשות ונוקבות:

" . . . את הפושע שהפקיר אותך וממשיך להפקיר אותך עד המוות. כל רגע. כל שנייה. קבור חיים בקבר הזה"

באחת הסצנות המרכזיות, משמיע מחבל חמאס אמירות קשות ומשפילות באוזני החטוף היהודי:

"אני מבין אותך. הממשלה שלכם היא בדיחה יהודית. מהשטעטל"

הביקורת על ניהול המשא ומתן לשחרור החטופים והעדפת שיקולים זרים משתקפת גם בדרישה לשחרור המוני של מחבלים:

"אם רק הייתם מציעים כולם תמורת כולם"

החצים הישירים והפרובוקטיביים ביותר כלפי ראש הממשלה מנוסחים בטקסט חריף וישיר:

"עוד שיעור חשוב לכל בת ובן אנוש: הדג, חביבי, מסריח מהראש"

גם דמותה של אם החטוף במחזה מייצרת פרובוקציה קלה עד חריפה כלפי השרים, תוך קריאה לפעולה המונית ואגרסיבית:

"להפסיק להיות נחמדים. לעלות על המשרדים של השרים שטירפדו את העסקאות. לעלות עליהם ברבבות. במאות אלפים. לשטוף אותם בצונאמי! להעיף אותם לכל הרוחות! לשים במקומם אנשים שסוף סוף יהיה אכפת מהבנות ומהבנים שלנו. לא רק מהתחת של עצם"

המוטיב המרכזי של המחזה, המזקק את עמדתו הבוטה של סובול כלפי הממסד, קובע נחרצות:

"התעללות בחסרי ישע זה שיא הרשע. והפקרת חסרי ישע זה פשע"

המפגש האנכרוניסטי: הדיאלוג עם שייקספיר

ברגעי הבידוד והטראומה, נפגש השחקן החטוף (בגילומו של קוסובסקי) בדמיונו עם המחזאי הלאומי של אנגליה, ויליאם שייקספיר. הדו-שיח ביניהם נע בין פילוסופיה קיומית לבין האשמה אקטואלית קשה:

שחקן חטוף: "אני תקוע כאן בחושך ימים ולילות, שבועות וחודשים, מנסה להשתלט על הפחדים שלי, רק מחכה שייכנס רוצח וישחט אותי כמו כבש, או יפוצץ לי את הראש במקור כדורים".

שייקספיר: "אמרתי לך, תדבר עם דוסטויבסקי, מוחות חולים זה התחום שלו" (*).

שחקן חטוף: "בכל זאת שייקספיר, משהו. . . אל תעזוב אותי גם אתה בלי מילה"

שייקספיר: "אל תלחם ברגש; אל תשתיק אותו. להפך! זכור את הרגעים היפים ביותר בחייך. המרגשים ביותר. תן לרגש להציף אותך. תן לו להגיד את שלו. והמילים הנכונות יבואו מעצמם…"

אולם המשפט הטעון ביותר בפי דמותו של שייקספיר, המהווה את לב הפרובוקציה ההיסטורית, הוא:

"אף פעם לא הופקרתי על חבריי בני עמי, אף פעם לא הופקרתי ע"י מלכתי או מלכי למות בבדידות גמורה בידי אויב רצחני המבקש את נפשי: כשאני מסתכל עליך. . . נגמרות לי המילים"

(*) למעשה, המשפט: "אמרתי לך, תדבר עם פיודור דוסטויבסקי, מוחות חולים זה התחום שלו" נושא אופי ציני, חד ולעיתים אף פרובוקטיבי. מדובר באמירה המשתמשת בשמו של הסופר הרוסי כמעין מטפורה לעיסוק בנפש האדם, בטירוף, באשמה, בייסורים ובצדדיה האפלים של התודעה האנושית.

הפרשנות האפשרית היא כי הדובר מבקש לרמוז שהמצב, האדם או מערכת המחשבות שעליהם נסובה השיחה כה קיצוניים, מעוותים או אפופי אפלה – עד שהם משתלבים באופן טבעי בעולמו הספרותי של דוסטויבסקי, אשר יצירותיו עסקו לא אחת בדמויות מיוסרות, אובססיביות, אלימות או מתפוררות נפשית.

בדברים קיים גם רובד ברור של לעג, ביטול ואף התרחקות רגשית: במקום להתמודד באופן ישיר עם הטענות או עם המציאות המתוארת, הדובר "מפנה" בציניות אל דוסטויבסקי, כאילו רק סופר הבקיא בנבכי הנפש הסדוקה והמעונה מסוגל להבין את אשר מתרחש.

בנוסף, ייתכן כי האמירה רומזת במיוחד ליצירה "החטא ועונשו", העוסקת בשאלות של אשמה, מוסר, ייסורי מצפון, טירוף פנימי והתפוררות נפשית. משום כך, המשפט עשוי להשתלב היטב בתוך הקשר תיאטרלי, פוליטי או פסיכולוגי טעון, שבו הגבול בין מציאות, אשמה ותודעה הולך ומיטשטש.

פולמוס נוקב: טיעוני הנגד וההגנה על המערכת

מול הקו החד-משמעי והפרובוקטיבי שמציג סובול על הבמה, מתעוררת ביקורת ציבורית ועובדתית נוקבת. מן הראוי לבחון את הטיעונים המאזנים, המציגים זווית שונה לחלוטין על האמירות הללו.

א. ההגנה על ראש הממשלה ומבנה הממשל המודרני

ההצגה מטילה את אשמת "ההפקרה" באופן ישיר ובלעדי על ראש הממשלה בנימין נתניהו. אולם, בנימין נתניהו לא היה הגורם היחיד שכיהן בממשלה ובמערכות השלטון והביטחון, וקשה ומורכב לטעון כי רק הוא לבדו "הפקיר".

יתרה מכך, האמירה הבוטה המכנה את הממשלה "בדיחה יהודית מהשטעטל" מתעלמת מהקשר היסטורי רחב ומשמעותי. מערכת הממשל בישראל מתאפיינת במורכבות פוליטית רבה, ומורכבת מנציגי ימין ושמאל, קואליציה ואופוזיציה כאחד. נבחרי ציבור רבים מציבים בראש מעייניהם אינטרסים פוליטיים ואישיים, על פני טובת האזרח. עדות מובהקת לכך ניתנה בהיעדר כמעט מוחלט של התנגדות מצד חברי הכנסת להעלאת שכרם, הממומנת מכיסו של משלם המסים, וזאת בשעה שרבים מעובדי המשק, ובהם קופאיות ברשתות השיווק ועובדי ניקיון במגדלי משרדים כדוגמת מרכז עזריאלי, נאלצים להסתפק בשכר זעום שאינו עולה על כ-4,600 שקלים בחודש.

תופעה זו אינה פוסחת על אף צד במפה הפוליטית; גם ממשלת בנט-לפיד העבירה, ככל הנראה, תקציבים ותמיכות אשר זלגו בפועל לרצועת עזה ולידי חמאס, וממשלתם אף נמנעה מלנקוט מהלך צבאי מכריע למיטוט הארגון. גם במישור הכלכלי, לא נרשמה פריצת דרך משמעותית במאבק ביוקר המחיה או בקידום רפורמות מבניות. אילו השכילה ישראל להעפיל לרמת רווחה ויציבות כלכלית בדומה למודל השווייצרי, ייתכן שהדבר היה מחולל תמורה עמוקה במפת ההצבעה בקלפי. למחנה השמאל והמרכז ניתנה בשעתו הזדמנות היסטורית לקדם רפורמות עומק, להתמודד נחרצות מול חמאס ולטפל במשבר יוקר המחיה, אך בפועל צעדים משמעותיים אלו לא הושלמו. בסופו של דבר, כל ממשלה בישראל היא ישות ארעית הפועלת מכוח המנדט של הבוחר. עם זאת, בראייה היסטורית רחבה, אין לשכוח את המשוואה הבסיסית: בעוד שבעבר היה העם היהודי פזור בתפוצות, חסר הגנה ונטול מולדת, הרי שכיום אנו אוחזים במדינה ריבונית משלנו.

גם בעת המשבר החריף של סוגיית החטופים, נוכחנו לדעת כי "הקשרים המיוחדים" של חברי הכנסת אחמד טיבי, איימן עודה ומנסור עבאס – כמו גם הצהרותיו של יאיר לפיד על קשריו הענפים בארצות הברית ובארגונים בינלאומיים מובילים – לא תורגמו למעשים, ואף אחד מהם לא השכיל להביא לשחרורם.

ראוי להזכיר כי חברת הכנסת אימאן ח'טיב-יאסין אף הגדילה לעשות והכחישה את זוועות השבעה באוקטובר (קרא עוד – לחץ כאן). לוּ היו עודה או ח'טיב-יאסין עומדים בראשות המדינה, סביר להניח ששמה של ישראל כבר היה מוחלף, ולחבל ארץ זה לא הייתה נותרת זיקה יהודית, לרבות שלילת הזכות למקלט פוליטי מפני רדיפות.

משום כך, יש להכניס את הדברים לפרופורציה: בשמאל הישראלי נוטים לטעון כי תחת הנהגתם היינו חיים במציאות אוטופית, אך ההיסטוריה מוכיחה אחרת. כבר חזינו בעבר בממשלות שמאל, והמציאות המיוחלת רחוקה מלהשתנות.

בנימין נתניהו פועל במסגרת מדינה דמוקרטית מודרנית, בעלת מערכת משפט עצמאית, פרלמנט תוסס, תקשורת חופשית, בחירות תקופתיות, אופוזיציה לוחמת וביקורת ציבורית ענפה. מציאות זו שונה לחלוטין ובאופן מהותי ממשטרי המלוכה האבסולוטיים של אירופה במאות ה-16 וה-17. בשונה ממלכי התקופה האליזבתנית, שהחזיקו בכוח בלתי מוגבל ויכלו להורות על הוצאות להורג, רדיפות או ענישה קשה בשם הכתר ללא דין וחשבון, ראש ממשלה בישראל כפוף לחוק, לביקורת שיפוטית קפדנית ולפיקוח ציבורי מתמשך. לכן, הטחת אמירות כה קשות כלפי הממשלה ללא מתן זכות ביטוי לקול הימני וללא שמירה על בלאנס (איזון) פוליטי, מעוררת תרעומת רבה.

ב. האבסורד והסילוף ההיסטורי בעניין שייקספיר

השימוש שעושה סובול בדמותו של ויליאם שייקספיר כדי לטעון שהמלוכה הגנה על נתיניה ולא הפקירה אותם, מייצר עיוות היסטורי חמור. כמובן שמבחינה ספרותית-דרמטית מותר לכתוב משפט כזה בפיה של דמות במחזה היסטורי-דרמטי, ואין מדובר בטענה מחקרית מילולית. עם זאת, מבחינה היסטורית טהורה, אין כל מקור ידוע שבו שייקספיר אמר או כתב רעיון כזה באופן ישיר.

חייו של שייקספיר עצמו לא היו נטולי קשיים והיו רחוקים מלהיות מוגנים על ידי הכתר: הוא חי בתקופה של מגפות קשות, מאבקים פוליטיים אלימים וחוסר יציבות עמוק באנגליה; עולם התיאטרון נסגר לעיתים תכופות בשל מגפת הדבר; בנו הצעיר, האמנט, נפטר בגיל צעיר; והוא עצמו פעל תחת מתחים פוליטיים מתמידים וחשש מצנזורה מלכותית דורסנית.

אין צורך להרחיק לכת, די אם נתבונן במחזה המפורסם "רומיאו ויוליה", המשרטט מציאות שבה לנשים לא היה כל מעמד, ונשללה מהן הזכות לאהוב את בחיר ליבן בשל חוקי הממלכה.

באותם ימים, נהגו ההורים לחפש עבור בנותיהן חתן על פי מעמדו החברתי והכלכלי, ללא כל קשר לרגש האהבה, והמפלט היחיד מפני עריצות השלטון נמצא לעיתים רק במוות. האם אנו נמצאים במצב כזה כיום? התשובה היא שלא. אמנם גם בימינו ישנן נשים הבוחרות בבן זוג בעל מעמד גבוה, אך הדבר נעשה מתוך בחירה חופשית, ולא תחת כפייה של חוקים אכזריים.

התקופה שבה חי ויליאם שייקספיר הייתה תקופה קשה, אלימה ולעיתים אכזרית מאוד מבחינה חברתית, דתית ופוליטית. באנגליה ובאירופה של סוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 התקיימו רדיפות דתיות אכזריות, הוצאות להורג פומביות, עוני קיצוני, אפליה מעמדית חריפה, שלטון מלוכני קשוח, ענישה אכזרית, קולוניאליזם, סחר בבני אדם, ויחס נחות ומפלה לנשים ולאוכלוסיות מוחלשות. בני אדם רבים מאוד "הופקרו" למותם או לגורלם המר בידי שליטים, מוסדות או החברה עצמה.

אין כל עדות היסטורית לכך ששייקספיר חווה באופן אישי סיטואציה שבה הכתר האנגלי הגן עליו או הפקיר אותו למוות בידי אויבים. ההסתייגות היא לגבי חייו האישיים, אך המציאות ההיסטורית הרחבה מוכיחה כי באותה תקופה ובמאות שלאחר מכן, עבדים ואנשים ממעמדות נמוכים סבלו מאלימות קיצונית ללא כל הליך משפטי הוגן. התרחשו הוצאות להורג ללא משפט תקין, עינויים פומביים, שריפות, תליות, ענישה קולקטיבית ודיכוי אכזרי של משרתים ונתינים. נשים הואשמו בכישוף ונשרפו חיות על בסיס אמונות טפלות ומאבקים דתיים. אנגליה האליזבתנית אמנם לא קיימה מערכת עבדות תעשייתית כמו באמריקה המאוחרת, אך הייתה חלק בלתי נפרד מהתפתחות הקולוניאליזם והסחר בבני אדם, והענישה בה הייתה קשה ביותר כלפי עניים, מורדים וקתולים שנחשבו לאיום. על כן, להציג את תקופת שייקספיר כתקופה מושלמת ומוגנת לעומת ימינו, זהו אבסורד מוחלט.

ג. העדר הגינוי לחמאס ושתיקת נפגעי הטרור

הביקורת החריפה ביותר המופנית נגד המחזה נוגעת להטלת האשמה החד-צדדית על הצד היהודי והישראלי, תוך התעלמות מוחלטת מהתוקפן הברברי. האמירה "הפקרת חסרי ישע זה פשע" מתעלמת מכך שכל העולם, כולל פוליטיקאים ממחנה הימין בישראל, לצד מנהיגים ואישי ציבור ברחבי העולם ואזרחים רבים, עשו כל שביכולתם בניסיון להביא להצלת החטופים ולהשבתם לביתם.

מדוע אין במחזה מילה ברורה ומגנה על ארגון הטרור חמאס שחטף, רצח וטבח באלפי בני אדם? מדוע לא נשמע קולם של הנרצחים בשבי, או קולותיהם של ניצולי שואה החווים את הטראומה מחדש? ההצגה נמנעת מתקיפת חמאס ומאשימה בעיקר את המדינה בהפקרה.

מן הראוי להזכיר את העובדות הקשות: טבח שבעה באוקטובר התרחש ב-7 באוקטובר 2023, כאשר אלפי מחבלי חמאס וארגוני טרור נוספים חדרו מרצועת עזה לשטח ישראל. במהלך המתקפה נרצחו, נהרגו או נפלו בקרב כ-1,163 בני אדם, רובם אזרחים. למעלה מ-3,300 בני אדם נפצעו, ו-251 בני אדם נחטפו לרצועת עזה, ובהם נשים, ילדים, קשישים וחיילים. המתקפה כללה חדירה אכזרית ליישובי עוטף עזה, לבסיסי צה"ל ולפסטיבל המוזיקה "נובה", שם התרחש אחד ממוקדי ההרג הקשים ביותר, ובעקבותיה נפתחה מלחמת "חרבות ברזל". מדובר באחד מאירועי הטרור הקטלניים ביותר בתולדות מדינת ישראל, אשר הוביל למשבר ביטחוני, מדיני והומניטרי רחב היקף. שתיקת המחזה מול זוועות אלו מעוררת תמיהה עמוקה.

בנוסף, הציטוט "אם רק הייתם מציעים כולם תמורת כולם" מציג את שחרור המחבלים כדבר חיובי בלבד, וממחיש כי סובול רואה בכך פתרון נכון. אולם המחזה מתעלם לחלוטין מקולן של משפחות נפגעי הטרור, שיקיריהן נרצחו בפעולות טרור של אותם מחבלים בדיוק ששחרורם מוצע כעת. קולן של משפחות אלו אינו נשמע במחזה. כמו כן, נשמעת ביקורת חריפה על הקריאה הכלולה בפי אם החטוף "לעלות על משרדי השרים ברבבות ולשטוף אותם בצונאמי", הגם שניתן להבין ללבה של אם שבנה בשבי ושרבים מהשרים לא עשו דבר כדי להצילו, הרי שקריאה לפעולות המריחות מוונדליזם אינה מהווה פתרון חוקי או מוסרי במדינה דמוקרטית.

ד. היעדר קולם של חיילי וחללי צה"ל

חוסר נוסף המעורר פולמוס ציבורי הוא היעדרו המוחלט של קול הלוחמים. במחזה לא נשמע קולם של חיילי צה"ל, המגיעים מכל קצוות הקשת הפוליטית, ימין ושמאל כאחד, אשר חירפו ומחרפים את נפשם בשדות הקרב כדי להגן על המדינה ולהשיב את החטופים. קולם של חללי צה"ל שנפלו במערכה וקולן של המשפחות השכולות נותר מחוץ לטקסט הדרמטי, מה שמדגיש כי יש עוד עבודה רבה על המחזה כדי להביאו לאיזון לאומי.

תגובת היוצר: החופש האמנותי מול חלום הבלהות

מול הביקורת הנוקבת וההאשמות על חוסר איזון, סיפק המחזאי והבמאי יהושע סובול תגובה רשמית לצוות "YNET", שבה הוא משרטט את קו הגבול הברור שבין תיעוד היסטורי לבין אמנות דרמטית המושפעת מתת-המודע:

"זהו תיאטרון, ולא ניסיון לטעון שכך התרחשו הדברים במציאות. איש מיוצרי ההצגה לא היה חטוף, אולם סוגיית החטופים חלחלה באופן מתמיד אל התודעה ואף אל תת-המודע. גם אני עצמי מצאתי את עצמי לא אחת חולם כי אני סגור במקום כלשהו, מבלי לדעת מי מחזיק בי או אחראי לגורלי. היו רגעים שבהם ראיתי את עצמי כלוא בחדר קטן וחסר מוצא".

מדובר בעשייה אמנותית מרגשת של סובול, אשר בגיל 86 אינו עוצר לרגע, הוא ממשיך ליצור, לכתוב ולבצע במרץ, ומתגלה כאדם מיוחד במינו וכאחד מגדולי המחזאים בישראל, המעז להעלות נושאים חברתיים ופוליטיים בוערים על הבמה המרכזית.

נחיצות המחזה והצורך בהרחבת היריעה

בסופו של דבר, באמנות אומרים לעיתים קרובות: "או שמבינים או שלא אוהבים". המחזה "פשע ורשע – אהבה בגיהנום" הוא הצגה חשובה מאין כמוה, הצגה שחייבת להמשיך לחיות ולהיות מוצגת, והיא מתאימה ואף מומלצת לצפייה עבור בני נוער. מטרתו האמיתית והעליונה של מוסד התיאטרון היא לתת לאדם קו מחשבה, לאלץ אותו להתמודד עם דילמות קשות, ולא רק להגיע לאולם לשם בידור, ניתוק וחוסר מחשבה.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שכרגע המחזה מדבר בעיקר אל אנשים בעלי נטייה פוליטית שמאלית, וזהו חיסרון בולט. בין החטופים המוחזקים בשבי ישנם עד היום אנשי ימין ואנשי שמאל; הם לא נחטפו עקב דעותיהם הפוליטיות או השתייכותם המפלגתית, אלא אך ורק בשל היותם יהודים וישראלים.

על מנת שההצגה תגיע לכדי שלמות ותהפוך ליצירה לאומית מקיפה, חובה להכניס לתוכה גם את הדעות והקולות של אנשי הימין, אנשי המרכז, ערביי ישראל, הדרוזים והנוצרים. בכל המחנות ובכל המגזרים במדינת ישראל ישנם קולות פגועים וכואבים הרוצים וזכאים להישמע. רק שילוב מגוון הקולות הללו, לצד מתן ביטוי לחיילי וחללי צה"ל ולנפגעי הטרור, יהפוך את המחזה של סובול ליצירה מושלמת המדברת אל כל אזרח ואזרח במדינה.

תעודת זהות של ההצגה:

• שם היצירה: פשע ורשע – אהבה בגיהנום

• מאת ובבימוי: יהושע סובול

• לחנים ועיבודים: אילה אשרוב

• שחקן: גבריאל קוסובסקי (בתפקיד החטוף)

• זמרת: חן דניאל

• נגינת גיטרה: איתי ויטמן

• תמיכה: קרן רבינוביץ

• משך ההצגה: 90 דקות

לחן ועיבוד מוזיקלי: אילה אשרוב, מתוך ההצגה "פשע ורשע"

נ.ב

יהושע סובול, מעמודי התווך של הקלאסיקה הישראלית, מוכיח שוב כי מחזותיו החדים הם אבן דרך תרבותית. צפייה בהצגה האחרונה הותירה בי חותם עמוק, המלווה אותי מזה מספר ימים. ביציאה מאולם התיאטרון נשזרת המציאות הבימתית במציאות חיינו: קווים מקבילים נמתחים בין אנגליה של סוף המאה ה-16, השבר של ישראל 2023 והמציאות המורכבת של ישראל 2026.

היצירה מעוררת הדים של גדולי הספרות כשייקספיר ודוסטויבסקי, ומציפה שאלות כואבות על גורל החטופים ועל אוזלת ידה של המערכת הממשלתית, במנותק מפוזיציה פוליטית של ימין או שמאל. תחלואיה של המדינה ליוו אותנו בעבר וילוו אותנו בעתיד, ודווקא משום כך כוחו של סובול כה חיוני. זהו אינו תיאטרון מסחרי לשם בידור בלבד, אלא אמנות קונספטואלית נוקבת ותובענית.

זוהי תמציתו של התיאטרון במיטבו, כזה שאינו מתפוגג עם עמודי המסך, אלא כופה עלינו דיון פנימי. כקהל, זכותנו להסכים או להתנגד לתפיסת האמן, אך ערכה של היצירה נמדד ביכולתה לחולל חשיבה, למידה ורגש. בעת הזו, שבה חופש הביטוי והזכות להשמיע אמת נתונים תחת מתקפה מתמדת, הזכות להגיב, לבקר ולהרגיש היא חובה מוסרית שאסור לנו לוותר עליה.

צילומים מתוך ההצגה "פשע ורשע" מאת יהושע סובול (צילום: "מעקב", תיאטרון בית צוותא).

לחן ועיבוד מוזיקלי: אילה אשרוב, מתוך ההצגה "פשע ורשע".

הפוסט סובול מאשים את נתניהו ב"פשע ורשע": דרמה נוקבת או הטיה פוליטית? הופיע לראשונה ב-מעקב.

בעיצומה של תנופת היצירה העצמאית בישראל, מתבלט שמו של אבי בנאי כאחד הקולות החדשים והמסקרנים בזירת התסריטאות המקומית. פרויקט קצר שיצר לאחרונה במסגרת פסטיבל הסרטים הקצרים (אימפרואקשן 16), בשיתוף תלמידי בית הספר למשחק "אימפרו" בניהולו של אבי מלכה, מציב אותו במוקד תשומת הלב המקצועית ומעורר עניין בקרב יוצרים ואנשי תעשייה כאחד.

הסרט, אשר הופק בתנאים מורכבים אך באיכות הפקה גבוהה, מבקש לבחון את גבולות התכנון האנושי מול עוצמת הרגש. במרכז העלילה ניצב גבר בשנות השלושים לחייו, המנסה לגשת לאהבה כאל פרויקט סדור, באמצעות רשימות, כללים ותכנית פעולה מדויקת. הוא יוצא למסע אישי מצויד בעשרה סעיפים שאמורים להבטיח הצלחה, אך המציאות, כדרכה, אינה נענית לנוסחאות. בין רגעים מחושבים למצבים מביכים, מתחדדת התובנה כי חיבור אנושי אינו ניתן לניהול מלא, וכי דווקא ויתור על שליטה עשוי לפתוח אפשרויות כנות ועמוקות יותר.

הסרט "הספסל", במסגרת פסטיבל סרטי הקולנוע "אימפרואקשן 16": תסריט אבי בנאי וליאורה חיה שולמן, בימוי אלון נוימן – לצפייה לחצו כאן.

זהו סיפור קצר ועדין העוסק במתח שבין תיאוריה לרגש, בין תכנון לאותנטיות, ובנקודת המפנה שבה האדם מפסיק לנסות להגדיר את האהבה – ומתחיל פשוט לחוות אותה. הבחירה האמנותית להציג את הסיפור בז'אנר של משחק ללא מילים מעניקה ליצירה ממד אוניברסלי ונגישות ייחודית, לרבות עבור קהלים עם לקויות שמיעה. מהלך זה, הנתפס גם כהצהרה אמנותית וגם כחברתית, מצביע על תפיסת עולם רחבה יותר ביחס לתפקיד הקולנוע כמדיום מחבר.

את התסריט כתב בנאי, בעוד מלאכת הבימוי הופקדה בידי אלון נוימן – במאי, תסריטאי ומפיק בעל ניסיון רב בזירה המקומית. שיתוף פעולה זה יצר, לפי גורמים בתעשייה, תוצר בעל רמת גימור גבוהה, שבו מתקיים איזון בין ראייה יצירתית צעירה לבין יד מקצועית מנוסה. שילוב זה בא לידי ביטוי הן בשפה הקולנועית המדויקת והן בניהול קצב העלילה, המאפשר לצופה להעמיק בהתרחשות הרגשית מבלי להישען על דיאלוגים.

הפקת הסרט הובלה בפועל על ידי אבי בנאי וליאורה חיה שלומן, תוך הסתמכות על צוות שחקנים מגוון שכלל את דניאל ברחני, נטלי בר, חן דניאל, גאות מימון, שירה סיני, מיקה גולן, ליאורה פסקר ואבי בנאי עצמו. ההרכב, שהורכב ברובו משחקנים צעירים, תרם ליצירת מרקם אותנטי ומדויק, אשר הדגיש את המתח הפנימי של הדמויות ואת הרגישות הנדרשת בז’אנר נטול מילים.

לצד השפה האמנותית, ניכרת גם שאיפה לחדשנות מבנית. הסרט אינו נשען על דרמה רועשת או על קונפליקט חיצוני מובהק, אלא בוחר להתמקד בתהליך רגשי פנימי. הבחירה הזו, שאינה מובנת מאליה בשדה הקולנוע המסחרי, משקפת מגמה רחבה יותר של חיפוש אחר עומק ותמציתיות, וממקמת את היצירה בתוך זרם עולמי של קולנוע אינטימי ומדויק.

בנאי, שלמד תסריטאות והמשיך לטפח את חזונו האמנותי לאורך השנים, מציג בפרויקט זה גישה עקבית הבוחנת את הגבול שבין תכנון למציאות. מבחינת גורמים המעורים בתחום, מדובר ביוצר המשלב בין שאיפה מקצועית לבין מחויבות רעיונית, דבר המתבטא בבחירת נושאים אנושיים ובחתירה לשפה קולנועית נגישה אך מורכבת.

בזירת הקולנוע הישראלית, שבה מתחרים יוצרים צעירים על מקום בתודעה הציבורית והמקצועית, הופעתו של קול חדש בעל חתימה יצירתית ברורה נתפסת כאירוע משמעותי. היכולת לנסח סיפור אישי באופן אוניברסלי, תוך שימוש באמצעים מינימליסטיים, עשויה להוות בסיס להמשך התפתחות מקצועית ולפרויקטים עתידיים רחבי היקף.

הפרויקט הנוכחי, על שלל מרכיביו האמנותיים וההפקתיים, מצביע על מגמה של התבססות הדרגתית בזירה המקומית. אם לשפוט על פי האופן שבו התקבל הסרט בקרב גורמים מקצועיים, נדמה כי מדובר בצעד ראשון במסלול שעשוי להוביל ליצירות נוספות ולנוכחות מתעצמת בתעשיית הקולנוע.

בעידן שבו הקולנוע נדרש לא רק לבדר אלא גם לגעת, להנגיש ולהציע נקודות מבט חדשות, יוזמות יצירתיות מסוג זה מדגישות את חשיבותם של יוצרים צעירים המוכנים לאתגר את הכללים. בתוך הקשר זה, שמו של אבי בנאי מתגבש ככזה הראוי למעקב מקצועי — לא רק בשל הפרויקט הנוכחי, אלא גם בשל הפוטנציאל הגלום בהמשך דרכו.

הפוסט אבי בנאי: קול תסריטאי חדש בזירת הקולנוע הישראלי הופיע לראשונה ב-מעקב.

הפורמט נולד מתוך תפיסה שלפיה אמנות ועיתונות אינן סותרות זו את זו, אלא יכולות לפעול יחד ליצירת תיעוד מדויק, ביקורתי ומעורר מחשבה. האיורים אינם פרשנות גרפית חופשית בלבד, אלא חלק בלתי נפרד מן הדיווח עצמו.

בתוך מספר חודשים צפויה להתקיים תערוכה ייעודית שתציג את איורי החדשות שנוצרו במסגרת כרוניקה מצוירת, ותאפשר מבט רחב על התהליך והעשייה שמאחורי הפורמט החדש.

היוזמה מתקיימת במסגרת פעילותה העיתונאית של מעקב.

הפוסט כרוניקה מצוירת – פורמט עיתונאי חדש המשלב דיווח חדשותי ואיור הופיע לראשונה ב-מעקב.

דים אמור

שלאגר הפך לפדיחה  

סערה בעולם התיאטרון הישראלי: התיאטרון העברי, מוסד תיאטרוני ותיק עם עבר מפואר, ספג מכה קשה לאחר שעדן פסיה בן זקן, זוכת תוכנית הריאליטי "אקס פקטור", פרשה מהמחזמר "שלאגר" לאחר עשר הצגות בלבד. הפרישה המוקדמת היא התוצאה הישירה והצפויה של החלטה ניהולית קטלנית: להעסיק אדם ללא כל הכשרה תיאטרונית, ללא לימודי משחק, וללא כל ניסיון – למעשה ניסיון אפסי – כלומר, תקופת הוסטאז’ במסגרת לימודי משחק, כפי שנדרש לפי הקריטריונים של בתי הספר למשחק במסלולים התלת שנתיים.

מנכ"ל התיאטרון גדי צדקה והמפיקה מיכל אמדורסקי, שעמדו מאחורי ההחלטה, התעלמו מעיקרון יסוד פשוט: אי אפשר להעמיד על במה תיאטרונית מקצועית אדם שלא למד את המקצוע. והתוצאה לא איחרה לבוא.

למה התיאטרון העברי ציפה כאשר לקח לעבודה זוכת ריאליטי ללא שום בסיס שחקני? מדובר בגברת עדן בן זקן שפשוט החליטה שהיא יכולה לשחק בתיאטרון, למרות שלא למדה בשום בית ספר למשחק, אין לה שום ידע בתחום, ואין לה כל התמחות במקצוע. היא התפרסמה כזמרת בעקבות השתתפותה ב"אקס פקטור ישראל" בה הגיעה למקום השני – לא ראשון, אפילו לא זכתה. לפי המידע הציבורי הזמין בוויקיפדיה, הלימודים היחידים שלה הם בפנימיית רמת הדסה בקריית טבעון. שום דבר אחר. ועל בסיס זה, התיאטרון העברי החליט להעניק לה תפקיד ראשי במחזמר שאמור לגלם את עפרה חזה בהפקה המתיימרת להיות "מרהיבה וקצבית".

עדן בן זקן: 30 ש"ח (מתוך צילומי תוכנית הריאליטי "אקס פקטור")

צילום מתוך רשת האינטרנט – שימוש בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

והתוצאה? עשר הצגות בלבד. פרישה מוקדמת. נזק לתיאטרון. זו לא תקלה, זו לא מקרה, זו לא אי-התאמה – זו התוצאה הבלתי נמנעת של החלטה חסרת אחריות. כאשר מעסיקים אדם לא מקצועי לעשות עבודה מקצועית, אין לצפות לתוצאה אחרת. בן זקן קיבלה הצעה, התקבלה לעבודה, ופשוט מסרבת להמשיך לשחק. היא פרשה. זה לא כישלון שלה בלבד – זה בעיקר כישלון של התיאטרון שהאמין שאפשר לקחת מישהי ללא הכשרה ולהעמיד אותה על במה מקצועית.

מדובר בתיאטרון רפרטוארי שבעברו התהלל בשמות כבדי משקל כמו ליא קניג, נתן דטנר, גילה אלמגור וטוביה צפיר – שחקנים שעברו שנים של הכשרה, שצמחו בתוך המקצוע, שהקדישו את חייהם לאמנות המשחק. ועכשיו, אותו מוסד מחליט להעניק במה לאישה שלא למדה משחק יום אחד בחייה. זו לא רק החמצה, זו השפלה עצמית של המוסד. זו בחירה מודעת להעדיף פופולריות וכוכבנות על פני מקצועיות ואמנות. וכשבוחרים בדרך הזו, משלמים את המחיר.

המחזמר "שלאגר", שנכתב על ידי אסי דיין עם מוזיקה של צביקה פיק, אמור היה לשחזר את רוח שנות השבעים – תקופת הדיסקו, ההגשש וקסמה של עפרה חזה. הושקעו משאבים בכוריאוגרפיה, בתאורה, בעיבודים מוקפדים. אבל כל זה לא עוזר כאשר השחקנית הראשית, זו שאמורה לגלם את הדמות המרכזית, פשוט כנראה לא יודעת לשחק. מדובר ביוצאת ריאליטי שמתחזה, כך נראה, לשחקנית תיאטרון ללא לימודים, ללא הכשרה מקצועית וללא כל ערכים תיאטרוניים אמיתיים. את מה ששחקנים לומדים במשך שלוש שנים בבתי הספר למשחק, היא לא רכשה בין הקלעים של תוכנית ריאליטי כמו "אקס פקטור". סליחה.

סימנים למצוקה היו ברורים כבר מההתחלה: מאז עליית המחזמר בחודש שעבר, לא פורסם כל תיעוד מההפקה ברשתות החברתיות של בן זקן – דבר חריג לכוכבת שמפרסמת כל פעולה. על פי מקורבים, בן זקן חשה שההפקה לא תואמת את ציפיותיה. אבל השאלה האמיתית אינה מה ציפתה בן זקן – השאלה היא מה ציפה התיאטרון? האם באמת חשבו שאפשר לקחת זמרת ריאליטי ולהפוך אותה לשחקנית תיאטרון תוך לילה? האם באמת האמינו שתהילה טלוויזיונית מחליפה הכשרה מקצועית? התשובה קיבלה עשר הצגות בלבד לפני שנמחקה.

בעולם התיאטרון המקצועי, כל שחקן עובר שנים של הכשרה קפדנית: טכניקת קול, תנועת גוף, הבנת טקסט, עבודה עם דמות ורגש. זה מקצוע. לא תחביב, לא משהו שעושים בצד, לא משהו שמישהו יכול לעשות כי הוא מפורסם. אבל התיאטרון העברי בחר להתעלם מכך. הבחירה להעניק במה לאישה לא מקצועית היא כמו להזמין חובב רפואה לנתח בחדר ניתוח. זה מסוכן, זה חסר אחריות, וזה פוגע בכולם – במוסד, במקצוע, ובציבור שמגיע לראות הצגה מקצועית.

מבקרים משווים את המצב לתחומים אחרים:אם חובב רפואה היה נכנס לחדר ניתוח ומשמש כמנתח – הייתה פורצת סערה ציבורית. אם יוצא ריאליטי, שמגלה חיבה כללית לעולם המשפט, היה מתייצב לייצג נאשם בבית המשפט – הציבור היה מזדעזע. אך משום מה, כשמדובר במשחק – כולם מהנהנים, מעלימים עין וממשיכים הלאה.

תיאטרון רפרטוארי אמיתי אמור להבין: אסור להעסיק מתחזים או חובבים. זהו פגיעה ישירה באמנות, במקצוע ובכבוד הבמה. אדם שלא למד משחק ומשחק – הוא, בעיניי, מתחזה לכל דבר ועניין.

כשבמה תיאטרונית נפתחת בפני חובבת משחק, התגובה רפה. זה קורה כי הציבור הישראלי התרגל לזילות תרבותית. התרבות הפכה למוצר מסחרי שבו כל מי שיש לו עוקבים ברשתות החברתיות יכול להופיע. אבל המקרה הזה מוכיח שאי אפשר להונות את המציאות: ללא הכשרה, אין תוצאה. עשר הצגות – ואז בריחה.

גדי צדקה, מנכ"ל התיאטרון העברי, הקים את המוסד מתוך חזון של "תרבות עברית אותנטית". אבל החלטות כמו זו מעידות על אובדן דרך מוחלט. זה לא ניסיון להיות "צעירים" או "עכשוויים" – זה זילזול במקצוע. זה בחירה להעדיף קופות מלאות על פני כבוד אמנותי. ומי שמעדיף למכור כרטיסים על פני לכבד את אמנות המשחק אינו מנהל תיאטרון – הוא מנהל עסק בידור בזול. והמחיר שולם במהירות: פרישה מוקדמת, נזק למוסד, ותדמית מרוסקת.

אנשי תיאטרון שהגיבו לפרשה מדגישים שאין להטיל את האשמה העיקרית על בן זקן – היא קיבלה הצעה ועשתה את מה שהציעו לה. הבעיה האמיתית היא בהנהלת התיאטרון שהחליטה להציע לה את התפקיד. זו החלטה שמזלזלת בשחקנים שלמדו שנים, שמזלזלת בקהל שמגיע לראות הצגה מקצועית, ושמזלזלת במוסד התיאטרון עצמו. וכשמזלזלים כך, הנזק בא מהר: עשר הצגות ופרישה. זו התוצאה. אלו הפירות של להעסיק שחקנים לא מקצועיים.

השאלה העולה מהמקרה היא לא רק על בן זקן או על הפקה אחת. השאלה היא מה יהיה גורלם של שחקנים צעירים שהקדישו שנים ללימוד המקצוע, כאשר תפקידים מוענקים למפורסמים ללא הכשרה? מה יקרה לתיאטרון הישראלי כשמוסדות מרכזיים בוחרים בפופולריות על פני מקצועיות? והאם הקהל עדיין מבחין בהבדל בין שחקן אמיתי לבין כוכב טלוויזיה שמנסה לשחק?

"התיאטרון העברי", אחד המוסדות הבימתיים הבולטים בישראל, נותר בעיצומו של משבר זהות – מוסד ששמו מרמז על רפרטואר תיאטרוני וערכים אמנותיים, אך בפועל מתרחק מאותם עקרונות שאמור היה לייצג. כאשר ערך אמנותי מוחלף בערך כספי, כאשר כישרון מוחלף בתהילה, כאשר הכשרה מוחלפת בפופולריות – התוצאה ידועה מראש. עשר הצגות. פרישה. נזק. זו התוצאה הישירה של בחירה מנהלית רעה, של זילזול במקצוע, ושל אמונה תמימה שאפשר להחליף שנים של לימוד בשם מוכר מטלוויזיה.

בשורה התחתונה, עשר הצגות הן תוצאה מדברת. זו לא הפתעה, זו לא מקרה, זו לא כישלון בלתי צפוי – זו תוצאה הגיונית ובלתי נמנעת של החלטה לקחת אדם ללא הכשרה ולשים אותו במקום שדורש מקצועיות מלאה. התיאטרון העברי שילם את המחיר. ההפקה קרסה. ושם המוסד נפגע. זה מה שקורה כשבוחרים בדרך הקלה, כשמעדיפים כוכבנות על פני אמנות, וכשמאמינים שאפשר להונות את המקצוע.

המקרה של עדן בן זקן והתיאטרון העברי הוא סיפור אזהרה: על מוסד שאיבד את דרכו, על תרבות שהפכה למוצר, ועל השאלה הגדולה – מה הערך של מקצועיות בעידן בו כל מי שיש לו עוקבים חושב שהוא יכול לעלות על במה? התשובה באה במהירות: עשר הצגות ופרישה. זו התוצאה. אלו הפירות. ולא צריך להיות מבקר תיאטרון כדי להבין שכאשר מעסיקים אנשים לא מקצועיים, הנזק בלתי נמנע.

נ.ב

אנו ממליצים למר גדי צדקה לשקול ברצינות ללהק את שלי אלמקייס או את אביבית בר זוהר – אם כבר הפך התיאטרון למופע ריאליטי, לפחות שיעשה זאת עד הסוף.

קריקטורה גרפית מאת מערכת "מעקב"

צילום של עדן בן זקן מתוך עמוד האינסטגרם הרשמי שלה (Eden Ben Zaken) – שימוש לפי סעיף 27א’ לחוק זכויות יוצרים

הפוסט תיאטרון או בידור זול? בן זקן בורחת מהבמה – בושה לאמנות הופיע לראשונה ב-מעקב.

תיאטרון הקאמרי מעלה על הבמה גרסה בימתית חדשה לקלאסיקה הנצחית של המחזאי האמריקאי טנסי ויליאמס, "חשמלית ושמה תשוקה", בבימויה של שיר גולדברג ובתרגומו של אלי ביז'אווי. ההצגה, שאורכה כשעתיים, מציגה את סיפורה של בלאנש, אישה שאיבדה את ביתה ואת מקום עבודתה, ונוסעת למצוא מקלט זמני אצל אחותה הצעירה סטלה ובעלה סטנלי. הייצור הנוכחי בוחן מחדש את נושאי הזרות והשונות בחברה שבה כולם נואשים לחוש שייכות, ומציב מראה עכשווית לדרמה הקלאסית שנכתבה בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

העלילה מתרחשת כאשר בלאנש מגיעה לביתה של אחותה, רק כדי לגלות לחרדתה שסטלה וסטנלי מתגוררים בדירה מתפוררת וצפופה, בשכונת מהגרים ענייה. סטנלי מתגלה בעיניה כדמות מחוספסת ואלימה, והמפגש בינו לבין בלאנש מוביל להתנגשות חזיתית. בשיאה של העימות, היצרים גועשים וסודות מן העבר צפים על פני השטח, מאיימים לטרוף את נפשה של בלאנש. המחזה חושף את השברים הנפשיים והמתח שבין עולמות שונים, בין העבר להווה, ובין אשליה למציאות.

הבימאית שיר גולדברג עומדת בראש צוות יצירתי עשיר, הכולל את ערן עצמון בעיצוב התפאורה, יהודית אהרון בעיצוב התלבושות, ליאור רונן בעיצוב המוזיקה, אריאל נ. וולף בתנועה, ואמיר קסטרו בתאורה. רותי גפן משמשת כעוזרת במאית, ויואב צרפתי כנגן. צוות זה אחראי ליצירת האווירה הבימתית המורכבת שמאפיינת את היצירה המקורית, תוך התאמתה לקהל הישראלי והבאתה לחיים בגרסה חדשה ורלוונטית.

על הבמה עולה צוות שחקנים מגוון ומנוסה, בראשות קרן מור בתפקיד בלאנש, אסף פרי כסטנלי, ואנסטסיה פיין כסטלה. לצדם משתתפים דודו ניב, דן שפירא או שחף קהלאני לסירוגין, מורן ארביב גנס או פז כהן לסירוגין, טל וייס, ויואב יחזקאלי. השחקנים נדרשים להתמודד עם דמויות מורכבות ורגשיות, תוך הצגת יחסי כוח, מתחים מיניים, ועימותים נפשיים שמאפיינים את המחזה המודרני של ויליאמס.

ההצגה מוצגת בהסדר מיוחד עם אוניברסיטת הדרום בסיוואני, טנסי, המחזיקה בזכויות היצירה של טנסי ויליאמס. הצילומים לקמפיין הפרסומי צולמו על ידי אוהד רומנו, ועיצוב הפוסטר נעשה על ידי שיין הורוביץ, והם משקפים את האווירה המתוחה והדרמטית של המחזה.

בהתאם להנחיות התיאטרון, על הקהל להיות מודע למספר היבטים בהצגה. במהלך ההופעה נעשה שימוש באביזר במה דמוי סיגריה, והקהל יישמע צליל פתאומי וחזק במהלך ההצגה. בנוסף, ההצגה כוללת עירום חלקי, והצופים מתבקשים לשקול זאת בעת רכישת הכרטיסים. משך ההצגה עומד על כשעתיים ללא הפסקה, ומחייב את הקהל להישאר מרותק לעלילה ולמתחים שמתפתחים על הבמה.

גולדברג בוחרת לתת לקלאסיקה הזו פרשנות חדשה המדברת אל הדור הנוכחי. המחזה המקורי, שנכתב בשנת תשע עשרה ארבעים ושבע, עדיין מהדהד בעוצמתו גם היום, והגרסה הבימתית החדשה בוחנת את המתח שבין השתלבות לדחייה, בין חיפוש אחר שייכות לתחושת ניכור. הייצור מעלה שאלות על מקומו של הזר בחברה, על הנורמות החברתיות, ועל המחיר שאנשים משלמים כדי להשתייך או להישאר נאמנים לעצמם. בכך, ההצגה הופכת להיות רלוונטית במיוחד לתקופה שבה דיונים על זהות, שייכות, ושונות עומדים בחזית השיח הציבורי.

תיאטרון הקאמרי ממשיך להוכיח את עצמו כבית לתיאטרון איכותי ומאתגר, ו"חשמלית ושמה תשוקה" מצטרפת למסורת ארוכת שנים של הצגות שבוחנות את הנפש האנושית במצבי קיצון. הפקה זו מציעה לקהל הישראלי הזדמנות לראות את אחת היצירות החשובות של התיאטרון האמריקאי במאה העשרים, בגרסה חדשה ומרעננת שנשארת נאמנה לרוח המקור תוך שהיא מדברת בשפה בימתית עכשווית.

להורדת התוכנייה – לחץ כאן

צילום: אוהד רומנו, באדיבות תיאטרון הקאמרי — שימוש על פי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים

הפוסט קרן מור מככבת ב"חשמלית ושמה תשוקה" בקאמרי הופיע לראשונה ב-מעקב.

בהכרזה משמחת לקהילת הקולנוע הישראלי, הודיעה מועצת הפיס לתרבות ולאמנות על השקת מסלול תמיכה חדש לסרטי פרינג' דלי תקציב באורך מלא. המסלול, שייצא לדרכו בתחילת 2025, כבר בחר בשלושה פרויקטים ראשונים שיקבלו תקציב הפקה מלא ויצאו לצילומים בחודשים הקרובים.

המסלול החדשני הוקם ביוזמתו של הבמאי והיוצר מרט פרחומובסקי, אשר הציע לראשונה את הרעיון למועצת הפיס לפני כשנתיים. פרחומובסקי, שהוא מבעלי הניסיון הרב בתחום הקולנוע הפרינג'י בישראל, מסר כי הגשים בכך חלום ארוך טווח שהתבסס על ניסיונו מימי תחרויות פרינג'ידר בפסטיבל חיפה ויוזמת "קולנוע פרינג'" בתחילת העשור הקודם.

בשיתוף עם אורן גרנר, עזר פרחומובסקי למועצת הפיס לנסח את התקנון המפורט של המסלול ולעצב את המנגנון התפעולי שלו. את הפרויקט תמכו בהתלהבות מנהלת המועצה דולין מלניק, הצוות המקצועי שלה וועדת הקולנוע של הפיס בראשות רפי בלולו.

המסלול זכה לתגובה מרשימה מהקהילה הקולנועית – כמעט 40 פרויקטים הוגשו במחזור הגשות הראשון. את תהליך הקריאה והבחירה ביצעו פרחומובסקי ורוני קידר, אשר העבירו את המלצותיהם לוועדת הקולנוע של הפיס לאישור סופי.

שלושת הפרויקטים הזוכים מייצגים מגוון ז'אנרים וגישות יצירה ייחודיות. "עץ הערבה" של הבמאים חיים טבקמן ומיכאל מושונוב מציע סרט אימה המשתמש ביסודות פנטסטיים השאובים מתוך אגדות יהודיות עתיקות. זהו פרויקט ששם דגש על שילוב מסורת יהודית עתיקה עם אסתטיקה קולנועית עכשווית.

הפרויקט השני, "הלב השמאלי" של הבמאית דנה גולדברג, ממשיך את הקו הדרמטי העדין והטעון שהציגה בעבודותיה הקודמות. הסרט עוסק בנשים יוצאות דופן ומאפשר לגולדברג להמשיך ולפתח את הסגנון הקולנועי המיוחד והאישי שלה.

הפרויקט השלישי, "הכל זז" של הבמאית דורי דורהם, מציג סרט ביכורים פילוסופי וייחודי. הסרט מתמקד בשלושה גיבורים המנסים להתגבר על דפוסי ההתנהגות שלהם בתוך מרחב פיזי מוגדר, ומציע גישה קונספטואלית לנושא השינוי האישי.

מרט פרחומובסקי, שנחשב לאחד האנשים המשפיעים בתחום התרבות בתל אביב על פי ידיעות אחרונות, סוגר השנה את העשור הרביעי של חייו עם רשימת הישגים מרשימה. פרופסור גד קינר קיסינגר מכתב העת תיאטרון כינה אותו "רשימת הישגים מגוונת שהיא מפעל חיים קטן".

פרחומובסקי, בוגר מצטיין של החוג לקולנוע והחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שימש במהלך הקריירה שלו כאסיסטנט של במאים בכירים כמו רוברט סטורואה, רנה ירושלמי ומנחם גולן. מאז סיום לימודיו ב-2010, יצר מגוון עבודות בבמות החשובות ביותר בישראל, ביניהן "הטרגדיות של בית אדיפוס" באמפי וואהל ובהבימה, "הגולם חי!" ו"פנטזיה לאהבה ולכינור" ביידישפיל.

בין השנים 2019-2023 שימש פרחומובסקי כמנהל האמנותי של קיפוד הזהב – פרס תיאטרון הפרינג', ובין השנים 2023-2024 כיושב ראש איגוד במאי התיאטרון בישראל. בשנת 2021 הפיק, כתב וביים את "תל אביב", סרטו הראשון באורך מלא, בתמיכת פרויקט הקולנוע הישראלי – קרן רבינוביץ'. הסרט זכה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה.

פועלו הנרחב של פרחומובסקי כולל גם את ייסוד "מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי" יחד עם אביטל בקרמן משנת 2005, פרויקט שזכה בשנת 2011 בפרס אמנות הקולנוע ממשרד התרבות והספורט. הפרויקט נתמך לאורך השנים על ידי מוסדות מובילים בתחום הקולנוע הישראלי.

בשנת 2016 השיק פרחומובסקי את אתר ספר הקולנוע הישראלי של משרד התרבות והספורט, מאגר המידע המקיף ביותר על קולנוע ישראלי, שהוא משמש כמנהל התוכן והמפיק הראשי שלו. כמו כן, כתב במשך 17 שנה על תיאטרון וקולנוע בגופי תקשורת מובילים, ביניהם עכבר העיר, טיים אאוט, וואלה, ידיעות תל אביב, הארץ וכתב העת סינמטק.

מרט הביע גאווה ורגשות מעורבים מהפרויקטים הנבחרים, תוך הבעת תקווה שהמסלול יוכל להתקיים ואף לגדול בשנים הבאות. המסלול מהווה צעד חשוב בתמיכה בקולנוע עצמאי ופרינג'י בישראל, תחום שזוכה לעתים קרובות לפחות תשומת לב מהזרם המרכזי אך מוביל חדשנות יצירתית משמעותית.

ההכרזה על המסלול ועל הפרויקטים הזוכים מהווה נקודת מפנה משמעותית במפת התמיכה הציבורית בקולנוע הישראלי. מוסדות המימון מביעים בכך הכרה בחשיבותו של קולנוע פרינג'י ככוח מניע לחדשנות ולאמנות מקורית. שלושת הפרויקטים שנבחרו עתידים להיכנס לשלבי צילום כבר בחודשים הקרובים, בעוד הקהילה הקולנועית כולה מצפה בדריכות לתוצריהם הסופיים.

עשרות שחקנים, במאים ומפיקים הביעו את תודתם למארגני התכנית וציינו כי פרויקט זה פותח בפניהם הזדמנות ממשית ליצור, לפעול ולהצליח בזירת התרבות, תוך תרומה ייחודית לייצוגה ולחיזוקה של האמנות הישראלית.

צילום ראשי מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי של מרט פרחומובסקי, שימוש בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

הפוסט פריצת דרך: מסלול חדש לסרטי פרינג' בישראל הופיע לראשונה ב-מעקב.

פלטפורמת הסטרימינג נטפליקס חשפה אתמול את אחד מהסודות הגדולים של העונה השנייה של הסדרה המצליחה "ונסדיי", כאשר פרסמה את הסצנה הראשונה מתוך העונה החדשה ואישרה באופן רשמי כי הזמרת הבינלאומית ליידי גאגא תצטרף לצוות השחקנים. ההכרזה המפתיעה נעשתה במסגרת פורום Kia בלוס אנג'לס, בעת מופע שיא שנערך בסימן הסדרה הפופולרית.

גאגא, הידועה בהופעותיה הבלתי צפויות, עלתה לבמה באופן המתאים לאווירת הסדרה הגותית – ישירות מתוך ארון קבורה שעליו נכתבו המילים "כאן טמונה מלכת המפלצות". הזמרת הופיעה בלוויית רקדנים שביצעו כוריאוגרפיה בסגנון משפחת אדמס האיקונית, וביצעה את השיר "Zombieboy" מתוך אלבום האחרון "Mayhem". המופע, שנועד לחגוג את השקת העונה השנייה, היווה הצהרת כוונות ברורה על הכיוון האמנותי שתנקוט הסדרה בהמשכה.

ליידי גאגא מצטרפת לקאסט חדש ומרשים של שחקנים שיעשירו את העונה השנייה. לצדה יופיעו כוכבים מוכרים כמו סטיב בושמי, הידוע מתפקידיו בסדרות דרמה איכותיות, בילי פייפר שזכתה לפרסום בזכות תפקידה ב"דוקטור הו", איווי טמפלטון, אוון פיינטר ונואה טיילור. השחקנים החדשים יעמדו לצד כוכבי העונה הראשונה שיחזרו לתפקידיהם, כולל ג'נה אורטגה בתפקיד הראשי של ונסדיי אדמס, האנטר דוהאן, אמה מאיירס, ג'וי סאנדיי, לואיס גוזמן וקתרין זטה-ג'ונס.

במקביל להכרזה על הצטרפותה של גאגא, נטפליקס פרסמה סצנה ראשונה מהעונה השנייה, סצנה בת שש דקות החושפת את ונסדיי אדמס במצב מסוכן ודרמטי במיוחד. הסצנה מציגה את הגיבורה הראשית כלואה במרתפו של רוצח סדרתי, כשהיא מוצאת את עצמה במצב שבו הרוצח רואה בה את קורבנו הבא. במהלך הסצנה המתוחה, ונסדיי מספרת בדרכה הייחודית כיצד הגיעה למצב המסוכן הזה, תוך שמירה על הטון הייחודי של הדמות שהפך את הסדרה להצלחה עולמית.

הצלחתה המסחררת של העונה הראשונה של "ונסדיי" הפכה אותה לאחת הסדרות הפופולריות ביותר בהיסטוריה של נטפליקס. הסדרה זכתה להצלחה מיידית בעיקר בזכות הביצוע המבריק של ג'נה אורטגה, שהצליחה להחיות מחדש את הדמות האיקונית של ונסדיי אדמס ולהעניק לה רובד עכשווי ורלוונטי. הרקד הייחודי שביצעה אורטגה בסדרה הפך לתופעה ויראלית והוביל לחיקויים אינסופיים ברשתות החברתיות.

העונה השנייה תעלה לאוויר בפורמט מיוחד של שני חלקים נפרדים. החלק הראשון מתוכנן לעלות לפלטפורמה ב-6 באוגוסט, בעוד החלק השני יושק חודש לאחר מכן, ב-3 בספטמבר. האסטרטגיה של פיצול העונה לשני חלקים נפרדים נועדה ככל הנראה לשמור על המתח ולהאריך את תקופת השיח הציבורי סביב הסדרה, באופן שיבטיח שהיא תישאר ברדאר התקשורתי לפרק זמן ארוך יותר.

השאלה המרכזית שמעסיקה כעת את מעריצי הסדרה היא איזה תפקיד תגלם ליידי גאגא במסגרת העלילה. בעוד פרטי התפקיד נשמרים בסודיות מוחלטת, ההכרזה הדרמטית ואופי הופעתה בפורום מרמזים על דמות משמעותית העשויה להשפיע על מהלך העלילה. התמחותה של גאגא במוזיקה ובביצועים תיאטרליים, לצד נסיונה השחקני הגובר בשנים האחרונות, מציבים אותה כבחירה מושכלת לעולם הייחודי של משפחת אדמס.

הצטרפותה של גאגא לפרויקט מהווה המשך למגמה של שילוב כוכבי מוזיקה בפרויקטים קולנועיים וטלוויזיוניים איכותיים. ליידי גאגא עצמה כבר הפגינה כישורי משחק מרשימים בסרטים כמו "כוכב נולד" ו"בית גוצ'י", והצטרפותה ל"ונסדיי" עשויה לחזק עוד יותר את מעמדה כאמנית רב-תחומית.

תקציר:

ונסדיי (Wednesday) היא סדרת טלוויזיה אמריקאית מסוגת פנטזיה-אימה-קומדיה שחורה, שנוצרה עבור נטפליקס על ידי אלפרד גו ומיילס מילר. הסדרה מבוססת על דמותה של ונסדיי אדמס ממשפחת אדמס, משפחת דמויות גותיות ואקסצנטריות שנוצרה במקור בקומיקס של צ'ארלס אדמס בשנות ה-30.

העונה הראשונה, שעלתה ב-23 בנובמבר 2022, מתמקדת בונסדיי כאחת עשרה שמגיעה לאקדמיית נוורמור, פנימייה ל"ילדים יוצאי דופן" בעיירה פיקטיבית בוורמונט. במהלך הסדרה, ונסדיי מנסה להבין את כוחותיה העל-חושיים, לפתור סדרת רציחות שמעוררות אימה בעיירה, ולגלות סוד עתיק הקשור להוריה ולמורשתה.

את דמותה של ונסדיי מגלמת ג'נה אורטגה, וזכתה לשבחים על הופעתה. לצידה מופיעים שחקנים ידועים כמו קתרין זטה-ג'ונס, לואיס גוזמן, גוונדולין כריסטי וקריסטינה ריצ'י – שגילמה בעבר את ונסדיי בסרטים משנות ה-90. אחד מהבמאים הבולטים של הסדרה הוא טים ברטון, שמזוהה עם סגנון גותי ייחודי – והוא גם מפיק את הסדרה.

הסדרה זכתה להצלחה רבה – הן מבחינה ביקורתית והן בקרב הצופים. היא שברה שיאי צפייה בנטפליקס, הפכה לתופעה תרבותית, והשפיעה גם מחוץ למסך – כולל באופנה וברשתות החברתיות (במיוחד ריקוד הסולו של ונסדיי שזכה למיליוני צפיות).

מקורות הצילומים: אינסטגרם ליידי גאגא, להקת The Cramps והפקת הסדרה 'וונסדיי' – בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

הפוסט ליידי גאגא מצטרפת לעונה השנייה של "ונסדיי" הופיע לראשונה ב-מעקב.

תיאטרון הקאמרי מציג את ההצגה "להעיר אריות", עיבוד בימתי לספרה המצליח של איילת גונדר גושן. הדרמה הפסיכולוגית המרתקת מביאה לקדמת הבמה סיפור על התנגשות בין עולמות ומעמדות בחברה הישראלית.

במרכז העלילה עומד ד"ר איתן גרין, רופא בכיר הנקלע למצב בלתי אפשרי כאשר בסוף משמרת ארוכה הוא דורס בשוגג פליט אריתריאי. ברגע של חולשה או פחד, הוא מחליט להימלט מהמקום, החלטה שתשנה את חייו לחלוטין. גרין מוצא את עצמו בסיטואציה מסוכנת כאשר סירקיט, אלמנתו של הנדרס, מזהה אותו ומתחילה לסחוט אותו. היא דורשת ממנו להעניק טיפול רפואי לפליטים בתמורה לשתיקתה.

ההצגה עוקבת אחר ניסיונותיו של איתן לתמרן בין חובותיו כרופא בכיר ואיש משפחה לבין החיים הסודיים שסירקיט כופה עליו, כאשר האמת הולכת וסוגרת עליו מכל עבר.

"להעיר אריות" מתמודדת עם שאלות מורכבות על מוסר, אחריות וצדק חברתי. ההצגה מציגה התנגשות חזיתית בין "האנשים שיש להם הכל" לבין "האנשים שנמאס להם להיות שקופים", ומאירה את החצר האחורית של החברה הישראלית.

הספר המקורי של איילת גונדר גושן זכה להצלחה בינלאומית ותורגם ל-17 שפות, והעיבוד הבימתי נעשה בידי יואב שוטן גושן. ההצגה מבוימת על ידי שירילי דשא, שגם הייתה שותפה לעבודה הדרמטורגית יחד עם גור קורן.

צוות ההפקה המרשים כולל את אדם קלר (תפאורה), אורנה סמורגונסקי (תלבושות), איתמר גרוס (מוזיקה), ויטלי פרידלנד ויערה ניראל (וידאו), רננה רז (תנועה) וברוכי שפיגלמן (תאורה). רותי גפן משמשת כעוזרת במאית.

על הבמה יופיעו שחקנים מהשורה הראשונה, ביניהם ישי גולן, רות אסרסאי, מיכל עוזיאל, מוראד חסן, מתן און ימי או אלן ווקר, טובית סמאי, אדם קנדה, יוסף יצחק, אסתר דרר או רחל איילו, ואליאור דמסה.

ההצגה נמשכת 80 דקות ומבטיחה חוויה תיאטרלית עוצמתית המשלבת משחק, תפאורה, מוזיקה ותאורה לכדי יצירה מרתקת. צילומי ההפקה נעשו על ידי אוהד רומנו, ועיצוב הפוסטר הוא מעשה ידיו של שיין הורוביץ.

"להעיר אריות" היא דרמה המציגה מציאות חברתית מורכבת, ומזמינה את הצופים להתבונן מקרוב בנקודת המפגש הכואבת בין מעמדות שונים בחברה הישראלית, ובמחירים האישיים והמוסריים שאנשים משלמים בעקבות החלטות שנלקחות ברגע של חולשה.

*צילום: אוהד רומנו

* עיצוב פוסטר: שיין הורוביץ

הפוסט "להעיר אריות": כשמצפון נוגש והשקופים תובעים קול הופיע לראשונה ב-מעקב.

פירנצה, 1530. העיר סוערת. מיכלאנג'לו בואונרוטי, אחד האמנים הגדולים בהיסטוריה, נמצא במנוסה. האיש שיצר את דוד, את תקרת הקפלה הסיסטינית ועשרות יצירות מופת נוספות, נאלץ להסתתר במרתף אפל כמו פושע נמלט. פטרוניו לשעבר, משפחת מדיצ'י העשירה והרבת-כוח, מחפשים אותו בכל פינה ברחבי העיר. אם יימצא – גורלו יהיה מר.

זהו סיפור של בגידה, נקמה וגאונות יצירתית שמתגלה דווקא ברגעי משבר אפלים. בתקופה קריטית זו, בעודו מסתתר מתחת לפני האדמה, רחוק מאור היום, המשיך מיכלאנג'לו ליצור. על קירות המקלט שרטט יצירות מופת שהמתינו מאות שנים להתגלות – קטלוג מפורט של יצירותיו המפוזרות ברחבי העיר, ממש מעליו.

אבל מה הוביל את האמן הדגול למצב כה נואש? כיצד הפך מחביב החצר והאמן המבוקש ביותר באיטליה לנרדף שנאלץ להתחבא מפחד לחייו?

משיאי התהילה למעמקי הבריחה

בשנת 1504, כאשר הוצג פסל דוד לראשונה, היה מיכלאנג'לו בשיא תהילתו. ב-25 בינואר אותה שנה, התכנסו מיטב האמנים של פירנצה – ביניהם לאונרדו דה וינצ'י, בוטיצ'לי, פירוג'ינו, פיליפינו ליפי, ואדריכלים ופסלים ידועים – מול קתדרלת סנטה מריה דל פיורה. הם באו לבחון את הפסל העצום, בגובה חמישה מטרים, שנחצב מגוש שיש שכמעט נחשב לפסולת.

התגובה הייתה חד-משמעית: תדהמה מוחלטת. הפסל היה כה מושלם עד שלא נותר עוד מקום לקנאה או לתחרות. ג'ורג'ו וזארי, תלמידו וביוגרף של מיכלאנג'לו, כתב חצי מאה לאחר מכן: "כשרואים את הפסל הזה, אין טעם לחפש שלמות גדולה יותר – לא בעבר ולא בהווה".

דוד של מיכלאנג'לו איננו נער צעיר כפי שמתואר בתנ"ך, אלא גבר חזק, שרירי ומלא עוצמה – מלך יהודה לעתיד. גבותיו קמוצות בזעם, נחיריו מורחבים, עיניו לוהטות, שרירי צווארו מתוחים. זהו אותו מבט שנודע בשם La terribilita – "האיום הנשגב". ידיו לופתות את האבן והקלע, רגע לפני הירי שיכריע את גוליית הענק.

ההנהגה של פירנצה ראתה מיד את הערך הסמלי של הפסל. דוד, המנצח על גוליית בכוח תבונתו ולא בעוצמתו הפיזית, הפך לסמל הרפובליקה הפירנצית המתחדשת. הפסל הוצב בכיכר הסיניוריה, מול הכניסה הראשית לפאלאצו וקיו, במקום פסל "יהודית" של דונטלו – שהיה עד אז סמל החירות של פירנצה.

מאבק פוליטי והשלכותיו

אך יופייה של פירנצה ועושרה עוררו תשוקות פוליטיות רבות. בשנים שאחרי הצגת דוד, התחוללו בעיר מאבקי כוח שהובילו למתחים פנימיים וחיצוניים. הרפובליקה הפירנצית, שהייתה עצמאית ומשגשגת, מצאה את עצמה במוקד התעניינות של כוחות חזקים: רומא האפיפיורית מדרום וצרפת מצפון.

למרות שפירנצה הייתה מעצמה כלכלית – עם ייצוא משי משגשג, מסחר בינלאומי ובנקאות מפותחת – לא היה לה צבא קבוע להגן על עצמה. יתרה מכך, העושר שנצבר בעיר שימש למימון תנועת הרנסנס כולה, מה שיצר נטל כלכלי הולך וגדל.

במרכז המאבק הפוליטי עמדה משפחת מדיצ'י, הבנקאים רבי העוצמה שהיו פטרוניו של מיכלאנג'לו במשך שנים רבות. אך המתחים בין התומכים ברפובליקה לבין תומכי משפחת מדיצ'י הלכו והחריפו. בשלב מסוים, הוגלו המדיצ'י מפירנצה, ומיכלאנג'לו – בהחלטה שתשנה את חייו – בחר לתמוך במורדים ובמתנגדי בית מדיצ'י במאבקם על השליטה בעיר.

הייתה זו החלטה אמיצה אך מסוכנת. כשפטרוניו לשעבר השיבו לעצמם את השלטון בפירנצה, החל מסע נקמה. ב-1530, כאשר כוחות האימפריה פלשו לעיר ודיכאו את ההתנגדות, הפך מיכלאנג'לו למבוקש. החוקה הדמוקרטית בוטלה, ובמקומה הוקמה מונרכיה תורשתית. הגיעו ימים של גזרות, טיהורים והוצאות להורג.

יצירתיות במחתרת

במצב זה של סכנה מתמדת, מצא מיכלאנג'לו מסתור במרתף נסתר. אך דווקא בתנאים הקשים ביותר, בעודו חושש לחייו, לא איבד האמן את רוחו היצירתית. על קירות המקלט החל לשרטט ולתעד את יצירותיו שהיו פזורות ברחבי העיר.

זו הייתה דרכו להתמודד עם הפחד ועם חוסר הוודאות – באמצעות האמנות. בחללים החשוכים יצר קטלוג מופלא של עבודותיו, מעין אוצר סמוי שנותר חבוי במשך מאות שנים, עד לגילויו המאוחר.

אפיזודה זו, שנשארה עלומה במשך דורות, מספקת הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של היצירתיות הגאונית שלו. אנו עדים לאמן בשעתו הקשה ביותר, כאשר כל עולמו התהפך, שמוצא מפלט ונחמה ביצירה.

אנקדוטה מפרק אחר בחייו

בהקשר זה מעניין להזכיר אנקדוטה מפרק מוקדם יותר בחייו של מיכלאנג'לו, המעידה על ביטחונו העצמי ועל יחסיו עם בעלי השררה. על פי תיאורו של ג'ורג'ו וזארי, כאשר סיים מיכלאנג'לו את פסל דוד, הגיע פייטרו סודריני, המנהיג של הרפובליקה, לצפות ביצירה. הפסל מצא חן בעיניו מאוד, אך לאחר שבחן אותו מכל צדדיו, העיר: "נראה לי שהאף גדול מדי".

מיכלאנג'לו, ששם לב שסודריני עומד למרגלות הפסל ולא יכול באמת לראות את האף, טיפס על הפיגומים, לקח בידו איזמל וקצת אבקת שיש שהייתה על הרצפה, והחל להניף את האיזמל באוויר, תוך שהוא מפזר את האבקה, מבלי לגעת באף כלל. לאחר מכן קרא למטה: "תראה עכשיו". סודריני הביט למעלה והשיב בסיפוק: "עכשיו הרבה יותר טוב. נתת לו יותר חיים."

אנקדוטה זו, בין אם היא אמיתית או מועצמת, משקפת את המתח המתמיד בין האמן לבין פטרוניו – מתח שהגיע לשיאו הטרגי בשנת 1530, כאשר מיכלאנג'לו מצא עצמו במסתור, נרדף על ידי אותם אנשים שפעם תמכו בו ומימנו את יצירתו.

הזדמנות ייחודית להצצה אל העבר

את הפרק הדרמטי והמרתק הזה בחייו של מיכלאנג'לו תחשוף כנרת זוהר-להב בהרצאה מיוחדת שתתקיים ביום חמישי, 08/05/2025, בשעה 19:00 דרך פלטפורמת ZOOM. ההרצאה, שמחירה 75 ש"ח, תציג את הסיפור המלא של מיכלאנג'לו במסתור – על הסודות, הבגידות, מסע הנקמה וההישרדות.

כנרת זוהר-להב, אוצרת, חוקרת ומרצה לארכאולוגיה, לאמנות ולאופנה מזה שלושה עשורים, תוביל את המשתתפים במסע מרתק אל פרק עלום זה בחייו של האמן. הרצאותיה אהובות על קהלים שוחרי תרבות וידע, והיא ידועה בכישרונה לשזור עובדות היסטוריות עם סיפורים אנושיים מרתקים.

זוהי הזדמנות נדירה להציץ אל מאחורי הקלעים של היצירתיות הגאונית של אחד האמנים הגדולים בכל הזמנים, ולהבין את הקשר בין אמנות, פוליטיקה וכוח בתקופת הרנסנס האיטלקי. ההרצאה מיועדת לשוחרי תרבות, אמנות, ידע, היסטוריה ותולדות איטליה.

הזדמנות זו לא כדאי להחמיץ. המפגש דרך ZOOM מאפשר לכל אחד להשתתף מהנוחות של ביתו, והקלטה תישלח למשתתפים בסיום ההרצאה.

שאלות מרתקות יעמדו במוקד הדיון: מה גרם למיכלאנג'לו לבגוד במשפחת מדיצ'י, פטרוניו? איך שורדים מסע נקמה? ואיפה מוצאים מסתור בעיר בה אין נאמנות?

התשובות לשאלות אלו ורבות אחרות מחכות לכם בהרצאה "מיכלאנג'לו במסתור – הצצה נדירה למוחו של גאון נרדף".

להרשמה להרצאה, יש ללחוץ כאן

צילום: ALBERTO PIZZOLI • AFP

הפוסט סודות האמן הנמלט: מיכלאנג'לו מול נקמת המדיצ'י הופיע לראשונה ב-מעקב.

בעולם הטלוויזיה הישראלית, עבודת הליהוק היא אחת המשימות המאתגרות והקריטיות להצלחתה של כל הפקה. אתמול, בגאלת פרסי הטלוויזיה השנתית, הוכרז כי חמוטל זרם זכתה בפרס הליהוק הטוב ביותר עבור עבודתה בסדרה "ילד רע". זרם, מהמלהקות המובילות בתעשייה, לא נכחה באירוע החגיגי בשל חתונת אחיה הקטן שהתקיימה באותו היום.

עבור זרם, זהו הישג משמעותי המצטרף לשורת ההצלחות שלה בתחום הליהוק. בהודעה שפרסמה ברשתות החברתיות, בחרה זרם להודות לשורה ארוכה של אנשי מקצוע שליוו את עבודתה בפרויקט המורכב. בראש רשימת התודות עמדה הגר בן אשר, יוצרת הסדרה, אותה תיארה זרם כ"השראה, אומנית דגולה וחד פעמית".

סדרת הדרמה "ילד רע", מבית היוצר של בתי ההפקה טדי ו-SIPUR, נחשבת לאחת ההפקות המדוברות של השנה האחרונה. הסדרה, המבוססת על סיפור מאת דניאל חן, מציגה קאסט מגוון של שחקנים בוגרים וצעירים, כשבמרכזה עומדים שני כוכבים צעירים: גיא מנסטר בתפקיד דין שיימן והבטמו פרדה בתפקיד זורו.

בחירת השחקנים הצעירים הייתה אחד האתגרים המרכזיים בתהליך הליהוק, כפי שעולה מדבריה של זרם. "החיבור בין שני הנערים האלו מרגש אותי עד דמעות כל פעם שאני רואה אותם על המסך", כתבה זרם בפוסט. במיוחד ציינה את הבטמו פרדה, שעבורו היו אלה צילומי הטלוויזיה הראשונים בחייו, ואת גיא מנסטר, עליו כתבה: "ברגע שנכנסת לחדר ידענו שזה אתה. עם החצי חיוך הזה שיודע הכל יותר טוב מכולם".

תהליך הליהוק לסדרה היה מקיף וכלל, לפי דבריה של זרם, התייעצויות עם "עשרות מורים למשחק, מדריכי מגמות, מפעילי חוגים ומנהלי מתנ"סים". בנוסף לכוכבים הראשיים, הסדרה כוללת קאסט צעיר נרחב, ביניהם בן סולטן, ישי ללוש, נהוראי כליפה, אמג'ד שווא, יהלי אקוניס, יניב שביט ומאור כהן.

לצד הקאסט הצעיר, הסדרה מציגה שורה של שחקנים מנוסים ומוערכים, ביניהם דניאל חן עצמו, נטע פלוטניק, לירז חממי, בת חן סבג, יניב לוי, ולדימיר פרידמן, אדם קנדה, דני שטג ושי קפון.

עבודתה של זרם בסדרה "ילד רע" הצליחה לייצר אנסמבל שחקנים המשלב בין כישרונות צעירים וחדשים לבין שחקנים מנוסים, שיחד יוצרים את המארג האנושי המורכב של הסדרה. מומחי התעשייה מציינים כי אחד האתגרים הגדולים בליהוק סדרה המתמקדת בבני נוער הוא מציאת שחקנים צעירים המסוגלים להתמודד עם דרישות משחק מורכבות, במיוחד בסיפור רגיש ורב-שכבתי כמו זה של "ילד רע".

הפקת הסדרה הצריכה עבודת צוות נרחבת, וזרם הקפידה להודות למפיקים ליאת רוויה, יענקלה אמזלג, מיטל כהן ורן מורן. כמו כן, הזכירה את צוות היוצרים והתסריטאים: רון לשם, הגר בן אשר, רועי פלורנטין, משה מלכה, עמית כהן ודניאל אמסל.

זרם לא שכחה להזכיר גם את הצוות הקרוב שעבד לצידה, ובמיוחד את נקטר ייני, עוזרתה ו"יד ימינה" בפרויקט, ואת אושר שימחי שהצטרפה לתחקיר.

הזכייה של חמוטל זרם בפרס הליהוק הטוב ביותר מדגישה את חשיבותו של תפקיד המלהק בתעשיית הטלוויזיה. עבודת הליהוק היא אחת האבנים היסודיות בבניית סדרה, והבחירות הנכונות יכולות להפוך סיפור טוב לחוויה טלוויזיונית יוצאת דופן. במקרה של "ילד רע", נראה שהשילוב בין הסיפור המקורי של דניאל חן, הפיתוח של צוות היוצרים, והליהוק המדויק של זרם, יצר תוצר שהתקבל בהערכה רבה, הן על ידי הקהל והן על ידי מומחי התעשייה.

עם זאת, הזכייה בפרס עבור חמוטל זרם היא לא רק הכרה בהישג אישי, אלא גם הכרה בחשיבותה של עבודת צוות בתעשיית הטלוויזיה. כפי שהדגישה בהודעתה, ההצלחה היא תוצאה של שיתוף פעולה בין עשרות אנשי מקצוע מתחומים שונים, החל מהיוצרים והמפיקים, דרך צוות הליהוק והמורים למשחק, ועד לשחקנים עצמם.

בימים אלה, כאשר סדרות טלוויזיה ישראליות מקבלות הכרה בינלאומית גוברת, הזכייה של זרם מדגישה את רמת המקצועיות הגבוהה של תעשיית הטלוויזיה המקומית. המלהקים, שעבודתם לעיתים נשארת מאחורי הקלעים, הם חלק בלתי נפרד מההצלחה הזו.

הסדרה "ילד רע" עצמה מצטרפת לשורה של הפקות ישראליות איכותיות שהצליחו לגעת בנושאים מורכבים ורגישים תוך שימת דגש על איכות ההפקה והמשחק. העובדה שהפרס ניתן על ליהוק סדרה המתמקדת בבני נוער ומציגה קאסט מגוון, מעידה על החשיבות שמייחסת התעשייה לייצוג מדויק ואותנטי של החברה הישראלית על גווניה השונים.

זכייתה המרשימה של חמוטל זרם בתחום הליהוק המצטיין עבור היצירה הטלוויזיונית "ילד רע" אינה מהווה אך הישג אישי בעבורה, כי אם מסמלת הכרה עמוקה בנחיצותה וחשיבותה של מלאכת הליהוק המקצועית בשדה היצירה הטלוויזיונית הישראלית. כעולה מאמירותיה, מעבר לכל דמות המתגלמת על מרקע הטלוויזיה ניצבת עבודה מסורה ומאומצת של מערך אנושי שלם, המשקיע הגות מעמיקה בכל רכיב ורכיב. במרחב התקשורת הטלוויזיונית התחרותי בן זמננו, הליהוק המדויק והקפדני מהווה אחד מאבני היסוד להצלחה, והאות היוקרתי שהוענק לזרם משקף הכרה בערכה הרב של מלאכת קודש זו.

צילום מתוך דף הפייסבוק של חמוטל זרם לפי סעיף 27א'

הפוסט חמוטל זרם זוכה בפרס הליהוק המצטיין ל"ילד רע" הופיע לראשונה ב-מעקב.